רעידה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
רעידה
הוספה למועדפים

רעידה

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

ביום העצמאות 2002 רעידת אדמה חזקה פוקדת את ישראל. 

על רקע התחממות המלחמה הקרה בין הסובייטים והנשיא האמריקאי החלש אל גור, אומות העולם לא עוסקות במה שמתרחש בישראל. ראש הממשלה, טוביה גוט, שבבחירות המוקדמות של 1998 ניצח את רבין לאחר ששרד את ניסיון ההתנקשות, נשאר לטפל במצב החירום לבדו.

תחת הנהגתו נפרסת רשת השל"טים (שרתי לוגיסטיקה אלקטרונית וטלקומוניקציה), מוקם מערך תומכי השיטור ונוסדת רשות השגחה ציבורית (רה"צ). השילוב מעניק לגורמי השלטון מידע מלא ומדויק בזמן אמת על התושבים, ובמקביל מקנה לאותם גורמים את היכולת להגיב במהירות ובנחישות לכל תרחיש. זוהי ראשיתו של מאמץ השיקום לקראת החזרה לשגרה.

איציק בן חורין הוא עורך דין המוטרד מהחדירה לפרטיות ומהדרישות למחויבות הטוטאלית למאמץ השיקום. ריבוי התקנות, דחיית הבחירות והפצת הפחד בקרב הציבור מערערים את ביטחונו ואת אמונתו במדינת ישראל, שאותה הכיר ושעבורה לחם.

קייסר, פועל נמל לשעבר, מתגייס למערך תומכי השיטור כחצי שנה לאחר הרעידה. הוא עושה את מה שנדרש כדי לקדם את מאמץ השיקום. הוא רואה עצמו כזרוע הביצועית של גוט אל מול התושבים ומאמין שהוא אחד מאנשי המפתח שיחזירו את השליטה לסיטואציה הכאוטית.

בערב חשוך, בין הבזקי אורות של ניידת שיטור, בן חורין וקייסר ייפגשו. זה יהיה מפגש קטלני.

זה לא יהיה מפגשם האחרון.

"רעידה" הוא רומן סוחף ומותח, המציג דיסטופיה דמיונית מטרידה ומטלטלת בקרבתה למציאות.

פרק ראשון

מפגש


רוח שרבית החלה לנשב, נושאת עימה חול ואבק אל האפרוריות החוּמה של אוויר הערב המוקדם, שעד כה רק עמד והעיק. אל מול יציע מתרוקן של כיסאות מלוכלכים ושבורים נשאר גוש הבטון, זכר לבמה בימים שלפני, ריק ועזוב פרט לשל"ט שבמרכזו. על שביל אספלט מעורבב חצץ ובורות התקדמו אנשים אל עבר היציאה.
בן חורין נשאר במושבו המתנודד באחת השורות הגבוהות. הוא המשיך לקרוא, ממתין שאנשים נוספים יעזבו את המתחם, ממתין לראות אם הצליח לעורר את תשומת ליבו, ממתין שייגש אליו. כשהרים את מבטו ראה שגם הנער נשאר לשבת. הוא מחה את הזיעה שעל מצחו, הכניס את הספר וסגר את האבזמים שעטפו את הרוכסן.
הרוח התחזקה לרגע והעיפה משענת פלסטיק שנשברה מאחד הכיסאות בשורות הקרובות לבמה. המשענת השרוטה התגלגלה כלפי מעלה עד שנעלמה מעבר לשורה העליונה והמשיכה מעל לחבל שגידר את המתחם.
"כמה מהר הכול הפך כאן לשבור ומוזנח. זה הולך לאבדון," אמר לעצמו בן חורין כשקם ללכת.
"לא אם עוד אנשים קוראים ספרים בעצרת שאסור לקרוא בה."
בן חורין הסתובב, ולראשונה ראה את הנער הרזה מקרוב. מבטו היה עייף וכואב הרבה מכפי שנותיו. "אתה עוקב אחריי?" שאל בן חורין, וכשראה שלא נבהל מהשאלה, צחק את צחוקו המתגלגל.
הנער נשאר חסר הבעה. "לא," ענה בפשטות, "אבל גם לא עוקב אחר התצוגה שם על הבמה. אתה יודע, התצוגות האלה לא עובדות רק על לחות, הן מפזרות חלקיקים שאנחנו לא רואים. זו הסיבה שהרזולוציה כל כך טובה אבל זה מה שגורם למחלות, לא קשור לרעידה." בן חורין הרים גבה אחת כאילו מופתע לשמוע הסבר שונה מזה שניתן על ידי הרה"צ. "בכל אופן," המשיך הנער, "זה די מוזר לראות מישהו שמעז או בכלל רוצה לקרוא ספר בזמן עצרת."
בן חורין הביט בו בעין בוחנת. "מה קרה לך שם?" הצביע על אזור עינו של הנער, שהיה מעט נפוח ובגוון אדום-סגלגל.
"כלום," ענה הנער והזיז את ראשו כדי להקשות על בן חורין לראות את העין, "החלקתי לפני כמה ימים."
בן חורין הנהן בהבנה, "איך אמרת קוראים לך?"
"דרור."
"דרור," בן חורין חייך וטפח בידו הרחבה על כתפו, "רוב האנשים כבר יצאו. בוא נרד."
אחרי שחצו את משקוף האבן שהיה היציאה, המשיכו לאורך השביל אל עבר החניון. "אז אתה לא מתעניין במה שהציגו שם על הבמה? לא חשוב להיות מעודכן במאמץ?" שאל בן חורין.
דרור הביט בו בשקט. הוא מבין אותי או בודק אותי? חשב. הוא גם חושב שמערך התומכים לא באמת עוזר, ובמקרה שלי אפילו יהרוג אותי? או שהוא שלח אותו כדי לתפוס אותי? מישהו שקורא ספרים או אומר דברים שיגרמו לי להביע את דעתי האמיתית עליהם? כאילו זה משנה, הרי אחטוף בכל מקרה.
"אם לומר את האמת, גם אותי לא מעניינים העדכונים האלה," אמר בן חורין, "ה-מאמץ... נו, אפילו את האמפי הזה לא התאמצו לתקן. זה נראה כאילו עברו יותר ממאה שנים, לא שנתיים וחצי." דרור הרגיש שהאיש קורא את מחשבותיו, ממש כפי שקרא את מילות הספר המודפסות על הדפים.
"אתה עורך דין?" שאל דרור.
בן חורין שוב צחק צחוק גדול, מדבק. "מה, בגלל העניבה?" 
דרור הנהן, "אחרי הפרסומים אתמול חשבתי שעורכי דין ינסו לבלוט קצת פחות."
בן חורין שוב צחק וטפח בחיבה על כתפו, "התקנות מחייבות!" הוא הסתכל לצדדים ואז התקרב ואמר בשקט, "אבל זה לא שיש לי ברירה, אתה מבין? אני תחת מעקב מוגבר. גם אם אנסה לא לבלוט לא אצליח להסתתר." 
דרור הופתע מהכנות ומהישירות של האיש. רוב האזרחים לא היו מגלים שהם תחת מעקב מוגבר. הם המשיכו ללכת עוד כמה צעדים לפני שפנה אליו והוסיף בטון ענייני, כאילו מזכיר עובדה ישנה וידועה, "בינינו אין סודות." הפנים מחייכות והקול צעקני, חשב דרור, אבל המבט פיקח ומודע.
תומכי שיטור אחדים הגיחו לפניהם בדרכם חזרה לכיוון הבמה. "סליחה," אמר דרור בהכנעה, מפנה דרך ומשפיל מבטו. אחד מהם כמעט התנגש בו בחוסר התחשבות מופגן.
"אההה, ידידי... אתה מנומס מדי," אמר בן חורין, "לא צריך לחשוש מהבריונים האלה. אם לא תעמוד זקוף מולם, הם ימשיכו לא לשים לב שאתה מפנה להם את הדרך."
"אולי," ענה דרור. הוא הכיר טוב מדי מהבית את סוג האנשים האלה במדים האפורים. בבוא העת, כך הבטיח לו, כשיבקש ממנו סליחה, דרור לא יעניק אותה. לא יסלח לו, ולא לשאר הבריונים האלה. הוא היה טוב מהם ונשבע להישאר רחוק ושונה מהם ככל שרק יצליח.
הם המשיכו ללכת בלי להוסיף דברים, עד שלפתע פתח בן חורין את רוכסן התיק והוציא כריך עטוף נייר. דרור הביט בו בשקט. "מה?!" שאל בקול. דרור לא אמר מילה. "מה? סנדוויץ'! לא סביר שבן אדם יהיה רעב אחרי שעתיים וחצי כאלה?"
דרור הנהן פעם אחת.
"הנה, זה בשבילך," אמר בן חורין ומסר לו תפוז ששלף מתחתית התיק. דרור תפס אותו וחייך, בחן אותו והחל לקלף.
"עם זה יהיה לך יותר נוח," אמר בן חורין ברצינות שדרור לא שמע עד אותו רגע. בן חורין תפס במיומנות בלהב סכין כשהגיש את ידית האחיזה לעברו של דרור.
דרור הביט סביב, מוודא שאף אחד לא מסתכל לעברם, לא רואה את כלי הנשק האסור, לא מבין את הקשר ההולך ונרקם. באור המאובק של הערב המחניק, הדבר היחיד שראה היה משענת פלסטיק שבורה שהתגלגלה ברוח. פיסת פלסטיק שהסתחררה בדכדוך של ערב רווי שקרים ועיוותים, חסרת כיוון, חסרת חשיבות וחסרת תקווה.


הרס ובהלה


הדשא שנשקף מהחלון היה קרוב להחריד. אוויר דחוס, מלא אבק וחול מעורבב בעכירות ובזעזוע, הפך את חלל הדירה כולו לסמיך ומחניק. שרוע על גב הספה, הוא ניסה להבין מה הוא רואה. הקיר שמולו היה ריק פרט לסדק גדול ועבה שנבקע לכל אורכו. הכוננית, השולחן הצמוד אליה והספה הידרדרו אל הקיר החיצוני של הסלון. התמונות, כלי המטבח שעפו מהארונות, הכיסאות, הכול התנפץ והתפזר לרסיסים סביבו.
רעש חריקה עמוק וכבד מיסודות הבניין פילח את עננת האפר והניע אותו לפעולה. בניסיון לחדש אוריינטציה מרחבית, זחל במעלה הרצפה עד לחדר הנוסף. המיטה הייתה הפוכה על הקיר ויתר החפצים שבורים מעליה. לאחר שמצא את התיק, שקודם לכן היה זרוק על המיטה, דחף לתוכו דברים אקראיים שהיו בהישג יד — חולצה, בקבוק מים ועוד כמה עצמים שלא זיהה או לא שם לב שהכניס. אבל הסכין, את הסכין התכוון למצוא, ולאחר חיפוש קצר הרגיש את ידית האחיזה תחת ערימה לא מזוהה של שברים והצמיד אותו לגופו במקום הרגיל. כשהחליק חזרה אל עבר החלון, נגעה ידו במקרה בארנק, ומטרים ספורים לאחר מכן בטלפון, אז הכניס גם אותם.
תזוזה נוספת של הבניין עברה ברטט מחריש אוזניים דרך הקירות, הרחיבה עוד את הסדק שעל הקיר ודרבנה אותו לצאת. בקפיצה קלה יצא מבעד לחלון השבור, שבאופן כמעט בלתי נתפס היה כעת פחות ממטר מעל הדשא. כשחצה את המדרכה, ראה שהבניין שעוּן על המבנה הסמוך כמו קוביית דומינו.
לפתע, שמע מאחוריו נהימה עוצמתית, רעם חורק בצווחה צורמת. האדמה שוב רעדה, הוא התכופף באופן אינסטינקטיבי, מכסה את ראשו בידיו. כעבור רגעים אחדים הכול נעשה שקט. דומם. ואז, בלע אותו ענן כהה של עפר וזכוכיות וחלקי בניין לא מזוהים. הוא התקשה לנשום, עיניו צרבו. חלפו כמה דקות בטרם התנקה האוויר ואפשר היה להסתכל סביב.
כששוב נעמד, השתעל למשך כמה רגעים, ורק אז הזדקף והביט במתרחש. הרחוב היה תמונה של הרס ושל בהלה. בעברו השני של הכביש זיהה את מקור הרעש; שני מבנים קרסו זה לצידו של זה והשאירו עיי חורבות עצומים של פלדה ובטון שהמשיכו להעלות עשן ואבק. צינורות מנופצים התיזו מים, ניצוצות כחולים הבזיקו מכבלי מתח שנקרעו, מכוניות בוערות שהתנגשו או נמחצו עמדו בבקעי האספלט. ואנשים, אנשים צעקו והתרוצצו בבוקה ומבולקה לכל עבר.
"זה הגל הראשון," אמר לו כשהאדמה החלה לרעוד. "עוד מעט 
יגיע השני!" זה היה בצעקה בגלל הרעש הנוראי. "תצא כשייגמר! אני 
אבוא לאסוף אות..." השיחה התנתקה. כעבור זמן שנדמה כנצח נרגעה האדמה.
ואז הגיע הגל השני. הוא זכר נפילה ואחריה חושך. כשהתעורר, הוא לא ידע להעריך כמה זמן עבר. הדבר הראשון שנגלה לעיניו היה מראה החלון כמעט צמוד לדשא.
רק עכשיו, כשהצליח לברוח מהבניין, התחיל להיזכר. היה ריב. על מה דיברנו? למה רבנו? אחרי שעה הוא התקשר. היא לא ענתה. אז הוא התקשר אל מישהו אחר. אל חבר? הוא רצה לדבר, אבל לא זכר על מה.
ואז העולם רעד. מישהו אמר שיבוא לאסוף אותי כשייגמר.
וכך, בעודו עומד, המום מהמראות סביבו, מנסה לחבר רסיסי זיכרונות לכדי מחשבה רציפה, אופנוע נעצר בחריקת צמיגים לידו. "הספקת לצאת," אמר הרוכב.
הוא עצם את עיניו וכעבור רגע ארוך פקח אותן שוב, מנסה להבין.
"בן חורין!" הוא הביט שוב ברוכב האופנוע והצליח להיזכר. אני מכיר אותו, חשב, וקוראים לו... יורם. ואז נזכר גם בקשר ביניהם, אנחנו חברים. איתו דיברתי אחרי שהיא עזבה את הדירה ולפני שהאדמה רעדה. אנחנו צריכים להגיע. לאן? ליחידה, כן. יצטרכו אותנו. ואז נזכר גם בעצמו, אני בן חורין.
"כ... כן..." מלמל בן חורין.
"בן חורין! אתה בסדר? נפגעת?"
"כן..." לחש ואז התעשת, "לא. אני בסדר." הוא הביט בחברו שהושיט לעברו קסדה. "אני בסדר. בוא נעוף מפה," אמר כשסגר את אבזמי רצועות התיק ולקח את הקסדה.

עוד על הספר

רעידה חמי רון

מפגש


רוח שרבית החלה לנשב, נושאת עימה חול ואבק אל האפרוריות החוּמה של אוויר הערב המוקדם, שעד כה רק עמד והעיק. אל מול יציע מתרוקן של כיסאות מלוכלכים ושבורים נשאר גוש הבטון, זכר לבמה בימים שלפני, ריק ועזוב פרט לשל"ט שבמרכזו. על שביל אספלט מעורבב חצץ ובורות התקדמו אנשים אל עבר היציאה.
בן חורין נשאר במושבו המתנודד באחת השורות הגבוהות. הוא המשיך לקרוא, ממתין שאנשים נוספים יעזבו את המתחם, ממתין לראות אם הצליח לעורר את תשומת ליבו, ממתין שייגש אליו. כשהרים את מבטו ראה שגם הנער נשאר לשבת. הוא מחה את הזיעה שעל מצחו, הכניס את הספר וסגר את האבזמים שעטפו את הרוכסן.
הרוח התחזקה לרגע והעיפה משענת פלסטיק שנשברה מאחד הכיסאות בשורות הקרובות לבמה. המשענת השרוטה התגלגלה כלפי מעלה עד שנעלמה מעבר לשורה העליונה והמשיכה מעל לחבל שגידר את המתחם.
"כמה מהר הכול הפך כאן לשבור ומוזנח. זה הולך לאבדון," אמר לעצמו בן חורין כשקם ללכת.
"לא אם עוד אנשים קוראים ספרים בעצרת שאסור לקרוא בה."
בן חורין הסתובב, ולראשונה ראה את הנער הרזה מקרוב. מבטו היה עייף וכואב הרבה מכפי שנותיו. "אתה עוקב אחריי?" שאל בן חורין, וכשראה שלא נבהל מהשאלה, צחק את צחוקו המתגלגל.
הנער נשאר חסר הבעה. "לא," ענה בפשטות, "אבל גם לא עוקב אחר התצוגה שם על הבמה. אתה יודע, התצוגות האלה לא עובדות רק על לחות, הן מפזרות חלקיקים שאנחנו לא רואים. זו הסיבה שהרזולוציה כל כך טובה אבל זה מה שגורם למחלות, לא קשור לרעידה." בן חורין הרים גבה אחת כאילו מופתע לשמוע הסבר שונה מזה שניתן על ידי הרה"צ. "בכל אופן," המשיך הנער, "זה די מוזר לראות מישהו שמעז או בכלל רוצה לקרוא ספר בזמן עצרת."
בן חורין הביט בו בעין בוחנת. "מה קרה לך שם?" הצביע על אזור עינו של הנער, שהיה מעט נפוח ובגוון אדום-סגלגל.
"כלום," ענה הנער והזיז את ראשו כדי להקשות על בן חורין לראות את העין, "החלקתי לפני כמה ימים."
בן חורין הנהן בהבנה, "איך אמרת קוראים לך?"
"דרור."
"דרור," בן חורין חייך וטפח בידו הרחבה על כתפו, "רוב האנשים כבר יצאו. בוא נרד."
אחרי שחצו את משקוף האבן שהיה היציאה, המשיכו לאורך השביל אל עבר החניון. "אז אתה לא מתעניין במה שהציגו שם על הבמה? לא חשוב להיות מעודכן במאמץ?" שאל בן חורין.
דרור הביט בו בשקט. הוא מבין אותי או בודק אותי? חשב. הוא גם חושב שמערך התומכים לא באמת עוזר, ובמקרה שלי אפילו יהרוג אותי? או שהוא שלח אותו כדי לתפוס אותי? מישהו שקורא ספרים או אומר דברים שיגרמו לי להביע את דעתי האמיתית עליהם? כאילו זה משנה, הרי אחטוף בכל מקרה.
"אם לומר את האמת, גם אותי לא מעניינים העדכונים האלה," אמר בן חורין, "ה-מאמץ... נו, אפילו את האמפי הזה לא התאמצו לתקן. זה נראה כאילו עברו יותר ממאה שנים, לא שנתיים וחצי." דרור הרגיש שהאיש קורא את מחשבותיו, ממש כפי שקרא את מילות הספר המודפסות על הדפים.
"אתה עורך דין?" שאל דרור.
בן חורין שוב צחק צחוק גדול, מדבק. "מה, בגלל העניבה?" 
דרור הנהן, "אחרי הפרסומים אתמול חשבתי שעורכי דין ינסו לבלוט קצת פחות."
בן חורין שוב צחק וטפח בחיבה על כתפו, "התקנות מחייבות!" הוא הסתכל לצדדים ואז התקרב ואמר בשקט, "אבל זה לא שיש לי ברירה, אתה מבין? אני תחת מעקב מוגבר. גם אם אנסה לא לבלוט לא אצליח להסתתר." 
דרור הופתע מהכנות ומהישירות של האיש. רוב האזרחים לא היו מגלים שהם תחת מעקב מוגבר. הם המשיכו ללכת עוד כמה צעדים לפני שפנה אליו והוסיף בטון ענייני, כאילו מזכיר עובדה ישנה וידועה, "בינינו אין סודות." הפנים מחייכות והקול צעקני, חשב דרור, אבל המבט פיקח ומודע.
תומכי שיטור אחדים הגיחו לפניהם בדרכם חזרה לכיוון הבמה. "סליחה," אמר דרור בהכנעה, מפנה דרך ומשפיל מבטו. אחד מהם כמעט התנגש בו בחוסר התחשבות מופגן.
"אההה, ידידי... אתה מנומס מדי," אמר בן חורין, "לא צריך לחשוש מהבריונים האלה. אם לא תעמוד זקוף מולם, הם ימשיכו לא לשים לב שאתה מפנה להם את הדרך."
"אולי," ענה דרור. הוא הכיר טוב מדי מהבית את סוג האנשים האלה במדים האפורים. בבוא העת, כך הבטיח לו, כשיבקש ממנו סליחה, דרור לא יעניק אותה. לא יסלח לו, ולא לשאר הבריונים האלה. הוא היה טוב מהם ונשבע להישאר רחוק ושונה מהם ככל שרק יצליח.
הם המשיכו ללכת בלי להוסיף דברים, עד שלפתע פתח בן חורין את רוכסן התיק והוציא כריך עטוף נייר. דרור הביט בו בשקט. "מה?!" שאל בקול. דרור לא אמר מילה. "מה? סנדוויץ'! לא סביר שבן אדם יהיה רעב אחרי שעתיים וחצי כאלה?"
דרור הנהן פעם אחת.
"הנה, זה בשבילך," אמר בן חורין ומסר לו תפוז ששלף מתחתית התיק. דרור תפס אותו וחייך, בחן אותו והחל לקלף.
"עם זה יהיה לך יותר נוח," אמר בן חורין ברצינות שדרור לא שמע עד אותו רגע. בן חורין תפס במיומנות בלהב סכין כשהגיש את ידית האחיזה לעברו של דרור.
דרור הביט סביב, מוודא שאף אחד לא מסתכל לעברם, לא רואה את כלי הנשק האסור, לא מבין את הקשר ההולך ונרקם. באור המאובק של הערב המחניק, הדבר היחיד שראה היה משענת פלסטיק שבורה שהתגלגלה ברוח. פיסת פלסטיק שהסתחררה בדכדוך של ערב רווי שקרים ועיוותים, חסרת כיוון, חסרת חשיבות וחסרת תקווה.


הרס ובהלה


הדשא שנשקף מהחלון היה קרוב להחריד. אוויר דחוס, מלא אבק וחול מעורבב בעכירות ובזעזוע, הפך את חלל הדירה כולו לסמיך ומחניק. שרוע על גב הספה, הוא ניסה להבין מה הוא רואה. הקיר שמולו היה ריק פרט לסדק גדול ועבה שנבקע לכל אורכו. הכוננית, השולחן הצמוד אליה והספה הידרדרו אל הקיר החיצוני של הסלון. התמונות, כלי המטבח שעפו מהארונות, הכיסאות, הכול התנפץ והתפזר לרסיסים סביבו.
רעש חריקה עמוק וכבד מיסודות הבניין פילח את עננת האפר והניע אותו לפעולה. בניסיון לחדש אוריינטציה מרחבית, זחל במעלה הרצפה עד לחדר הנוסף. המיטה הייתה הפוכה על הקיר ויתר החפצים שבורים מעליה. לאחר שמצא את התיק, שקודם לכן היה זרוק על המיטה, דחף לתוכו דברים אקראיים שהיו בהישג יד — חולצה, בקבוק מים ועוד כמה עצמים שלא זיהה או לא שם לב שהכניס. אבל הסכין, את הסכין התכוון למצוא, ולאחר חיפוש קצר הרגיש את ידית האחיזה תחת ערימה לא מזוהה של שברים והצמיד אותו לגופו במקום הרגיל. כשהחליק חזרה אל עבר החלון, נגעה ידו במקרה בארנק, ומטרים ספורים לאחר מכן בטלפון, אז הכניס גם אותם.
תזוזה נוספת של הבניין עברה ברטט מחריש אוזניים דרך הקירות, הרחיבה עוד את הסדק שעל הקיר ודרבנה אותו לצאת. בקפיצה קלה יצא מבעד לחלון השבור, שבאופן כמעט בלתי נתפס היה כעת פחות ממטר מעל הדשא. כשחצה את המדרכה, ראה שהבניין שעוּן על המבנה הסמוך כמו קוביית דומינו.
לפתע, שמע מאחוריו נהימה עוצמתית, רעם חורק בצווחה צורמת. האדמה שוב רעדה, הוא התכופף באופן אינסטינקטיבי, מכסה את ראשו בידיו. כעבור רגעים אחדים הכול נעשה שקט. דומם. ואז, בלע אותו ענן כהה של עפר וזכוכיות וחלקי בניין לא מזוהים. הוא התקשה לנשום, עיניו צרבו. חלפו כמה דקות בטרם התנקה האוויר ואפשר היה להסתכל סביב.
כששוב נעמד, השתעל למשך כמה רגעים, ורק אז הזדקף והביט במתרחש. הרחוב היה תמונה של הרס ושל בהלה. בעברו השני של הכביש זיהה את מקור הרעש; שני מבנים קרסו זה לצידו של זה והשאירו עיי חורבות עצומים של פלדה ובטון שהמשיכו להעלות עשן ואבק. צינורות מנופצים התיזו מים, ניצוצות כחולים הבזיקו מכבלי מתח שנקרעו, מכוניות בוערות שהתנגשו או נמחצו עמדו בבקעי האספלט. ואנשים, אנשים צעקו והתרוצצו בבוקה ומבולקה לכל עבר.
"זה הגל הראשון," אמר לו כשהאדמה החלה לרעוד. "עוד מעט 
יגיע השני!" זה היה בצעקה בגלל הרעש הנוראי. "תצא כשייגמר! אני 
אבוא לאסוף אות..." השיחה התנתקה. כעבור זמן שנדמה כנצח נרגעה האדמה.
ואז הגיע הגל השני. הוא זכר נפילה ואחריה חושך. כשהתעורר, הוא לא ידע להעריך כמה זמן עבר. הדבר הראשון שנגלה לעיניו היה מראה החלון כמעט צמוד לדשא.
רק עכשיו, כשהצליח לברוח מהבניין, התחיל להיזכר. היה ריב. על מה דיברנו? למה רבנו? אחרי שעה הוא התקשר. היא לא ענתה. אז הוא התקשר אל מישהו אחר. אל חבר? הוא רצה לדבר, אבל לא זכר על מה.
ואז העולם רעד. מישהו אמר שיבוא לאסוף אותי כשייגמר.
וכך, בעודו עומד, המום מהמראות סביבו, מנסה לחבר רסיסי זיכרונות לכדי מחשבה רציפה, אופנוע נעצר בחריקת צמיגים לידו. "הספקת לצאת," אמר הרוכב.
הוא עצם את עיניו וכעבור רגע ארוך פקח אותן שוב, מנסה להבין.
"בן חורין!" הוא הביט שוב ברוכב האופנוע והצליח להיזכר. אני מכיר אותו, חשב, וקוראים לו... יורם. ואז נזכר גם בקשר ביניהם, אנחנו חברים. איתו דיברתי אחרי שהיא עזבה את הדירה ולפני שהאדמה רעדה. אנחנו צריכים להגיע. לאן? ליחידה, כן. יצטרכו אותנו. ואז נזכר גם בעצמו, אני בן חורין.
"כ... כן..." מלמל בן חורין.
"בן חורין! אתה בסדר? נפגעת?"
"כן..." לחש ואז התעשת, "לא. אני בסדר." הוא הביט בחברו שהושיט לעברו קסדה. "אני בסדר. בוא נעוף מפה," אמר כשסגר את אבזמי רצועות התיק ולקח את הקסדה.