נובלת שחמט
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
נובלת שחמט
מכר
מאות
עותקים
נובלת שחמט
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

נובלת שחמט

4.8 כוכבים (37 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    “אני מברך את כל ידידי: ולוואי ויזכו הם לראות את עלות השחר לאחר הלילה הארוך. אני, שחסר סבלנות הנני ביותר, מקדים ללכת לפניהם.“
    כך כתב שטפן צוויג במכתב ההתאבדות שלו ושל אשתו ממקום גלותם בברזיל.
     
    שטפן צוויג היה אבטיפוס כמעט מוגזם של תקופתו, שכן חייו היו ייצוג מיקרוקוסמי של גדולתו ואסונותיו של העם היהודי במאה העשרים באירופה. צוויג, יהודי שנולד בווינה ב-1881, נהפך לפציפיסט בעקבות מלחמת העולם הראשונה, והיה לסופר המצליח והמפורסם ביותר בגרמניה. אך אז הגיעו שנות השלושים. צעדיו הוצרו וספריו נאסרו לפרסום. הוא נאלץ לגלות ללונדון והוסיף לנדוד שנים, חי בארצות הברית, בארגנטינה ובפרגוואי והתיישב בברזיל, ארץ שאהב, אך לא הצליח להכות בה שורש. הוא התאבד בפברואר 1942, חודש ימים לאחר ועידת ואנזה, שעליה אולי לא שמע.

    ניתן לרכישה גם במארז

    תקציר

    לא היו לו יכולות אינטלקטואליות או פיזיות, רק שחמט. מירקוֹ צֶ׳נטוֹביץ׳ התגלה כעילוי כבר בילדותו, ועלה במהרה למעמד אלוף עולם. על ספינת קיטור שהפליגה מניו יורק לבואנוס איירס, כמו הספינה שעליה הפליג צוויג לברזיל בשנת חייו האחרונה, פגש יריב אלמוני. שמו היה ד״ר ב׳, וינאי מסתורי, שנמלט אף הוא ממולדתו. 
    ״נובלת שחמט״ ממחישה מה קורה לבני אדם הנתונים ללחץ על-אנושי. זהו דו־קרב בין שני שחקנים, אך גם התנגשות כוללת בין בני אדם בעלי טבע הפוך. 

    "נובלת שחמט" היא אחרונת הנובלות של שטפן צוויג, ולפי דעת רבים גם הטובה ביותר. היא נכתבה בחודשי חייו האחרונים, וראתה אור במהדורה בת 300 עותקים בהוצאה לאור של גולים גרמנים בארגנטינה, חודשים ספורים לאחר התאבדותו של צוויג בשנת 1942. צוויג מתמודד כאן בפעם היחידה עם הנאציזם, עם שקיעתה של אירופה שהייתה ביתו, ועם חוויית ההגירה הכפויה. כהרגלו הוא בוחן שאלות של גאונות ושל שיגעון, של מאניה ושל אובססיה. והשחמט עצמו, אותו משחק מופשט ומופלא, כר פורה לגאונות, משמש כאן לגיבורים הן גאולה, הן חורבן. משחק השחמט הוא החומר שממנו נטווה סיפור עתיר אימה וכישרון. 

    פרק ראשון

    על ספינת הקיטור הגדולה, שעמדה להפליג בחצות מניו יורק לבואנוס איירס, שררו ההמולה והתזזית הרגילות של השעה האחרונה. אורחים מהיבשה שבאו ללוות את חבריהם נדחקו והצטופפו, נערי טלגרף חבושי כומתות שמוטות צעקו בחדרי ההסבה שמות נוסעים, מזוודות וזרי פרחים נסחבו, ילדים רצו סקרנים במעלה המדרגות ובמורדן, והתזמורת ליוותה ללא הרף את מופע הסיפון. עמדתי ושוחחתי עם אחד ממכריי, במרחק־מה מהשאון הזה על סיפון הטיילת, כשהבזיק לידנו אור מַבזֵק פעמיים או שלוש — נראה שמפורסם אחד עוד הספיק להתראיין ולהצטלם מהר לפני ההפלגה. חברי הביט לשם וחייך. "יש לך פה ציפור נדירה על הספינה, צֶ'נטוֹביץ'." הגבתי כנראה בארשת חסרת הבנה למדי לידיעה הזאת, כי חברי הוסיף והסביר: "מירקוֹ צֶ'נטוֹֹביץ', אלוף העולם בשחמט. הוא חרש בתחרויות את כל רחבי אמריקה ממזרח למערב ונוסע עכשיו לארגנטינה לקראת ניצחונות נוספים."

    ואכן, נזכרתי עכשיו בשמו של אלוף העולם הצעיר, ואף בפרטים אחדים בקשר לקריירה המטאורית שלו; חברי, שהיה קורא עיתונים ערני ממני, יכול להשלים אותם בשורה של אנקדוטות. צ'נטוביץ' הציב עצמו לפני שנה בבת אחת בשורת האמנים הדגולים ביותר של אמנות השחמט, כמו אָלֵכין, קָפַּבּלַנקָה, טַרטָקוֹבֶר, לַסקֶר, בּוֹגוֹליוּבוֹב; מאז הופיע ילד הפלא רֵשֶבסקי בטורניר השחמט של 1922 בניו יורק, לא עוררה פריצתו של אלמוני מוחלט לתוך הגילדה המהוללת התעניינות כזאת. שכן ביכולותיו האינטלקטואליות של צ'נטוביץ' לא היה שום דבר שיכול לנבא לו קריירה מרהיבה כזאת. במהרה דלף הסוד, שאמן השחמט הזה לא היה מסוגל בחייו הפרטיים לכתוב משפט שלם בשום שפה ללא שגיאת כתיב, וכפי שלגלג אחד מעמיתיו הכועסים במרירות, "חוסר ההשכלה שלו היה אוניברסלי באותה המידה בכל התחומים." בנו של ספן עני מרוד מהבלקן, שהיה משייט בדנובה, ושסירתו הקטנטנה התנגשה באחד הלילות באוניית קיטור שהובילה דגנים, אוּמץ כשהיה בן שתים־עשרה, לאחר מות אביו, בידי כומר של כפר נידח שרחמיו נכמרו עליו, והכומר הטוב התאמץ במסירות להשלים בשיעורים פרטיים בבית את מה שהילד כבד הפה, קהה החושים ועב המצח לא הצליח לרכוש בבית הספר של הכפר.

    אבל כל המאמצים היו לשווא. מירקו בהה בסימני הכתב שהוסברו לו כבר מאה פעם תמיד באותה הזרות; גם לנושאי הלימוד הפשוטים ביותר חסר למוחו המגושם כל כוח התמדה. כשהיה עליו לחשב, נאלץ להיעזר באצבעות ידיו גם בגיל ארבע־עשרה, וגם כנער מתבגר נדרש למאמץ מיוחד כדי לקרוא ספר או עיתון. אף על פי כן, בשום אופן לא היה אפשר להגיד כי מירקו התנגד או התמרד. הוא עשה בצייתנות את מה שציוו עליו, הביא מים, חטב עצים, הצטרף לעבודה בשדה, סידר את המטבח ומילא באחריות, אף אם באיטיות מקוממת, כל שירות שנדרש ממנו. אבל מה שתסכל יותר מכול את הכומר הטוב בנער קשה העורף, היה חוסר היוזמה והעניין המוחלטים שלו. הוא לא עשה דבר בלי שיידרש ממנו במיוחד, לא שאל אף פעם שום דבר, לא שיחק עם אחרים ולא חיפש לעצמו שום תעסוקה שלא הוטלה עליו במפורש; מרגע שהשלים מירקו את סידורי משק הבית, ישב אדיש בחדר ולטש מבט כשל כבשים במרעה, בלי להראות ולו עניין פעוט במה שהתחולל סביבו. כשהיה הכומר משחק לעת ערב כהרגלו שלושה קרבות שחמט עם סַמל המשטרה ומעשן בתוך כך בהנאה מרובה את מקטרת האיכרים הארוכה, היה הנער בהיר השיער וקהה המחשבה רובץ לידו בלי אומר ובוהה מתחת לעפעפיו הכבדים, מנומנם למראה ושווה נפש, בלוח המשובץ.

    “אני מברך את כל ידידי: ולוואי ויזכו הם לראות את עלות השחר לאחר הלילה הארוך. אני, שחסר סבלנות הנני ביותר, מקדים ללכת לפניהם.“
    כך כתב שטפן צוויג במכתב ההתאבדות שלו ושל אשתו ממקום גלותם בברזיל.
     
    שטפן צוויג היה אבטיפוס כמעט מוגזם של תקופתו, שכן חייו היו ייצוג מיקרוקוסמי של גדולתו ואסונותיו של העם היהודי במאה העשרים באירופה. צוויג, יהודי שנולד בווינה ב-1881, נהפך לפציפיסט בעקבות מלחמת העולם הראשונה, והיה לסופר המצליח והמפורסם ביותר בגרמניה. אך אז הגיעו שנות השלושים. צעדיו הוצרו וספריו נאסרו לפרסום. הוא נאלץ לגלות ללונדון והוסיף לנדוד שנים, חי בארצות הברית, בארגנטינה ובפרגוואי והתיישב בברזיל, ארץ שאהב, אך לא הצליח להכות בה שורש. הוא התאבד בפברואר 1942, חודש ימים לאחר ועידת ואנזה, שעליה אולי לא שמע.

    עוד על הספר

    ניתן לרכישה גם במארז

    נובלת שחמט שטפן צוויג

    על ספינת הקיטור הגדולה, שעמדה להפליג בחצות מניו יורק לבואנוס איירס, שררו ההמולה והתזזית הרגילות של השעה האחרונה. אורחים מהיבשה שבאו ללוות את חבריהם נדחקו והצטופפו, נערי טלגרף חבושי כומתות שמוטות צעקו בחדרי ההסבה שמות נוסעים, מזוודות וזרי פרחים נסחבו, ילדים רצו סקרנים במעלה המדרגות ובמורדן, והתזמורת ליוותה ללא הרף את מופע הסיפון. עמדתי ושוחחתי עם אחד ממכריי, במרחק־מה מהשאון הזה על סיפון הטיילת, כשהבזיק לידנו אור מַבזֵק פעמיים או שלוש — נראה שמפורסם אחד עוד הספיק להתראיין ולהצטלם מהר לפני ההפלגה. חברי הביט לשם וחייך. "יש לך פה ציפור נדירה על הספינה, צֶ'נטוֹביץ'." הגבתי כנראה בארשת חסרת הבנה למדי לידיעה הזאת, כי חברי הוסיף והסביר: "מירקוֹ צֶ'נטוֹֹביץ', אלוף העולם בשחמט. הוא חרש בתחרויות את כל רחבי אמריקה ממזרח למערב ונוסע עכשיו לארגנטינה לקראת ניצחונות נוספים."

    ואכן, נזכרתי עכשיו בשמו של אלוף העולם הצעיר, ואף בפרטים אחדים בקשר לקריירה המטאורית שלו; חברי, שהיה קורא עיתונים ערני ממני, יכול להשלים אותם בשורה של אנקדוטות. צ'נטוביץ' הציב עצמו לפני שנה בבת אחת בשורת האמנים הדגולים ביותר של אמנות השחמט, כמו אָלֵכין, קָפַּבּלַנקָה, טַרטָקוֹבֶר, לַסקֶר, בּוֹגוֹליוּבוֹב; מאז הופיע ילד הפלא רֵשֶבסקי בטורניר השחמט של 1922 בניו יורק, לא עוררה פריצתו של אלמוני מוחלט לתוך הגילדה המהוללת התעניינות כזאת. שכן ביכולותיו האינטלקטואליות של צ'נטוביץ' לא היה שום דבר שיכול לנבא לו קריירה מרהיבה כזאת. במהרה דלף הסוד, שאמן השחמט הזה לא היה מסוגל בחייו הפרטיים לכתוב משפט שלם בשום שפה ללא שגיאת כתיב, וכפי שלגלג אחד מעמיתיו הכועסים במרירות, "חוסר ההשכלה שלו היה אוניברסלי באותה המידה בכל התחומים." בנו של ספן עני מרוד מהבלקן, שהיה משייט בדנובה, ושסירתו הקטנטנה התנגשה באחד הלילות באוניית קיטור שהובילה דגנים, אוּמץ כשהיה בן שתים־עשרה, לאחר מות אביו, בידי כומר של כפר נידח שרחמיו נכמרו עליו, והכומר הטוב התאמץ במסירות להשלים בשיעורים פרטיים בבית את מה שהילד כבד הפה, קהה החושים ועב המצח לא הצליח לרכוש בבית הספר של הכפר.

    אבל כל המאמצים היו לשווא. מירקו בהה בסימני הכתב שהוסברו לו כבר מאה פעם תמיד באותה הזרות; גם לנושאי הלימוד הפשוטים ביותר חסר למוחו המגושם כל כוח התמדה. כשהיה עליו לחשב, נאלץ להיעזר באצבעות ידיו גם בגיל ארבע־עשרה, וגם כנער מתבגר נדרש למאמץ מיוחד כדי לקרוא ספר או עיתון. אף על פי כן, בשום אופן לא היה אפשר להגיד כי מירקו התנגד או התמרד. הוא עשה בצייתנות את מה שציוו עליו, הביא מים, חטב עצים, הצטרף לעבודה בשדה, סידר את המטבח ומילא באחריות, אף אם באיטיות מקוממת, כל שירות שנדרש ממנו. אבל מה שתסכל יותר מכול את הכומר הטוב בנער קשה העורף, היה חוסר היוזמה והעניין המוחלטים שלו. הוא לא עשה דבר בלי שיידרש ממנו במיוחד, לא שאל אף פעם שום דבר, לא שיחק עם אחרים ולא חיפש לעצמו שום תעסוקה שלא הוטלה עליו במפורש; מרגע שהשלים מירקו את סידורי משק הבית, ישב אדיש בחדר ולטש מבט כשל כבשים במרעה, בלי להראות ולו עניין פעוט במה שהתחולל סביבו. כשהיה הכומר משחק לעת ערב כהרגלו שלושה קרבות שחמט עם סַמל המשטרה ומעשן בתוך כך בהנאה מרובה את מקטרת האיכרים הארוכה, היה הנער בהיר השיער וקהה המחשבה רובץ לידו בלי אומר ובוהה מתחת לעפעפיו הכבדים, מנומנם למראה ושווה נפש, בלוח המשובץ.