מה שעובר לי בראש

פרק 1

אתמול התחיל החופש הגדול. שנת הלימודים הסתיימה ואני עולה לכיתה ה'. קיבלתי תעודה מצוינת, ואבא ואמא שמחו וקנו לי במתנה יומן עם מנעול. אמא אמרה שכדאי לכתוב ביומן את המחשבות ואת כל מה שקורה לי. אני יכול לנעול את היומן במפתח, ואם אשכח, אמא ואבא לא יקראו בו בלי רשות.
היומן יפה מאוד. על הכריכה החומה מודבקת תמונה של ילד שיושב ליד שולחן, מכרסם קצה של עיפרון וחושב. ישבתי כמעט חצי שעה בחדר שלי ולא ידעתי מה לכתוב. בסוף אמרתי לאמא שכדאי להחזיר את היומן לחנות, כי חבל לבזבז כסף על יומן שלא כותבים בו. היא הציעה שאתאר את הדירה שלנו ואת השכונה שאנחנו גרים בה כדי שאוכל לספר עליהם לילדים שלי כשאהיה גדול. עניתי שאני בטוח שאזכור כל דבר בדירה ובשכונה, כי איך אפשר לשכוח מקום שאני גר בו מאז שנולדתי? אבל אמא אמרה שבמשך הזמן שוכחים הרבה דברים, ולכן כדאי שאכתוב הרבה פרטים ותיאורים.

1 ביולי 2010
שלום, יומן.
זאת הפגישה הראשונה שלנו מאז שקיבלתי אותך...
אני כל הזמן חושב מה לכתוב. האם הכתיבה תהיה מעניינת? האם לכתוב רק על הדברים הטובים? ואולי צריך לכתוב דווקא על הדברים הרעים? אמרתי לאמא שמצד אחד אני לא חושב שארצה להיזכר בדברים לא נעימים כשאהיה גדול, אבל מצד שני, אם לא אספר גם על הדברים הרעים, הכתיבה לא תהיה אמיתית.
כמו שאמא הציעה, החלטתי להתחיל בתיאור הדירה והשכונה שלנו: אנחנו גרים בשכונת רמות-רמז בחיפה, על הר הכרמל. השכונה בנויה על מדרון ליד הטכניון, שאולי אלמד בו כשאהיה גדול. בצדי הרחוב עומדים בניינים גדולים שאנחנו קוראים להם "בלוקים", ובכל בלוק יש ארבע קומות ואין מעלית. כל הדירות קטנות, ופעם, כשביקשתי מאמא שתביא לי אח או אחות קטנים כמו שיש לרוב החברים שלי, היא הסבירה שבדירה הקטנה שלנו אין מספיק מקום למיטה ולצעצועים של תינוק. אני לא מסכים אתה, כי גם הדירות של החברים שלי קטנות, וכמעט לכולם יש אח או אחות.
בבלוק שלנו גרות עשרים משפחות, וקשה לעבור בחדר המדרגות, כי תמיד עומדים בו בצפיפות אופניים ועגלות ילדים. גם תומר, החבר הכי טוב שלי, גר בבלוק שלנו, וכל יום אנחנו עושים שיעורים ומשחקים ביחד.
על דלת הדירה שלנו יש שלט מעץ זית ועליו כתוב: "כאן גרים בכיף איתן, שולה ואורי יעקובי". בדירה יש שלושה חדרים לא גדולים, ואמא אומרת שהיא קטנה מדי, אבל אני לא חושב ככה. אני חושב שיש בה מספיק מקום לדברים שלנו.
בקיץ אני אוהב לאכול עם אבא ואמא במרפסת. כמעט תמיד נושבת בה רוח נעימה ורואים מרחוק את הים, שהוא אף פעם לא ממש כחול כמו שחושבים. שמתי לב שצבע המים משתנה לפי מידת האור בחוץ ולפי צבע השמים. לפעמים הים ירוק, לפעמים הוא אפור, ורק לעתים רחוקות הוא כחול בלי כתמים של צבע אחר. ליד הנמל עוגנות אוניות נוסעים או מכליות נפט, ובשבתות נערכות לפעמים תחרויות של מפרשיות, ואנחנו מסתכלים בהן מהמרפסת במשקפת.
מחלון החדר שלי אפשר להשקיף על מדרון הכרמל. הוא מכוסה סלעים לבנים, וביניהם צומחים שיחי אלה ואלונים. בקיץ השיחים מאובקים ועייפים, ומזכירים לי עדר כבשים שנמאס להם לחפש קצת עשב בחום הגדול, ואין להם כוח לחזור לדיר. אבל בחורף, אחרי שהצמחים מתרחצים בגשם, הם מבריקים ורעננים, וכלניות ורקפות פורחות ביניהם עם חרציות צהובות ופרחים אחרים שאני לא מכיר.
הנה, תיארתי את הבית שלנו כמו שאמא ביקשה. כתבתי הרבה, והיד כבר ממש כואבת לי.
אני לא יודע מה אכתוב מחר או בימים הבאים. אני חושב שאכתוב ביומן בעיקר את המחשבות ואת הרגשות שלי, כי אלה דברים שאני כמעט לא מספר לאף אחד.
עכשיו תומר קורא לי לבוא לשחק במשחק המחשב החדש שאבא שלו קנה לו. אמשיך לכתוב מחר או מחרתיים.