שבע האחיות 4 - אחות הפנינים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
שבע האחיות 4 - אחות הפנינים
מכר
מאות
עותקים
שבע האחיות 4 - אחות הפנינים
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

שבע האחיות 4 - אחות הפנינים

4.7 כוכבים (49 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    לוסינדה ריילי נולדה באירלנד, ואחרי קריירה קצרה כשחקנית בקולנוע, בתיאטרון ובטלוויזיה, כתבה את ספרה הראשון כשהייתה בת עשרים וארבע. ספריה תורגמו ללמעלה משלושים שפות ונמכרו בחמישה עשר מיליון עותקים בכול רחבי העולם. היא מופיעה ברשימת רבי המכר של הסנדיי טיימס, והניו יורק טיימס.

    לוסינדה כתבה סדרה בשם "שבע האחיות", המספרת את סיפורן של אחיות מאומצות והיא מבוססת מבחינה אלגורית על המיתולוגיה של קבוצת הכוכבים המפורסמת, הפליאדות. ארבעת הספרים הראשונים, 'שבע האחיות', 'אחות הסערה', 'אחות הצל' ו'אחות הפנינה' הגיעו כולם לראש רשימת רבי המכר באירופה, והזכויות לסדרה רב-עונתית כבר נרכשו על ידי חברת הפקות בהוליווד.

    ב-2019 חשפה לוסינדה שחלתה בסרטן, וב-11 ביוני 2021 הלכה לעולמה.

    תקציר

    חייה של סי–סי ד'אפלייה, בתו המאומצת של המיליארדר המסתורי פא סולט, הגיעו למבוי סתום. אביה נפטר בפתאומיות, היא עזבה את לימודי האמנות בתחושת כישלון, ואחותה שהתגוררה איתה מצאה אהבה חדשה ונטשה אותה. מיואשת ואבודה, סי–סי נאחזת במסר שהותיר לה אביה, והיא יוצאת למסע חוצה יבשות בתקווה להתחקות אחר שורשי משפחתה הביולוגית. הרמזים היחידים שיש לה הם תצלום שחור–לבן ושמה של אישה תושבת אוסטרליה – קיטי מקברייד. 

    קיטי הגיעה לאוסטרליה בראשית המאה העשרים כבת–לוויה של גברת מקרומבי האמידה. היא כבשה את ליבו של אחיינה של גברת מקרומבי והצטרפה לאחת השושלות המבוססות והמכובדות ביותר באזור. אלא שאיתני הטבע ומשברים אישיים קראו תיגר על יציבותם של העסקים המשפחתיים, וקיטי נדרשה להתגייס למאבק להצלתם. היא מצאה בעצמה כוחות שלא הכירה, עד שאהבה סוחפת ובלתי צפויה נכנסה אל חייה, ואילצה אותה לבחור בין אושרה האישי ובין נאמנות למשפחתה ולערכיה. 

    כשסי–סי נחשפת לסיפור חייה של קיטי, משהו עמוק בתוכה מגיב לאנרגיה של האנשים ולמגוון התרבותי העשיר של המקום, והיא מתחילה להאמין שהיבשת הגדולה והפראית הזאת תוכל להציע לה משהו שמעולם לא חשבה שתזכה לו: תחושת השתייכות.

    אחות הפנינים הוא הספר הרביעי בסדרה "שבע האחיות", שזכתה להצלחה בינלאומית מסחררת. קדמו לו: 'שבע האחיות', 'אחות הצללים' ו'אחות הסערה'. 

    לוסינדה ריילי היא מחברת רבי–מכר שנמכרו ב–30 מיליון עותקים ברחבי העולם, ספריה מככבים בראש רשימות רבי–המכר, וזכויות התרגום שלהם נמכרו לשלושים מדינות.

    ספרה 'בית הסחלבים' יצא לאור בעברית בהוצאת מודן.

    "המעריצים של ספריה הקודמים של ריילי ייהנו מאוד." בוקליסט 

    "לאוהבי ספריה של ג'יין אוסטן." לייבררי ג'ורנל

    פרק ראשון

    1

    אני זוכרת איפה בדיוק הייתי ומה עשיתי כששמעתי שאבי מת, חשבתי לעצמי כשהבטתי מבעד לחלון וראיתי את החשכה המוחלטת של הלילה. מתחתיי לסירוגין היו מקבצים קטנים של אורות מהבהבים שהצביעו על מגורי אדם. כל אור הוא סימן לחיים, למשפחה, לחברים.
    ואני לא הרגשתי שמשהו מזה שלי. כאילו ראיתי את העולם במהופך, כי האורות מתחת למטוס דמו להעתקים עמומים של הכוכבים מעליי. זה הזכיר לי שאחד המורים שלי בקולג' אמר לי פעם שאני מציירת כאילו אני לא יכולה לראות מה יש מולי. הוא צדק. לא יכולתי. התמונות הופיעו בעיני רוחי, לא במציאות. לעיתים קרובות הן לא לבשו צורת חיה, מינרל או אפילו צורת אדם, אבל הדימויים היו חזקים, ותמיד הרגשתי מחויבת לציית להם.
    כמו ערימת הזבל הגדולה שאספתי במגרשי גרוטאות בלונדון ואחסנתי בסטודיו שלי בדירה. ביליתי שבועות בניסיון להבין איך בדיוק כל החתיכות האלה מתחברות. זה היה בדיוק כמו לארגן קובייה הונגרית ענקית, אלא שהרכיבים הגולמיים הכילו פחית נפט מצחינה, דחליל ישן, צמיג ומכוש מתכת חלוד. שוב ושוב הזזתי את החלקים ממקום למקום, והייתי מרוצה עד שהוספתי את החתיכה החיונית האחרונה, שתמיד — ולא משנה איפה שמתי אותה — הרסה כמדומה את כל המיצב.
    השענתי את מצחי הלוהט אל משטח החלון הקריר, שרק הוא עמד בין כל מי שהיה במטוס לבין מחנק ומוות ודאי.
    אנחנו פגיעים כל כך...
    לא, סי־סי, נזפתי בעצמי חריפות כשהחרדה גאתה בתוכי, את יכולה לעשות את זה בלעדיה, את באמת יכולה.
    אילצתי את מחשבותיי לחזור אל פא סולט, כי בהתחשב בפחד הטיסה הטבוע בי, המחשבה על הרגע שבו שמעתי על מותו — בדרך מוזרה — ניחמה אותי. אם יקרה הגרוע ביותר והמטוס ייפול מהשמיים וכולנו ניהרג, לפחות הוא יהיה שם בצד השני, ממתין לי. הוא כבר עשה את המסע לשם, בסופו של דבר. והוא עשה אותו לבדו, כמו שנעשה כולנו.
    בדיוק לבשתי את הג'ינס כשהגיעה שיחת טלפון מאחותי הצעירה טיגי, שהודיעה לי שפא סולט מת. כשאני מביטה לאחור עכשיו, אני די בטוחה שלא ממש קלטתי שום דבר ממה שהיא אמרה. חשבתי רק איך אני אספר לסטאר, שהעריצה את אבא שלנו. ידעתי שהיא תהיה הרוסה לגמרי.
    גם את צריכה להעריץ אותו. סי־סי...
    והערצתי. מאחר שתפקידי בחיים היה להגן על אחותי הפגיעה יותר — היא בעצם הייתה מבוגרת ממני בשלושה חודשים, אבל היא התקשתה לדבר, אז אני דיברתי בשבילה — התעשתי, סגרתי את הרוכסן בג'ינס ונכנסתי לסלון לספר לה.
    היא לא אמרה דבר, רק בכתה בזרועותיי. עשיתי כל מה שיכולתי כדי לכבוש את הדמעות שלי. בשבילה, בשביל סטאר. הייתי צריכה להיות חזקה כי היא נזקקה לי.
    זה היה אז...
    "מדאם, את צריכה משהו?"
    ענן של בושם מושק ריחף באוויר. הרמתי את מבטי וראיתי את הדיילת רוכנת מעליי.
    "אה, לא תודה."
    "לחצת על פעמון הזימון," היא אמרה בלחישה מוגזמת והצביעה על יתר הנוסעים, שכולם היו שקועים בשינה. בסופו של דבר השעה הייתה ארבע לפנות בוקר. שעון לונדון.
    "סליחה," לחשתי בחזרה והזזתי את מרפקי מהכפתור. אופייני, היא הנהנה באדיבות, כמו שהנהנו המורות שלי בבית הספר, כשפקחתי עיניים בזמן תפילת הבוקר. ואז, ברשרוש של משי, הדיילת נעלמה בחזרה למאורתה. עשיתי כמיטב יכולתי להתרווח ולעצום עיניים, להיות כמו ארבע מאות הנפשות האקראיות שהצליחו להימלט מאימת הטלטלות באוויר בתוך גליל האלומיניום ונרדמו. כרגיל, הרגשתי חריגה, לא חלק מההמון.
    כמובן, יכולתי להזמין מקום במחלקת עסקים. עדיין נשאר לי כסף מהירושה שלי, אבל לא עד כדי כך שארצה לבזבז אותו לטובת מרווח של כמה סנטימטרים. רוב הכסף הלך לקניית הדירה הלונדונית הראוותנית מעל הנהר בשבילי ובשביל סטאר. חשבתי שבית הגון הוא מה שהיא רצתה, שזה יעשה אותה מאושרת, אבל זה לא קרה.
    והנה אני עכשיו, בדיוק באותו מקום כמו אז לפני שנה, כשישבתי לצד אחותי במחלקת תיירים, בטיסה חוצת עולם לתאילנד. אלא שהפעם סטאר לא איתי, ואני לא בורחת אל משהו, אני בורחת ממשהו...
     
    ***
     
    "תרצי ארוחת בוקר, מדאם?"
    פקחתי עיניים. הרגשתי מטושטשת וחסרת אוריינטציה, ובהיתי באותה דיילת שביקרה אותי באמצע הלילה. כל האורות היו דלוקים וכמה מסוככי החלונות היו פתוחים וגילו את הגוון הוורוד של השחר.
    "לא תודה, רק קפה. שחור, בבקשה."
    היא הנהנה ונסוגה, ואני שאלתי את עצמי למה — בהתחשב בכך ששילמתי על כל החוויה — הרגשתי לא ראויה לבקש משהו.
    "לאן את נוסעת?"
    הפניתי את ראשי אל שכני, שעד עכשיו ראיתי רק את צדודיתו. וגם אז, זה היה רק אף, פה ותלתלי שיער בלונדיני שהשתלשלו מתוך ברדס שחור. עכשיו, כשפנה אליי, ראיתי את פניו בשלמות. הוא היה כנראה לא יותר מבן שמונה־עשרה, ועקבות של פצעי בגרות עדיין נראו על סנטרו ומצחו. הרגשתי זקנה לידו.
    "בנגקוק, ואחר כך לאוסטרליה."
    "מגניב," הוא אמר והחזיר את תשומת ליבו אל מגש האלומיניום שהכיל ביצים מקושקשות לא אכילות, בייקון מטוגן יתר על המידה ומשהו ורוד ארוך שהתחפש לנקניקייה. "אני אגיע לשם בסופו של דבר, אבל אני מתכוון קודם לבדוק את תאילנד. סיפרו לי שמסיבות הירח המלא זה משהו לא נורמלי."
    "נכון."
    "היית?"
    "כמה פעמים," השבתי, ושאלתו מייד העלתה בי מבחר של זיכרונות.
    "על מה את ממליצה? שמעתי שבקו פאן גאן הכי טוב."
    "עבר המון זמן מאז שהייתי שם בפעם האחרונה, אבל שמעתי שנורא צפוף שם עכשיו — אולי כמה אלפי בני אדם. המקום המועדף עליי הוא ריילי ביץ' בקראבי. זה חוף רגוע מאוד, אבל אני מניחה שזה תלוי במה שאתה רוצה."
    "שמעתי על קראבי," הוא אמר ולעס את הנקניקייה במרץ. "אני פוגש חברים שלי בבנגקוק. ממילא יש לנו עוד שבועיים להחליט עד הירח המלא. את פוגשת חברים באוסטרליה?"
    "כן," שיקרתי.
    "עוצרת בבנגקוק לכמה זמן?"
    "רק הלילה."
    חשתי בהתרגשותו כשהמטוס החל בנחיתה בנמל התעופה סוּבארנבּהוּמי, וההנחיות הרגילות נשמעו מצוות המטוס. הכול בדיחה, באמת, חשבתי כשעצמתי עיניים וניסיתי להרגיע את ליבי ההולם. אם המטוס יתרסק, כולנו נמות מייד, אם המגש המתקפל יהיה במצב זקוף ואם לא. הנחתי שהם חייבים להגיד את הדברים האלה כדי לצאת ידי חובה.
    המטוס נגע בקרקע בעדינות כה גדולה עד שבקושי קלטתי שנחתנו עד שהודיעו על זה במערכת הכריזה. פקחתי עיניים והרגשתי גל של ניצחון. השלמתי נסיעה ארוכה לבדי ונשארתי בחיים. סטאר תהיה גאה בי... אם בכלל עוד אכפת לה.
    אחרי שעברתי את ביקורת הגבולות אספתי את התיק מהמסוע ופניתי לעבר היציאה.
    "תעשי חיים באוסטרליה," קרא שכני הצעיר כשחלף על פניי. "החברים שלי אומרים שהטבע שם משוגע, עכבישים בגודל של צלחות! להת'."
    הוא נעלם בנפנוף יד בתוך המסה האנושית. אני הלכתי החוצה בקצב איטי יותר, וחומה מוכרת של חום לח הכתה בי. עליתי לאוטובוס המעבורת שלקח אותי למלון שהזמנתי לעצירת הלילה, נרשמתי ועליתי במעלית לחדרי העקר. הורדתי את התרמיל מהגב, ישבתי על הסדינים הלבנים וחשבתי שאם הייתי בעלת המלון, הייתי מספקת לאורחים סדינים כהים, שלא יראו את סימני הגוף שנותרו על סדינים לבנים, ולא משנה כמה מקרצפים אותם.
    היו דברים רבים כל כך בעולם שהתמיהו אותי, כללים שמישהו קבע אי־שם, כנראה לפני המון זמן. חלצתי את נעלי ההליכה, נשכבתי על המיטה וחשבתי שיכולתי להיות בכל מקום בעולם, ושנאתי את זה. המזגן זמזם מעליי, ואני עצמתי עיניים וניסיתי לישון, אבל כל מה שיכולתי לחשוב עליו היה — מה אם אני אמות עכשיו? אף אדם בעולם לא ידע מזה.
    הבנתי אז מהי בדידות אמיתית. הרגשתי מין כרסום בתוכי, חור גדול של ריקנות. מצמצתי כדי לסלק את הדמעות — אף פעם לא הייתי בכיינית — אבל הן המשיכו להגיע, עד שלבסוף העפעפיים נאלצו להיפתח תחת הלחץ כאילו סכר עמד להתפוצץ.
    מותר לבכות, סי־סי, באמת...
    שמעתי בראשי את קולה המנחם של מא ונזכרתי שהיא סיפרה לי שכשנפלתי פעם מעץ באטלנטיס ונקעתי את הקרסול, נשכתי את השפה התחתונה עד זוב דם כדי לא לבכות.
    "יהיה אכפת לה," מלמלתי בחוסר אונים, ואז לקחתי את הטלפון הנייד וחשבתי להפעיל אותו ולשלוח למא הודעת טקסט שתודיע לה איפה אני. אבל לא יכולתי לסבול לראות הודעה מסטאר, או אפילו גרוע מזה, לא לראות שום הודעה ממנה. ידעתי שזה ישבור אותי, אז העפתי את הטלפון רחוק ממני על המיטה וניסיתי לעצום שוב את העיניים. אבל אז הופיעה דמותו של פא מאחורי העפעפיים ומיאנה להיעלם.
    חשוב שלכל אחת מכן יהיו חברים משלה, בנוסף לחברוּת שיש ביניכן, סי־סי...
    הוא אמר ממש לפני שהלכנו שתינו יחד לאוניברסיטת סאסקס, ואני כעסתי כי לא נזקקתי לאף אחד אחר, וגם סטאר לא. או לפחות, לא חשבתי שהיא נזקקה.
    ואז...
    "אוי פא," נאנחתי, "יותר טוב שם למעלה?"
    בשבועות האחרונים, כשסטאר הבהירה שהיא לא מעוניינת להיות איתי עוד, מצאתי את עצמי מדברת הרבה אל פא. מותו פשוט לא נראה לי ממשי. עדיין הרגשתי אותו קרוב, איכשהו. אף שכלפי חוץ לא יכולתי להיות שונה יותר מטיגי, אחותי הבאה ברשימה, עם כל אמונותיה הרוחניות המוזרות, גם בי קיים אותו חלק מוזר שיודע ומרגיש דברים... בקרביים ובחלומות. לעיתים קרובות הרגשתי שהחלומות היו ממשיים וחיים יותר מהזמן שבו הייתי ערה — קצת כמו צפייה בסדרת טלוויזיה. אלה היו הלילות הטובים, כי היו לי גם סיוטים. כמו אלה עם העכבישים הענקיים...
    נרעדתי ונזכרתי במילות הפרידה של שכני הצעיר במטוס. הם לא באמת יכולים להיות בגודל של צלחות באוסטרליה, או שכן?
    "לעזאזל!" קפצתי מהמיטה כדי לעצור את המחשבות ושטפתי את הפנים בחדר האמבטיה. הסתכלתי על דמותי במראה, עיניים אדומות ונפוחות מרוב בכי ושיער חלקלק ושמנוני אחרי נסיעה ארוכה. החלטתי שאני נראית כמו גור של חזיר בר.
    לא משנה כמה פעמים אמרה לי מא כמה יפה ומיוחדת צורת העיניים שלי או כמה פעמים סטאר אמרה עד כמה היא אוהבת ללטף את עורי, שהיה לדבריה חלק ורך כמו חמאת קקאו. ידעתי שהן רק ניסו להיות נחמדות, כי לא הייתי עיוורת בנוסף להיותי מכוערת, ושנאתי את המחמאות המנומסות האלה על המראה שלי. מאחר שהיו לי חמש אחיות יפהפיות, השתדלתי בכל כוחי לא להתחרות בהן. אלקטרה — שאפילו נהייתה דוגמנית־על — אמרה לי שוב ושוב שאני לא מנצלת את הנתונים הטבעיים שלי, אבל זה יהיה בזבוז זמן ואנרגיה, כי אני לעולם לא אהיה יפה.
    אבל יכולתי ליצור יופי, ועכשיו, בשיא השפל, נזכרתי במשהו אחר שפא אמר לי פעם כשהייתי צעירה יותר.
    לא משנה מה יקרה לך בחיים, סי־סי יקירתי, הדבר האחד שלא יוכלו לקחת ממך הוא הכישרון שלך.
    בזמנו חשבתי שזאת אמירה — באיזו מילה הייתה סטאר משתמשת? — נדושה שנועדה לפצות על כך שביסודו של דבר הייתי גרועה מבחינת המראה, גרועה מבחינה אקדמית וגרועה עם אנשים. ובעצם, פא טעה, כי גם אם אנשים אחרים לא יכלו לקחת ממני את הכישרון, הם יכלו להרוס את הביטחון העצמי שלי בהערות השליליות שלהם ויכלו לבלבל לי את המוח עד שלא ידעתי עוד מי אני או איך למצוא חן בעיני אחרים, ואפילו בעיני עצמי. זה מה שקרה לי בקורס האמנות, ולכן עזבתי.
    לפחות למדתי במה אני לא טובה, אמרתי לעצמי. וזה, לדברי המורים, היה הדבר הכי חשוב שלמדתי בשלושת החודשים האחרונים.
    למרות הביקורות הקטלניות שספגו הציורים שלי, אפילו אני ידעתי שאם אאבד את האמון בכישרון שלי עכשיו, אין כל טעם שאמשיך. זה באמת כל מה שנותר לי.
    חזרתי לחדר השינה ונשכבתי שוב. רציתי רק ששעות הבדידות האיומות האלה יחלפו. עכשיו סוף־סוף הבנתי למה ראיתי כל כך הרבה זקנים יושבים על ספסלים בכל פעם שעברתי בפארק בדרך לקולג'. גם כשהיה קור כלבים בחוץ הם היו צריכים לוודא שיש עוד בני אדם בעולם ושהם לא לגמרי לבד.
    כנראה נרדמתי, כי היה לי חלום מסויט על עכבישים ועוררתי את עצמי בצעקה, בעודי שולחת מוכנית יד אל פי להשתיק את הצעקה, כדי שלא יישמע מהמסדרון כאילו רוצחים אותי. החלטתי שאני לא יכולה להישאר עוד בחדר הריק הזה לבדי, אז נעלתי נעליים, לקחתי את המצלמה וירדתי במעלית ללובי.
    מחוץ למלון היה תור של מוניות ממתינות. נכנסתי למושב האחורי של אחת מהן והוריתי לנהג לנסוע למקדש גראנד פאלאס. תמיד הייתי משועשעת ומוטרדת במידה שווה מכך שבבנגקוק, ולפי מה שראיתי בתאילנד בכלל, היו כמדומה יותר מדי אנשי שירות. בכל חנות, אפילו אם נכנסתי רק לקנות שקיק בוטנים, תמיד היה מישהו שליווה אותי עד שמצאתי את מבוקשי, ואז עוד אחד שהפעיל את הקופה ושלישי שארז את הקנייה. העבודה הייתה זולה כאן כל כך, זאת הייתה בדיחה. מייד הרגשתי רע בגלל שחשבתי על זה, ואז הזכרתי לעצמי שלכן אני אוהבת כל כך לנסוע: זה מעמיד דברים בפרופורציה.
    הנהג הוריד אותי בגראנד פאלאס והלכתי בעקבות נחילי התיירים, שרבים מהם חשפו כתפיים אדומות שהסגירו את בואם לא מזמן מאקלימים קרים יותר. מחוץ למקדש חלצתי את הנעליים והנחתי אותן בין שאר כפכפים ונעלי ספורט שהמבקרים האחרים השאירו על המדרגות, ואז נכנסתי פנימה. פסל הבודהה מאזמרגד אמור להיות בן יותר מחמש מאות שנה, והוא הפסל המפורסם ביותר בתאילנד. אבל הוא היה קטן בהשוואה לפסלי בודהה אחרים שראיתי. למרות שמו, הוא עשוי מאבן ירקן בוהקת ולא מאזמרגד, וצורת גופו הזכירה לי לטאה ירוקה. זרועותיו ורגליו נראו גמישות, ולמען האמת לא הכי מדויקות. לא שזה משנה — "הוא" היה יפה.
    ישבתי בשיכול רגליים על אחת המחצלות ונהניתי להיות בצל, בחלל הגדול והשלו הזה עם בני אדם אחרים סביבי, שהיו בוודאי גם הם שקועים בהרהורים על עצמם. אף פעם לא נטיתי לדתות, אבל אם הייתי צריכה לבחור באחת מהן, הייתי בוחרת בבודהיזם, כי היא נראתה ממוקדת בכוחו של הטבע, שהרגשתי אותו כנס תמידי שמתרחש מול עיניי.
    לעיתים קרובות כשסטאר שמעה אותי מתמרמרת בלי סוף, אחרי שצפינו באיזו תוכנית טלוויזיה על הסביבה, היא אמרה שאני מתאימה למפלגה הירוקה, אבל מה הטעם? הקול שלי לא נספר, ואני טיפשה מכדי שייקחו אותי ברצינות. ידעתי רק שלעיתים קרובות כל כך אנחנו מזלזלים בצמחים, בבעלי החיים ובאוקיינוסים המרכיבים את המערכת האקולוגית שלנו, שבזכותה אנו חיים.
    "אם אני אעריץ משהו, זה יהיה זה," אמרתי לבודהה. גם הוא היה עשוי מאדמה — מינרל חצוב שנהפך ליופי לאורך אלפי שנים — וחשבתי שהוא כנראה הבין.
    מאחר שזה היה מקדש, חשבתי שאני צריכה להגיד מילה לפא סולט. אולי כנסיות ומקדשים הם מעין מרכזיית טלפונים או קפה אינטרנט: הם נותנים לך קו צלול יותר לשמיים...
    "היי, פא סולט, מצטערת שאתה מת. אני מתגעגעת אליך הרבה יותר ממה שחשבתי שאתגעגע. ואני מצטערת שלא הקשבתי לך כשנתת לי עצות. הייתי צריכה להקשיב לכל מילות החוכמה שלך, כי תראה לאן הגעתי. מקווה שאתה בסדר שם," הוספתי. "שוב סליחה."
    קמתי בתחושה שהדמעות מאיימות לחנוק את גרוני והלכתי אל הדלת. כשהגעתי ליציאה הסתובבתי לאחור.
    "עזור לי, פא, בבקשה," לחשתי אליו.
    לאחר שקניתי בקבוק מים מרוכל ברחוב המשכתי ללכת אל נהר הצ'או פראיה ועמדתי וצפיתי בתנועה הסואנת המתנהלת לאורכו. ספינות גרר, סירות מרוץ ורפסודות מחופות בברזנט שחור המשיכו בעסקיהן היומיומיים. החלטתי לעלות ולהפליג על מעבורת נוסעים — זה היה זול ולפחות עדיף על ישיבה בחדר עלוב במלון בירכתי נמל התעופה.
    בעודנו שטים ראיתי גורדי שחקים מזכוכית עם מקדשים מוזהבים משובצים ביניהם באלגנטיות, ולאורך גדות הנהר רציפים רעועים מחברים בתי עץ אל זרם הפעילות המתנהלת על המים. לקחתי את מצלמת הניקון הנאמנה שלי — פא נתן לי אותה ביום הולדתי השישה־עשר כדי שאוכל, כמו שאמר, "לצלם את מה שמעורר בך השראה, יקירתי" — וצילמתי. סטאר תמיד דחקה בי לעבור לצילום דיגיטלי, אבל אני וטכנולוגיה לא הסתדרנו, אז נשארתי עם מה שידעתי.
    ירדתי מהמעבורת קצת אחרי שעברה על פני מלון אוריינטל. פסעתי לאורך הרחוב ונזכרתי איך פעם הזמנתי את סטאר לתה מנחה בטרקלין הסופרים המפורסם. שתינו הרגשנו לא שייכות בג'ינס ובחולצת הטריקו שלבשנו, כי כל היתר היו לבושים ברשמיות מהודרת. סטאר בילתה שעות בספרייה והסתכלה בתצלומים החתומים של כל הסופרים ששהו במלון בעבר. תהיתי אם היא עצמה תכתוב אי־פעם את הרומן שלה, כי היא הייתה טובה כל כך בניסוח משפטים ותיאור דברים על הנייר. לא שזה העסק שלי עכשיו. יש לה משפחה חדשה. ראיתי את האור בעיניה כשהיא חזרה הביתה לפני כמה שבועות. גבר שהיא קראה לו "מאוס" היה בדירה שלנו והסתכל עליה בעיניים מעריצות של גור כלבים.
    התיישבתי בקפה רחוב והזמנתי קערת נודלס ובירה, יהיה מה שיהיה. לא הסתדרתי טוב עם אלכוהול, אבל הרגשתי רע כל כך, וחשבתי שזה לא יוכל להזיק עוד יותר. כשאכלתי חשבתי שמה שהכאיב לי יותר מכול לא היה שהיו לסטאר חבר חדש ועבודה חדשה, אלא שהיא התרחקה ממני בתהליך איטי ומכאיב. אולי היא חשבה שאני אקנא ושרציתי אותה רק לעצמי, וזה פשוט לא נכון. אהבתי אותה יותר מכל דבר, ורציתי רק שהיא תהיה מאושרת. לא הייתי טיפשה עד כדי כך שחשבתי שהיא לא תפגוש באחד הימים גבר שיתאהב בה בשל יופייה וחוכמתה.
    היית ממש גסת רוח אליו כשהוא בא לדירה, הזכיר לי מצפוני. נכון, לא שמחתי למצוא אותו שם, וכרגיל, לא ידעתי איך להסתיר את זה.
    הבירה עשתה את שלה והקהתה את הכאב. שילמתי וקמתי, ושוטטתי בחוסר מטרה לאורך הרחוב. אחר כך פניתי לסמטה צרה שהיה בה שוק. כעבור כמה דוכנים ראיתי צייר מצייר בצבעי מים. כשראיתי אותו יושב מול כן הציור נזכרתי בעצמי בריילי ביץ' בקראבי, כשישבתי בערבים עם בלוק הציור וקופסת צבעים וניסיתי לתפוס את יופייה של השקיעה. עצמתי עיניים ונזכרתי בשלווה שחשתי כשהייתי שם עם סטאר, לפני שנה בלבד. רציתי כל כך לחזור ולהרגיש כך, וזה כאב.
    חזרתי לשפת הנהר, נשענתי על המעקה וחשבתי. האם זה יהיה מעשה פחדני לנסוע למקום שבו הרגשתי מאושרת לפני שאמשיך לאוסטרליה? הכרתי אנשים בריילי ביץ'. הם יכירו אותי, ינפנפו ויגידו שלום. רובם ברחו גם הם ממשהו, כי ריילי ביץ' הוא מסוג המקומות האלה. חוץ מזה, הסיבה היחידה שבגללה אני נוסעת לאוסטרליה היא הדברים שגיאורג הופמן, עורך הדין של פא, סיפר לי כשבאתי לראות אותו. זה המקום שהייתי צריכה לנסוע אליו, הרחק מלונדון.
    אז במקום לבלות שתים־עשרה שעות בטיסה בגליל מתכת אל מקום שלא הכרתי בו איש, אני אוכל לשתות בירה קרה בריילי ביץ' מחר בערב כבר בשעה זו. ברור ששבועיים לא יוכלו להזיק. בסופו של דבר עוד מעט חג המולד ויהיה פחות נורא לבלות את החג במקום שאני מכירה ואוהבת.
    זאת הייתה הפעם הראשונה זה יובלות שממש הרגשתי נלהבת לעשות משהו. לפני שתחלוף ההרגשה עצרתי מונית שהחזירה אותי לנמל התעופה. באולם הנוסעים ניגשתי לדלפק של חברת התעופה התאית והסברתי שאני חייבת להשהות את הטיסה שלי לאוסטרליה. האישה מאחורי הדלפק הקלידה והקלידה במחשב, ובסופו של דבר אמרה שזה יעלה לי כארבעת אלפים באט, שזה לא הרבה כל כך בסופו של דבר.
    "יש לך כרטיס גמיש. איזה תאריך תרצי לקבוע?" היא שאלה.
    "אה, אולי מייד אחרי חג המולד?"
    "הכול מלא. הטיסה הזמינה הראשונה היא ב-8 בינואר."
    "בסדר," הסכמתי. שמחתי על האפשרות להאשים את הגורל שמאלץ אותי להאריך את השהות שלי פה. ואז ראיתי שהטיסה שהזמנתי מבנגקוק לקראבי יוצאת מחר, מוקדם בבוקר.
    חזרתי לחדר במלון, התקלחתי, צחצחתי שיניים, נכנסתי למיטה והרגשתי רגועה יותר. אם האחיות שלי היו שומעות, הן היו אומרות שאני שוב "מורחת זמן". אבל לא היה אכפת לי.
    כמו חיה פצועה התרחקתי כדי להסתתר וללקק את הפצעים.
     

    לוסינדה ריילי נולדה באירלנד, ואחרי קריירה קצרה כשחקנית בקולנוע, בתיאטרון ובטלוויזיה, כתבה את ספרה הראשון כשהייתה בת עשרים וארבע. ספריה תורגמו ללמעלה משלושים שפות ונמכרו בחמישה עשר מיליון עותקים בכול רחבי העולם. היא מופיעה ברשימת רבי המכר של הסנדיי טיימס, והניו יורק טיימס.

    לוסינדה כתבה סדרה בשם "שבע האחיות", המספרת את סיפורן של אחיות מאומצות והיא מבוססת מבחינה אלגורית על המיתולוגיה של קבוצת הכוכבים המפורסמת, הפליאדות. ארבעת הספרים הראשונים, 'שבע האחיות', 'אחות הסערה', 'אחות הצל' ו'אחות הפנינה' הגיעו כולם לראש רשימת רבי המכר באירופה, והזכויות לסדרה רב-עונתית כבר נרכשו על ידי חברת הפקות בהוליווד.

    ב-2019 חשפה לוסינדה שחלתה בסרטן, וב-11 ביוני 2021 הלכה לעולמה.

    עוד על הספר

    שבע האחיות 4 - אחות הפנינים לוסינדה ריילי
    1

    אני זוכרת איפה בדיוק הייתי ומה עשיתי כששמעתי שאבי מת, חשבתי לעצמי כשהבטתי מבעד לחלון וראיתי את החשכה המוחלטת של הלילה. מתחתיי לסירוגין היו מקבצים קטנים של אורות מהבהבים שהצביעו על מגורי אדם. כל אור הוא סימן לחיים, למשפחה, לחברים.
    ואני לא הרגשתי שמשהו מזה שלי. כאילו ראיתי את העולם במהופך, כי האורות מתחת למטוס דמו להעתקים עמומים של הכוכבים מעליי. זה הזכיר לי שאחד המורים שלי בקולג' אמר לי פעם שאני מציירת כאילו אני לא יכולה לראות מה יש מולי. הוא צדק. לא יכולתי. התמונות הופיעו בעיני רוחי, לא במציאות. לעיתים קרובות הן לא לבשו צורת חיה, מינרל או אפילו צורת אדם, אבל הדימויים היו חזקים, ותמיד הרגשתי מחויבת לציית להם.
    כמו ערימת הזבל הגדולה שאספתי במגרשי גרוטאות בלונדון ואחסנתי בסטודיו שלי בדירה. ביליתי שבועות בניסיון להבין איך בדיוק כל החתיכות האלה מתחברות. זה היה בדיוק כמו לארגן קובייה הונגרית ענקית, אלא שהרכיבים הגולמיים הכילו פחית נפט מצחינה, דחליל ישן, צמיג ומכוש מתכת חלוד. שוב ושוב הזזתי את החלקים ממקום למקום, והייתי מרוצה עד שהוספתי את החתיכה החיונית האחרונה, שתמיד — ולא משנה איפה שמתי אותה — הרסה כמדומה את כל המיצב.
    השענתי את מצחי הלוהט אל משטח החלון הקריר, שרק הוא עמד בין כל מי שהיה במטוס לבין מחנק ומוות ודאי.
    אנחנו פגיעים כל כך...
    לא, סי־סי, נזפתי בעצמי חריפות כשהחרדה גאתה בתוכי, את יכולה לעשות את זה בלעדיה, את באמת יכולה.
    אילצתי את מחשבותיי לחזור אל פא סולט, כי בהתחשב בפחד הטיסה הטבוע בי, המחשבה על הרגע שבו שמעתי על מותו — בדרך מוזרה — ניחמה אותי. אם יקרה הגרוע ביותר והמטוס ייפול מהשמיים וכולנו ניהרג, לפחות הוא יהיה שם בצד השני, ממתין לי. הוא כבר עשה את המסע לשם, בסופו של דבר. והוא עשה אותו לבדו, כמו שנעשה כולנו.
    בדיוק לבשתי את הג'ינס כשהגיעה שיחת טלפון מאחותי הצעירה טיגי, שהודיעה לי שפא סולט מת. כשאני מביטה לאחור עכשיו, אני די בטוחה שלא ממש קלטתי שום דבר ממה שהיא אמרה. חשבתי רק איך אני אספר לסטאר, שהעריצה את אבא שלנו. ידעתי שהיא תהיה הרוסה לגמרי.
    גם את צריכה להעריץ אותו. סי־סי...
    והערצתי. מאחר שתפקידי בחיים היה להגן על אחותי הפגיעה יותר — היא בעצם הייתה מבוגרת ממני בשלושה חודשים, אבל היא התקשתה לדבר, אז אני דיברתי בשבילה — התעשתי, סגרתי את הרוכסן בג'ינס ונכנסתי לסלון לספר לה.
    היא לא אמרה דבר, רק בכתה בזרועותיי. עשיתי כל מה שיכולתי כדי לכבוש את הדמעות שלי. בשבילה, בשביל סטאר. הייתי צריכה להיות חזקה כי היא נזקקה לי.
    זה היה אז...
    "מדאם, את צריכה משהו?"
    ענן של בושם מושק ריחף באוויר. הרמתי את מבטי וראיתי את הדיילת רוכנת מעליי.
    "אה, לא תודה."
    "לחצת על פעמון הזימון," היא אמרה בלחישה מוגזמת והצביעה על יתר הנוסעים, שכולם היו שקועים בשינה. בסופו של דבר השעה הייתה ארבע לפנות בוקר. שעון לונדון.
    "סליחה," לחשתי בחזרה והזזתי את מרפקי מהכפתור. אופייני, היא הנהנה באדיבות, כמו שהנהנו המורות שלי בבית הספר, כשפקחתי עיניים בזמן תפילת הבוקר. ואז, ברשרוש של משי, הדיילת נעלמה בחזרה למאורתה. עשיתי כמיטב יכולתי להתרווח ולעצום עיניים, להיות כמו ארבע מאות הנפשות האקראיות שהצליחו להימלט מאימת הטלטלות באוויר בתוך גליל האלומיניום ונרדמו. כרגיל, הרגשתי חריגה, לא חלק מההמון.
    כמובן, יכולתי להזמין מקום במחלקת עסקים. עדיין נשאר לי כסף מהירושה שלי, אבל לא עד כדי כך שארצה לבזבז אותו לטובת מרווח של כמה סנטימטרים. רוב הכסף הלך לקניית הדירה הלונדונית הראוותנית מעל הנהר בשבילי ובשביל סטאר. חשבתי שבית הגון הוא מה שהיא רצתה, שזה יעשה אותה מאושרת, אבל זה לא קרה.
    והנה אני עכשיו, בדיוק באותו מקום כמו אז לפני שנה, כשישבתי לצד אחותי במחלקת תיירים, בטיסה חוצת עולם לתאילנד. אלא שהפעם סטאר לא איתי, ואני לא בורחת אל משהו, אני בורחת ממשהו...
     
    ***
     
    "תרצי ארוחת בוקר, מדאם?"
    פקחתי עיניים. הרגשתי מטושטשת וחסרת אוריינטציה, ובהיתי באותה דיילת שביקרה אותי באמצע הלילה. כל האורות היו דלוקים וכמה מסוככי החלונות היו פתוחים וגילו את הגוון הוורוד של השחר.
    "לא תודה, רק קפה. שחור, בבקשה."
    היא הנהנה ונסוגה, ואני שאלתי את עצמי למה — בהתחשב בכך ששילמתי על כל החוויה — הרגשתי לא ראויה לבקש משהו.
    "לאן את נוסעת?"
    הפניתי את ראשי אל שכני, שעד עכשיו ראיתי רק את צדודיתו. וגם אז, זה היה רק אף, פה ותלתלי שיער בלונדיני שהשתלשלו מתוך ברדס שחור. עכשיו, כשפנה אליי, ראיתי את פניו בשלמות. הוא היה כנראה לא יותר מבן שמונה־עשרה, ועקבות של פצעי בגרות עדיין נראו על סנטרו ומצחו. הרגשתי זקנה לידו.
    "בנגקוק, ואחר כך לאוסטרליה."
    "מגניב," הוא אמר והחזיר את תשומת ליבו אל מגש האלומיניום שהכיל ביצים מקושקשות לא אכילות, בייקון מטוגן יתר על המידה ומשהו ורוד ארוך שהתחפש לנקניקייה. "אני אגיע לשם בסופו של דבר, אבל אני מתכוון קודם לבדוק את תאילנד. סיפרו לי שמסיבות הירח המלא זה משהו לא נורמלי."
    "נכון."
    "היית?"
    "כמה פעמים," השבתי, ושאלתו מייד העלתה בי מבחר של זיכרונות.
    "על מה את ממליצה? שמעתי שבקו פאן גאן הכי טוב."
    "עבר המון זמן מאז שהייתי שם בפעם האחרונה, אבל שמעתי שנורא צפוף שם עכשיו — אולי כמה אלפי בני אדם. המקום המועדף עליי הוא ריילי ביץ' בקראבי. זה חוף רגוע מאוד, אבל אני מניחה שזה תלוי במה שאתה רוצה."
    "שמעתי על קראבי," הוא אמר ולעס את הנקניקייה במרץ. "אני פוגש חברים שלי בבנגקוק. ממילא יש לנו עוד שבועיים להחליט עד הירח המלא. את פוגשת חברים באוסטרליה?"
    "כן," שיקרתי.
    "עוצרת בבנגקוק לכמה זמן?"
    "רק הלילה."
    חשתי בהתרגשותו כשהמטוס החל בנחיתה בנמל התעופה סוּבארנבּהוּמי, וההנחיות הרגילות נשמעו מצוות המטוס. הכול בדיחה, באמת, חשבתי כשעצמתי עיניים וניסיתי להרגיע את ליבי ההולם. אם המטוס יתרסק, כולנו נמות מייד, אם המגש המתקפל יהיה במצב זקוף ואם לא. הנחתי שהם חייבים להגיד את הדברים האלה כדי לצאת ידי חובה.
    המטוס נגע בקרקע בעדינות כה גדולה עד שבקושי קלטתי שנחתנו עד שהודיעו על זה במערכת הכריזה. פקחתי עיניים והרגשתי גל של ניצחון. השלמתי נסיעה ארוכה לבדי ונשארתי בחיים. סטאר תהיה גאה בי... אם בכלל עוד אכפת לה.
    אחרי שעברתי את ביקורת הגבולות אספתי את התיק מהמסוע ופניתי לעבר היציאה.
    "תעשי חיים באוסטרליה," קרא שכני הצעיר כשחלף על פניי. "החברים שלי אומרים שהטבע שם משוגע, עכבישים בגודל של צלחות! להת'."
    הוא נעלם בנפנוף יד בתוך המסה האנושית. אני הלכתי החוצה בקצב איטי יותר, וחומה מוכרת של חום לח הכתה בי. עליתי לאוטובוס המעבורת שלקח אותי למלון שהזמנתי לעצירת הלילה, נרשמתי ועליתי במעלית לחדרי העקר. הורדתי את התרמיל מהגב, ישבתי על הסדינים הלבנים וחשבתי שאם הייתי בעלת המלון, הייתי מספקת לאורחים סדינים כהים, שלא יראו את סימני הגוף שנותרו על סדינים לבנים, ולא משנה כמה מקרצפים אותם.
    היו דברים רבים כל כך בעולם שהתמיהו אותי, כללים שמישהו קבע אי־שם, כנראה לפני המון זמן. חלצתי את נעלי ההליכה, נשכבתי על המיטה וחשבתי שיכולתי להיות בכל מקום בעולם, ושנאתי את זה. המזגן זמזם מעליי, ואני עצמתי עיניים וניסיתי לישון, אבל כל מה שיכולתי לחשוב עליו היה — מה אם אני אמות עכשיו? אף אדם בעולם לא ידע מזה.
    הבנתי אז מהי בדידות אמיתית. הרגשתי מין כרסום בתוכי, חור גדול של ריקנות. מצמצתי כדי לסלק את הדמעות — אף פעם לא הייתי בכיינית — אבל הן המשיכו להגיע, עד שלבסוף העפעפיים נאלצו להיפתח תחת הלחץ כאילו סכר עמד להתפוצץ.
    מותר לבכות, סי־סי, באמת...
    שמעתי בראשי את קולה המנחם של מא ונזכרתי שהיא סיפרה לי שכשנפלתי פעם מעץ באטלנטיס ונקעתי את הקרסול, נשכתי את השפה התחתונה עד זוב דם כדי לא לבכות.
    "יהיה אכפת לה," מלמלתי בחוסר אונים, ואז לקחתי את הטלפון הנייד וחשבתי להפעיל אותו ולשלוח למא הודעת טקסט שתודיע לה איפה אני. אבל לא יכולתי לסבול לראות הודעה מסטאר, או אפילו גרוע מזה, לא לראות שום הודעה ממנה. ידעתי שזה ישבור אותי, אז העפתי את הטלפון רחוק ממני על המיטה וניסיתי לעצום שוב את העיניים. אבל אז הופיעה דמותו של פא מאחורי העפעפיים ומיאנה להיעלם.
    חשוב שלכל אחת מכן יהיו חברים משלה, בנוסף לחברוּת שיש ביניכן, סי־סי...
    הוא אמר ממש לפני שהלכנו שתינו יחד לאוניברסיטת סאסקס, ואני כעסתי כי לא נזקקתי לאף אחד אחר, וגם סטאר לא. או לפחות, לא חשבתי שהיא נזקקה.
    ואז...
    "אוי פא," נאנחתי, "יותר טוב שם למעלה?"
    בשבועות האחרונים, כשסטאר הבהירה שהיא לא מעוניינת להיות איתי עוד, מצאתי את עצמי מדברת הרבה אל פא. מותו פשוט לא נראה לי ממשי. עדיין הרגשתי אותו קרוב, איכשהו. אף שכלפי חוץ לא יכולתי להיות שונה יותר מטיגי, אחותי הבאה ברשימה, עם כל אמונותיה הרוחניות המוזרות, גם בי קיים אותו חלק מוזר שיודע ומרגיש דברים... בקרביים ובחלומות. לעיתים קרובות הרגשתי שהחלומות היו ממשיים וחיים יותר מהזמן שבו הייתי ערה — קצת כמו צפייה בסדרת טלוויזיה. אלה היו הלילות הטובים, כי היו לי גם סיוטים. כמו אלה עם העכבישים הענקיים...
    נרעדתי ונזכרתי במילות הפרידה של שכני הצעיר במטוס. הם לא באמת יכולים להיות בגודל של צלחות באוסטרליה, או שכן?
    "לעזאזל!" קפצתי מהמיטה כדי לעצור את המחשבות ושטפתי את הפנים בחדר האמבטיה. הסתכלתי על דמותי במראה, עיניים אדומות ונפוחות מרוב בכי ושיער חלקלק ושמנוני אחרי נסיעה ארוכה. החלטתי שאני נראית כמו גור של חזיר בר.
    לא משנה כמה פעמים אמרה לי מא כמה יפה ומיוחדת צורת העיניים שלי או כמה פעמים סטאר אמרה עד כמה היא אוהבת ללטף את עורי, שהיה לדבריה חלק ורך כמו חמאת קקאו. ידעתי שהן רק ניסו להיות נחמדות, כי לא הייתי עיוורת בנוסף להיותי מכוערת, ושנאתי את המחמאות המנומסות האלה על המראה שלי. מאחר שהיו לי חמש אחיות יפהפיות, השתדלתי בכל כוחי לא להתחרות בהן. אלקטרה — שאפילו נהייתה דוגמנית־על — אמרה לי שוב ושוב שאני לא מנצלת את הנתונים הטבעיים שלי, אבל זה יהיה בזבוז זמן ואנרגיה, כי אני לעולם לא אהיה יפה.
    אבל יכולתי ליצור יופי, ועכשיו, בשיא השפל, נזכרתי במשהו אחר שפא אמר לי פעם כשהייתי צעירה יותר.
    לא משנה מה יקרה לך בחיים, סי־סי יקירתי, הדבר האחד שלא יוכלו לקחת ממך הוא הכישרון שלך.
    בזמנו חשבתי שזאת אמירה — באיזו מילה הייתה סטאר משתמשת? — נדושה שנועדה לפצות על כך שביסודו של דבר הייתי גרועה מבחינת המראה, גרועה מבחינה אקדמית וגרועה עם אנשים. ובעצם, פא טעה, כי גם אם אנשים אחרים לא יכלו לקחת ממני את הכישרון, הם יכלו להרוס את הביטחון העצמי שלי בהערות השליליות שלהם ויכלו לבלבל לי את המוח עד שלא ידעתי עוד מי אני או איך למצוא חן בעיני אחרים, ואפילו בעיני עצמי. זה מה שקרה לי בקורס האמנות, ולכן עזבתי.
    לפחות למדתי במה אני לא טובה, אמרתי לעצמי. וזה, לדברי המורים, היה הדבר הכי חשוב שלמדתי בשלושת החודשים האחרונים.
    למרות הביקורות הקטלניות שספגו הציורים שלי, אפילו אני ידעתי שאם אאבד את האמון בכישרון שלי עכשיו, אין כל טעם שאמשיך. זה באמת כל מה שנותר לי.
    חזרתי לחדר השינה ונשכבתי שוב. רציתי רק ששעות הבדידות האיומות האלה יחלפו. עכשיו סוף־סוף הבנתי למה ראיתי כל כך הרבה זקנים יושבים על ספסלים בכל פעם שעברתי בפארק בדרך לקולג'. גם כשהיה קור כלבים בחוץ הם היו צריכים לוודא שיש עוד בני אדם בעולם ושהם לא לגמרי לבד.
    כנראה נרדמתי, כי היה לי חלום מסויט על עכבישים ועוררתי את עצמי בצעקה, בעודי שולחת מוכנית יד אל פי להשתיק את הצעקה, כדי שלא יישמע מהמסדרון כאילו רוצחים אותי. החלטתי שאני לא יכולה להישאר עוד בחדר הריק הזה לבדי, אז נעלתי נעליים, לקחתי את המצלמה וירדתי במעלית ללובי.
    מחוץ למלון היה תור של מוניות ממתינות. נכנסתי למושב האחורי של אחת מהן והוריתי לנהג לנסוע למקדש גראנד פאלאס. תמיד הייתי משועשעת ומוטרדת במידה שווה מכך שבבנגקוק, ולפי מה שראיתי בתאילנד בכלל, היו כמדומה יותר מדי אנשי שירות. בכל חנות, אפילו אם נכנסתי רק לקנות שקיק בוטנים, תמיד היה מישהו שליווה אותי עד שמצאתי את מבוקשי, ואז עוד אחד שהפעיל את הקופה ושלישי שארז את הקנייה. העבודה הייתה זולה כאן כל כך, זאת הייתה בדיחה. מייד הרגשתי רע בגלל שחשבתי על זה, ואז הזכרתי לעצמי שלכן אני אוהבת כל כך לנסוע: זה מעמיד דברים בפרופורציה.
    הנהג הוריד אותי בגראנד פאלאס והלכתי בעקבות נחילי התיירים, שרבים מהם חשפו כתפיים אדומות שהסגירו את בואם לא מזמן מאקלימים קרים יותר. מחוץ למקדש חלצתי את הנעליים והנחתי אותן בין שאר כפכפים ונעלי ספורט שהמבקרים האחרים השאירו על המדרגות, ואז נכנסתי פנימה. פסל הבודהה מאזמרגד אמור להיות בן יותר מחמש מאות שנה, והוא הפסל המפורסם ביותר בתאילנד. אבל הוא היה קטן בהשוואה לפסלי בודהה אחרים שראיתי. למרות שמו, הוא עשוי מאבן ירקן בוהקת ולא מאזמרגד, וצורת גופו הזכירה לי לטאה ירוקה. זרועותיו ורגליו נראו גמישות, ולמען האמת לא הכי מדויקות. לא שזה משנה — "הוא" היה יפה.
    ישבתי בשיכול רגליים על אחת המחצלות ונהניתי להיות בצל, בחלל הגדול והשלו הזה עם בני אדם אחרים סביבי, שהיו בוודאי גם הם שקועים בהרהורים על עצמם. אף פעם לא נטיתי לדתות, אבל אם הייתי צריכה לבחור באחת מהן, הייתי בוחרת בבודהיזם, כי היא נראתה ממוקדת בכוחו של הטבע, שהרגשתי אותו כנס תמידי שמתרחש מול עיניי.
    לעיתים קרובות כשסטאר שמעה אותי מתמרמרת בלי סוף, אחרי שצפינו באיזו תוכנית טלוויזיה על הסביבה, היא אמרה שאני מתאימה למפלגה הירוקה, אבל מה הטעם? הקול שלי לא נספר, ואני טיפשה מכדי שייקחו אותי ברצינות. ידעתי רק שלעיתים קרובות כל כך אנחנו מזלזלים בצמחים, בבעלי החיים ובאוקיינוסים המרכיבים את המערכת האקולוגית שלנו, שבזכותה אנו חיים.
    "אם אני אעריץ משהו, זה יהיה זה," אמרתי לבודהה. גם הוא היה עשוי מאדמה — מינרל חצוב שנהפך ליופי לאורך אלפי שנים — וחשבתי שהוא כנראה הבין.
    מאחר שזה היה מקדש, חשבתי שאני צריכה להגיד מילה לפא סולט. אולי כנסיות ומקדשים הם מעין מרכזיית טלפונים או קפה אינטרנט: הם נותנים לך קו צלול יותר לשמיים...
    "היי, פא סולט, מצטערת שאתה מת. אני מתגעגעת אליך הרבה יותר ממה שחשבתי שאתגעגע. ואני מצטערת שלא הקשבתי לך כשנתת לי עצות. הייתי צריכה להקשיב לכל מילות החוכמה שלך, כי תראה לאן הגעתי. מקווה שאתה בסדר שם," הוספתי. "שוב סליחה."
    קמתי בתחושה שהדמעות מאיימות לחנוק את גרוני והלכתי אל הדלת. כשהגעתי ליציאה הסתובבתי לאחור.
    "עזור לי, פא, בבקשה," לחשתי אליו.
    לאחר שקניתי בקבוק מים מרוכל ברחוב המשכתי ללכת אל נהר הצ'או פראיה ועמדתי וצפיתי בתנועה הסואנת המתנהלת לאורכו. ספינות גרר, סירות מרוץ ורפסודות מחופות בברזנט שחור המשיכו בעסקיהן היומיומיים. החלטתי לעלות ולהפליג על מעבורת נוסעים — זה היה זול ולפחות עדיף על ישיבה בחדר עלוב במלון בירכתי נמל התעופה.
    בעודנו שטים ראיתי גורדי שחקים מזכוכית עם מקדשים מוזהבים משובצים ביניהם באלגנטיות, ולאורך גדות הנהר רציפים רעועים מחברים בתי עץ אל זרם הפעילות המתנהלת על המים. לקחתי את מצלמת הניקון הנאמנה שלי — פא נתן לי אותה ביום הולדתי השישה־עשר כדי שאוכל, כמו שאמר, "לצלם את מה שמעורר בך השראה, יקירתי" — וצילמתי. סטאר תמיד דחקה בי לעבור לצילום דיגיטלי, אבל אני וטכנולוגיה לא הסתדרנו, אז נשארתי עם מה שידעתי.
    ירדתי מהמעבורת קצת אחרי שעברה על פני מלון אוריינטל. פסעתי לאורך הרחוב ונזכרתי איך פעם הזמנתי את סטאר לתה מנחה בטרקלין הסופרים המפורסם. שתינו הרגשנו לא שייכות בג'ינס ובחולצת הטריקו שלבשנו, כי כל היתר היו לבושים ברשמיות מהודרת. סטאר בילתה שעות בספרייה והסתכלה בתצלומים החתומים של כל הסופרים ששהו במלון בעבר. תהיתי אם היא עצמה תכתוב אי־פעם את הרומן שלה, כי היא הייתה טובה כל כך בניסוח משפטים ותיאור דברים על הנייר. לא שזה העסק שלי עכשיו. יש לה משפחה חדשה. ראיתי את האור בעיניה כשהיא חזרה הביתה לפני כמה שבועות. גבר שהיא קראה לו "מאוס" היה בדירה שלנו והסתכל עליה בעיניים מעריצות של גור כלבים.
    התיישבתי בקפה רחוב והזמנתי קערת נודלס ובירה, יהיה מה שיהיה. לא הסתדרתי טוב עם אלכוהול, אבל הרגשתי רע כל כך, וחשבתי שזה לא יוכל להזיק עוד יותר. כשאכלתי חשבתי שמה שהכאיב לי יותר מכול לא היה שהיו לסטאר חבר חדש ועבודה חדשה, אלא שהיא התרחקה ממני בתהליך איטי ומכאיב. אולי היא חשבה שאני אקנא ושרציתי אותה רק לעצמי, וזה פשוט לא נכון. אהבתי אותה יותר מכל דבר, ורציתי רק שהיא תהיה מאושרת. לא הייתי טיפשה עד כדי כך שחשבתי שהיא לא תפגוש באחד הימים גבר שיתאהב בה בשל יופייה וחוכמתה.
    היית ממש גסת רוח אליו כשהוא בא לדירה, הזכיר לי מצפוני. נכון, לא שמחתי למצוא אותו שם, וכרגיל, לא ידעתי איך להסתיר את זה.
    הבירה עשתה את שלה והקהתה את הכאב. שילמתי וקמתי, ושוטטתי בחוסר מטרה לאורך הרחוב. אחר כך פניתי לסמטה צרה שהיה בה שוק. כעבור כמה דוכנים ראיתי צייר מצייר בצבעי מים. כשראיתי אותו יושב מול כן הציור נזכרתי בעצמי בריילי ביץ' בקראבי, כשישבתי בערבים עם בלוק הציור וקופסת צבעים וניסיתי לתפוס את יופייה של השקיעה. עצמתי עיניים ונזכרתי בשלווה שחשתי כשהייתי שם עם סטאר, לפני שנה בלבד. רציתי כל כך לחזור ולהרגיש כך, וזה כאב.
    חזרתי לשפת הנהר, נשענתי על המעקה וחשבתי. האם זה יהיה מעשה פחדני לנסוע למקום שבו הרגשתי מאושרת לפני שאמשיך לאוסטרליה? הכרתי אנשים בריילי ביץ'. הם יכירו אותי, ינפנפו ויגידו שלום. רובם ברחו גם הם ממשהו, כי ריילי ביץ' הוא מסוג המקומות האלה. חוץ מזה, הסיבה היחידה שבגללה אני נוסעת לאוסטרליה היא הדברים שגיאורג הופמן, עורך הדין של פא, סיפר לי כשבאתי לראות אותו. זה המקום שהייתי צריכה לנסוע אליו, הרחק מלונדון.
    אז במקום לבלות שתים־עשרה שעות בטיסה בגליל מתכת אל מקום שלא הכרתי בו איש, אני אוכל לשתות בירה קרה בריילי ביץ' מחר בערב כבר בשעה זו. ברור ששבועיים לא יוכלו להזיק. בסופו של דבר עוד מעט חג המולד ויהיה פחות נורא לבלות את החג במקום שאני מכירה ואוהבת.
    זאת הייתה הפעם הראשונה זה יובלות שממש הרגשתי נלהבת לעשות משהו. לפני שתחלוף ההרגשה עצרתי מונית שהחזירה אותי לנמל התעופה. באולם הנוסעים ניגשתי לדלפק של חברת התעופה התאית והסברתי שאני חייבת להשהות את הטיסה שלי לאוסטרליה. האישה מאחורי הדלפק הקלידה והקלידה במחשב, ובסופו של דבר אמרה שזה יעלה לי כארבעת אלפים באט, שזה לא הרבה כל כך בסופו של דבר.
    "יש לך כרטיס גמיש. איזה תאריך תרצי לקבוע?" היא שאלה.
    "אה, אולי מייד אחרי חג המולד?"
    "הכול מלא. הטיסה הזמינה הראשונה היא ב-8 בינואר."
    "בסדר," הסכמתי. שמחתי על האפשרות להאשים את הגורל שמאלץ אותי להאריך את השהות שלי פה. ואז ראיתי שהטיסה שהזמנתי מבנגקוק לקראבי יוצאת מחר, מוקדם בבוקר.
    חזרתי לחדר במלון, התקלחתי, צחצחתי שיניים, נכנסתי למיטה והרגשתי רגועה יותר. אם האחיות שלי היו שומעות, הן היו אומרות שאני שוב "מורחת זמן". אבל לא היה אכפת לי.
    כמו חיה פצועה התרחקתי כדי להסתתר וללקק את הפצעים.