משחק

1
ציונות היא גם משחק ילדים
ד"ר חיים גרוסמן
על משחקי קופסה ולח בימי המנדט ובראשית ימי המדינה

כחלק מעיסוקיי בחקר התרבות הישראלית בפריזמה של התרבות החומרית, אחד העולמות שמעניינים אותי מאוד הוא עולם הילדים, ובעיקר משחקי קופסה, כלומר משחקי לוח. עולם משחקי הקופסה היה מפורט מאוד, צבעוני ותמים. היה זה עולם ששיקף ערכים שהילכו במקומותינו, ולא פחות מכך היה כלי שבנה הוויה והכרה ישראלית־ציונית בעשורים הראשונים כאן במדינה.

נראה למשל הוראות למשחק שנקרא 'חידון ישראל', של הוצאת 'עמרנה', שראה אור בראשית שנות החמישים:

״...הוא [המשחק] כולל 243 שאלות ותשובות על נושאים שונים ורבים אודות ישראל. ישחקו בו בני הערים, המושבות והקיבוצים בישראל ובני התפוצות אשר מעבר לים. כולכם תמצאו במשחק זה אוצר בלום של ידיעות ושל עובדות על ארץ־ישראל — הארץ בה נולדתם, או עליה אתם לומדים, שומעים וחולמים.... אם יקרה שלא תדעו את התשובה — יהיה עליכם רק לחייג את המספר המתאים, ומייד תקבלו את התשובה המדויקת... ועתה, הבה נתחיל לשחק ולדעת״.

משחק זה ביטא את תמצית המסר שביקש היצרן לכוון אל קהל הילדים המשחקים בעשורים הראשונים להקמת המדינה, כאן בארץ ואפילו בחוץ לארץ. האיורים שעיטרו את פני קופסת המשחק כוונו אל ה״צבר״ העברי הצעיר ואל ילדי הגולה הציונית, שביקשו (מה זה ביקשו? דרשו...) ודאי להיות כמותו, והציגו עולם לאומי צבעוני ויפה שהיצרן ביקש להציג ולהנחיל. "כך ירחיב הילד את ידיעותיו, ואף יתחנך לסדר ושמירת הוראות, ילמד להפסיד בכבוד ובעיקר איך לזכות בניצחון בצורה הוגנת".

עולם משחקי הילדות של קופסה, לוח, "חיילים" וקוביות מציג בפנינו שורה ארוכה של ערכים ומסרים הטמונים בתוכן המשחקים. התמונות והאיורים המלווים והמעטרים מקנים משנה חשיבות למסר הערכי העולה מן המשחק, ומאפשר לנו בעצם לראות מה חשבו כאן המבוגרים, ומה ביקשו להנחיל לילדיהם - דור ראשון לגאולה. המסר מתחדד ומזדקק לנוכח הידיעה כי בעולם הילדים נהוג להציג את הדברים שחור־לבן ללא כחל וסרק, כדי שהכול יהיה ברור וחד. הוסיפו לכך מציאות חינוכית, שבה מתקיים קוד ידע אחיד הראוי להילמד, ולפניכם אפשרות להכיר במדויק את העולם הערכי של מבוגרי התקופה, עולם שהפך למטען החינוכי שבו צוידו ילדי דור המנדט וילדי דור ראשית המדינה.

משחקים וצעצועים רבים הגיעו לארץ בשנות השלושים או אפילו קצת לפני כן, בזכות העלייה הרביעית (בשנים 1924 עד 1931) של משפחות מפולין וכמובן העלייה החמישית (1932 עד 1939), שהביאה לארץ עולים בהמון מגרמניה ומאוסטריה.

להוויה המשחקית נמצא גם קטליזטור בדמות מזרח תיכון גדוש חיילים שבסיסם כאן בארץ או בסביבה, שנהנים מפריחה של תוצרת ארץ־ישראלית. יש כאן גם ייצור מקומי, ומעניין לציין קבוצות שאחר כך התארגנו בקיבוצים או במושבים, שחיפשו להן איזושהי תעסוקה ובין היתר עסקו בייצור של כל מיני צעצועים פשוטים מעץ, ממתכת או חומרים דומים, וגם של משחקי לוח פשוטים.

עולם אידאי ציוני צבעוני קיימה כאן הקק"ל באמצעות שורה אינסופית של תוצרי נייר שהוכנו עבור ילדי הארץ וילדי הגולה כאחד. כרזות, תמונות, פנקסים, חוברות, בולים וכמובן קופות חיסכון הפיצו את הרעיון הלאומי בכל רחבי העולם הציוני. היצרנים בארץ חיקו והרחיבו עולם צבעוני זה באמצעות התוצרים שהכינו לילדי התקופה. עולם חזותי דומה בשלל משחקי לוח, משחקי קלפים וספרי ילדים הציג גם בנימין בר־לוי, שייצר והפיק למעלה מ-250 משחקים וספרי ילדים שתמציתם טיול צבעוני מחודש בתוך נופי ההוויה הציונית על מרכיביה האנושיים ההיסטוריים והגיאוגרפיים. המציאות שהוצגה בלוחות המשחק הציוני הבליטה את האתנוצנטריזם שאפיין את האמנות השימושית, והיה למעשה מאפיין שכיוון את כלל השיח הציבורי בימי המנדט. משחקיו של בר־לוי לקחו את המשחֵק הציוני הצעיר ל״טיול בארץ״ של הכרת המרחב הציוני, של הזדהות עם המתפתח במרחב זה וחיבורו לימי עבר תנ״כיים וגבורה בימי בית שני באמצעות שיבוץ שמות מקראיים ליישובים ולחבלי ארץ. המשַׂחקים נעו על פני מפת משחק צבעונית באמצעות ״חיילים״, ומימשו את ה״מצווה״ הציונית־תנ״כית המתחדשת של ״קום והתהלך בארץ כדי לבנות ולהיבנות בה״. לוחות המשחק כיוונו את הילדים המשחקים לקוד הראוי בעיני המבוגרים, של ידע אידיאולוגי שהונחל כמעט כבדרך אגב באמצעות תמונת מציאות צבעונית מתקתקה של סמלי מראָה של עם וארץ, שכיבושה באמצעות חיילי המשחק יצרו מציאות ילדותית מעצבת - "מה עוד תבקשי מאיתנו מכורה?"

כמו כן יוצרו הרבה מאוד משחקי לוטו עם ציורי צמחים ופרחים, כי חשוב לילד הציוני להכיר את הטבע כאן בארץ, מה שיקשור אותו לאהוב אותה. כדבריו של דוקטור מטמון־כהן, מייסד 'הגימנסיה הרצליה', שבנאום הנחת אבן הפינה ל'גימנסיה הרצליה' ב-1909 אמר: "יש לנו כאן בקרב הילדים של עם ישראל מספיק ילדים שיודעים, ידענים... צריך עכשיו 'טבענים'."

בימי מלחמת העולם השנייה שיחקו גם במשחקי מלחמה. בנימין בר־לוי ייצר כמה משחקים שמה שמאפיין אותם הוא שאין ביניהם ובין מלחמת העולם השנייה שום קשר. שלושת משחקי המלחמה שהכין מתארים איזושהי מציאות תיאורטית של חיילים ששומרים על איזשהו מבצר, שנמצא בשום מקום - והכול טוב ונחמד. קו דומה לזה שאפיין גם את התוצרת של 'הקרן הקיימת לישראל', שהציגה כאן ארץ שממשיכה בדרכה החלוצית־ציונית כאילו שום דבר אחר לא קורה.

ב"סיפור על אהבה וחושך" סיפר עמוס עוז על אביו המסמן בחיצים על מפת העולם את התקדמות הכוחות, ועליו כילד העוקב אחרי אביו ומשעשע עצמו במשחקי דמיון משלו של קרבות, חיילים והזזת כוחות. ילדים רבים שיחקו כך והוסיפו מחברות להדבקת תמונות מפקדים מכל החילות והצבאות ושלל כתבות מנצחות. חברת 'דובק' העברית הכינה עבור האספנים הצעירים, בסוף שנות השלושים, אלבומי תמונות של 'משמר וספורט'. לאלה נוסף בשנות הארבעים גם מרדף קבוע אחרי חיילים אנגלים מעשני 'פליירס' - חפיסות סיגריות שנוספו להן תמונות צבעוניות של כלי נשק, להנאת המבוגרים והילדים.

מכאן נעבור לישראל של ראשית שנות החמישים, אל המשחק 'זוהי ארץ־ישראל'. על הקופסה מצוירים זוג ילדים "ישראלים" בכובע טמבל וזוג צמות. המשחק כולל לוחות של משחק לוטו עם כרטיסים. על הלוחות מצוירים לרוב סמלי ישראל החדשה, נופים מוכרים כמו מגדל דוד וציורי חגים, שקיבלו ביטוי משמעותי מאוד בחינוך הציוני שניתן לילדים, והמון ציורי חיילים גיבורים וכמובן מראות ילדים משחקים שנראים כולם "כמו שצריך".

המון משחקים מבקשים להכיר את הארץ, לדעת את הארץ. לדעת ארץ זו מצווה ציונית. אפשר לעשות את זה ברגליים, כמו שעשו תנועות הנוער והפלמ"ח לפני קום המדינה, אפשר לעשות את זה בטיולים אינסופיים, ואפשר לעשות את זה גם על גבי מפת המשחק. כך למשל המשחק 'מדן ועד אילת' הוא דוגמה אחת לעשרות משחקי לוח, שבהם בעזרת קוביות אתה נע על פני מפת הארץ וכובש אותה ברגליך.

ישנו גם המשחק 'מונופול'. משחק זה אינו המצאה ישראלית, ומקורו בארצות־הברית של אמצע שנות השלושים. באמצע שנות הארבעים הופיע המשחק בארץ ונקרא 'ריכוז' אצל בר־לוי ובשנות החמישים בשם 'מונופול' של הוצאת 'עמרנה'. על לוח המשחק צוינו כמה ערים מרכזיות בארץ ובהן רחובות המבטאים את הרוח הציונית. כך למשל הרחובות בחיפה הם רחוב החלוץ, רחוב העצמאות ורחוב הרצל. כאשר רצו לשכלל את המשחק, ברוח הימים ההם, ייצרו משחק בשם 'טיול בהליקופטר'. המשחק הוא בדיוק אותו משחק — אתה נע על פני מפת רחובות, אבל על הקופסה מצויר הליקופטר... ואיזה יופי.

הילד העברי "צריך" לדעת והרבה, למשל במשחק '128 מי יודע', שהיה אחד המשחקים המפורסמים של סוף שנות החמישים וראשית שנות השישים. שמוליק רוזן החידונאי, כוכב הרדיו, תרם את הפופולריות שלו גם למשחק קופסה ש"שאל" שאלות. גם כאן היה איזשהו פטנט של חוגה בדמות מיקרופון של רדיו, על התשובה הנכונה: תנ"ך, היסטוריה, ידיעת הארץ, כיאה לארסנל הציוני החינוכי המקובל.

היום אומרים לילדים: "ראו, יש כלי ידיעה כאלה וכאלה בספרים ובמחשב, לכו, קחו מה שאתם רוצים..." ואילו הדור של אז, בראשית ימי המדינה, קיבל קוד חינוכי "סגור", מידע שצריך לדעת, שראוי לדעת ו"חובה" לדעת — כשהמבוגרים, בעיקר יוצאי אירופה, הם שהכתיבו מידע זה.

מי היו הילדים המשחקים? הפריפריה כנראה נהנתה פחות מהמשחקים האלה, וילדי המעברות או השכונות בשולי הערים הכירו פחות את המשחקים האלה. אלה היו תוצרים לילדים עירוניים, שגם שם לא תמיד ידם הייתה משגת, אבל הפטנט המקובל היה שאתה הולך לשחק אצל השכנים שיש להם משחקים כאלה, ולכן המון ילדים שיחקו. וכך, גם אם בפועל לא היו להם המשחקים, הם עדיין יכלו להיות מושפעים מאותה הוויה משחקית־ציונית.

כאן צריך להזכיר גם את "משחקי התנ"ך", מפני שרוח התנ"ך הייתה משמעותית מאוד בארץ בימי המנדט ובימי ראשית המדינה. די אם נזכיר שאחת המתנות המקובלות בבר־המצווה הייתה ספר ציורי התנ"ך של גוסטב דוֹרֶה, שדור שלם הכיר, אהב והוקיר.

בשנת העשור למדינה המציאו כאן את חידון התנ"ך, שבו זכה עמוס חכם הזכור לטוב. חכם נתן את חסותו למשחק 'חידון התנ"ך' של הוצאת 'עמרנה' עם כריכת קופסה רבת הוד של כל מיני גיבורים תנ"כיים. משחק זה זכה להצלחה רבה ובעצם כל ילדי הדור ההוא הכירו אותו. צמוד אליו היה המשחק 'מסעות שלמה המלך'. נסו היום לגרום לילדים לשחק ב'מסעות שלמה המלך', ותראו מה תקבלו על הראש... אך לא בראשית שנות השישים. הילדים קיבלו כרטיס ובו משימות של מסחר באגן הים התיכון. נכון, יוצאים מהממלכה של שלמה לרחבי המזרח התיכון וחוזרים לארץ, עשירים בתוצרים...

ומכאן ליקרים מכול - חיילי צה"ל. אלה היו הגיבורים המרכזיים של התקופה ששולבו, והרבה, במשחקי הילדים. יש לנו צבא, יש לנו גאווה רבה בצבא, גאווה שמוצאת ביטוי למשל במשחק 'מטוראי לאלוף', שהינו משחק קלפים שמציג בכל קלף דרגה אחרת, כדי שהילדים יוכלו להכיר את דרגות הצבא ולשחק בהן. דרגות צבא מצוירות יופיעו גם בפנקסי קק"ל בשנות השישים, והיו גם ספרונים וחוברות, פאזלים ומשחקי הרכבה שהציגו את צה"ל בהדרו.

מלחמות ישראל ייצרו לנו משחקים: משחק אחד אחרי מלחמת השחרור, שני משחקים אחרי מבצע סיני, וים עצום של משחקים אחרי מלחמת ששת הימים ברוח האופוריה שהילכה במקומותינו. כאן כדאי להזכיר לגבי מבצע סיני את המשחק 'הסיבוב השני' של הוצאת 'עדלאידע'. כך כונתה אז המלחמה השנייה (מלחמת סיני) לנוכח הסיבוב הראשון (מלחמת השחרור). על לוח המשחק נראה חייל רב הוד, שהועתק מדמות של חייל אמריקאי, ומפה שעליה מצוינות נקודות יישוב כמטרות לתנועה. המפה היא של הנגב ושל מדבר סיני בואכה תעלת סואץ, אך הייתה בעיה אחת: המשחק פורסם כמה חודשים לפני מבצע סיני... שלטונות הביטחון קראו ליצרן ושאלו אותו: אדוני הנכבד, מאיפה אתה יודע מאין ולאן? הסביר מה שהסביר, הסיר מעליו את חשד הריגול וחזר רגוע למקומו, ולימים יסביר לי ולאחרים שבעצם הדבר היה פשוט: אם יצייר תנועת משחק בכיוון של ירדן, הרי שהמשחק ייגמר מהר מאוד. לעומת זאת הנגב ומדבר סיני מאפשרים מרחב תנועה רב "כמו שצריך".

לאחר הניצחון במלחמת ששת הימים, אחד המשחקים הרבים שיצאו היה 'משחק הניצחון'. המשחק מאופיין כבר בגרפיקה מודרנית - כבר לא ציורים אלא צילומים של חיילי צה"ל המנצחים מצד אחד ומנגד רק"ם (רכב קרבי משוריין) מצרי שרוף. רק רק"ם מצרי כמובן, לא שום דבר שלנו, ברוח השמחה והאופוריה שאפיינו את אותם ימים.

והנה גם המשחק 'עזית הכלבה הצנחנית'. מוטה גור, שהיה אז אלוף פיקוד הצפון, השתתף גם בהכנת המשחק. הוא היה עסוק כמובן, ולכן שלחו לו את ההנחיות וההוראות למשחק לפיקוד צפון, שם שירת. האלוף העיר מה שהעיר, זה חזר ליצרן, ובסופו של דבר הופק משחק בעקבות הספרים והסרט שהצליחו מאוד — והרי לכם צה"ל על מפקדיו, חייליו וכלביו בתפארתו.

אחד המשחקים החייליים שמבטאים את האהבה המשמעותית כל כך לחיילי צה"ל, היה המשחק 'כן המפקד'. על גב הקופסה נכתב: "'הלוואי והייתי גדול. הלוואי והייתי חייל בצה"ל גיבור.' משפטים אלה מבטאים את הכמיהה של כל נער, ובוודאי גם שלכם, נערים צעירים, לחיות את חיי החייל המגוונים ורבי האירועים. הנה מונח לפניכם משחק חדש ומעניין, בו יוכל כל אחד מכם לשתף עצמו ולחוש היטב את הוויית החיים רבי העניין של חיילי צה"ל". ממרום שנת 2019 אפשר קצת לפקפק בכתוב על הקופסה. אגב, על הקופסה מצוירים גם חיילים וגם חיילות, שהרי המשחק הוא גם לאלה וגם לאלה.

ויש גם חיילים קצת אחרים אבל משמעותיים מאוד, שחקני הכדורגל שלנו - "חיילים" בצבא המולדת. שחקני כדורגל קיבלו ביטוי משחקי רב והופיעו בממדים רבים. המפורסם והמצליח במשחקי הקופסה בתחום היה המשחק 'אל אל ישראל', המעוטר בצילומיו של יעקב חודורוב, השוער האגדי. בתחום זה, שעניין בעיקר בנים כמובן, בלטו ושימשו עטיפות הנייר של המסטיק העברי שהציגו שחקני כדורגל לרוב. גם הספרות הפופולרית נתנה לגיבורי המגרש מקום של כבוד, ואזכיר כאן את 'הספורטאים הצעירים' של אבנר כרמלי. אלון ורפי עם שתי החברות שלהם משחקים את משחקי הגביע העולמי, וחרף כל התככים הביאו לנו את הגביע העולמי... הללויה.

גם ספרות בכלל, וספרות פופולרית ישראלית בפרט, ייצרה גיבורים ומשחקים. אזכיר כאן את המשחק 'חסמב"ה' בהוצאת 'עמרנה'. עוד אזכיר את 'אמיל והבלשים' ובעיקר את 'שמונה בעקבות אחד'. המשחק נוצר בשנות השישים בעקבות הסרט שאז יצא אל האקרנים, אבל את הספר כתבה ימימה טשרנוביץ ב-1945. חשוב להזכיר אותו מפני שהוא מבטא הוויה משמעותית שביקשו המבוגרים להנחיל לילדים - ניצחון ישראלי על השואה. אבל הרי לא באמת ניצחנו את השואה, הפסדנו בגדול. ועדיין בתרבות הילדים אפשר היה להציג איזשהו מצב שבו הגיבורים מנצחים את השואה. לפי הסיפור, חבורה של ילדים רודפת אחרי מרגל גרמני כאן בארץ־ישראל ובסוף תופסת אותו. טשרנוביץ אפילו מרשה לעצמה להגיד בספר, שהיא מקווה שהילדים ינחילו לו ולוּ מעט ממה שעשו לנו הגרמנים בזמן השואה — והרי לך סוג של ניצחון. בעניין הזה של ניצחון את השואה, היו גם חוברות פופולריות בראשית שנות השישים של 'דן טרזן'. טרזן ישראלי, לא פחות, שתופס את אייכמן ומנצח בשם כל הילדים את השואה ואת זכרהּ.

בסוגה זו של חוברות ילדים היו גם חוברות של "קאובוי" במגוון סוגים, כמובן בהשפעה אמריקנית־אירופית, אבל גם בהשפעת הדימוי של "החייל החלוץ". כמו שהקאובוי שומר על הַסְפָר ועל הגבול בספר מפני הפראים, החייל־החלוץ שלנו שומר על היישוב מפני ה"רעים" שלנו. והיו גם ספרי 'קופיקו', ו'צ'יפופו', שהפכו למשחקי ילדים מצליחים במיוחד בהוצאת 'בצלאל' וצוירו בידי מ' אריה. את 'קופיקו' שפעל בארץ הכינה מרגלית עקיבא, ואת 'צ'יפופו' שפעל בעולם הכינה ליאת טלמור, כדי להביא גם את העולם לילדי ישראל, בארץ שהייתה סגורה מאוד בשנים אלה ויציאה אל חוץ לארץ דמתה כמעט לטיסה לחלל...

משחקי החלל היו פופולריים כאן בשנות השישים — גם בזכות ספריו של ז'ול ורן. צעצוע מפלסטיק בשם 'ספוטניק' נעשה כאן ב-1957, אחרי ששלחו את כולנו החוצה באיזה יום בארבע אחר הצהריים כי אז עבר הספוטניק (לוויין סובייטי) מעל שמי ישראל. אני יכול להעיד שכמוני ככל ילדי השכונה, אכן "ראינו" את אותו ספוטניק בין שכן ובין שלא. ב-1961 החליט בן־גוריון שגם אנחנו בעניין, ואז שלחנו לחלל את הטיל 'שביט 2' - ציונות כחול־לבן, לפני הבחירות כמובן. אחר כך לקחו אורה ותיאו קוסטר רעיונות של משחקים רבים, ועשו מין צעצוע מנייר כסוף נוקשה בצורת חללית. והייתה גם 'שביטה' של חברת 'ויטה', שהפיקה משחק לוח שחילקה לילדים שקנו מתוצרתה. 'מסטיק חלל' עורר כאן התלהבות עצומה בזכות התמונות שליוו את המסטיק.

משחקים נוספים שיצאו החוצה אל העולם הגדול, הם 'אוצרות העולם' ו'מפת העולם' ואפילו 'סביב העולם ב-80 יום'. כמו כן ישנם כרטיסי איסוף שמפיקה חברת 'מטע'. בכל שבוע חולקה תמונה אחרת ובה גם שורה של נתוני טריוויה ש"ילדים צריכים לדעת": עיר בירה, סוג מטבע, גודל האוכלוסייה ועוד ועוד.

עוד נחשבו בארצנו משחקים של עבודה עצמית, המלווים באידאה שעבודה זה מוטיב כה חשוב. יש כמובן חלוקה מגדרית: בנות משחקות ב'הבה נרקום', ב'חוט ומחט' וב'הידד, אני רוקמת', ואילו דפי גזירה עם מסורית ודיקט - רק לבנים, שהרי רק בנים עושים את הדברים החשובים האלה... הפטנט היה שלקחת איזושהי תמונה, ועם נייר קופי העתקת על הדיקט ואחר כך גזרת. אם מסתכלים בתמונות, מגלים את בן־גוריון, את הרצל, את מגדל דוד - שוב אותם ערכים ותמונות ציוניות משמעותיים.

גם אירועי היום ייצרו משחקים, ביניהם 'הצעדה', 'קומזיץ' של סולימאן הגדול, 'חבילה הגיעה' של אפרים קישון, עם המון ציניות ולעג לממסד, שהילדים לא כל כך הבינו, אבל נהנו מהמשחק המפותל שבו לוקח כל כך הרבה זמן לקבל את החבילה. מזכיר משהו, לא?

בשנות השבעים, המשחקים ה"לאומיים" התמעטו, והקריצה לעולם הגדול גדלה. בעקבות הסרטים יש לנו משחקי 'סוכן חשאי 007' עם שון קונרי המצויר על העטיפה. רוג'ר מור שמבקר במקומותינו זכה כאן למשחק בשם 'החוש השישי', המבליט את כוח הזיכרון של הגיבור. 'מבצע ש.ב.' וגם 'חידון טלוויזיה' הזכור לטוב, מפני שאת השאלות חיבר חיים יבין המיתולוגי של הטלוויזיה. ו'זה הסוד שלי' ו'פופאי' - והנה אנחנו כבר בתוך מציאות שהולכת יותר בעקבות הסרטים והגיבורים הפופולריים ופחות בנוקשות הציונית המופלאה.

היום הכול שונה לגמרי: משחקים בעלי גוון לאומי "ציוני" נעלמו כאן מזמן. עדיין רבים משחקי היצירה, והם משוכללים יותר, כמובן, ומציעים משימות מורכבות. הזירה המשמעותית עברה מזמן למשחקי מחשב וטלוויזיה, שם מבקשים כיום להעניק פחות ידע ויותר לשעשע — ומה בעצם רע בכך?

ד"ר חיים גרוסמן ז״ל היה חוקר תרבות ישראלית. נפטר באוקטובר 2019.