כיצד שונתה השיטה הפוליטית בישראל 2020-1990
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
כיצד שונתה השיטה הפוליטית בישראל 2020-1990
הוספה למועדפים

כיצד שונתה השיטה הפוליטית בישראל 2020-1990

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

אוריאל לין הוא משפטן במקצועו ואביר איכות השלטון. מוסמך למשפטים בהצטיינות מהאוניברסיטה העברית בירושלים ובעל תואר מסטר במשפטים מאוניברסיטת ברקלי, ארצות הברית. החל את עבודתו המקצועית כעורך דין ועבר לניהול חברות, ומשם פנה לפוליטיקה, במסגרת המפלגה הליברלית.
שימש בכמה תפקידים בכירים בשירות הציבורי: מנהל רשות ההשקעות בצפון אמריקה; הממונה על הכנסות המדינה; המנהל הכללי של משרד האנרגיה והתשתיות; ויו"ר הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים. כחבר כנסת כיהן בתפקיד יו"ר הוועדה לבטיחות בדרכים, כיו"ר ועדת האנרגיה בכנסת ה‑11, וכיו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט בכנסת ה‑12.

כיו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט הוביל וניווט את העברתם של 95 חוקים חדשים, ביניהם כאלה ששינו את השיטה הפוליטית הנהוגה בישראל: חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו; חוק יסוד: חופש העיסוק; חוק יסוד: הממשלה; העלאת אחוז החסימה; וחיסול תופעת הכלנתריזם. פרסם אלפי מאמרים בכל העיתונים המובילים בישראל. מחברם של הספרים 'אבן דרך', 'ליעד והעורבים', 'הגנה עצמית', 'זכרונות אהבה משפיה', 'לידתה של מהפכה', ו'החיים על פי הדוד מסין'. כיום משמש כנשיא לשכת המסחר תל אביב והמרכז וכנשיא איגוד לשכות המסחר.

עו"ד שלומי לויה הוא סמנכ"ל משפט וממשל והיועץ המשפטי של איגוד לשכות המסחר. בעל תואר ראשון ושני (התמחות במשפט מסחרי) במשפטים מאוניברסיטת תל אביב, שניהם בהצטיינות, ובעל תואר שני במנהל עסקים מאוניברסיטת תל אביב. פרסם כמה מאמרים בכתבי עת משפטיים, וכיום הוא כותב מאמרים גם לעיתונות הכלכלית בארץ. בעברו היה עיתונאי ספורט. עו"ד לויה נשוי לרעות ולהם שלושה ילדים: עלמה, נדב וענבר.

תקציר

מרץ 1990. ממשלת האחדות הלאומית בהובלת שתי התנועות הפוליטיות הגדולות,  תנועת הליכוד ותנועת העבודה, נופלת בהצבעת אי אמון. 

כל המערכת הפוליטית נקלעה לסחרחורת. תוך זמן קצר היה ברור שהמפלגה שתצליח להקים ממשלה חדשה תהיה זו שתוכל טוב יותר לפתות חברי כנסת מהמחנה הנגדי למעול באמון ציבור בוחריהם ולחצות את הקווים אל חיקה, תמורת כמובן, פיתויים אישיים: ה"כלנתריזם". ואז, אכן, ה"כלנתריזם" החל להשתולל והמריא מעלה. הציבור מאס בשיטה הפוליטית ותבע לשנותה. הביקורת הציבורית לא כוונה כלפי אישים. היא כוונה בעיקר כלפי עצם השיטה הדמוקרטית שנהגה בישראל, שאפשרה תופעות משפילות והכרעות מסוג זה.

באותה תקופה כיהן אוריאל לין בתפקיד יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט. היה ברור לכל חברי הועדה, כי מוטלת עליהם האחריות לשינוי השיטה הפוליטית. ואכן יצאו מתחת ידה של הועדה מספר רב של שינויים. הועבר חוק המפלגות; נקבע שהפלת ממשלה יכולה להיעשות רק ברוב מוחלט של חברי הכנסת; הועבר חוק יסוד הממשלה הרחב והמחודש שכלל גם את רכיב הבחירה הישירה לראשות הממשלה; הוטלה החובה לחשוף הסכמים קואליציוניים בכתובים קודם יום הבחירות; אחוז החסימה, שאפשר הקמת סיעות יחיד בכנסת, הועלה; וכן הועברו חוקי היסוד של זכויות האדם: חוק יסוד כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד חופש העיסוק.

אבל, בעיית היסוד של השיטה הפוליטית שלנו נותרה בעינה: שיטת הבחירות היחסית הכלל ארצית. כל מפלגה, העוברת את אחוז החסימה, מקבלת ייצוג ישיר בכנסת בצורת סיעה בהתאם לחלקה היחסי מתוך כלל ציבור המצביעים, למפלגות שחצו את אחוז החסימה.

בשנים 2019, 2020 וגם אל תוך 2021 אנו במשבר פוליטי חסר תקדים חדש: אי יכולת להקים ממשלה יציבה וסיבובי בחירות בלתי פוסקים.

ובכן, להיכן מובילה אותנו השיטה הפוליטית הנוהגת בישראל כיום?

 כל מי שרוצה להבין טוב יותר את שיטתנו הפוליטית, כיצד לחצים מעקמים עקרונות ומה עומד באמת מאחורי החקיקה: מרצים ותלמידים במדעי המדינה, משפטנים, שופטים, חברי כנסת וכל אלה שעיסוקם בפוליטיקה, או רוצים להבינה, חייבים בקריאת ספר זה.

פרק ראשון

הקדמה
 
במרס 1990 זועזעה קשות השיטה הדמוקרטית הנוהגת בישראל. המערכת הפוליטית לא התאפיינה אז בקיומו של גוש ימני־דתי מובהק כמו זה שקיים בעת שהספר רואה אור - שלהי 2020. האפשרויות לגיבוש קואליציה היו גמישות.
מאז המהפך הפוליטי של בחירות 1977 בלטו בישראל שתי מפלגות גדולות וחזקות: הליכוד והעבודה. אבל אם ב־1977 ניצחונו של הליכוד היה חד־משמעי, כאשר קיבל מספר שיא של 47 מנדטים לעומת קריסה של העבודה (במתכונתה אז: המערך) ל־32 מנדטים בלבד, בבחירות הבאות, ב־1981, התוצאה היתה כמעט תיקו: 48 מנדטים לליכוד ו־47 לעבודה. כל אחת משתי המפלגות הגדולות יכלה להקים ממשלה בשיתוף עם המפלגות הדתיות, והמפלגות הדתיות - אחרי שנטשו את הברית ההיסטורית עם תנועת העבודה ב־1977 - העדיפו לשמור אמונים לליכוד.
כאשר תמה ספירת הקולות בבחירות 1984 התברר כי העבודה נהנית מיתרון קל, של 44 מנדטים לעומת 41 לליכוד, אבל אף אחת משתי המפלגות לא יכלה להקים ממשלה. במהלך מפתיע ובלתי שגרתי הצליחו מנהיגי שתי המפלגות - יצחק שמיר ושמעון פרס - להקים ממשלת אחדות לאומית, שהתבססה על רוטציה: פרס כיהן כראש הממשלה בשנתיים הראשונות, ובשנתיים הבאות שמיר.
ממשלת האחדות הובילה את ישראל להישגים היסטוריים, כמו הנסיגה מביצת לבנון לקו רצועת הביטחון וגיבוש התוכנית הכלכלית של 1985, שחילצה את ישראל ממשבר חמור ומאינפלציה מסחררת ושינתה את פני הכלכלה.
 
ב־1988 הוקמה ממשלת האחדות השנייה. הפעם ללא רוטציה. הליכוד אמנם כמעט שהקים ממשלה עם המפלגות הדתיות, ללא העבודה. אך המחיר שתבעו המנהיגים הדתיים האמיר בשלבים הסופיים של המשא ומתן עד כדי כך ששמיר סירב להיענות לתביעותיהם. התביעה הקשה ביותר לעיכול היתה שינוי ההגדרה מיהו יהודי. יהדות התפוצות מחתה נגד הרעיון, וזעמהּ נקלט היטב בישראל. שמיר הכריז כי לא יוכל ליטול על מצפונו את פיצול העם היהודי, והעדיף להקים שוב ממשלה עם העבודה בראשות פרס. כאמור, הפעם ללא רוטציה.
אבל ממשלת האחדות השנייה לא התאימה לשאיפותיו האישיות של פרס. על אף התחייבות מפורשת בכתב במסגרת ההסכם הקואליציוני, שלפיה אם ממשלת האחדות תיפול אף צד לא ינסה להקים ממשלה לבדו, ויתקיימו בחירות, פרס קָשר קֶשר להפיל את הממשלה ולהקים ממשלה חדשה. הוא פעל במשותף עם תנועת ש"ס הצעירה, ואכן הצליח להביא להפלת הממשלה בהצבעת אי־אמון, אך כשל בהקמת ממשלה חדשה, מאחר ששניים מחברי הכנסת של "אגודת ישראל", שהיתה אמורה להצטרף למהלך, חזרו בהם.
 
המערכת הפוליטית כולה נכנסה לסחרור ופרץ מאבק רווי יצרים על כיבוש השלטון, באמצעות פיתוי וגיוס חברי כנסת מהצד הנגדי. מהר מאוד המרוץ גלש לסדרת אירועים מביכים ומבישים של פוליטיקה מכוערת. חברי כנסת היו מוכנים לנטוש את המחנה שלהם ולעבור לצד השני תמורת טובות הנאה אישיות - והתמורות הלכו וגבהו.
החלה בכך מפלגת העבודה, שהצליחה לגייס את ח"כ אברהם שריר, שר לשעבר מטעם הליכוד, תמורת הבטחה לשריוּן מקום בכנסות הבאות, קבלת שני תפקידי שר במקביל, מינויים אישיים של מקורביו ותקציבים. הליכוד השיב אש והחל לגייס לשורותיו חברי כנסת מהעבודה. נראה היה שהשאלה מי יקים את הממשלה הבאה תוכרע על ידי היכולת של אחת המפלגות לפתות ח"כים רבים יותר מהמפלגה המתחרה, על מנת שינטשו את המפלגה אשר בוחריה שלחו אותם לכנסת, ויעבירו את השלטון למפלגה היריבה תמורת טובות הנאה אישיות. וזאת יש לזכור: חברי כנסת אינם נבחרים כיחידים או בתוקף אישיותם, אלא כחלק מקבוצה.
 
המדינה געשה. תחושה כללית של גועל פשתה בשכבות רחבות של הציבור. שיטת הבחירות היחסית הכלל־ארצית, יחד עם החופש שהיה לחברי כנסת לחצות קווים תמורת טובות הנאה אישיות, דרדרו את הדמוקרטיה הישראלית אל נקודת השפל הנמוכה ביותר שלה עד אז. גם ברחבי העולם הדמוקרטיה הישראלית הצטיירה לפתע כמעוותת ומגוחכת.
היכולת של נבחרי ציבור חסרי מוסר לבגוד בבוחריהם התסיסה את הציבור. שביתות רעב התקיימו מול משכן הכנסת, תנועות פוליטיות עממיות משכו ציבור גדול אל הכיכרות, וקמה מחאה של ראשי ערים. הביקורת כוּונה אל האישים ששיחקו תפקיד מרכזי במהלכים המכוערים, אבל יותר מכך היא כוונה אל שיטת הממשל, שהתגלתה במערומיה.
בסופו של מאבק מפותל, שכלל דרמות אישיות מסחררות, פרס כשל פעמיים בניסיונותיו להקים ממשלה. הממשלה שהוקמה תחת זו שהופלה היתה דווקא שוב ממשלה בראשות הליכוד - ללא מפלגת העבודה. פרס ומפלגתו, על אף הוויתורים המופלגים למפלגות הדתיות וההבטחות המדהימות לעריקים - נותרו באופוזיציה.
יצחק רבין, בכיר העבודה שכיהן כשר הביטחון בשתי ממשלות האחדות, כינה את התמרון הכושל של חברו/יריבו "התרגיל המסריח". הכינוי הזה הפך לסימן ההיכר של המשבר הפוליטי הקשה שישראל חוותה בתחילת שנות ה־90.
 
באותה תקופה כיהנתי בתפקיד יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת, והיה זה מפגש בלתי נמנע בין תפקידי לבין קריסת השיטה הדמוקרטית הישראלית.
בוועדת החוקה כיהנו אז חברי הכנסת אהרן אבו־חצירא, שולמית אלוני, יוסי ביילין, מיכאל בר־זהר, אלי דיין, צחי הנגבי, יצחק לוי, דוד ליבאי, עוזי לנדאו, מוחמד נפעא, יוסף עזרן, משה זאב פלדמן, יואש צידון, חיים קורפו, אברהם רביץ, אמנון רובינשטיין, ראובן ריבלין, משה שחל ושמעון שטרית. בתזמון היסטורי מיוחד במינו התקבץ בוועדה צוות מוביל, שהבין את גודל השעה ואת מקומה המרכזי של הוועדה במלאכת החקיקה. הצוות הזה כלל את פרופ' אמנון רובינשטיין, הרב ח"כ יצחק לוי, פרופ' דוד ליבאי, שולמית אלוני, יואש צידון - ואנוכי כיו"ר הוועדה. הם ייצגו את שינוי, המפד"ל, צומת, רצ, העבודה והליכוד - ולמעשה את כל הקשת הפוליטית.
הצוות המוביל הזה הצליח לשתף פעולה בשורה של נושאים חברתיים ומשפטיים שדרשו חקיקה, כשהוא חף מזהות מפלגתית.
איש לא דרש מאיתנו, בוודאי לא ראשי המפלגות, לתקן את השיטה הפוליטית, אך חָלקנו את ההכרה כי נקרתה בדרכנו ההזדמנות ההיסטורית להתמודד עם חולייהָ של השיטה הפוליטית שהיתה נהוגה אז בישראל.
 
ואכן, משנת 1990, שלושה חודשים לאחר "התרגיל המסריח", ועד לסיום כהונתה של הכנסת ה־12, העברנו שורה ארוכה של חוקים וכללים, אשר שינו את פניה של השיטה הפוליטית הישראלית. עיקריהם:
▪ חוק יסוד: הממשלה המורחב, שכלל את עקרון הבחירה הישירה של ראש הממשלה.
▪ מיגור תופעת הכלנתריזם (העריקה של חברי כנסת אל שורות המחנה היריב תמורת טובות הנאה אישיות), באמצעות ביטול היכולת ליהנות מטובות הנאה אלה.
▪ העלאת אחוז חסימה.
▪ חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.
▪ חוק יסוד: חופש העיסוק.
▪ עיגון בחוק של העיקרון שאפשר להפיל ממשלה רק ברוב מוחלט של חברי הכנסת.
▪ חובת חשיפה של הסכמים קואליציוניים שנעשו קודם הבחירות.
▪ הגשת חוק המפלגות, הקובע כי רק מפלגה רשומה זכאית להגיש רשימת מועמדים לכנסת.
▪ איסור על פעילות מפלגתית של עובדי מדינה החברים בגופים הבוחרים של מפלגות.
▪ איסור השימוש בקמעות ובהשׁבָּעות כדרך לשכנוע מצביעים.
 
ולצד כל אלה שורת שינויים חשובה, כגון הגדרת סמכות הממשלה להתקין תקנות שעת חירום והסמכות להכרזת מלחמה, והגדרת יחסי הכנסת והממשלה.
 
מאז ועד כתיבת שורות אלה הוכנסו שינויים בחלק מהרפורמות שלנו. השינוי הבולט ביותר היה ביטול הבחירה הישירה של ראש הממשלה - ובימים אלה, אחרי שלוש מערכות בחירות בתוך כשנה, אל מול ממשלה משותקת, שכושלת מול האתגרים שניצבים בפניה, אנו חווים את התוצאות המרות של ביטול הבחירה הישירה. עם זאת, יתר עקרונות היסוד של הרפורמה המקיפה נשמרו כולם.
 
ידידי, עו"ד שלומי לויה, ואני החלטנו לשתף פעולה במטרה להציג במרוכז את השינויים החשובים שהועברו מ־1990 - מה קדם להם ומה השתנה בחוקים אלה מאז ועד סוף 2020.
 
אוריאל לין
 
 

אוריאל לין הוא משפטן במקצועו ואביר איכות השלטון. מוסמך למשפטים בהצטיינות מהאוניברסיטה העברית בירושלים ובעל תואר מסטר במשפטים מאוניברסיטת ברקלי, ארצות הברית. החל את עבודתו המקצועית כעורך דין ועבר לניהול חברות, ומשם פנה לפוליטיקה, במסגרת המפלגה הליברלית.
שימש בכמה תפקידים בכירים בשירות הציבורי: מנהל רשות ההשקעות בצפון אמריקה; הממונה על הכנסות המדינה; המנהל הכללי של משרד האנרגיה והתשתיות; ויו"ר הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים. כחבר כנסת כיהן בתפקיד יו"ר הוועדה לבטיחות בדרכים, כיו"ר ועדת האנרגיה בכנסת ה‑11, וכיו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט בכנסת ה‑12.

כיו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט הוביל וניווט את העברתם של 95 חוקים חדשים, ביניהם כאלה ששינו את השיטה הפוליטית הנהוגה בישראל: חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו; חוק יסוד: חופש העיסוק; חוק יסוד: הממשלה; העלאת אחוז החסימה; וחיסול תופעת הכלנתריזם. פרסם אלפי מאמרים בכל העיתונים המובילים בישראל. מחברם של הספרים 'אבן דרך', 'ליעד והעורבים', 'הגנה עצמית', 'זכרונות אהבה משפיה', 'לידתה של מהפכה', ו'החיים על פי הדוד מסין'. כיום משמש כנשיא לשכת המסחר תל אביב והמרכז וכנשיא איגוד לשכות המסחר.

עו"ד שלומי לויה הוא סמנכ"ל משפט וממשל והיועץ המשפטי של איגוד לשכות המסחר. בעל תואר ראשון ושני (התמחות במשפט מסחרי) במשפטים מאוניברסיטת תל אביב, שניהם בהצטיינות, ובעל תואר שני במנהל עסקים מאוניברסיטת תל אביב. פרסם כמה מאמרים בכתבי עת משפטיים, וכיום הוא כותב מאמרים גם לעיתונות הכלכלית בארץ. בעברו היה עיתונאי ספורט. עו"ד לויה נשוי לרעות ולהם שלושה ילדים: עלמה, נדב וענבר.

כיצד שונתה השיטה הפוליטית בישראל 2020-1990 אוריאל לין, שלומי לויה
הקדמה
 
במרס 1990 זועזעה קשות השיטה הדמוקרטית הנוהגת בישראל. המערכת הפוליטית לא התאפיינה אז בקיומו של גוש ימני־דתי מובהק כמו זה שקיים בעת שהספר רואה אור - שלהי 2020. האפשרויות לגיבוש קואליציה היו גמישות.
מאז המהפך הפוליטי של בחירות 1977 בלטו בישראל שתי מפלגות גדולות וחזקות: הליכוד והעבודה. אבל אם ב־1977 ניצחונו של הליכוד היה חד־משמעי, כאשר קיבל מספר שיא של 47 מנדטים לעומת קריסה של העבודה (במתכונתה אז: המערך) ל־32 מנדטים בלבד, בבחירות הבאות, ב־1981, התוצאה היתה כמעט תיקו: 48 מנדטים לליכוד ו־47 לעבודה. כל אחת משתי המפלגות הגדולות יכלה להקים ממשלה בשיתוף עם המפלגות הדתיות, והמפלגות הדתיות - אחרי שנטשו את הברית ההיסטורית עם תנועת העבודה ב־1977 - העדיפו לשמור אמונים לליכוד.
כאשר תמה ספירת הקולות בבחירות 1984 התברר כי העבודה נהנית מיתרון קל, של 44 מנדטים לעומת 41 לליכוד, אבל אף אחת משתי המפלגות לא יכלה להקים ממשלה. במהלך מפתיע ובלתי שגרתי הצליחו מנהיגי שתי המפלגות - יצחק שמיר ושמעון פרס - להקים ממשלת אחדות לאומית, שהתבססה על רוטציה: פרס כיהן כראש הממשלה בשנתיים הראשונות, ובשנתיים הבאות שמיר.
ממשלת האחדות הובילה את ישראל להישגים היסטוריים, כמו הנסיגה מביצת לבנון לקו רצועת הביטחון וגיבוש התוכנית הכלכלית של 1985, שחילצה את ישראל ממשבר חמור ומאינפלציה מסחררת ושינתה את פני הכלכלה.
 
ב־1988 הוקמה ממשלת האחדות השנייה. הפעם ללא רוטציה. הליכוד אמנם כמעט שהקים ממשלה עם המפלגות הדתיות, ללא העבודה. אך המחיר שתבעו המנהיגים הדתיים האמיר בשלבים הסופיים של המשא ומתן עד כדי כך ששמיר סירב להיענות לתביעותיהם. התביעה הקשה ביותר לעיכול היתה שינוי ההגדרה מיהו יהודי. יהדות התפוצות מחתה נגד הרעיון, וזעמהּ נקלט היטב בישראל. שמיר הכריז כי לא יוכל ליטול על מצפונו את פיצול העם היהודי, והעדיף להקים שוב ממשלה עם העבודה בראשות פרס. כאמור, הפעם ללא רוטציה.
אבל ממשלת האחדות השנייה לא התאימה לשאיפותיו האישיות של פרס. על אף התחייבות מפורשת בכתב במסגרת ההסכם הקואליציוני, שלפיה אם ממשלת האחדות תיפול אף צד לא ינסה להקים ממשלה לבדו, ויתקיימו בחירות, פרס קָשר קֶשר להפיל את הממשלה ולהקים ממשלה חדשה. הוא פעל במשותף עם תנועת ש"ס הצעירה, ואכן הצליח להביא להפלת הממשלה בהצבעת אי־אמון, אך כשל בהקמת ממשלה חדשה, מאחר ששניים מחברי הכנסת של "אגודת ישראל", שהיתה אמורה להצטרף למהלך, חזרו בהם.
 
המערכת הפוליטית כולה נכנסה לסחרור ופרץ מאבק רווי יצרים על כיבוש השלטון, באמצעות פיתוי וגיוס חברי כנסת מהצד הנגדי. מהר מאוד המרוץ גלש לסדרת אירועים מביכים ומבישים של פוליטיקה מכוערת. חברי כנסת היו מוכנים לנטוש את המחנה שלהם ולעבור לצד השני תמורת טובות הנאה אישיות - והתמורות הלכו וגבהו.
החלה בכך מפלגת העבודה, שהצליחה לגייס את ח"כ אברהם שריר, שר לשעבר מטעם הליכוד, תמורת הבטחה לשריוּן מקום בכנסות הבאות, קבלת שני תפקידי שר במקביל, מינויים אישיים של מקורביו ותקציבים. הליכוד השיב אש והחל לגייס לשורותיו חברי כנסת מהעבודה. נראה היה שהשאלה מי יקים את הממשלה הבאה תוכרע על ידי היכולת של אחת המפלגות לפתות ח"כים רבים יותר מהמפלגה המתחרה, על מנת שינטשו את המפלגה אשר בוחריה שלחו אותם לכנסת, ויעבירו את השלטון למפלגה היריבה תמורת טובות הנאה אישיות. וזאת יש לזכור: חברי כנסת אינם נבחרים כיחידים או בתוקף אישיותם, אלא כחלק מקבוצה.
 
המדינה געשה. תחושה כללית של גועל פשתה בשכבות רחבות של הציבור. שיטת הבחירות היחסית הכלל־ארצית, יחד עם החופש שהיה לחברי כנסת לחצות קווים תמורת טובות הנאה אישיות, דרדרו את הדמוקרטיה הישראלית אל נקודת השפל הנמוכה ביותר שלה עד אז. גם ברחבי העולם הדמוקרטיה הישראלית הצטיירה לפתע כמעוותת ומגוחכת.
היכולת של נבחרי ציבור חסרי מוסר לבגוד בבוחריהם התסיסה את הציבור. שביתות רעב התקיימו מול משכן הכנסת, תנועות פוליטיות עממיות משכו ציבור גדול אל הכיכרות, וקמה מחאה של ראשי ערים. הביקורת כוּונה אל האישים ששיחקו תפקיד מרכזי במהלכים המכוערים, אבל יותר מכך היא כוונה אל שיטת הממשל, שהתגלתה במערומיה.
בסופו של מאבק מפותל, שכלל דרמות אישיות מסחררות, פרס כשל פעמיים בניסיונותיו להקים ממשלה. הממשלה שהוקמה תחת זו שהופלה היתה דווקא שוב ממשלה בראשות הליכוד - ללא מפלגת העבודה. פרס ומפלגתו, על אף הוויתורים המופלגים למפלגות הדתיות וההבטחות המדהימות לעריקים - נותרו באופוזיציה.
יצחק רבין, בכיר העבודה שכיהן כשר הביטחון בשתי ממשלות האחדות, כינה את התמרון הכושל של חברו/יריבו "התרגיל המסריח". הכינוי הזה הפך לסימן ההיכר של המשבר הפוליטי הקשה שישראל חוותה בתחילת שנות ה־90.
 
באותה תקופה כיהנתי בתפקיד יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת, והיה זה מפגש בלתי נמנע בין תפקידי לבין קריסת השיטה הדמוקרטית הישראלית.
בוועדת החוקה כיהנו אז חברי הכנסת אהרן אבו־חצירא, שולמית אלוני, יוסי ביילין, מיכאל בר־זהר, אלי דיין, צחי הנגבי, יצחק לוי, דוד ליבאי, עוזי לנדאו, מוחמד נפעא, יוסף עזרן, משה זאב פלדמן, יואש צידון, חיים קורפו, אברהם רביץ, אמנון רובינשטיין, ראובן ריבלין, משה שחל ושמעון שטרית. בתזמון היסטורי מיוחד במינו התקבץ בוועדה צוות מוביל, שהבין את גודל השעה ואת מקומה המרכזי של הוועדה במלאכת החקיקה. הצוות הזה כלל את פרופ' אמנון רובינשטיין, הרב ח"כ יצחק לוי, פרופ' דוד ליבאי, שולמית אלוני, יואש צידון - ואנוכי כיו"ר הוועדה. הם ייצגו את שינוי, המפד"ל, צומת, רצ, העבודה והליכוד - ולמעשה את כל הקשת הפוליטית.
הצוות המוביל הזה הצליח לשתף פעולה בשורה של נושאים חברתיים ומשפטיים שדרשו חקיקה, כשהוא חף מזהות מפלגתית.
איש לא דרש מאיתנו, בוודאי לא ראשי המפלגות, לתקן את השיטה הפוליטית, אך חָלקנו את ההכרה כי נקרתה בדרכנו ההזדמנות ההיסטורית להתמודד עם חולייהָ של השיטה הפוליטית שהיתה נהוגה אז בישראל.
 
ואכן, משנת 1990, שלושה חודשים לאחר "התרגיל המסריח", ועד לסיום כהונתה של הכנסת ה־12, העברנו שורה ארוכה של חוקים וכללים, אשר שינו את פניה של השיטה הפוליטית הישראלית. עיקריהם:
▪ חוק יסוד: הממשלה המורחב, שכלל את עקרון הבחירה הישירה של ראש הממשלה.
▪ מיגור תופעת הכלנתריזם (העריקה של חברי כנסת אל שורות המחנה היריב תמורת טובות הנאה אישיות), באמצעות ביטול היכולת ליהנות מטובות הנאה אלה.
▪ העלאת אחוז חסימה.
▪ חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.
▪ חוק יסוד: חופש העיסוק.
▪ עיגון בחוק של העיקרון שאפשר להפיל ממשלה רק ברוב מוחלט של חברי הכנסת.
▪ חובת חשיפה של הסכמים קואליציוניים שנעשו קודם הבחירות.
▪ הגשת חוק המפלגות, הקובע כי רק מפלגה רשומה זכאית להגיש רשימת מועמדים לכנסת.
▪ איסור על פעילות מפלגתית של עובדי מדינה החברים בגופים הבוחרים של מפלגות.
▪ איסור השימוש בקמעות ובהשׁבָּעות כדרך לשכנוע מצביעים.
 
ולצד כל אלה שורת שינויים חשובה, כגון הגדרת סמכות הממשלה להתקין תקנות שעת חירום והסמכות להכרזת מלחמה, והגדרת יחסי הכנסת והממשלה.
 
מאז ועד כתיבת שורות אלה הוכנסו שינויים בחלק מהרפורמות שלנו. השינוי הבולט ביותר היה ביטול הבחירה הישירה של ראש הממשלה - ובימים אלה, אחרי שלוש מערכות בחירות בתוך כשנה, אל מול ממשלה משותקת, שכושלת מול האתגרים שניצבים בפניה, אנו חווים את התוצאות המרות של ביטול הבחירה הישירה. עם זאת, יתר עקרונות היסוד של הרפורמה המקיפה נשמרו כולם.
 
ידידי, עו"ד שלומי לויה, ואני החלטנו לשתף פעולה במטרה להציג במרוכז את השינויים החשובים שהועברו מ־1990 - מה קדם להם ומה השתנה בחוקים אלה מאז ועד סוף 2020.
 
אוריאל לין