סערה במים רדודים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
סערה במים רדודים
הוספה למועדפים

סערה במים רדודים

3.8 כוכבים (4 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • הוצאה: טפר
  • תאריך הוצאה: ינואר 2021
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 192 עמ' מודפסים

רננה ליש

רננה ליש היא פזמונאית ואמנית מעמק יזרעאל.
רננה נשואה ואם לארבעה בנים. בעלת תואר שני בעבודה סוציאלית ועוסקת כיום בכתיבה פזמונאית. כתבה והוציאה 5 ספרי ילדים, סערה במים רדודים הוא רומן הביכורים שלה.

ראיון "ראש בראש"

תקציר

בשבתות הם יוצאים אל המטעים הצעירים. האדמה סדוקה מרוב קיץ. הוא עוצר ופורש בשבילה מחצלת תחת אחד העצים. הוא עובר דרך הבוסתן הקטן ושב אליה, מביא איתו פומלה מבכירה, תפוז שמוטי עסיסי, קלמנטינות, או גויאבות בעונתן. פריחה, ציפייה ופרי. משקה, מרסס, מדשן, מקלטר.

היא מרגישה סנוור רך, כמו אור ראשון שמנסה להבקיע דרך התריס. היא נזהרת מרגעים כאלה. היא יודעת, זה הזמן שבו הוא ממציא חלומות חדשים.

סערה במים רדודים הוא סיפור חייהם של בת קיבוץ ובן מושב, שנולדו והתבגרו עם המדינה. החינוך הקיבוצי של טליה והעצמאות שנכפתה על דרור מגיל צעיר הופכים את המפגש ביניהם לנוגע ללב ואת דרכם המשותפת לבלתי צפויה ופתלתלה.

רננה ליש פורשת בפנינו סיפור אהבה עדין ורגיש, ספוג אהבה לדמויות ולנופים התמימים של ישראל בראשית ימיה. ספר סוחף ומטלטל, אוניברסלי ומקומי כאחד.

רננה ליש, נשואה ואם לארבעה בנים. גרה בעמק יזרעאל. בעלת תואר שני בעבודה סוציאלית וכיום עוסקת בכתיבה פזמונאית. כתבה חמישה ספרי ילדים. זהו רומן הביכורים שלה.

פרק ראשון

כשמישהו נופל ככה בחצר, אתה שואל את עצמך: איך לא ראיתי את זה בא? אולי היה שם איזה סדק? אולי היה צריך לבדוק את היסודות?

זיכרונות ילדות אינם נעלמים, הם מתערבבים בחלומות. הם יוצאים מתוך האלבומים ונתלים במסגרות על הקירות. מכתבים שמורים וקולות מהדהדים מספרים את הסיפור. אני מחזיק בתמונות, משלים את מה שלא נאמר במילים.

ההווה מהיר וחד, העתיד מפתיע ועלול להתקצר. אני אתן לכם את העבר, אמסור לכם אותו במתנה.

התחלה

רוב הקיץ הייתה שמחה בהיריון. החום ירד על העמק, הכביד ולחץ על הכתפיים. בערב נשבה קצת רוח. מרים בת השבע ניגשה אל הג'ארה שבפינת החדר, הסירה ממנה את המפית הרקומה ומזגה לאמה כוס מים צוננים. שמחה שתתה והרגשתה השתפרה מעט. היא התכוננה ללידה. נשים רבות במושב לא הספיקו להגיע בזמן אל בית החולים ונאלצו ללדת בבית. התנאים היו קשים: הרבה אבק, ומים קרים במקלחת, הצמודה אל הרפת. שמחה לא רצתה ללדת כך. מרדכי הביא את המזוודה הקטנה, שכבר הייתה ארוזה ומוכנה, והם נסעו.

כשדרור נולד, שלחו שמחה ומרדכי איגרות למשפחות בגליציה, לספר על הלידה, אבל איש לא השיב.

שבוע לאחר הלידה הפציצו מטוסי חיל האוויר של איטליה את תל אביב. שמחה נחרדה: המלחמה כבר כאן! ונזכרה בכל הרעיונות שהיו לה כשרק הגיעה לארץ. מרדכי עמד לידה ומלמל, "נו, ככה זה". דרור שכב בעריסה — ארגז תפוזים שמרדכי ריפד בשבילו. הוא חייך מתוך שנתו ומרדכי אמר, "זה גליציאנר — איפה שיזרקו אותו, יסתדר".

  

בכל יום העירה שמחה את דרור כשהטל עדיין נח על העלים. היא אמרה, "חבל לבזבז את הבוקר", והוסיפה, "אלה השעות הכי טובות לעבודה". היא עזרה לו להתלבש, מרחה פרוסת לחם עבה בחמאה והסירה את הקרום מהחלב. הם יצאו אל שביל האבנים המרוסקות. כף ידו הקטנה נבלעה בכף ידה הגדולה, שהייתה תמיד רכה וחמימה, כמו האפרוחים הצהובים בחצר. כשהגיעו לגן התנתקו, וכל אחד מהם פנה לענייניו. בקושי אפשר היה להשגיח בחוטים הדקיקים הזוהרים שנשארו מתוחים בין אצבעותיהם. בזכותם אמהות יכולות למצוא את הילדים שלהן גם בחושך.

כשילדי הגן יצאו לטייל באחו, הגננת הכירה להם את הארינמל: "זהו חרק טורף, יש לו לסתות נשכניות והוא אורב לטרף בתחתית הבור". דרור לא פחד, אבא כבר הסביר לו שהארינמל הוא ידידם של החקלאים. "זו המלכודת", אמר אבא והצביע על משפך החול הקטן. הוא הכניס אליו קצה קש דקיק, הארינמל ניסה לתפוס את הקש, ופירורי העפר התמוטטו לתוך החור הקטן. אבא הניח את הארינמל על כף ידו, יצור עדין וקטן, כמעט שקוף.

דרור אהב את הטיולים עם אבא בשדות. כפות ידיו של מרדכי גדולות ומחוספסות, זרועותיו חזקות. הוא מרים את דרור על הכתפיים, קורא לו "גליציאנר קטן", ודוהר כמו סוס. בשדה הוא מרשה לו לרוץ בחופשיות. כשהוא מתרחק מדי או נעלם בין השיחים, מרדכי שורק את השריקה המשפחתית ודרור חוזר בריצה.

 

יום אחד בסוף האביב כהו השמיים מעל המושב, ענן שחור הגיע מדרום ועורר בהלה גדולה. כשהבינו שזהו נחיל ארבה יצאו כולם, אוחזים מקלות ופחים, צעקו והעלו ענני ארבה שחורים. החגבים, שנחתו בשדות התירס, הסתערו על המספוא, נדבקו לחולצות והסתבכו בשערות הילדים. מרדכי צעק, "הם תוקפים, צריך למהר. שלא יתמקמו כאן", וכבר התחרט שלקח איתו את בנו, ילד בן חמש, לעבודה כזאת. הוא הבעיר מדורות שהעלו עשן סמיך ודרור רץ, נופף באוויר, צעק וגירש את החגבים. כשמעד, מרדכי קרא, "קום, גליציאנר, קום". הוא השגיח עליו אבל במקום להושיט יד, רק אישר במבט: מותר ליפול. צריך לדעת לקום. דרור קם, ניקה את ידיו במכנסיו, הביט בברכיו המשופשפות ובחיוכו הטוב של אבא, והמשיך לרוץ.

אחרי יומיים הפולשים הסתלקו.

נחילי הארבה, שברחו משדות בית יוסף, הסתערו בזמזום מחריש אוזניים על השדות של קיבוץ שערי גלעד. כל חברי הקיבוץ התגייסו לרוץ אחריהם עד שהסתלקו.

למחרת הבעירה שמחה אש בטאבון שבחצר. היא בדקה אם הבצק מוכן לאפייה. בתנועות זריזות ומיומנות לשה את הבצק וצרה עיגולים. היא חשבה על דרור ומרדכי — כשיריחו את ריח הלחם, יבואו בריצה.

איזו דרך נקייה ופשוטה מצא הגורל לכתוב כך וכך ולחתום בנקודה. איזו דרך עבר הנייר עד שצנח בידיה של שמחה. לא היה אדם במושב שלא שמע את הזעקה שלה. עד קצה השדה נשמעה. מרדכי חשב שזה צפע, עזב הכול ורץ הביתה.

הוא מצא אותה על הרצפה. המכתב נשמט מידיה ונחת לצידה כמו פרפר גדול, הדמעות הרטיבו את פניה וצווארה והיא אמרה, "הם רצחו את כולם".

מרדכי נשך את שפתיו. הקשר עם הוריו ניתק מזמן. הוא קיווה שיום אחד יגיעו אליו בשורות טובות. עכשיו התנהג כאילו המכתב ששמחה קיבלה נועד גם בשבילו. הוא אסף אליו את שמחה, דרור ומרים. זו המשפחה שלהם, ארבעת כלונסאות הבניין.

השגרה חזקה מהצער. החיים משכו אותם קדימה כמו סוסים הגוררים עגלה כבדה.

רננה ליש

רננה ליש היא פזמונאית ואמנית מעמק יזרעאל.
רננה נשואה ואם לארבעה בנים. בעלת תואר שני בעבודה סוציאלית ועוסקת כיום בכתיבה פזמונאית. כתבה והוציאה 5 ספרי ילדים, סערה במים רדודים הוא רומן הביכורים שלה.

ראיון "ראש בראש"

עוד על הספר

  • הוצאה: טפר
  • תאריך הוצאה: ינואר 2021
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 192 עמ' מודפסים
סערה במים רדודים רננה ליש

כשמישהו נופל ככה בחצר, אתה שואל את עצמך: איך לא ראיתי את זה בא? אולי היה שם איזה סדק? אולי היה צריך לבדוק את היסודות?

זיכרונות ילדות אינם נעלמים, הם מתערבבים בחלומות. הם יוצאים מתוך האלבומים ונתלים במסגרות על הקירות. מכתבים שמורים וקולות מהדהדים מספרים את הסיפור. אני מחזיק בתמונות, משלים את מה שלא נאמר במילים.

ההווה מהיר וחד, העתיד מפתיע ועלול להתקצר. אני אתן לכם את העבר, אמסור לכם אותו במתנה.

התחלה

רוב הקיץ הייתה שמחה בהיריון. החום ירד על העמק, הכביד ולחץ על הכתפיים. בערב נשבה קצת רוח. מרים בת השבע ניגשה אל הג'ארה שבפינת החדר, הסירה ממנה את המפית הרקומה ומזגה לאמה כוס מים צוננים. שמחה שתתה והרגשתה השתפרה מעט. היא התכוננה ללידה. נשים רבות במושב לא הספיקו להגיע בזמן אל בית החולים ונאלצו ללדת בבית. התנאים היו קשים: הרבה אבק, ומים קרים במקלחת, הצמודה אל הרפת. שמחה לא רצתה ללדת כך. מרדכי הביא את המזוודה הקטנה, שכבר הייתה ארוזה ומוכנה, והם נסעו.

כשדרור נולד, שלחו שמחה ומרדכי איגרות למשפחות בגליציה, לספר על הלידה, אבל איש לא השיב.

שבוע לאחר הלידה הפציצו מטוסי חיל האוויר של איטליה את תל אביב. שמחה נחרדה: המלחמה כבר כאן! ונזכרה בכל הרעיונות שהיו לה כשרק הגיעה לארץ. מרדכי עמד לידה ומלמל, "נו, ככה זה". דרור שכב בעריסה — ארגז תפוזים שמרדכי ריפד בשבילו. הוא חייך מתוך שנתו ומרדכי אמר, "זה גליציאנר — איפה שיזרקו אותו, יסתדר".

  

בכל יום העירה שמחה את דרור כשהטל עדיין נח על העלים. היא אמרה, "חבל לבזבז את הבוקר", והוסיפה, "אלה השעות הכי טובות לעבודה". היא עזרה לו להתלבש, מרחה פרוסת לחם עבה בחמאה והסירה את הקרום מהחלב. הם יצאו אל שביל האבנים המרוסקות. כף ידו הקטנה נבלעה בכף ידה הגדולה, שהייתה תמיד רכה וחמימה, כמו האפרוחים הצהובים בחצר. כשהגיעו לגן התנתקו, וכל אחד מהם פנה לענייניו. בקושי אפשר היה להשגיח בחוטים הדקיקים הזוהרים שנשארו מתוחים בין אצבעותיהם. בזכותם אמהות יכולות למצוא את הילדים שלהן גם בחושך.

כשילדי הגן יצאו לטייל באחו, הגננת הכירה להם את הארינמל: "זהו חרק טורף, יש לו לסתות נשכניות והוא אורב לטרף בתחתית הבור". דרור לא פחד, אבא כבר הסביר לו שהארינמל הוא ידידם של החקלאים. "זו המלכודת", אמר אבא והצביע על משפך החול הקטן. הוא הכניס אליו קצה קש דקיק, הארינמל ניסה לתפוס את הקש, ופירורי העפר התמוטטו לתוך החור הקטן. אבא הניח את הארינמל על כף ידו, יצור עדין וקטן, כמעט שקוף.

דרור אהב את הטיולים עם אבא בשדות. כפות ידיו של מרדכי גדולות ומחוספסות, זרועותיו חזקות. הוא מרים את דרור על הכתפיים, קורא לו "גליציאנר קטן", ודוהר כמו סוס. בשדה הוא מרשה לו לרוץ בחופשיות. כשהוא מתרחק מדי או נעלם בין השיחים, מרדכי שורק את השריקה המשפחתית ודרור חוזר בריצה.

 

יום אחד בסוף האביב כהו השמיים מעל המושב, ענן שחור הגיע מדרום ועורר בהלה גדולה. כשהבינו שזהו נחיל ארבה יצאו כולם, אוחזים מקלות ופחים, צעקו והעלו ענני ארבה שחורים. החגבים, שנחתו בשדות התירס, הסתערו על המספוא, נדבקו לחולצות והסתבכו בשערות הילדים. מרדכי צעק, "הם תוקפים, צריך למהר. שלא יתמקמו כאן", וכבר התחרט שלקח איתו את בנו, ילד בן חמש, לעבודה כזאת. הוא הבעיר מדורות שהעלו עשן סמיך ודרור רץ, נופף באוויר, צעק וגירש את החגבים. כשמעד, מרדכי קרא, "קום, גליציאנר, קום". הוא השגיח עליו אבל במקום להושיט יד, רק אישר במבט: מותר ליפול. צריך לדעת לקום. דרור קם, ניקה את ידיו במכנסיו, הביט בברכיו המשופשפות ובחיוכו הטוב של אבא, והמשיך לרוץ.

אחרי יומיים הפולשים הסתלקו.

נחילי הארבה, שברחו משדות בית יוסף, הסתערו בזמזום מחריש אוזניים על השדות של קיבוץ שערי גלעד. כל חברי הקיבוץ התגייסו לרוץ אחריהם עד שהסתלקו.

למחרת הבעירה שמחה אש בטאבון שבחצר. היא בדקה אם הבצק מוכן לאפייה. בתנועות זריזות ומיומנות לשה את הבצק וצרה עיגולים. היא חשבה על דרור ומרדכי — כשיריחו את ריח הלחם, יבואו בריצה.

איזו דרך נקייה ופשוטה מצא הגורל לכתוב כך וכך ולחתום בנקודה. איזו דרך עבר הנייר עד שצנח בידיה של שמחה. לא היה אדם במושב שלא שמע את הזעקה שלה. עד קצה השדה נשמעה. מרדכי חשב שזה צפע, עזב הכול ורץ הביתה.

הוא מצא אותה על הרצפה. המכתב נשמט מידיה ונחת לצידה כמו פרפר גדול, הדמעות הרטיבו את פניה וצווארה והיא אמרה, "הם רצחו את כולם".

מרדכי נשך את שפתיו. הקשר עם הוריו ניתק מזמן. הוא קיווה שיום אחד יגיעו אליו בשורות טובות. עכשיו התנהג כאילו המכתב ששמחה קיבלה נועד גם בשבילו. הוא אסף אליו את שמחה, דרור ומרים. זו המשפחה שלהם, ארבעת כלונסאות הבניין.

השגרה חזקה מהצער. החיים משכו אותם קדימה כמו סוסים הגוררים עגלה כבדה.