מלכודת כפולה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מלכודת כפולה
מכר
אלפי
עותקים
מלכודת כפולה
מכר
אלפי
עותקים

מלכודת כפולה

4.2 כוכבים (76 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • תרגום: יעל צובארי
  • הוצאה: ידיעות ספרים, פן
  • תאריך הוצאה: 2012
  • קטגוריה: מתח ופעולה
  • מספר עמודים: 349 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 5 שעות ו 49 דק'

קארין גרהרדסן

קארין גרהרדסן נולדה בשוודיה בשנת 1962. לאחר שרכשה השכלה במתמטיקה פנתה לעסוק בתחום המחשבים, אולם היא תמיד נמשכה לכתיבה, ולפיכך חיברה את סדרת ספרי המתח המרבי (על שם תחנת המשטרה החוקרת את הפשעים), שזכתה להצלחה מיד עם פרסומה בשוודיה ותורגמה ל-15 שפות.

תקציר

האנה בת השלוש מתעוררת לבית ריק. היא יודעת שאביה ביפן – אבל איפה אמא? האם ייתכן שעזבה את הבית והותירה את האנה מאחור?

למחרת בבוקר מוצאת החוקרת פטרה וסטמן ממשטרת המרבי תינוק חסר הכרה מונח בין השיחים, ומיד לאחר מכן היא נתקלת בגופתה של האם.

מוזר, אך איש לא דיווח על היעדרם.

כבר בתחילת החקירה ניצבת המשטרה בפני אירוע נוסף: נערה צעירה נרצחה על סיפון ספינת המעבורת "סינדרלה", ועד מהרה מסתבר שגורל דומה מזומן גם לאחותה. שני המקרים מהווים אתגר לא פשוט למפקח הראשי קוני שיוברג ולצוותו, גם משום שהצוות עצמו סובל מבעיות פנימיות ומטרגדיות אישיות.

קארין גרהרדסן נולדה בשוודיה בשנת 1962. לאחר שרכשה השכלה במתמטיקה פנתה לעסוק בתחום המחשבים, אולם היא תמיד נמשכה לכתיבה, ולפיכך חיברה את סדרת ספרי המתח המרבי (על שם תחנת המשטרה החוקרת את הפשעים), שזכתה להצלחה מיד עם פרסומה בשוודיה ותורגמה ל-15 שפות. מלכודת כפולה הוא הספר השני בסדרה; קדם לו בית הממתקים ובקרוב יראו אור בעברית ספריה הנוספים.

"ספר מותח שכתוב בכשרון רב. אני מצפה לספרים הבאים בסדרה"

- Andres Wennberg, Gefle Dagblad

פרק ראשון

1964

 

 

לישון, לישון, זה חייב לקרות מהר. לעצום את העיניים אבל להשאיר את הפה פתוח למחצה, כדי שזה ייראה אמין. הנשימות חייבות להיות אטיות וסדורות, אף על פי שהלב דופק כמו אגרוף בחזה. אבל זה מצליח אם מוכרחים. הוא שומע את הפסיעות במדרגות, כעת אלו פסיעות שלוות, לא קשות וכעוסות כמו קודם. כעת הן מפויסות ומבקשות לרצות. הוא שומע כיצד הדלת נפתחת ונסגרת שוב - לעזאזל, זה בכל זאת יום כזה. אבל הנשימות שלו ארוכות, שלוות, מושלמות. הראש מונח טיפה באלכסון על הכרית, חוט דק של רוק זולג מזווית הפה ומוצא את דרכו לכרית. הרפיון חייב להיות מוחלט, אף על פי שכל השרירים בגוף מכווצים עד כאב, אבל לא רואים את זה, לא רואים את זה מבחוץ.

"אתה ישן, חמודי?" לוחש הקול השנוא בנימה עדינה, נוטפת דבש. "ואני חשבתי לתומי שנירדם כמו חברים, זה תמיד נחמד, לא?"

העיניים תמיד מסגירות. אי־אפשר לעצום עיניים ברפיון.

"אני רואה שאתה ער, העפעפיים שלך רועדים. אל תהיה טיפש, אתה הרי לא שומר טינה, נכון? אנחנו רק רוצים בטובתך, אתה בטח מבין את זה. בוא נתפייס, בבקשה?"

ואז כבר אי־אפשר להמשיך לעצום עיניים והוא חייב לנגב את הרוק שנזל לתוך האוזן. ואז היד הגרומה, הקרה, עם הציפורניים הארוכות והמלוכלכות, גולשת פנימה אל תוך חולצת הפיג'מה. כל הגוף מתקשח והוא נועץ באיש מבט שכולו אומר סלידה ואימה, אבל את זה הוא מפספס, המנוול. לרעד קטן בעפעף הוא שם לב, אבל בגוף שכולו מחאה הוא לא מבחין.

כעת עולה רעש של קרקוש כלים שמוכנסים לתוך ארונות המטבח וסכו"ם שמוטח לתוך המגירות. הוא נרעד כאשר פיסת עור ליד הפופיק נצבטת על ידי ציפורן ארוכה. האצבע נעה סחור סחור בתוך הפופיק - שנראה קשור באופן ישיר, לא נעים ואפילו כמעט כואב, לאיבר המין - וממשיכה בגישושים אטיים לתוך מכנסי הפיג'מה.

בשלב הזה הוא נוהג להיעלם למגרש הכדורגל או לחוף הים ללכוד ראשנים, אבל היום הוא עומד ליד מסילת הרכבת ובוהה באנשים שחולפים מולו בתוך הקרונות, וזו התמונה שמשום מה נצרבת בתודעתו. התמונה לא נעימה אך גם לא מזיקה, ובכל מקרה אי־אפשר להיפטר ממנה. מעתה ואילך תמיד יימצא לצד המסילה ברגעים שבהם הוא מבקש להיעלם לתוך עצמו, מעצמו. אבל את זה הוא עוד לא יודע. המסילה צווחת במפגש עם הרכבת.

קארין גרהרדסן

קארין גרהרדסן נולדה בשוודיה בשנת 1962. לאחר שרכשה השכלה במתמטיקה פנתה לעסוק בתחום המחשבים, אולם היא תמיד נמשכה לכתיבה, ולפיכך חיברה את סדרת ספרי המתח המרבי (על שם תחנת המשטרה החוקרת את הפשעים), שזכתה להצלחה מיד עם פרסומה בשוודיה ותורגמה ל-15 שפות.

עוד על הספר

  • תרגום: יעל צובארי
  • הוצאה: ידיעות ספרים, פן
  • תאריך הוצאה: 2012
  • קטגוריה: מתח ופעולה
  • מספר עמודים: 349 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 5 שעות ו 49 דק'
מלכודת כפולה קארין גרהרדסן

1964

 

 

לישון, לישון, זה חייב לקרות מהר. לעצום את העיניים אבל להשאיר את הפה פתוח למחצה, כדי שזה ייראה אמין. הנשימות חייבות להיות אטיות וסדורות, אף על פי שהלב דופק כמו אגרוף בחזה. אבל זה מצליח אם מוכרחים. הוא שומע את הפסיעות במדרגות, כעת אלו פסיעות שלוות, לא קשות וכעוסות כמו קודם. כעת הן מפויסות ומבקשות לרצות. הוא שומע כיצד הדלת נפתחת ונסגרת שוב - לעזאזל, זה בכל זאת יום כזה. אבל הנשימות שלו ארוכות, שלוות, מושלמות. הראש מונח טיפה באלכסון על הכרית, חוט דק של רוק זולג מזווית הפה ומוצא את דרכו לכרית. הרפיון חייב להיות מוחלט, אף על פי שכל השרירים בגוף מכווצים עד כאב, אבל לא רואים את זה, לא רואים את זה מבחוץ.

"אתה ישן, חמודי?" לוחש הקול השנוא בנימה עדינה, נוטפת דבש. "ואני חשבתי לתומי שנירדם כמו חברים, זה תמיד נחמד, לא?"

העיניים תמיד מסגירות. אי־אפשר לעצום עיניים ברפיון.

"אני רואה שאתה ער, העפעפיים שלך רועדים. אל תהיה טיפש, אתה הרי לא שומר טינה, נכון? אנחנו רק רוצים בטובתך, אתה בטח מבין את זה. בוא נתפייס, בבקשה?"

ואז כבר אי־אפשר להמשיך לעצום עיניים והוא חייב לנגב את הרוק שנזל לתוך האוזן. ואז היד הגרומה, הקרה, עם הציפורניים הארוכות והמלוכלכות, גולשת פנימה אל תוך חולצת הפיג'מה. כל הגוף מתקשח והוא נועץ באיש מבט שכולו אומר סלידה ואימה, אבל את זה הוא מפספס, המנוול. לרעד קטן בעפעף הוא שם לב, אבל בגוף שכולו מחאה הוא לא מבחין.

כעת עולה רעש של קרקוש כלים שמוכנסים לתוך ארונות המטבח וסכו"ם שמוטח לתוך המגירות. הוא נרעד כאשר פיסת עור ליד הפופיק נצבטת על ידי ציפורן ארוכה. האצבע נעה סחור סחור בתוך הפופיק - שנראה קשור באופן ישיר, לא נעים ואפילו כמעט כואב, לאיבר המין - וממשיכה בגישושים אטיים לתוך מכנסי הפיג'מה.

בשלב הזה הוא נוהג להיעלם למגרש הכדורגל או לחוף הים ללכוד ראשנים, אבל היום הוא עומד ליד מסילת הרכבת ובוהה באנשים שחולפים מולו בתוך הקרונות, וזו התמונה שמשום מה נצרבת בתודעתו. התמונה לא נעימה אך גם לא מזיקה, ובכל מקרה אי־אפשר להיפטר ממנה. מעתה ואילך תמיד יימצא לצד המסילה ברגעים שבהם הוא מבקש להיעלם לתוך עצמו, מעצמו. אבל את זה הוא עוד לא יודע. המסילה צווחת במפגש עם הרכבת.