כל יום דבר נופל

שאלות קשות

ספרו הראשון של אלון בר, "כל יום דבר נופל", פורס חיים לפרוסות ומציב אותן זה לצד זה בהעמדה שיש בה מתח ועניין יוצאי דופן. יש בספר שירי ילדות בצל נשים "מיתולוגיות" – האמא ואחרות. יש בו גם שירי התבגרות הומוסקסואליים רגישים וכאובים ("בְּנִי, יוֹנָתָן / אַל תֵּרֵד / עִם דָּוִד / לַגִּנּוֹת."), לצד שירי מחאה חברתית.

את כל אלה מאפיינת ראייה דייקנית, לא משתפכת, ראייה המוסטת אל הפרט המפתיע, שמצליח לתפוס את העניינים שלא כמקובל. מאכליה של הסבתא מקופלים "בְּגַרְגֵּר אֹרֶז / אֶחָד. אֶחָד" וכך גם פועלת שירתו של אלון בר. למשל, שכונת שפירא מוצגת דרך מעין הייקו, כלומר דרך פינה צדדית: "אֲנִי רַק שׁוֹמֵעַ / אֵת כִּדְרוּר הַכַּדּוּר. / הַיֶּלֶד לֹא בָּא".
זוהי שירה טעונה מאוד מבחינה רגשית – מכמה בחינות: משפחתית, אֶרוטית, חברתית. הדבר המרשים בספר זה, שהוא ספר ביכורים, הוא הצורה והדייקנות שאותם מטענים מצאו. לא מעט ספרי שירה ראשונים מעניינים ראו אור בשנים האחרונות בישראל.
זהו בלי ספק אחד מהבשלים והמגוונים שבהם.

(דרור בורשטיין, עורך הספר כל יום דבר נופל)

"חלק מרכזי בהישגו המרשים של אלון בר טמון בחיפוש אחר דיוק הלשון והרגש, תוך סירוב לשיח הסוחף אל עבר הנוסחאי והפלקטי., מצד אחר ראויה לציון מדגיש היא יכולתו לגעת במצב הפוליטי מתוך עין ביקורתית נוקבת ובנייה של סמליות רבת-כוח"

(אריאל הירשפלד, מתוך נימוק  השופטים בטקס קבלת פרס הליקון ע"ש המשורר רמי דיצני 5.2017)