עבותים פרומים

קצאפּּים¹ על הנהר

(מתוך תפילת ערבית ליום הכיפורים)

1. שם גנאי לרוסים בפי היהודים

קיץ 1884. בוקר יום ראשון.

צרחות עלו מגדות הנהר והדהדו ברחבי העיירה דומברוביץ.

תינוקות ה"חדר" הובלו חיש אל בתיהם. ילדי בית הספר התפזרו במהירות. ברחוב הראשי הוגפו תריסי החנויות של היהודים.

על סיפון מעבורת התקרבו לעיירה הקצאפּּים, פועלי מסילת הברזל רובנה־וילנה, שהניחו את הקו שיעבור סמוך לדומברוביץ. הם נופפו בקרשים שבידיהם ושרו שירים גסים בקולות ספוגי שֵכר.

כשהגיעו לגדת הנהר קפצו לתוך המים הרדודים ושעטו אל עבר בתי היהודים.

מי שלא הספיק להימלט הוכה מכות נמרצות. אישה אחת נרמסה למוות תחת רגליהם. החנויות המוגפות נפרצו. הרס וחורבן נזרעו סביב.

קול עבר בין הבתים: "יהודים, עמדו על נפשותיכם!"

שוליות הנפח חמקו דרך החצרות ותקעו קרדומים ופטישים בידיים שהושטו אליהם. הקצבים העבירו סכינים בין הבתים והנגרים חילקו גרזינים, דוקרנים ומברגים.

הפורעים צעדו בחבורה. לא הרתיעו אותם האבנים שהושלכו עליהם מעליות גג נסתרות. הם רצו בין השבילים, פרצו לתוך בתים, בזזו מכל הבא ליד והפליאו מכותיהם בכל מי שנקרה בדרכם.

אחד מהם ניסה לפרוץ בכוח את תריס העץ המוגף על חלון ביתם של חיה־לאה ומשה־דוד. שוב ושוב נגח בתריס באגרופי ברזל, בעוד חבריו ממשיכים במרוצתם. פתאום נפער התריס, יד הנחיתה מכת גרזן על ראש הפורץ ובן־רגע שבה לאחור והתריס הוגף בטריקה.

הגרזן ננעץ עמוק בגולגלתו של הקצאפּּ. הוא צעד מתנדנד לעבר בית השכנים וצנח מת על המפתן. חבריו השיכורים נסוגו לעבר המעבורת והותירו אותו שם.

לא היה אפשר לטעות בקולותיהם שנשבעו לשוב בכוחות מתוגברים כדי להיפרע מהיהודים.

לאחר שעזבו מיהרו צעירי העיירה לנתק את מעגן המעבורת מגדת הנהר, כדי למנוע מהם לשוב. כך נותרה העיירה מנותקת, בלי דרכי תחבורה.

מראש ההרוג הוציאו את הגרזן. את הגרזן השליכו אל הנהר, ושם צלל ונעלם. את ההרוג קברו בפאתי בית העלמין.

רופא, חובש ורוקח עברו מבית לבית, חבשו פצעים והניחו רטיות על מכות יבשות.

אישה שנרמסה למוות הובאה לקבורה.

בבתים ובחנויות אספו את השברים ואמדו את הנזקים.

גשם קיץ פתאומי שטף את הדם מהשבילים.

בכי חרישי עלה מבתי היהודים.

בביתם של חיה־לאה ומשה־דוד שררה דממה. לאחר שהסתלקו הפורעים מיהרה דבוירה, אימה של חיה־לאה, להצטרף אליהם ומצאה את חתנה שוכב מכווץ ורועד בפינת החדר ואת בתה יושבת ליד החלון הסגור, מלטפת את גבעת בטנה.

"תודה לאל!" מלמלה דבוירה, "הם לא הצליחו להיכנס לכאן. אומרים שאתה פתחת את החלון, תקעת גרזן בראשו של אחד הקצאפּּים וכל השאר ברחו. קום, משה־דוד, הסכנה חלפה. אפשר כבר לפתוח את החלון ואת התריס."

"לא!" הזדעקה חיה־לאה ושלחה את ידיה לפנים. "לא לפתוח את התריס!"

מבועתת הבחינה דבוירה בפרק היד הנפוח של בתה, חיבקה אותה ולחשה:

"ספרי לי מה קרה כאן."

שריר לא זע בפניה של חיה־לאה כשסיפרה לאימה:

"הבן של הנגר הגיע מהצד האחורי של הבית, נתן לנו גרזן ואמר שאם קצאפּּ ינסה לפרוץ את הדלת, בעלי יכה אותו בגרזן. משה־דוד ישב ליד הדלת, והגרזן בידו. פתאום היו דפיקות נוראות על התריס ומשה־דוד התעלף ונפל. לקחתי מידו את הגרזן, פתחתי את החלון ואת התריס, הנפתי את הגרזן והורדתי אותו בכל כוחי. מיהרתי לסגור את התריס. כעת היד נפוחה וכואבת מאוד."

דבוירה ערבבה מים וחומץ בקערית, טבלה בה רצועת בד, חבשה את פרק היד הדואב ומשכה את שרוול שמלתה של חיה־לאה עד שכיסה את התחבושת.

"הקשיבי, בתי," אמרה: "לא את פתחת את החלון! ברור? פרק היד נפוח וכואב, כי סיר הברזל נפל עליו. מזל שהסיר לא היה חם... הבנת?"

יחד משכו את משה־דוד מפינתו, הושיבוהו על כיסא והשיבו את רוחו בכוס תה מהולה ביי"ש. "יִישֶׁר כּוֹיַח, חתני, אתה ממש שִׁמְשֶׁן הַגִיבֵּר," אמרה דבוירה.

משה־דוד הביט אל אשתו והיא חייכה אליו, מלטפת את בטנה.

הוא הבין ושתק גם כשהשכנים החלו להגיע בהיחבא, אחד אחד, לברכו על אומץ ליבו. כולם אמרו שהוא בהלם מהמעשה שעשה ושבזכותו ניצלו הוא ורעייתו ותינוקם שעדיין לא נולד וכל יהודי העיירה.

בביתם של מנחם ושרה שיינביין סערה רוחה של ינטה בתם בת השש־עשרה. כשהסתלקו הפורצים, ירדו ההורים וילדיהם מהחלל הצר בין התקרה לגג שבו הסתתרו ומשם צפו בבוזזים זורעים הרס וחורבן בבית.

בשבח והודיה לאל על שהם עצמם לא נפגעו, החלו לאסוף את שברי הצלחות וכוסיות הבדולח שהושלכו מהוויטרינה. ינטה פתחה את דלת הבית כדי להביא דלי מהחצר וראתה על מפתן הבית את הרוסי ההרוג והגרזן הנעוץ בראשו. נבעתת ממראה עיניה לא הפסיקה ינטה לבכות. פריידה, אחותה בת הארבע־עשרה ושני אחיהן — יוסלה שחגג כבר בר מצווה ושמעון בן האחת עשרה — לא משו ממנה. שרה הכינה במטבח משקה של חלב, קינמון ודבש כדי להרגיעה.

יומיים שקטים עברו על דומברוביץ.

ביום השלישי הגיעה יחידת פרשים מעיר המחוז כדי לברר את מאורעות אותו היום ולחקור מי הרג את הפועל הרוסי במכת גרזן. מפקד היחידה הורה לחבר מחדש את המעבורת אל גדת הנהר ושלח להביא כמה מהפועלים שהשתתפו בהתנפלות על העיירה. אלה ידעו להצביע על מקום נפילתו של חברם, מפתן בית משפחת שיינביין, אך לא ידעו מי הנחית את מכת הגרזן.

יהודי העיירה מילאו פיהם מים.

בתפילת ערבית בבית הכנסת ראה מנחם שיינביין את משה־דוד, עיניו עצומות, גופו הכחוש מתנועע בדבקות, והוא מתפלל בכוונה רבה. כל מי שעבר לידו טפח על כתפו ולחש "יִישֶׁר כּוֹיַח". מנחם התבונן באצבעות הארוכות הלבנות שאחזו בסידור ואמד את הכוח שבוודאי נדרש לכף היד הענוגה כדי להניף את הגרזן ולהנחיתו על ראש התוקף.

הבא להורגך השכם להורגו, הרהר מנחם, אבל גם אם משה־דוד יסביר לשלטונות שמדובר בהגנה עצמית, הם ישמחו להוציאו להורג בעוון רצח. אולי יחמלו עליו וישלחו אותו לסיביר.

בלב כבד חזר מנחם לביתו ואמר לאשתו: "משה־דוד כחוש כל כך וידיו רכות, אינני מבין איך היה יכול להנחית את הגרזן ולהרוג את הרוסי. אם לא יסגיר את עצמו, ודאי יאשימו אותי ברצח."

"מוטב שישתוק," אמרה שרה. "אם יסגיר את עצמו, דינו יהיה מוות או גלות. ומה יהא על חיה־לאה אשתו ועל התינוק שלא נולד?"

"אם ישתוק, יאשימו אותי, ואני בשום אופן לא אגלה מי באמת הרג את הרוסי," אמר מנחם.

"כולם יודעים שהרוסי רק נפל ליד ביתנו. אנחנו לא נגענו בו. בעזרת השם ניוושע," אמרה שרה. "בוא נירגע ולא נפחיד את הילדים." היא סיימה את הכנת ארוחת הערב, הסירה מעליה את הסינר, והבנות ערכו את השולחן.

הנקישות בדלת היו תקיפות. בפתח עמד מפקד יחידת הפרשים, והוא ביקש ממנחם להתלוות אליו.

החקירה הייתה קצרה. מנחם אישר שאכן, הרוסי נמצא הרוג על מפתן ביתו, אך טען בתוקף שלא הוא הנחית עליו את הגרזן. המפקד התבונן באיש החסון שלפניו, בחן את כפות ידיו המחוספסות ושאל מה עיסוקו.

"אני סוחר בעורות," ענה מנחם.

"אם לא אתה הרגת אותו, מי עשה זאת?" שאל.

"אינני יודע," ענה מנחם בלא להניד עפעף.

המפקד אסר עליו לעזוב את העיר, ומנחם שב לביתו קודר ועצוב. שרה חיממה את ארוחתו והוא סיפר לה על החקירה. כל הלילה לא עצם עין.

גם שנתה של שרה נדדה.

בבוקר יצאו אל בית הרב לשאול בעצתו.

הרב הקשיב לדבריהם ופסק שעל מנחם לדבוק בטענתו שהוא חף מפשע ואינו יודע מי הנחית את מכת המוות.

"כבוד הרב," לחש מנחם, "הם יאשימו אותי ברצח הקצאפּּ על לא עוול בכפי."

"הכול בידי שמיים, בני," אמר הרב, הניח יד על ראשו ובירכו.

בדרכם מבית הרב סרו לנחם את משפחת האישה שנרמסה למוות. גם חיה־לאה ומשה־דוד היו בין המנחמים.

איש לא הזכיר את הרוסי ההרוג ולא את החקירה שאליה נקרא מנחם, ומנחם לא הזכיר לאיש את החששות שהלכו ורבו בליבו.

שרה הבחינה כי שרוול שמלתה של חיה־לאה מכסה בקושי פרק יד נפוח ושאלה אותה איך נפגעה. חיה־לאה השיבה שמרוב בהלה מקולות הקצאפּים ששעטו ברחוב, נשמט סיר הברזל שאחזה ופגע בידה. "מזל שהסיר לא היה חם," הוסיפה בעיניים מושפלות.

מכונסים כל אחד במחשבותיו שבו מנחם ושרה לביתם.

"משה־דוד לא פגע בקצאפּ," אמרה לפתע שרה, "חיה־לאה עשתה זאת."

מנחם הביט בה בתמיהה.

"פרק ידה הימנית של חיה־לאה נפוח. אני בטוחה ששום סיר ברזל לא נפל על ידה, כפי שהיא טוענת. בעצמך אמרת שמשה־דוד חלוש וכחוש. אני בטוחה שהיא נטלה את הגרזן בידה, פתחה את החלון והכתה את הקצאפּ בראשו. מעוצמת הכוח שהפעילה כדי להניף את הגרזן ולהנחיתו התנפח פרק ידה."

מנחם אחז בראשו בשתי ידיו. "לא אשם הם מחפשים, אלא מישהו להענישו על מות הפועל. אם משה־דוד ייחקר, הוא לא ישקר כשיטען שלא הוא הנחית את המכה. איש לא יחשוב שכדאי לחקור את אשתו, כי מי יעלה על דעתו שאישה הרה אחזה בגרזן והרגה את הקצאפּ. אני חושש שעלינו להתכונן לגרוע מכול ."

לשווא ניסתה שרה להסתיר את דמעותיה.

כל אותו היום וגם בימים הבאים היה מנחם עסוק ברישום מלאי העורות שהיו מאוחסנים בחדר האחורי של הבית, שבו התנהלו עסקיו. הוא מילא דפים בהוראות להמשך ניהול העסק וציין את הקשרים עם הסוחרים בסביבה.

החוקר מטעם השלטונות הסתובב בעיירה, תחקר את תושביה, אך לא הצליח לגלות מיהו האיש שהרג את הקצאפּ.

ההודעה על המשפט לא איחרה להגיע.

מנחם שיינביין שב וטען לפני השופט כי הוא חף מפשע, אך ללא הועיל. השופט קבע כי זו הייתה הריגה מתוך הגנה עצמית ופסק לנאשם עשר שנות גלות עם עבודת פרך בסיביר.

בהתערבות ראשי הקהילה וכופר נכבד ששולם לאנשים המתאימים הומתק גזר הדין לחמש שנים. מנחם שיינביין קיבל בהכנעה את העונש שנגזר עליו ולא גילה מי הרג את הרוסי.

ניתנו לו שלושה ימים להסדיר את ענייניו.

שכנים נכנסו אל הבית אחד אחד, לחשו דברי עידוד, טפחו על שכמו והבטיחו לשמור על משפחתו.

כל אחד ראה חובה לעצמו להביא לנידון לגלות מזכרת כלשהי, ועל הכורסה בצד נערמו כפפות, צעיפים, גרביים, כובעים, ממחטות ודברי מאפה.

בני המשפחה נתכנסו סביב האב ליד השולחן. הוא ניסה לעודד את רוחם והתלוצץ על מזלו הטוב: "לא פסקו לי מוות בתלייה בכיכר העיר וגם לא העמידו אותי מול כיתת יורים. חמש שנים יחלפו ביעף, ואני אחזור אליכם עוד בטרם תתחילו להתגעגע אליי." הבנים משכו באפם. שרה והבנות קינחו את הדמעות והגישו את ארוחת הערב. ומנחם הוסיף ואמר: "ילדיי האהובים, אני מצווה עליכם כי תדאגו לאמכם ותשמרו עליה, תעזרו לה בניהול הבית והעסק. עליכם להישאר מאוחדים כל ימי חייכם, קשורים זה לזה בעבותי דם, משפחה ואחריות. בנותיי היקרות, קרובי משפחתי המתגוררים בברזנה ימצאו לכן חתנים ראויים. עזבו את דומברוביץ ולכו אחרי בעליכן. ואתם בניי היקרים, סיימו את לימודיכם ועשו חיל בעסקי העורות שאני מפקיד בידי אמכם."

אוחז מזוודה בידו האחת, מעיל פרווה תלוי על זרועו ותרמיל גדוש בגדי צמר, טייגלעך, קיכלעך וקיגעל מתוק — עלה מנחם על העגלה שהובילה אותו אל הרכבת שתסיע אותו הרחק אל תוך ערבות סיביר.

*

שרה עשתה חיל בעסקים שהשאיר בידיה בעלה. בני המשפחה בברזנה מצאו חתנים ראויים לשתי בנותיו. ינטה נישאה לסוחר הקרקעות אפרים שטיין ופריידה נישאה ליוסף וושצ'ינה. שתיהן עברו להתגורר בכפר קטן ליד ברזנה הסמוכה. הבנים עשו חיל בלימודיהם ועזרו לאימם בעסקי העורות. המשפחה כולה ציפתה לשובו של האב.

אך מנחם שיינביין לא זכה לחזור. הבדידות, הרעב, הקור ועבודת הפרך הכריעו אותו. הוא חלה ונפטר בסיביר, ומקום קבורתו לא נודע.