נולדנו לרוץ
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
נולדנו לרוץ
מכר
מאות
עותקים
נולדנו לרוץ
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

נולדנו לרוץ

4.8 כוכבים (12 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    עיתונאי והסופר האמריקאי כריסטופר מקדוגל נולד בפילדלפיה בשנת 1962. בתיכון היה "שחקן כדורסל בינוני", לדבריו, ובסיום לימודיו התקבל לאוניברסיטת הרווארד. את דרכו בעולם העיתונות החל באמצע שנות השמונים, כאשר התקבל לעבוד ככתב בסוכנות "אסושיאֵייטד פרס" וסיקר במשך כשלוש שנים את מלחמות האזרחים ברואנדה ובאנגולה. בהמשך כתב לכתבי עת יוקרתיים דוגמת "אסקווייר", "אאוטסייד", "מנ'ז ג'ורנל" ו"ניו יורק", עד שהתמנה לאחד מעורכי כתב העת "מנ'ז הלת".

    לעיקר פרסומו זכה מקדוגל ב-2009, בעקבות צאתו לאור של ספרו הראשון, "נולדנו לרוץ" (Born to Run). מסעו של מקדוגל, רץ חובב למרחקים ארוכים, אל השבטים האינדיאנים במקסיקו, זכה לתשומת לב רבה מצד עיתונאים וקוראים כאחד, ובמהרה הפך לרב-מכר עולמי ששהה ברציפות בראש רשימת רבי-המכר של ה"ניו יורק טיימס" במשך כארבעה חודשים, ועדיין ממשיך לככב ברשימות הספרים הנמכרים ביותר של אתרי אמזון השונים בעולם.

    תקציר

    רב-המכר העולמי "נולדנו לרוץ" יצא בארצות הברית בשנת 2009, ומאז תורגם לעשרות שפות וכבש מיליוני קוראים ברחבי תבל. גיבורי ספרו של כריסטופר מקדוגל –בנֵי שבט הטראוּמארה ומייקה טרוּ ("קַבָּיוֹ בְּלַנקוֹ") – הפכו בעקבותיו לדמויות מוכרות, לא רק בקרב רצים וטריאתלטים חובבים ומקצועיים, אלא גם בקרב אנשים רבים שלא אוהבים לרוץ וחוששים מפעילות ספורטיבית. עבור האחרונים, "נולדנו לרוץ" פותח צוהר לעולם מופלא של חוויות גופניות ותובנות רוחניות בלתי נשכחות. הוא משיב לריצה את חדוות החיים ואת השמחה שהיא עוררה בנו בילדוּת, ומצביע על הגורמים ששיבשו את אהבתנו ופגעו ביכולותינו המולדות לרוץ.

    כריסטופר מקדוגל, עיתונאי ("ניו יורק טיימס", "אסקווייר") ורץ חובב למרחקים ארוכים, מגולל בספרו מסע שעשה כעיתונאי לפני כעשור, בעקבות דמות מסתורית של רץ מתבודד ממקסיקו, הוא קַבָּיוֹ בְּלַנקוֹ. בסיום המסע, לאחר שהתוודע אל הרץ המוזר, הוא השתתף במירוץ אולטרה-מרתון מטורף למרחק של שמונים קילומטרים, שיזם קביו בלנקו בלב קניוני הפרא של מקסיקו, בהשתתפות טובי הרצים בעולם. מקדוגל מתעד שלל דמויות צבעוניות שנקרו בדרכו: בלונדינית יפהפייה שמצאה גאולה בריצה בעירום, גברים קשוחים שמסוגלים לרוץ במשך יומיים רצופים, רצי מרתון יפי תואר ועתירי ספונסרים שמככבים על שערי מגזינים, סוחרי סמים מסוכנים מאזור הבראנקס, וילידי שבט מסתורי וביישן של רצֵי-על, בני הטראוּמארה, שרצים יחפים מאות קילומטרים ללא הפסקה.

    המסע המרתק של מקדוגל אל שורשי הריצה ואל סודות שבט הטראומארה, מגיע עד ימי האדם הקדמון  וכולל הבחנות מאלפות על האבולוציה של הריצה. אל המהדורה העברית של "נולדנו לרוץ" מצורפת אחרית דבר מאת עפר שלח, גם הוא רץ חובב למרחקים ארוכים. "השאלה איננה כמה רחוק וכמה מהר אדם רץ," כותב שלח, "אלא איך הוא רץ; עד כמה עולמו מתמלא ככל שריאותיו מתרוקנות מאוויר [...] הדבר הברור ביותר בעולם הוא שנולדנו לרוץ."

    פרק ראשון

    פרק 1

     

    החיים עם רוחות רפאים דורשים בדידות.

    אן מייקלס, "רסיסים"

     

     

    ימים על ימים הסתובבתי בהרי הסְיֵירָה מַדְרֶה שבמקסיקו, בחיפוש אחר רוח הרפאים הידועה בשם קַבָּיוֹ בְּלַנקוֹ - הסוס הלבן. אחרי ככלות הכול הגעתי לסוף הדרך, המקום האחרון שבו ציפיתי למצוא אותו - לא בלב השממה שעל פי השמועה נהג לפקוד, אלא בלובי חשוך של מלון ישן בקצה עיירה מדברית ומאובקת.

    "סִי, אֶל קַבָּיוֹ אֶסטָה," אמרה פקידת הקבלה והינהנה. כן, הסוס פה.

    "באמת?" אחרי שנאמר לי כל כך הרבה פעמים שזה עתה פיספסתי אותו, במקומות מוזרים כל כך, התחלתי לחשוד שקבָּיו בּלַנקו הוא לא יותר מאגדה, מוֹנסטרוּרו מקומי בסגנון המפלצת מלוֹך נֵס, שהומצא כדי להפחיד את הילדים ולשטות בגרינגוֹס הפתיים.

    "הוא תמיד חוזר בחמש," הוסיפה הפקידה. "זה כמו טקס."

    לא ידעתי אם לחבק אותה בהקלה או להחליק את כף ידה לאות ניצחון. הצצתי בשעוני. פירוש הדבר שאראה את רוח הרפאים בעוד פחות מ... רק רגע...

    "אבל כבר אחרי שש."

    פקידת הקבלה משכה בכתפיה. "אולי הוא הלך."

    צנחתי אל תוך ספה עתיקה. הייתי מטונף, רעב ומובס. הייתי גמור, וגם כל הרמזים שלי נגמרו.

     היו שאמרו שקביו בלנקו נמלט מהחוק; אחרים שמעו שהוא מתאגרף שברח כדי להעניש את עצמו, אחרי שהרג מישהו בזירה. איש לא ידע מה שמו או מה גילו או מנין בא. הוא נשמע כמו אקדוחן מהמערב הפרוע שעקבותיו היחידים הם סיפורי מעשיות וניחוח עשן הסיגרילות. התיאורים על אודותיו והמקומות שנראה בהם התפרשו על פני הארץ כולה; כפריים שגרו במרחקים בלתי אפשריים זה מזה ראו אותו הולך ברגל בו ביום, והתיאורים שלהם נעו בפראות בין "מצחיק וסימפָּטיקוֹ" ל"מוזר וענקי".

    אבל בכל גרסאות האגדה על קביו בלנקו, היו פרטים בסיסיים שלא השתנו: הוא בא למקסיקו לפני שנים וחדר ללב אזור הפרא של בָּרַאנְקַס דֶל קוֹבְּרֶה - קניוני הנחושת - כדי לחיות בקרב הטָרָאוּמארָה, שבט כמעט מיתולוגי של ספורטאֵי־על מתקופת האבן. בני הטראומארה הם אולי האנשים הבריאים והרגועים ביותר עלי אדמות, והרצים המעולים ביותר בכל הזמנים.

    בכל מה שקשור לריצות אולטרה־מרתון,* רץ טראומארי הוא בלתי מנוצח - סוס מרוץ לא יביס אותו, גם לא צ'יטה, גם לא רץ מרתון אולימפי. מעטים הזרים שראו את בני הטראומארה בפעולה, אבל סיפורים מדהימים על קשיחותם העל־אנושית ועל שלוותם נישאו מן הקניונים במשך עשרות שנים. חוקר אחד נשבע שראה בן טראומארה לוכד צבי במו ידיו: הוא רדף אחר היצור המנתר עד שזה צנח לבסוף ומת מתשישות, ו"פרסותיו נשרו". הרפתקן אחר רכב על גב פרד, וטיפס במשך עשר שעות על הר בקניון הנחושת; רץ טראומארי עשה את אותו המסלול תוך תשעים דקות.

    [* ריצות אולטרה־מרתון הן ריצות שאורכן עולה על זה של ריצת מרתון (42.195 ק"מ). המרוצים הנפוצים ביותר הם למרחק של 50 ק"מ, 100  ק"מ, 50 מייל (כ־80 ק"מ) ו־100 מייל (כ־161 ק"מ); כמו כן, קיימים שני סוגים של מרוצי אולטרה־מרתון: מרוצים למרחק קבוע, וכאלה שזמן הריצה נקבע בהם מראש. (כל ההערות שלאורך הספר הן של המתרגמת, למעט המקומות בהם צוין אחרת.)]

    "שְתה את זה," אמרה פעם אישה טראומארית לחוקר מותש שהתמוטט למרגלות הר. היא הושיטה לו דלעת חלולה מלאה בנוזל עכור. הוא לגם כמה לגימות, ונדהם כשהרגיש אנרגיה מחודשת זורמת בעורקיו. הוא קם על רגליו וטיפס לפסגה כמו שֶרפָּה טיבטי מפוצץ בקפאין. לאחר מכן דיווח אותו חוקר שלבני הטראומארה יש מתכון למזון אנרגיה מיוחד ששומר על בריאותם, ומותיר אותם חזקים ובלתי מנוצחים: כמה לעיסות ממנו מטעינות אותם בכוח תזונתי שמאפשר להם לרוץ כל היום בלי לנוח.

    אבל יהיו אשר יהיו הסודות של בני הטראומארה, הם הסתירו אותם היטב. עד עצם היום הזה חיים בני הטראומארה על צוקים גבוהים יותר מקני נצים, באזור שרק מעטים ראו. הבָּרַאנְקַס הם עולם אבוד בשממה המרוחקת ביותר של צפון אמריקה, מעין משולש ברמודה יבשתי הבולע את הפושעים הנקלעים אליו במקרה. דברים רעים עלולים לקרות שם, וכנראה גם יקרו; אם תשרדו את היגוארים טורפי האדם, את הנחשים הקטלניים ואת החום הנורא, עדיין יהיה עליכם להתמודד עם "קדחת הקניון", הזיות קטלניות הנגרמות בשל השיממון המתעתע של הבראנקס. ככל שתעמיקו לחדור לתוך הקניונים, כן תרגישו כאילו קריפְּטה תת־קרקעית סוגרת עליכם מכל הכיוונים. הקירות מתהדקים, הצללים מתפשטים, הדי רפאים לוחשים; כל מסלול שמוביל אל מחוץ לקניון נראה כמסתיים בסלע תלול. אנשים שבאים לחפש מחצבים אבודים נתקפים שיגעון וייאוש, עד שהם משסעים את גרונותיהם שלהם או משליכים את עצמם ממצוקים. לא פלא שאך זרים מעטים ראו את מולדתם של הטראומארה - לא כל שכן את בני הטראומארה עצמם.

    אבל באיזשהו אופן הצליח הסוס הלבן לחדור ללב הבראנקס. ושם, כך מספרים, אימצו אותו בני הטראומארה כידיד וכנשמה תאומה; רוח רפאים בקרב רוחות רפאים. הוא ללא ספק שלט בשתי מיומנויות טראומאריות - היכולת להיות בלתי נראה וסְבולת מדהימה - מפני שאף על פי שנראה ברחבי הקניונים, איש לא ידע איפה הוא גר או מתי יופיע שוב. אם יש אדם שיכול לתרגם את סודותיהם העתיקים של הטראומארה, כך אמרו לי, הרי זה הנווד הבודד מהרי הסיירה מדרה.

    חיפושי אחר קביו בלנקו היו כפייתיים כל כך, עד שכשנימנמתי על ספת המלון דמיינתי לשמוע את צליל קולו. הוא בטח נשמע כמו יוֹגי בֶּר, הדוב המצויר, כשהוא מזמין בוריטו ב'טאקוֹ בֶּל', הירהרתי. טיפוס כזה, נווד שהולך לכל מקום אבל לא משתלב בשום מקום, חי בטח בתוך ראשו ובקושי שומע את קול עצמו. הוא ממציא בדיחות מוזרות ומתפוצץ מצחוק. יש לו בוודאי צחוק רועם וספרדית איומה. הוא קולני ופטפטן ו... ו...

    רגע אחד. באמת שמעתי אותו. עיני נפקחו בבת אחת, ומה שראיתי היה פגר מאובק בכובע קש מרופט שעמד והתלוצץ עם פקידת הקבלה. אבק דרכים השאיר על פניו הכחושות פסי צבע דהוי, ואת קווצות השיער צרובות השמש שהציצו מתחת לכובע אפשר היה לגזוז בסכין ציד. הוא נראה כמו ניצול על אי בודד, גם על פי הכמיהה שלו לשוחח עם הפקידה המשועממת.

    "קביו?" קירקרתי.

    הפגר הסתובב בחיוך, ואני הרגשתי כמו אידיוט. הוא לא נראה חשדן; הוא נראה מבולבל, כמו כל תייר שמשוגע יזנק אליו לפתע מהספה ויצעק: "סוס!"

    זה לא היה קביו. קביו לא היה קיים. כל הסיפור היה תרמית, ואני נפלתי בפח.

    ואז אמר הפגר את דברו: "אתה מכיר אותי?"

    "בנאדם!" התפוצצתי ונאבקתי להתרומם מהספה. "אני מה־זה שמח לראות אותך!"

    החיוך נעלם. עיניו של הפגר זינקו לעבר הדלת, והבהירו שבעוד שנייה גם הוא יזנק לעברה.

    עיתונאי והסופר האמריקאי כריסטופר מקדוגל נולד בפילדלפיה בשנת 1962. בתיכון היה "שחקן כדורסל בינוני", לדבריו, ובסיום לימודיו התקבל לאוניברסיטת הרווארד. את דרכו בעולם העיתונות החל באמצע שנות השמונים, כאשר התקבל לעבוד ככתב בסוכנות "אסושיאֵייטד פרס" וסיקר במשך כשלוש שנים את מלחמות האזרחים ברואנדה ובאנגולה. בהמשך כתב לכתבי עת יוקרתיים דוגמת "אסקווייר", "אאוטסייד", "מנ'ז ג'ורנל" ו"ניו יורק", עד שהתמנה לאחד מעורכי כתב העת "מנ'ז הלת".

    לעיקר פרסומו זכה מקדוגל ב-2009, בעקבות צאתו לאור של ספרו הראשון, "נולדנו לרוץ" (Born to Run). מסעו של מקדוגל, רץ חובב למרחקים ארוכים, אל השבטים האינדיאנים במקסיקו, זכה לתשומת לב רבה מצד עיתונאים וקוראים כאחד, ובמהרה הפך לרב-מכר עולמי ששהה ברציפות בראש רשימת רבי-המכר של ה"ניו יורק טיימס" במשך כארבעה חודשים, ועדיין ממשיך לככב ברשימות הספרים הנמכרים ביותר של אתרי אמזון השונים בעולם.

    סקירות וביקורות

    סיבולת לב ריאה 'נולדנו לרוץ' של כריסטופר מקדוגל יעניין וירגש גם את מי שמתעצל לרדוף אחרי אוטובוס אבידה אחת בנפש, שני אנשים במצב קריטי, עשרות שטופלו על ידי מד"א, פינג פונג של האשמות בין גופים ציבוריים. קורות המיני מרתון התל־אביבי של לפני שבועיים הסעירו את ישראל. המרתון המלא בוטל, ריקושטים עוד עתידים להתעופף.

    את הגיבורים של 'נולדנו לרוץ' הסיפור הזה לא היה מדגדג. אצל חלקם, בני שבט אינדיאני עתיק שחיים באזור פראי בצפון מקסיקו, ריצה זה משהו שזורם בדם. אצל אחרים, אמריקאים, זה אורח חיים נרכש: רצי אולטרה־מרתון, שבשביל פחות מ־80 קילומטר לא שורכים את הנעליים; ריצת כביש? בכיף, אבל עדיף לעשות את זה בשטח, על סלעים, מדרונות, בתוך מים. לא שמש קופחת, לא טמפרטורות מתחת לאפס, יעצרו גם את אלה וגם את אלה. טיפוסים אמיתיים לגמרי, שאחראים לרוח החיים שנושבת מספר הדוקו של כריסטופר מקדוגל.

    לפני עשר שנים נשלח מקדוגל, כתב מלחמות שהפך לכתב במגזינים מובילים, לג'וב עיתונאי במקסיקו. בעלעול אקראי בירחון מקומי נחתה עינו על כתבה שהעיפה לו את המוח. סופר בה על שבט מתבודד, הטראומארה, שלהם סגולות רבות, ואחת מהן היא היותם רצים מופלאים. מקדוגל - חובב ריצה
    ששנתיים קודם לכן התחיל לסבול מכאבים ושמע מכל מומחה שהוא בחר לעצמו תחביב שמזיק לגוף
    - סימן לעצמו יעד: למצוא את האנשים האלה.

    זה היה מסובך ומפחיד, בין השאר כי הטראומארה נאלצים לחלוק את חלקת אלוהים שלהם עם קרטלי
    הסמים האכזריים של מקסיקו. אבל מקדוגל עמד במשימה ואף נחשף בה למידע מרעיש על זר שחי
    בקרב הטראומארים כבר שנים והצליח לסגל לעצמו את איכות הריצה שלהם. וכך נוצר לו יעד חדש:
    למצוא את קביו בלנקו. מקדוגל הגיע אליו בדיוק בזמן, כשהטיפוס המסתורי רקם מיזם משוגע: מירוץ בשטח הטראומארים, שיחבר בין אלופי השבט לרצים אמריקאים מובחרים. והנה פתאום נחת מולו
    הליהוק המושלם לתפקיד איש הקשר שלו מעבר לגבול. מקדוגל לא יכול היה שלא לקבל את התפקיד.

    נשמע אקזוטי? המילה המדויקת יותר היא מרגש. אבל קורותיו של המירוץ והאירועים שהובילו לו לא מובאים בספר בצורה ליניארית. יש הרבה סטיות במסלול. מקדוגל לא כאן רק בשביל להגיש סיפור הרפתקאות, אלא גם בשביל לפענח, בדרכו, את המקום של הריצה בחיי האדם. נקודת המוצא שלו היא שריצה היא הפעולה הכי טבעית בעולם - נולדנו לרוץ. לכן הוא רוצה להבין איך זה שהטראומארים שמרו על מה שאבד לאחרים, ולבדוק אם אפשר להגיע לקלילות ולשלווה שמאפיינת את ריצתם. לשם כך הוא מזגזג בין מדענים ומאמנים. מציג מחקרים ותיאוריות. מדלג בין אנטומיה,

    ביולוגיה ואבולוציה. נעצר על תולדותיהם של רצים יוצאי דופן, סוקר מגמות בעיצוב נעלי ספורט, בוחן אסכולות של ריצה - כולל זו שממליצה לעשות את זה יחפים - ומתעכב על שיטות שונות של תזונה. זה יכול היה להיות טרחני, אבל כתיבה למקדוגל היא כמו ריצה לטראומארה. זורמת טבעי.

    ריצה היא עסק אופנתי בשנים האחרונות, וכך גם ספרים שעוסקים בה (מ'על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה' של מורקמי ועד הביוגרפיה של הרץ האגדי אמיל זאטופק‭.(‬ עד כמה הם פונים לאנשים שלא טורחים לרוץ אפילו אחרי האוטובוס? במקרה של 'נולדנו לרוץ' - מאוד. יותר מזה, הבלתי רצים עשויים ליהנות ממנו יותר מקהל היעד הפוטנציאלי, משום שהם משוחררים מהמטענים של העולם הריצה. אין להם עמדה בוויכוחים כמו "עם נעליים או לא" ו"סוליה מרופדת או דקה‭."‬ עולם חדש נפרש בפניהם, מלא בפרטים מעניינים וברעיונות מסקרנים, ויש בו סיפור עלילתי מפתיע ומחמם לב, שבסופו הסולידריות מנצחת את התחרותיות.

    האנשים שאיתם מדבר מקדוגל מדברים על ריצה שבאה מאהבה, שהופכת אותך לאדם טוב יותר. זה המקום שהוא מנסה להגיע אליו בעצמו. נשמע כמו ניג'וס רוחני, אבל במקדוגל אין טיפת ניו־אייג'יות ‭ ")‬אני שונא את המילה הזאת - מדיטטיביות‭.("‬ גם לא בדמויות העסיסיות שממלאות את ספרו. הם פשוט ממוקדים במה שהם עושים, והכנות שלהם מנטרלת כל חשש לבולשיט. מקדוגל מפרק מהריצה את הקלקולים הקפיטליסטיים (החסויות המסחריות, החמדנות של חברות הספורט, הסלבריטאות של ספורטאים חובבי חשיפה) - וחופר את שורשיה כדי לזקק ממנה מהות. זו טקטיקה ששווה לאמץ לגבי עוד הרבה דברים שמקיפים אותנו.

    עוד 3 ספרים על ריצה:
    לרוץ > ז'אן אשנוז
    על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה > הרוקי מורקמי
    אוטוביוגרפיה של ריצה > יוסי מלמן
    יעל נעמני 7 לילות 29/03/2013 לקריאת הסקירה המלאה > 7 לילות

    עוד על הספר

    סקירות וביקורות

    סיבולת לב ריאה 'נולדנו לרוץ' של כריסטופר מקדוגל יעניין וירגש גם את מי שמתעצל לרדוף אחרי אוטובוס אבידה אחת בנפש, שני אנשים במצב קריטי, עשרות שטופלו על ידי מד"א, פינג פונג של האשמות בין גופים ציבוריים. קורות המיני מרתון התל־אביבי של לפני שבועיים הסעירו את ישראל. המרתון המלא בוטל, ריקושטים עוד עתידים להתעופף.

    את הגיבורים של 'נולדנו לרוץ' הסיפור הזה לא היה מדגדג. אצל חלקם, בני שבט אינדיאני עתיק שחיים באזור פראי בצפון מקסיקו, ריצה זה משהו שזורם בדם. אצל אחרים, אמריקאים, זה אורח חיים נרכש: רצי אולטרה־מרתון, שבשביל פחות מ־80 קילומטר לא שורכים את הנעליים; ריצת כביש? בכיף, אבל עדיף לעשות את זה בשטח, על סלעים, מדרונות, בתוך מים. לא שמש קופחת, לא טמפרטורות מתחת לאפס, יעצרו גם את אלה וגם את אלה. טיפוסים אמיתיים לגמרי, שאחראים לרוח החיים שנושבת מספר הדוקו של כריסטופר מקדוגל.

    לפני עשר שנים נשלח מקדוגל, כתב מלחמות שהפך לכתב במגזינים מובילים, לג'וב עיתונאי במקסיקו. בעלעול אקראי בירחון מקומי נחתה עינו על כתבה שהעיפה לו את המוח. סופר בה על שבט מתבודד, הטראומארה, שלהם סגולות רבות, ואחת מהן היא היותם רצים מופלאים. מקדוגל - חובב ריצה
    ששנתיים קודם לכן התחיל לסבול מכאבים ושמע מכל מומחה שהוא בחר לעצמו תחביב שמזיק לגוף
    - סימן לעצמו יעד: למצוא את האנשים האלה.

    זה היה מסובך ומפחיד, בין השאר כי הטראומארה נאלצים לחלוק את חלקת אלוהים שלהם עם קרטלי
    הסמים האכזריים של מקסיקו. אבל מקדוגל עמד במשימה ואף נחשף בה למידע מרעיש על זר שחי
    בקרב הטראומארים כבר שנים והצליח לסגל לעצמו את איכות הריצה שלהם. וכך נוצר לו יעד חדש:
    למצוא את קביו בלנקו. מקדוגל הגיע אליו בדיוק בזמן, כשהטיפוס המסתורי רקם מיזם משוגע: מירוץ בשטח הטראומארים, שיחבר בין אלופי השבט לרצים אמריקאים מובחרים. והנה פתאום נחת מולו
    הליהוק המושלם לתפקיד איש הקשר שלו מעבר לגבול. מקדוגל לא יכול היה שלא לקבל את התפקיד.

    נשמע אקזוטי? המילה המדויקת יותר היא מרגש. אבל קורותיו של המירוץ והאירועים שהובילו לו לא מובאים בספר בצורה ליניארית. יש הרבה סטיות במסלול. מקדוגל לא כאן רק בשביל להגיש סיפור הרפתקאות, אלא גם בשביל לפענח, בדרכו, את המקום של הריצה בחיי האדם. נקודת המוצא שלו היא שריצה היא הפעולה הכי טבעית בעולם - נולדנו לרוץ. לכן הוא רוצה להבין איך זה שהטראומארים שמרו על מה שאבד לאחרים, ולבדוק אם אפשר להגיע לקלילות ולשלווה שמאפיינת את ריצתם. לשם כך הוא מזגזג בין מדענים ומאמנים. מציג מחקרים ותיאוריות. מדלג בין אנטומיה,

    ביולוגיה ואבולוציה. נעצר על תולדותיהם של רצים יוצאי דופן, סוקר מגמות בעיצוב נעלי ספורט, בוחן אסכולות של ריצה - כולל זו שממליצה לעשות את זה יחפים - ומתעכב על שיטות שונות של תזונה. זה יכול היה להיות טרחני, אבל כתיבה למקדוגל היא כמו ריצה לטראומארה. זורמת טבעי.

    ריצה היא עסק אופנתי בשנים האחרונות, וכך גם ספרים שעוסקים בה (מ'על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה' של מורקמי ועד הביוגרפיה של הרץ האגדי אמיל זאטופק‭.(‬ עד כמה הם פונים לאנשים שלא טורחים לרוץ אפילו אחרי האוטובוס? במקרה של 'נולדנו לרוץ' - מאוד. יותר מזה, הבלתי רצים עשויים ליהנות ממנו יותר מקהל היעד הפוטנציאלי, משום שהם משוחררים מהמטענים של העולם הריצה. אין להם עמדה בוויכוחים כמו "עם נעליים או לא" ו"סוליה מרופדת או דקה‭."‬ עולם חדש נפרש בפניהם, מלא בפרטים מעניינים וברעיונות מסקרנים, ויש בו סיפור עלילתי מפתיע ומחמם לב, שבסופו הסולידריות מנצחת את התחרותיות.

    האנשים שאיתם מדבר מקדוגל מדברים על ריצה שבאה מאהבה, שהופכת אותך לאדם טוב יותר. זה המקום שהוא מנסה להגיע אליו בעצמו. נשמע כמו ניג'וס רוחני, אבל במקדוגל אין טיפת ניו־אייג'יות ‭ ")‬אני שונא את המילה הזאת - מדיטטיביות‭.("‬ גם לא בדמויות העסיסיות שממלאות את ספרו. הם פשוט ממוקדים במה שהם עושים, והכנות שלהם מנטרלת כל חשש לבולשיט. מקדוגל מפרק מהריצה את הקלקולים הקפיטליסטיים (החסויות המסחריות, החמדנות של חברות הספורט, הסלבריטאות של ספורטאים חובבי חשיפה) - וחופר את שורשיה כדי לזקק ממנה מהות. זו טקטיקה ששווה לאמץ לגבי עוד הרבה דברים שמקיפים אותנו.

    עוד 3 ספרים על ריצה:
    לרוץ > ז'אן אשנוז
    על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה > הרוקי מורקמי
    אוטוביוגרפיה של ריצה > יוסי מלמן
    יעל נעמני 7 לילות 29/03/2013 לקריאת הסקירה המלאה > 7 לילות
    נולדנו לרוץ כריסטופר מקדוגל

    פרק 1

     

    החיים עם רוחות רפאים דורשים בדידות.

    אן מייקלס, "רסיסים"

     

     

    ימים על ימים הסתובבתי בהרי הסְיֵירָה מַדְרֶה שבמקסיקו, בחיפוש אחר רוח הרפאים הידועה בשם קַבָּיוֹ בְּלַנקוֹ - הסוס הלבן. אחרי ככלות הכול הגעתי לסוף הדרך, המקום האחרון שבו ציפיתי למצוא אותו - לא בלב השממה שעל פי השמועה נהג לפקוד, אלא בלובי חשוך של מלון ישן בקצה עיירה מדברית ומאובקת.

    "סִי, אֶל קַבָּיוֹ אֶסטָה," אמרה פקידת הקבלה והינהנה. כן, הסוס פה.

    "באמת?" אחרי שנאמר לי כל כך הרבה פעמים שזה עתה פיספסתי אותו, במקומות מוזרים כל כך, התחלתי לחשוד שקבָּיו בּלַנקו הוא לא יותר מאגדה, מוֹנסטרוּרו מקומי בסגנון המפלצת מלוֹך נֵס, שהומצא כדי להפחיד את הילדים ולשטות בגרינגוֹס הפתיים.

    "הוא תמיד חוזר בחמש," הוסיפה הפקידה. "זה כמו טקס."

    לא ידעתי אם לחבק אותה בהקלה או להחליק את כף ידה לאות ניצחון. הצצתי בשעוני. פירוש הדבר שאראה את רוח הרפאים בעוד פחות מ... רק רגע...

    "אבל כבר אחרי שש."

    פקידת הקבלה משכה בכתפיה. "אולי הוא הלך."

    צנחתי אל תוך ספה עתיקה. הייתי מטונף, רעב ומובס. הייתי גמור, וגם כל הרמזים שלי נגמרו.

     היו שאמרו שקביו בלנקו נמלט מהחוק; אחרים שמעו שהוא מתאגרף שברח כדי להעניש את עצמו, אחרי שהרג מישהו בזירה. איש לא ידע מה שמו או מה גילו או מנין בא. הוא נשמע כמו אקדוחן מהמערב הפרוע שעקבותיו היחידים הם סיפורי מעשיות וניחוח עשן הסיגרילות. התיאורים על אודותיו והמקומות שנראה בהם התפרשו על פני הארץ כולה; כפריים שגרו במרחקים בלתי אפשריים זה מזה ראו אותו הולך ברגל בו ביום, והתיאורים שלהם נעו בפראות בין "מצחיק וסימפָּטיקוֹ" ל"מוזר וענקי".

    אבל בכל גרסאות האגדה על קביו בלנקו, היו פרטים בסיסיים שלא השתנו: הוא בא למקסיקו לפני שנים וחדר ללב אזור הפרא של בָּרַאנְקַס דֶל קוֹבְּרֶה - קניוני הנחושת - כדי לחיות בקרב הטָרָאוּמארָה, שבט כמעט מיתולוגי של ספורטאֵי־על מתקופת האבן. בני הטראומארה הם אולי האנשים הבריאים והרגועים ביותר עלי אדמות, והרצים המעולים ביותר בכל הזמנים.

    בכל מה שקשור לריצות אולטרה־מרתון,* רץ טראומארי הוא בלתי מנוצח - סוס מרוץ לא יביס אותו, גם לא צ'יטה, גם לא רץ מרתון אולימפי. מעטים הזרים שראו את בני הטראומארה בפעולה, אבל סיפורים מדהימים על קשיחותם העל־אנושית ועל שלוותם נישאו מן הקניונים במשך עשרות שנים. חוקר אחד נשבע שראה בן טראומארה לוכד צבי במו ידיו: הוא רדף אחר היצור המנתר עד שזה צנח לבסוף ומת מתשישות, ו"פרסותיו נשרו". הרפתקן אחר רכב על גב פרד, וטיפס במשך עשר שעות על הר בקניון הנחושת; רץ טראומארי עשה את אותו המסלול תוך תשעים דקות.

    [* ריצות אולטרה־מרתון הן ריצות שאורכן עולה על זה של ריצת מרתון (42.195 ק"מ). המרוצים הנפוצים ביותר הם למרחק של 50 ק"מ, 100  ק"מ, 50 מייל (כ־80 ק"מ) ו־100 מייל (כ־161 ק"מ); כמו כן, קיימים שני סוגים של מרוצי אולטרה־מרתון: מרוצים למרחק קבוע, וכאלה שזמן הריצה נקבע בהם מראש. (כל ההערות שלאורך הספר הן של המתרגמת, למעט המקומות בהם צוין אחרת.)]

    "שְתה את זה," אמרה פעם אישה טראומארית לחוקר מותש שהתמוטט למרגלות הר. היא הושיטה לו דלעת חלולה מלאה בנוזל עכור. הוא לגם כמה לגימות, ונדהם כשהרגיש אנרגיה מחודשת זורמת בעורקיו. הוא קם על רגליו וטיפס לפסגה כמו שֶרפָּה טיבטי מפוצץ בקפאין. לאחר מכן דיווח אותו חוקר שלבני הטראומארה יש מתכון למזון אנרגיה מיוחד ששומר על בריאותם, ומותיר אותם חזקים ובלתי מנוצחים: כמה לעיסות ממנו מטעינות אותם בכוח תזונתי שמאפשר להם לרוץ כל היום בלי לנוח.

    אבל יהיו אשר יהיו הסודות של בני הטראומארה, הם הסתירו אותם היטב. עד עצם היום הזה חיים בני הטראומארה על צוקים גבוהים יותר מקני נצים, באזור שרק מעטים ראו. הבָּרַאנְקַס הם עולם אבוד בשממה המרוחקת ביותר של צפון אמריקה, מעין משולש ברמודה יבשתי הבולע את הפושעים הנקלעים אליו במקרה. דברים רעים עלולים לקרות שם, וכנראה גם יקרו; אם תשרדו את היגוארים טורפי האדם, את הנחשים הקטלניים ואת החום הנורא, עדיין יהיה עליכם להתמודד עם "קדחת הקניון", הזיות קטלניות הנגרמות בשל השיממון המתעתע של הבראנקס. ככל שתעמיקו לחדור לתוך הקניונים, כן תרגישו כאילו קריפְּטה תת־קרקעית סוגרת עליכם מכל הכיוונים. הקירות מתהדקים, הצללים מתפשטים, הדי רפאים לוחשים; כל מסלול שמוביל אל מחוץ לקניון נראה כמסתיים בסלע תלול. אנשים שבאים לחפש מחצבים אבודים נתקפים שיגעון וייאוש, עד שהם משסעים את גרונותיהם שלהם או משליכים את עצמם ממצוקים. לא פלא שאך זרים מעטים ראו את מולדתם של הטראומארה - לא כל שכן את בני הטראומארה עצמם.

    אבל באיזשהו אופן הצליח הסוס הלבן לחדור ללב הבראנקס. ושם, כך מספרים, אימצו אותו בני הטראומארה כידיד וכנשמה תאומה; רוח רפאים בקרב רוחות רפאים. הוא ללא ספק שלט בשתי מיומנויות טראומאריות - היכולת להיות בלתי נראה וסְבולת מדהימה - מפני שאף על פי שנראה ברחבי הקניונים, איש לא ידע איפה הוא גר או מתי יופיע שוב. אם יש אדם שיכול לתרגם את סודותיהם העתיקים של הטראומארה, כך אמרו לי, הרי זה הנווד הבודד מהרי הסיירה מדרה.

    חיפושי אחר קביו בלנקו היו כפייתיים כל כך, עד שכשנימנמתי על ספת המלון דמיינתי לשמוע את צליל קולו. הוא בטח נשמע כמו יוֹגי בֶּר, הדוב המצויר, כשהוא מזמין בוריטו ב'טאקוֹ בֶּל', הירהרתי. טיפוס כזה, נווד שהולך לכל מקום אבל לא משתלב בשום מקום, חי בטח בתוך ראשו ובקושי שומע את קול עצמו. הוא ממציא בדיחות מוזרות ומתפוצץ מצחוק. יש לו בוודאי צחוק רועם וספרדית איומה. הוא קולני ופטפטן ו... ו...

    רגע אחד. באמת שמעתי אותו. עיני נפקחו בבת אחת, ומה שראיתי היה פגר מאובק בכובע קש מרופט שעמד והתלוצץ עם פקידת הקבלה. אבק דרכים השאיר על פניו הכחושות פסי צבע דהוי, ואת קווצות השיער צרובות השמש שהציצו מתחת לכובע אפשר היה לגזוז בסכין ציד. הוא נראה כמו ניצול על אי בודד, גם על פי הכמיהה שלו לשוחח עם הפקידה המשועממת.

    "קביו?" קירקרתי.

    הפגר הסתובב בחיוך, ואני הרגשתי כמו אידיוט. הוא לא נראה חשדן; הוא נראה מבולבל, כמו כל תייר שמשוגע יזנק אליו לפתע מהספה ויצעק: "סוס!"

    זה לא היה קביו. קביו לא היה קיים. כל הסיפור היה תרמית, ואני נפלתי בפח.

    ואז אמר הפגר את דברו: "אתה מכיר אותי?"

    "בנאדם!" התפוצצתי ונאבקתי להתרומם מהספה. "אני מה־זה שמח לראות אותך!"

    החיוך נעלם. עיניו של הפגר זינקו לעבר הדלת, והבהירו שבעוד שנייה גם הוא יזנק לעברה.