עץ נופל ביער

רוח מערבית חזקה מילאה את המפרש, והסירה צלחה את המים ביהירות. מתחתי את חבל המפרש עד שהנפנופים הקלים בחלקו העליון של המפרש נעלמו. עצמתי את עינַי והרגשתי שסערה מתקרבת. המדריך הורה להגאי להפנות את חרטום הסירה בכיוון ארובות חברת החשמל, כנראה לא שם לב שהרוח מתגברת. התרגשות הציפה אותי. לרגע חשבתי להזהיר מפני הסערה, אבל העדפתי להיות בים כשהיא תגיע, ולא אמרתי דבר. שעה ארוכה המשכנו להתקדם במהירות לעומק המפרץ, משאירים מאחורינו את מבני הפנימייה הקטֵנים במרחק. המפרש התקשח ושרירי ידי האוחזת בחבל כאבו, ושלפוחית בצבצה בכף ידי. חרטום הסירה הצליף במים והתיז רסיסים למרחק, וגם בחזי סער הכול. מכת רוח חזקה הכתה במפרש, ושחררתי במיומנות את החבל שלו כדי שהסירה לא תתהפך.

"יפה!" קרא המדריך בקולו הנמוך ונשמע היטב למרות שריקת הרוח.

הקול בראשי, שהכיר היטב את הנהלים, גבר על הרצון להמשיך לעומק המפרץ. "חייבים לחזור," אמרתי, "הרוח תעבור את העשרים וחמש קשר."

שמונת החניכים הופתעו מהטון המצווה שבדברַי ותלו את עיניהם במדריך. הוא הפנה את אפו אל הרוח, מאפשׁר לה להחליק על שתי אוזניו באותה מידה. "לא נראה לי שהיא תתחזק, אבל אקשיב לעצה של איש ים צעיר," אמר וצעק לעבר ההגאי, "לעלות לרוח!"

חזרנו בקול על פקודתו. ההגאי, שלא הצטיין באחיזת ההגה, הסיט אותו ביד לא מיומנת, והחרטום פנה בתנועה חדה מדי ימינה. המפרש הענקי חלף בתנועה אטית מעל לראשינו הכפופים. כשהחל להתנפח הזדרזנו להתיישב על שפת הסירה מול צדו הקעור. הסירה צברה מהירות ומבני הפנימייה גדלו לנגד עינינו. הים המשיך לעלות. גלים גבוהים טלטלו את הסירה והיא החלה לנטות על צדה, והמים סביבנו לועגים ליהירות תנועתנו. אנשי הצוות היטיבו את אחיזת רגליהם בחבלי ההצלה והטו את גבם אל מחוץ לסירה כדי לאזן אותה, מפקירים את ארבע עשרה שנותיהם לצליפות המים. פתאום נעמד המדריך במקומו. חשבתי שבסערה כזאת יהיה הוא האחראי למפרש הראשי, אבל במקום זאת הצטרף לחניכים שבדופן והטה גם הוא לאחור אתם יחד את גבו הרחב. המשכתי לְתַפְעֵל במיומנות את חבל המפרש והבאתי אותנו להֲחָפָה בטוחה בחוף.

במאמץ רב העלינו את הסירה מהמים ורצנו להאנגר בעקבות המדריך. נדחקנו בין שתי סירות ונעמדנו בטור לפניו. רגלינו הדקיקות השתרבבו מחליפות הצלה כתומות גדולות ממידותינו, אפּינו מנוזלים ומחצית פנינו קפואה מהרוח המערבית שהצליפה בנו כל השעה האחרונה. שקשוק זיקוקי חירום נשמע מכיוון אחד הנערים, שרעד מקור ולמרות הבושה לא הצליח להפסיק. "חבר'ה, עיניים לכאן," אמר המדריך וניגב את אפו בשרוול חולצתו. בדרך כלל לא הִרבה לדבר, ולמשמע קולו נדרכנו כולנו.

"תטפחו לעצמכם על השכם," הוא אמר, משיט את מבטו עלינו, וכעין חיוך הסתמן על שפתיו הסדוקות ונרמז בו שאילולא נוהלי הפנימייה כבר היינו עכשיו בדרך לקפריסין. ראשינו הזדקפו לקולו כגל שהתחיל בראש הטור והסתיים בי, בכניסה להאנגר. המדריך הכניס את ידו הקפואה לכיס חליפת ההצלה וחילץ מתוכו שישה זיקוקי חירום. הוא נתן לי שניים ויצא אל הסופה. סומק פשט בפנַי, ונדיה התקרבה אלי ומיששה את הזיקוקים. ניצולי הסופה התגודדו סביבנו. היא החליקה באצבעותיה על כף ידי ויצאה בריצה מההאנגר. זיקוקים ניצתו בחזי.

ההגאי מישש את הזיקוקים שבידי. "הניקל עוד נוצץ כמו ראי, לא כמו במקולקלים שנתנו לנו," אמר ואִגְרֵף אותי קלות על הכתף, שייחלה לאגרוף שכזה מתחילת השנה.

שולי המחנכת בבית הספר היסודי בוודאי היתה גאה בי מאוד - הכתף שלי מקבלת אגרוף חברי, וזה כואב ונעים בו בזמן.

את דעתה עלי אמרה לאמא באותו יום הורים בכיתה ד' שכונה בפי נשות המשפחה "השיחה עם שולי". בנוכחותי הקריאה אז את ציונַי בכל מקצועות הלימוד, ואחר כך ביקשה שאצא מהכיתה ואתן לה לקשקש עם אמא. בדרכי החוצה נעצרתי לחזק את הקשר בשרוך הנעל. אחר כך הרמתי באטיות את אחד הכיסאות והנחתי אותו במהופך על השולחן. אמא והמורה לא פצו פה וחיכו לרגע שאצא מהכיתה. פתחתי את הדלת ונתקלתי בשלומי, שהתפרץ פנימה. "קולומבוס," הוא קרא בפליאה, "אמא שלך לא יוצאת?" הרגשתי מחנק בגרוני ושתקתי. השתחלתי דרך המרווח הצר שפינו לי האמהות המחכות לתורן ויצאתי למסדרון, שהיה גדוש גם הוא באמהות מפטפטות. לבי הלם בחוזקה. כל הציונים שלי עשיריות ותשיעיות חוץ מחיבור, הזכרתי לעצמי, ובמבחן השכבתי בחשבון קיבלתי תשעים ושלוש, אז על מה כבר יש להן לדבר.

האמהות במסדרון נעצו בי מבטים והתלחשו. התיישבתי על הרצפה ונשענתי על הקיר. על אחת המרצפות שלפני גיליתי חרצן של משמש. שנתיים־שלוש קודם עוד יכולתי לדמיין לעצמי שהוא ספינת המפרש של קולומבוס, ושהכתם על אחת המרצפות האחרות הוא יבשת אמריקה, יכולתי לדמיין אז את הרוחות בלב האוקיינוס. ניסיתי להבין אז איך ספינת מפרש שטה נגד הרוח - באחד משיעורי הגאוגרפיה שאלתי את המורה על כך, אבל היא גמגמה ונתנה הסברים לא הגיוניים.

כעבור שעה ארוכה יצאה אמא מהכיתה וזירזה אותי כדי שנספיק להגיע הביתה לפני מבט לחדשות. ראיתי שסערה מתחוללת בתוכה, אבל פניה נשארו קפואות כמו פניו של שדרן החדשות. צעדנו במהירות ברחוב החשוך.

בבית כבר ישבו סביב השולחן אחי הקטן, סבתא ומגדה, קרובת משפחה רחוקה שכדי לתאר את הקשר המשפחתי בינינו צריך להזכיר שני אנשים שמתו בשואה ושתמונותיהם שמורות אצל סבתא במגירת הלבנים. כשמגדה עלתה לארץ באוניית מעפילים, זִכרם הוא שגרם לסבתא לאסוף את מגדה אל דירתם הקטנה, השכורה, למרות שתיקתו של סבי, שעוד היה אז בין החיים. עד היום הן גרות בקומה שתחתינו ומשלמות יחד את שכר הדירה הזעום.

אבא כבר סיים לאכול וצפה במבט לחדשות. "הציונים שלו טובים?" הוא שאל מהסלון וגבר בקולו על קריין החדשות. "כן," ענתה אמא. התיישבתי במקום של אבא ואכלתי בחוסר תיאבון. עקבתי בעיני אחרי אמא, שכמעט לא אכלה כלום ומיד מיהרה למטבח לרחוץ את הכלים בזרם חזק. כעבור שעה קלה הצטרפה אליה סבתא ועזרה בניגוב. התנדבתי להוריד את הכלים מהשולחן, ובינתיים הקשבתי לשיחה הקולחת בין אמא לסבתא. ביידיש, שלא כמו בעברית, לא היו צריכות להיזהר כלל שמא יחרגו מן הדברים שילד בגילי יכול לשמוע. שיחותיהן קלחו מאליהן, ונדמה היה שיש להן חיים משל עצמן, כמו מרק האפונה של סבתא בזמן בישולו: עולה, יורד, מתגעש ונרגע.

אמא סיפרה שהמחנכת הצעירה אמרה ש"הוא" ילד עגום בלי חברים, ונראה שזה אפילו לא מפריע לו. "הוא" זה אני. בעברית קראו לי תמירוש או רושי, אבל ביידיש תמיד "הוא".

"אין לה אפילו שלושים," המשיכה אמא בכעס ושטפה בזרם מים חזק את הסכינים והמזלגות שהנחתי בכיור, ולא חשדה שאוזנַי התמימות, שישראל הספּר מרחיק מעליהן את קו השׂער כמו שולי וילון, מבינות יידיש מילדות ומקשיבות בריתוק ובהתפעמות לכל מילה. סבתא שתקה וניגבה במרץ את הצלחות שהביא לנו במתנה הדוד מאמריקה, וכשסיימה לנגב החלה לקרצף את הכיריים מן הכתמים שהותיר מרק האפונה שגלש. בתנועה נחושה עשתה זאת, כאילו כל חיי החברה שלי תלויים בכך. אמא הזיזה את סיר המרק והצטרפה אל סבתא בקרצוף.

בלי שום כבוד קטע אחי הקטן את היידיש וביקש גוגואים, וסבתא ענתה שהם יהיו יבשים רק מחר. "אני אתן לך," הצעתי לו והרמתי אותו על גבי בסחיבת שק קמח. נשאתי אותו בזהירות לחדר ושם השלכתי אותו על המיטה.

בערב שבו ניצלנו מהסערה החבאתי את הזיקוקים מתחת לכרית ורצתי לחדר האוכל. נדיה ישבה כהרגלה אל השולחן הרחוק ביותר מהמדריכים. היא סימנה לי לבוא והתיישבתי לצדה בשולחן של החבר'ה. אף אחד מהם לא התרגז שאני יושב אתם, ואחד שמעולם לא פנה אלי קודם לכן הזמין אותי להצטרף אליהם אחרי הארוחה כשיתגנבו החוצה לקיוסק לקנות גרעינים. הכאב הנהדר בכתף התעורר ואחז בי עד סוף הארוחה.

"תשאיר את המגש על השולחן," לחשה לי נדיה כשקמנו, "תורני המטבח לא אומרים לנו כלום."

עשיתי כדבריה, ועינַי פזלו בחשש לעבר שולחן המדריכים. ברחבה שמחוץ לחדר האוכל עמדו כל הנערים סביב העוגן הענקי. כל אחד טיפס בתורו מהר ככל יכולתו אל ראש העוגן וניסה לשבור את השיא. נדיה פנתה לשם ואני פניתי אל המגורים.

"אתה לא בא?" שאלה.

"אני לא... אני צריך לחזור על החומר בימאות."

לרגע שתקה, עיניה תלויות בעינַי, שהתרחקו אל התור שנוצר מול העוגן.

"איך זה שאתה כזה אמיץ־פחדן?" שאלה בישירות.

"מחר אבוא אתכם," עניתי.

מישהו קרא בשמה והיא רצה אליהם בקלילות. פתאום האיצה את מהירותה, קפצה על ציפורני העוגן והחלה לטפס עליו בדרכה - תחילה נתלתה על המוט שבראשו, אחר כך הרימה את גופה בכוח זרועותיה, ולבסוף, לאחר היפוך מהיר שפרע את שערה לגמרי, נגעה בידה בראש העוגן וקראה: "סְטוֹפּ."

"שתלכי לעזאזל," צעק גלעד, שעדיין טיפס אל אמצע העוגן ותפס בנעלה, "גנבת לי את התור!"

היא חיבקה בחוזקה את ראש העוגן, בעטה כדי להשתחרר מאחיזתו של גלעד, וצחוק מפרש מתנפנף בקע מפיה. הוא החל למשוך ברגלה וצחוקה התגבר, משך שוב וצחוקה השתנק, וגם מבטיהם של החובלים הבוגרים הופנו אליהם ממדרגות הכניסה לחדר האוכל. פתאום היתה נעלהּ בידו, גרב כתום סנוור אותי.

"מופקרת," אמרתי בלבי מילה ששמעתי פעם מאמא בלי שהבנתי למה בדיוק התכוונה, ורצתי למגורי הבנים. שעה ארוכה שכבתי במיטה, מחליק באצבעות ימיני על כף ידי השמאלית כפי שנגעה בי נדיה בהאנגר ומנסה להבין אם זה ליטוף מכוון או רק מגע מקרי. תחושה נעימה כל כך שטפה את גופי, כאילו הילד השוכב עכשיו במיטה ומעמיד פני ישן, בזמן ששותפיו לחדר מתכוננים לכיבוי אורות, הוא בעצם ילד אחר, כזה שיודע מהו מגע של ילדה. שעה ארוכה לאחר כיבוי האורות עוד שכבתי בעיניים פקוחות וספרתי פעם אחרי פעם את המילים שאמרה לי נדיה, כל מילה כפנינה יקרה. הייתי ערני לגמרי ונראָה שלא אירדם לעולם.

מתחילת השנה בלשו הבנים בכיתה אחרי כל תנועה של הבנות ובעיקר אחרי תנועותיה של נדיה. אחד מהקבוצה הבוגרת, שאחיו למד אִתה בכיתה, סיפר שנכנסה לכיתה ו' אחרי שמשפחתה עלתה לארץ ושאז עוד לא ידעה מילה בעברית. המילים הראשונות שלמדה היו אלו הקשורות למשחקי הספורט, שהצליחה בהם יפה. כעבור שנה, בחטיבת הביניים, כבר דיברה עברית ללא כל מבטא זר, ושום דבר לא רמז על זרותה מלבד בגדיה, ואפילו הם כבר התקבלו בטבעיות. באותה שנה התפתח רומן בין אביה לאישה צעירה ממנו בעשר שנים, שבעלה הרבה לנסוע לחו"ל. הרומן היה ידוע לכולם חוץ מלאמה של נדיה, ועברו חודשים אחדים עד שאחת משכנותיה סיפרה לה על כך, והצעקה "קְטוֹ אוֹנָה פְּרוֹסְטִיטוּטְקָה", מי זאת הזונה, שהופנתה באותו ערב אל הבעל הבוגד, הרעידה את השכונה כולה וגררה בעקבותיה שבועות של ריבים. בתחילה נשמעו בעיקר צעקותיה של אמה והתנצלויותיו של אביה, אבל לאחר זמן־מה, כשתכפו התקפותיה עליו, איבד האב את סבלנותו וענה בצעקות משלו והזכיר לאמה שאין לה ברֵרה, הרי הוא המפרנס בארץ המחורבנת הזאת. אז החליטה האם לצאת לעבוד, וכדי לפרנס את עצמה ואת בתה החלה לנקות בנייני משרדים. בגמר העבודה היתה ממהרת לחדר השירותים, פושטת מעליה את המדים שקיבלה מחברת הניקיון, לובשת שמלה דקה ונועלת נעלי עקב. שרשרת הפנינים שענדה לא היתה אמתית אבל הוסיפה לה חן, וכשהיתה יוצאת מאופרת לרחוב החשוך, דבר לא רמז על עבודתה מלבד שמץ ריח אקונומיקה שעוד נדף ממנה, ודאי דבק בבגדיה התחתונים. כשקיבלה את משכורתה הראשונה דרשה מן האב שיסתלק מהבית. בתקופה הזאת חדלה נדיה לבוא למפגשים החברתיים של כיתתה ורק בבית הספר ראו אותה....