ספר התה

I
כוס האנושיוּת
 

תה החל כתרופה, וגדל למשקה. בסין, במאה השמינית, הוא חדר אל עולם השירה כאחד מן השעשועים המעודנים. המאה החמש־עשרה ראתה את יפן מאצילה אותו כדת של אסתטיקה — תֵּהיזם. תֵּהיזם הוא פולחן המושתת על הערצת היפֶה הטמון בין העוּבדות השפֵלות של הקיום היומיומי. הוא מחדיר טוהר והרמוניה, את המסתורין שבחסד הדדי, את הרומנטיקה של הסדר החברתי. במהותו זאת סגידה לַפגוּם, כמו גם ניסיון מעודן להשיג דבר־מה אפשרי בתוך הדבר הבלתי אפשרי שאנו מכירים כחיים.

הפילוסופיה של התה אינה רק אסתטיקה במובנו המקובל של המונח, כי היא מבטאת, בה בעת עם מוּסר ועם דת, את מלוא השקפתנו על אדם ועל טבע. היא היגיינה, שכן היא משליטה ניקיון; היא כלכלה, מפני שהיא מציגה נוחות דווקא בַּפשטות, ולא במורכב וביָקר; היא גיאומטריה מוסרית, היות שהיא מגדירה את חוש המידה שלנו כלפי היקום. היא מייצגת את רוחה האמיתית של דמוקרטיה מזרחית, בכך שהיא הופכת את כל נאמניה לאריסטוקרטים בטעמם.

בידודה רב השנים של יפן משאר העולם, אשר הביאהּ להתבוננות פנימה, תרם רבות להתפתחות התֵהיזם. בתינו והרגלינו, מלבושנו ומטבחנו, החרסינה, אמנות הלכּה, הציור — עצם הספרות שלנו — כל אלה נכפפו להשפעתו. מעולם לא יכול היה מי שלומד את תרבות יפן להתעלם מנוכחותו. הוא חלחל אל הידור חדרי השינה האציליים של הנשים, ופִעפע אל מעונו של העניו. איכרינו למדו לשזור פרחים, הדלים שבעובדינו — לברך את הסלעים ואת המים. באופן הדיבור הפשוט שלנו אנו מדברים על האדם "שאין בו תה", כאשר הוא חסר את הרגישות לעניינים הקומיים־רציניים של הדרמה האישית. ואנו מכפישים את האסתטיקן הבלתי צייתן, אשר חרף הטרגדיה הבנאלית של העולם הזה מקים מהומה בגאות רגשותיו המשוחררים, ומכנים אותו איש אשר "יש בקרבו יותר מדי תה".

הנוכרי אכן עשוי לתמוה על מה שנראה כמהומה רבה על לא מאומה. איזו סערה בכוס תה! הוא יאמר. אולם כאשר אנו שוקלים מה קטנה היא, ככלות הכול, כוס העונג האנושי, מה מהר היא עולה על גדותיה בדמעות, באיזו קלות היא מתרוקנת עד תומה בצימאוננו חסוּך־הרוויה לנצחיות, לא נאשים את עצמנו על שאנו מְשַווים ערך כה רב לספל התה. האנושות כבר עשתה דברים גרועים יותר. בהערצת בכחוס הקרבנו בקלות יתרה; ואפילו קיבלנו את דמותו עקובת־הדם של מרס. מדוע לא נקדיש את עצמנו למלכת הקמליות ונתהולל במימיו החמימים של מעיין האהדה הזורם ממזבחהּ? בענבר הנוזל שבלב החרסינה השנהבית, עשוי המבקש־דעת לגעת בשתקנותו המתוקה של קונפוציוס, בפיקנטיות של לאו דזֶה ובארומה הנצחית של שקיַאמוּני עצמו.1

אלה שאינם מסוגלים לחוש את קטנותם של הדברים הגדולים שבתוכם עלולים שלא להבחין בגדולת הדברים הקטנים שבזולתם. האדם המערבי הממוצע, בשביעות רצונו המצוחצחת, יראה בטקס התה רק עוד דוגמה אחת מאלף ואחת המוזרויות המרכיבות בעיניו את הקסם והילדותיות של המזרח. הוא הורגל להתייחס אל יפן כאל ברברית, בשעה שהיא פינקה את עצמה באמנויות המעודנות של השלום; הוא מכנה אותה מתורבתת מאז שהחלה לבצע טבח המוני בשדות הקרב של מנצ'וריה. פירושים רבים ניתנו לאחרונה למִשנת הסמוראים — אמנות המוות המביאה את חיילינו לצהול בהקרבה עצמית; אולם רק בקושי ניתנה תשומת הלב לתֵהיזם, המייצג כה הרבה מאמנות החיים שלנו. בעל כורחנו נישאר ברבריים, אם הצדקת התרבותיות שלנו תהיה מושתתת על הדרהּ האיום של המלחמה. בעל כורחנו נחכה לתקופה שבה יוחזר הכבוד לאמנות ולאידיאלים שלנו.

אימתי יבין המערב, או ינסה להבין, את המזרח? אנו, האסיאתים, מזדעזעים לעתים קרובות נוכח המארג המוזר של עובדות ובדותות שנטווה ביחס אלינו. אנו מתוארים כניזונים מבּוֹשם הלוטוס, אם לא מעכברים וממקקים. תמיד תהיה זאת פנאטיות אימפוטנטית, או תאוותנות נִקלה. הרוחניות ההודית הולעגה כבוּרוּת, צלילות הדעת הסינית כטיפשות, הפטריוטיזם היפני כתולדה של פטליזם. נאמר שאנו פחות רגישים לכאב ולפציעות בגלל הקשיחות של מערכת העצבים שלנו!

ומדוע שלא תשעשעו עצמכם על חשבוננו? אסיה משיבה מחמאה. אילו ידעתם כל מה שדמיינו וכתבנו עליכם, הייתה לכם עילה נוספת לצהלה. כל זוהר הפרספקטיבה מצוי שם, כל ההוקרה הלא־מודעת של הפלא, כל הדחייה השקטה של החדש והבלתי מוגדר. אתם עמוסים מעלות מעודנות מכדי לעורר קנאה, והואשמתם בפשעים ציוריים מכדי להיות מורשעים. סופרינו בעבר — האנשים החכמים שידעו — דיווחו לנו שיש לכם זנבות עבותים, חבויים אי־שם בבגדיכם, ושלעתים תכופות אתם מתענגים על תבשיל העשוי מתינוקות שזה עתה נולדו! לא, היה לנו משהו חמור מזה נגדכם: נהגנו לחשוב שאתם האנשים הבלתי מעשיים ביותר עלי אדמות, מפני שנאמר עליכם שאתם מטיפים למה שלעולם אינכם מקיימים.

תפיסות מוטעות כאלה נעלמות אצלנו במהירות. המסחר כָּפה את הלשונות האירופיות על רבים מנמלי המזרח. נוער אסיאתי נוהר למכללות המערביות כדי להצטייד בהשכלה מודרנית. התובנות שלנו אינן חודרות עמוק לתרבותכם, אבל אנחנו לפחות מוכנים ללמוד. כמה מבני ארצי אימצו יותר מדי מהליכותיכם ומגינוניכם, בהשלותם את עצמם שרכישת צווארונים נוקשים וחבישת מגבעות משי גבוהות מהוות את הגשמת תרבותכם. ככל שהעמדות פנים אלה הן פתטיות ומגונות, כך הן מפגינות את נכונותנו להתקרב אל המערב על ברכינו. למרבה הצער, הגישה המערבית אינה נוטה חסד לתבונת המזרח. המיסיונרים הנוצרים באים להנחיל, ולא לקבל. המידע שלכם מבוסס על תרגומים דלים של ספרותנו הכבירה, אם לא על המעשיוֹת המפוקפקות שסיפרו לכם עוברי אורח. רק לעתים נדירות, עֵטם האבירי של אחד, לַפְקדיו הֶרְן, או של מחברת 'מארג החיים ההודיים', מאיר את האפלה המזרחית בלפיד הרגישויות שלנו עצמנו.2

אולי, בדברי בצורה כה גלויה, אני מסגיר את בורותי בעניין פולחן התה. עצם רוח הנימוס שלו מחייב שתקפיד לומר רק את מה שאתה אמור להגיד, ולא יותר. אך אין בדעתי להיות תֵהיסט מנומס. כל כך הרבה נזק כבר נגרם בגלל חוסר ההבנה ההדדי של "העולם החדש" ו"העולם הישן", ואדם אינו חייב להתנצל עוד על תרומתו, על המעשֵׂר שהעלה לקידום הבנה טובה יותר. תחילת המאה העשרים הייתה חוסכת את חזיונות המלחמה עקובי הדם, אילו הייתה רוסיה מוכנה למחול על כבודה ולהבין טוב יותר את יפן. אֵלו תוצאות נוראות נגרמו לאנושות בגלל ההתעלמות המבזה מבעיותיו של המזרח! האימפריאליזם האירופי, שאינו בוש לזעוק את זעקת החמס האבסורדית בדבר "הסכנה הצהובה" האורבת לו, אינו מסוגל להבין שגם אסיה עשויה להתעורר למשמעות האכזרית של "האסון הלבן". אתם יכולים ללעוג לנו על שיש בנו "יותר מדי תה", אבל האם לנו אסור לחשוד שלכם במערב "אין תה" בנפשותיכם כלל?

הבה נעצור את היבשות מליידות זו בזו אמרות כנף, ונהיה עצובים יותר, אם לא חכמים יותר, בשל השימוש המשותף במחצית כדור הארץ. התפתחנו בקווים שונים, אבל אין שום סיבה שלא נשלים אלה את אלה. אתם השגתם התפשטות במחיר חוסר־מנוחה; אנחנו יצרנו הרמוניה שהיא חלשה מול התוקפנות. האם תאמינו לכך? — מכמה בחינות מצבו של המזרח טוב מן המערב!

באופן מוזר, האנושות נפגשה זה כבר בספל התה. זוהי הטקסיוּת המזרחית היחידה שמשליטה הערכה אוניברסלית. האדם הלבן לעג לדתותינו ולמוסר שלנו, אבל אימץ ללא היסוס את המשקה החום. התה של אחר הצהריים ממלא עתה תפקיד חשוב בחברה המערבית. בנקישות העדינות של מגשים ותחתיות, ברחש הרך של אירוח נשי, בשאלות הרגילות על חלב או סוכר, אנחנו יודעים כי הסגידה לתה התבססה מעבר לכל ספק. הכניעה הפילוסופית של האורח לגורל המצפה לו בחסות התמצית המפוקפקת שהורתחה מבהירה שבמקרה היחיד הזה, רוח המזרח זוכה לעליונות.

התיעוד המוקדם ביותר בכתיבה האירופית בדבר התה מיוחס לדיווחו של נוסע ערבי, המצהיר שאחרי שנת 879 היו המכָסים על התה והמלח מקורות ההכנסה העיקריים בקנטון. מרקו פולו מתעד את הדחתו של שר אוצר סיני, ב-1285, בגלל התוספת השרירותית שהשית על מס התה. היה זה בעידן מסעי התגליות הגדולים שאנשי המערב החלו לדעת יותר על המזרח הרחוק. בסוף המאה השש־עשרה הביאו ההולנדים את החדשות, ולפיהן משקה נעים מופק במזרח מעליו של שיח. גם הנוסעים ג'ובאני בטיסטה רָמוסיו (1559), ל' אלמֵיידה (1576), מָפֵנו (1588) וטריירה (1610) מאזכרים את התה. ב-1610, אניות של "חברת הודו המזרחית ההולנדית" הביאו את משלוח התה הראשון לאירופה. הוא נודע בצרפת ב-1636, וב-1638 הגיע לרוסיה. אנגליה קיבלה אותו בברכה ב-1650, ודיברה עליו כעל "המשקה הסיני המצוין המומלץ על־ידי כל הרופאים, הנקרא בפי הסינים Tcha, ובפי אומות אחרות Tay, כלומר תה".

כמו כל הדברים הטובים בעולם, התעמולה לתה נתקלה בהתנגדות. ב-1678, כופר כמו הנרי סֶביל הוקיע את שתיית התה כמנהג בזוי. ג'ונאס האנווי טען (ב"מסה על תה״, 1756) שכתוצאה משתיית תה, נראה שהגברים מאבדים את החן שלהם ואת קומתם, והנשים מאבדות את יופיין. בתחילה מנע מחירו הגבוה (כחמישה־עשר, שישה־עשר שילינג לפאונד) את צריכתו העממית, והפך אותו ל״סימן היכר ליחסים נעלים ולשעשועים, ועל כן הוענק כשי לנסיכים ולאצילים". אך חרף המעקשים הללו התפשטה שתיית התה במהירות מסחררת. במחצית הראשונה של המאה השמונה־עשרה, בתי הקפה של לונדון הפכו בעצם לבתי תה, מקום מושבם של שנוני לשון כמו אדיסון וסְטיל, שבילו בנעימים סביב "קערית התה" שלהם. עד מהרה נהיה המשקה לצורך חיים חיוני — עניין שהוא בגדר חובה. בהקשר זה אנו נזכרים בתפקיד הנכבד שמילא התה בהיסטוריה המודרנית. אמריקה הקולוניאלית השלימה עם דיכויה, עד שכוח הסבל האנושי של תושביה פקע נוכח המס הגבוה שהוטל על התה. העצמאות האמריקנית מתחילה ברגע שבו הושלכו תיבות התה לנמל בוסטון.

על טעמו של התה מהלך קסם עדין שאין לעמוד בפניו והוא מתאים לאידיאליזציה. הומוריסטנים מערביים לא השתהו זמן רב והחלו לערב את ניחוח מחשבותיהם בארומת התה. אין בתה מיהירותו של היין, לא מן המודעות העצמית של הקפה, גם לא מן התמימות הטיפשית של הקקאו. כבר ב-1711 נכתב ב'ספקטטור': "לפיכך הייתי ממליץ באופן מיוחד לכל המשפחות המנהלות אורח חיים מסודר לקבוע לעצמן שעה מדי בוקר לתה, לחם וחמאה; והייתי מייעץ להן במלוא הרצינות, לטובתן, להזמין עיתון זה, כדי שיגיע אליהן בדיוק בזמן ויראו אותו כחלק מציוד התה". סמואל ג'ונסון מצייר את דיוקן־עצמו כ"לוגם תה קשוח וחסר בושה, שבמשך עשרים שנה דילל את סעודותיו רק בתמצית של הצמח המקסים; מי שֶבתֵה שעשע את הערב, בתה ניחם את חצות הלילה, ובתה קידם את פני הבוקר".

צ'ארלס לאמב, מָכוּר מוצהר, נתן ביטוי יפה לתֵהיזם כאשר כתב שהעונג העילאי המוכּר לו הוא לעשות מעשה טוב בסתר, ולתת לו להתגלות במקרה. שכן תֵּהיזם הוא האמנות של הצנעת היפה כך שתוכל לחשוף אותו, להציע את מה שאינך מעז לגלות. זהו הסוד האצילי הטמון ביכולת לצחוק מעצמך, בשלווה אך ביסודיות, ומשום כך זה ההומור כשהוא לעצמו, חיוכה של הפילוסופיה. כל ההומוריסטנים האמיתיים יכולים, במובן זה, להיקרא פילוסופים־של־תה, תאקריי למשל, וכמובן שייקספיר. גם משוררי הדקדנס (ומתי לא היה העולם בדקדנס?), במחאתם נגד החומרנות, סללו במידת מה את הדרך לתֵהיזם. אולי בימים אלה, בהרהורינו המבוישים על אודות הפגום, יכולים המערב והמזרח להיפגש בניחום הדדי.

הדאואיסטים מספרים איך בתחילתה הגדולה של "אי־ההתחלה" רוח וחומר נפגשו בקרב קטלני. לבסוף התגבר הקיסר הצהוב, בן השמיים, על ג'ויונג, שד האפלה והאדמה. הענק, ביגון־המוות שלו, הטיח את ראשו בכיפת השמש והרעיד את כיפת הירקן הכחולה לרסיסים. הכוכבים איבדו את עריסותיהם, הירח שוטט ללא מטרה בין תהומות הלילה הפרועים. בייאושו חיפש הקיסר הצהוב במרחבי האֵין־קץ את מתַקן השמיים. הוא לא חיפש לשווא. ממצולות הים המזרחי עלתה מלכה, ניוקה האלוהית, עטורת קרניים וזנב דרקון לה, זוהרת בשריון האש שלה. בקדירת הקסמים שלה היא ריתכה את קשת חמשת הצבעים, וכך השיבה לסין את שמיה. ואולם מספרים גם שניוקה שכחה למלא שני חריצים קטנטנים ברקיע הכחול. כך החל דואליזם האהבה — שתי נשמות משוטטות בחלל ואינן מוצאות מנוח עד שהן מתאחדות כדי להשלים את היקום. כל אחד ואחד חייב לבנות מחדש את שמי התקווה והשלום שלו.

גן העדן של האנושות המודרנית אכן מנופץ במאבק הענקים לקניית עושר ולהשגת כוח. העולם מגשש בצל האנוכיוּת והוולגריוּת. ידע נקנה במצפון לא נקי, נדיבות משמשת להפקת תועלת. המזרח והמערב, כמו שני דרקונים שנזרקו לים רותח, מנסים לשווא למצוא שוב את טעם החיים. נחוצה לנו שוב ניוקה שתתקן את ההרס הגדול; אנחנו מחכים לצֶלֶם הגדול, להתגלות. בינתיים, הבה נלגום לגימה של תה. בוהק אחר הצהריים מאיר את קני הבמבוק, המזרקות מפכות בחדווה, רטט האורנים נשמע בקומקום שלנו. הבה נחלום על התמזגות באין, ונשתהה בכסילותם היפה של הדברים.