קולנוע משלהן

פתח דבר
 

המחקר שערכתי בעשור האחרון על אודות הקולנוע החרדי הצליח במידה רבה לחדש ובמקביל שינה את חיי. האוקסימורון שנוצר מצירוף המילים ״קולנוע״, ״חרדי״, ״נשי״ הוביל אותי למעורבות גוברת בשיח ולמפגשים עם אישים פוליטיים, במטרה להבין מה עוצר אותם מלקדם את התרבות החרדית בכלל ואת תעשיית הסרטים בה בפרט. בעקבות המחקר ביקרתי בדרום אפריקה, אירלנד, פולין ואנגליה ושימשתי כחברת המועצה הישראלית לקולנוע במשך ארבע שנים. אותו מאורע של צאת ספרי1 הפך את הקולנוע החרדי למעורר עניין ציבורי, והוא זה שדחף אותי בשנת 2013 למעורבות בפוליטיקה המקומית בירושלים בשאיפה לקבל החלטות שקשורות לתיק הקולנוע בעיר (מהלך שנסוגותי ממנו מהר מאוד) ומיקם אותי בוועדות ציבוריות. כאישה חרדית הנשואה לאברך וכאם לשבעה ילדים שלומדים במוסדות חרדיים, חייתי את האוקסימורון ״קולנוע חרדי״ והפכתי למייצגת של תרכובת הניגודים.

בתקופה זו הכרתי שלושה מבקרי קולנוע שהשפיעו על הבחירות המקצועיות שלי – ליאור אלפנט, פבלו אוטין ויאיר רוה פגשו אותי בצומת סואן ומבלבל בחיי, והמפגש איתם העיר בי חלק רדום וכמיהה ללא נודע. כשהתחלתי לכתוב ביקורות קולנוע לא רק על סרטי הקולנוע החרדי היה זה במידה רבה בזכותם וכחלק מהסימפוזיון הער שרחש בתוכי סביב סוגיות כמו פמיניזם, חברוּת אפלטונית וארוס. נוכחותם בחיי היא שהשיבה אליי חלקים אבודים והיא שחיברה אותי לנספחים תיאורטיים עצומים של ידע ולב. לא פלא אפוא שחילונים לצד חרדים שמטו לסתות – אנחנו רגילים לייחס את השיח האינטלקטואלי על קולנוע לשנות השישים של המאה הקודמת ואיננו מעלים בדעתנו שמתחת לפני השטח הוא רוחש כל הזמן. ובעוד אנשים שפשפו עיניהם כלא מאמינים, כי מצד אחד הבית והמשפחה שלי הם היידישקייט בהתגלמותו ומצד שני קולנוע מזוהה עם סקס סמים ורוקנרול, אישה עם שביס נכחה בסרט החדש של טרנטינו ונרשמה היסטוריה תרבותית קטנה. תקופה זו של כתיבה יום־יומית בהשראת הקשר, הביקורת, הפרשנות, הידידות, ולעיתים היריבות, הייתה עבורי שיעור בלתי נשכח ששום קורס אוניברסיטאי לא יוכל להקנות. זו הסיבה לכך שגם כיום, על אף חלוף הזמן ועם הריחוק הטבעי, אני מודה ואוהבת אותם על זה – כל אחת וכל אחד לחוד ואת שלושתם יחד.

במהלך שנים אלה של כתיבת ביקורות קולנוע הפכתי לתופעה אוונגרדית בעולם מוגדר היטב שבו הבחנות ברורות ביחס למי היא אישה חרדית ומה מצופה ממנה. רק במרוצת הזמן הבנתי שאנשים מתעניינים בניגודים שאני מייצגת ומגשימה בחיי דווקא בגלל החיבורים שהם מחפשים בעצמם, ושקולנוע הוא שפה בלתי אמצעית לתווך דברים, כי בסופו של דבר הוא מייצג כאב ורגש, שהם חוויות אוניברסליות. התבגרתי. במובנים מטפוריים חוויתי גילוי אמנותי שהתעצב באישיותי ובמה שאני מסמלת. ככל שמקומי התבסס – הן בחברה החרדית והן בתעשיית הקולנוע הישראלי – הבנתי לעומק את הקושי של מושא המחקר שלי – קולנוע חרדי – וזה היה פרדוקס מובנה, כי אני זו שבחרה בגבולות וזו שאחר כך נלחמה להרחיב אותם עבור נשים אחרות ועבור בנותיי דוברות היידיש.

המסע שלי התחיל בלימודי משחק, עבר דרך הספרות, התיאטרון והאמנות, וכשהגעתי אל שאהבה נפשי, אמנות הקולנוע, כבר הייתי בעלת אחריות ומחויבות, נטועה בצומת שמכוון אל נתיב נסיעה לכיוון אחד, ללא פניות פרסה. הייתי חייבת ללמוד איפוק מהו ועד כמה כל בחירה היא תהליך מודע של ויתור על האפשרויות האחרות. האיפוק, במבט לאחור, הוא שעיצב את קו הגבול הפרשני שלי במחקר, בביקורת וביצירה. במסע הזה, כך הבנתי על בשרי, אי־אפשר להשתגע, מחשבות טרמפיסטיות הן מחוץ לתחום, וכל סטייה מהנתיב עשויה להסב נזק לנוסעים האחרים. רק עם השנים התגלתה ההקפדה על כללי הנסיעה כמשתלמת, משום שהיא שמרה על תנועתיות קבועה שיצרה בקרב הקוראים והצופים מציאות מקבלת, והיא זו שהובילה לשינוי בשיח וליציבות שהוכיחה את עצמה בשני המישורים, הדתי והקולנועי: החברה החרדית פגשה אותי בנקודה של חיבור בלתי נמנע לחברה הישראלית, והקב״ה יודע תעלומות מיקם אותי בחצר חסידות גדולה שממנה יצאו יוצרות הדגל של הקולנוע החרדי. לצד זה, נדמה שהחברה הישראלית חיכתה למי שתספר את סיפורו של הקולנוע החרדי, הנסתר מהעין, ועצם העובדה שיכולתי לתעד את מסע התפתחותו מבפנים ומבחוץ בזמן אמת הייתה עבורי שליחות וזכות גדולה. עיקרי הרשמים של המחקר ערוכים כעת בידכם.