מראית עין
בעיני רוחו ראה את קלף הגט מונח על כפות ידיה. בעצם, לא היה זה קלף, וידיו לא הזיעו, והוא כמעט הביט בעיניה.
"נו, תריץ, תריץ, אני תכף הולכת לאכול את השחור שלך", להבה הביטה בו מחויכת, שבעת רצון מעצמה.
הוא התנער ממחשבותיו, הזדקף במקום מושבו באותו בית קפה בעמק רפאים שבירושלים, היכן שנהגו לשבת, לעשן, לשתות ולשחק דמקה בימי שישי בצוהריים.
"משחק דבילי", מלמל. "עדיף שח", הוסיף והחליק את השחור שלו משבצת. באמת שלא היה אכפת לו מאיפה ולאן, העיקר התנועה. הוא בחן את להבה, שנתיים הם יחד אחרי שהחליט לארוז הכול, כמעט, פרט לילדים ולחתול, ולהמשיך הלאה מאדווה.
"זה קצת טיפשי", אמרה להבה ודחפה את משקפיה באצבע ארוכה קרוב יותר אל עיניה החומות.
"למה?" הוא בחן אותה, נראתה שונה היום, פקפק בדמותה.
"טיפשי להוביל את החייל שלך לכיוון הזה כשברור לך שככה אני אוכלת אותך והופכת את החייל שלי למלכה".
"כבר מזמן אכלת אותי..." מלמל קרוב לעצמו.
"מה?" שאלה כלאחר יד ודילגה מעל החייל שלו והכתירה את החייל שלה.
לא התחשק לו להסביר, וגם לא לשמוע את מה שהיא חושבת על זה.
"נאור, מה זאת אומרת?" פתאום החליטה להקשיב בכל זאת, בניגוד לפעמים שבהן הניחה לדבריו. על פי רוב הוא נהג לפזר מילים לעצמו יותר מאשר לה.
"כלום... זה סתם", הסיט איזו שערה שהתגנבה לעינו.
היא משכה בכתפיה, "טוב, תורך", ושינתה תנוחה על הכיסא.
הוא הביט בה שוב, מדד את תנועותיה שהקפידו על גלגול סיגריה זקופה, חישב את הדרך מהפה שינק אל המאפרה, בהה בעשן המסתלסל אל תקרת העץ, מזדחל אל החלון, מתפוגג ברוח.
"נאור, הכול בסדר?" שאלה כשראשה שב להיות נתון בלוח העץ הישן שלה, מחשבת את צעדיה הבאים.
"נו, אוטוטו ניצחון", גיחך לקראתה, מחקה את תנועותיה, מכין גם לו סיגריה מתוך התיק המרוט שלה, מגלגל בין כריות האצבעות, במתינות.
"בטח, ניצחון", הקניטה אותו, "מי שמשחק כמו שצריך מקבל את הכתר בסוף. לא?" דחקה בו.
"מקבל, מקבל", זרק לחלל האוויר והביט לצדדים. הוא לא אהב להפסיד ובטח שלא לה, אבל היום לא התחשק לו. כלום לא התחשק לו אחרי אותה שיחת טלפון מאדווה. "תחזור", היא אמרה לו באותה שיחה. הוא שאל, "לאן?" והיא השיבה בקול חורק, "אלינו".
"אבל כבר אין — אלינו", השיב מופתע, ובמקום לנסות להסביר לה מדוע, החל לדמיין כיצד זה יהיה, והינה הוא שוב שם, בדמיונו, תחת הגפן הפורה, קנוקנות נאחזות, בשלוּת עסיסית בעונה, שולחן רחב שמבקש רק כוסות של יין להרגיע סערה, מנות קרב על צלחות פורצלן לנסות להקל את חילופי דברים שאין בהם תוחלת — "לאן לחזור?" שאל אותה, והיא החרישה אל תוך אוזנו. הם קבעו לשוחח שוב מחר.
"נאור?" הוא הרגיש את כף ידה של להבה מרפרפת על זרועו. "נאור, תורך", הזכירה, "אולי פעם אחת תשחק איתי כאילו אתה באמת רוצה ולא כאילו הגעת לכאן במקרה?"
