המרדימנים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
המרדימנים
מכר
מאות
עותקים
המרדימנים
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

המרדימנים

4.5 כוכבים (26 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    אנה אנקוויסט – מספרת, משוררת, פסיכואנליטיקנית, בעלת הכשרה של פסנתרנית קלאסית – היא היום אחת הסופרות הגדולות והמצליחות באירופה. 

    תקציר

    'המרדימנים', הרומאן החמישי של אנה אנקוויסט – אחת הסופרות הגדולות והאהובות היום באירופה, שכבשה גם את לב הקוראים והמבקרים בארץ – הוא ספר מפליא קודם־כל בזכות הזירה יוצאת־הדופן שבה מתרחשת הדרמה רבת־הטלטלות: מחלקת ההרדמה של בית־חולים, המתוארת ברזולוציה חסרת־תקדים.
             
    הפסיכואנליטיקאי דְרִיק דה־יוֹנג חוזר לקבל מטופלים בתום הפסקה ארוכה: אשתו המתינה למותה כמה חודשים בביתם. אחותו סוזן, רופאה מרדימה, הנשואה לעמיתו למקצוע והחבר הכי טוב שלו, פטר, באה כל הימים ללוות את אשתו במסעה האחרון, וגם כעת אוחזת סוזן במושכות, והוא נעשה תלוי בה. ניכור גדול שורר בין סוזן לבתה רוֹס בת ה־19, האדם הקרוב ביותר לדְריק מכל המשפחה.
             
    הטיפול במטופל הראשון שלו, אָלַרְד סְכוּרמן – מתמחה בבית־החולים הפסיכיאטרי – מקרטע, אך דווקא כשהמטופל מתחיל להיות שבע-רצון הופכים יחסי השניים לפקעת סבוכה: סכוּרמן משתף את המטפל שלו בפרטים שהיה מעדיף לא לדעת, פרטים הנוגעים לבני משפחתו-שלו. הצטלבות הקשרים המקצועיים והאישיים נעשית בלתי-אפשרית.
             
    משני צדי המתרס – הפסיכולוגים מול הרופאים המרדימים – מציב הספר הזה שורת וריאציות של כיסוי, השתקה, הקְהיה, הרדמה, שִׁכחה ועיוורון. כל הדמויות המרכזיות הן "מרדימנים" (מלה שאנקוויסט המציאה), ואת השערוריות שלהן מצליח הספר למסור באיפוק המופלא של אנקוויסט, תו־ההיכר שלה, העושה אותה לאחת־והיחידה שהיא.

    פרק ראשון

    1
     
     
    דְריק דֶה־יוֹנג ממתין.
    הוא ממתין בחדר־ההמתנה שלו, שלאמיתו של דבר אינו חדר אלא גומחה מתחת למדרגות, אשר יש בה מקום רק לכיסא אחד. על הקיר החלק תלוי תצלום יחיד של שורת עצים בנוף של ים שיוּבָּש.
    דריק דה־יונג ממתין למטופל חדש. אולי הוא רוצה לדעת איך מרגיש מישהו שיושב כאן וממתין? לא סביר. כמעט אף־פעם לא יָשב כאן מישהו, כי דריק מרַווח את הפגישות ומקפיד שהמטופלים שלו לא ייתקלו זה בזה.
    הדלתיים המוליכות לחדר־ההמתנה פתוחות; הוא הדליק את המנורות מעל לשולחן־הכתיבה, ובאלכסון, מאחורי כורסת הפסיכולוג, אף שהשעה אחת־עשרה בבוקר. הוא התיישב לרגע בכורסה וראה את הוויטראז' הלא־נקי, את שמי העננים שמאחוריו - אוקטובר, האור הולך ונמוג. אבל כאן לא, חשב, בחדר הזה צריך להיות אור צהבהב, חם. צריך להצטייד במלאי של נורות־ליבון כל עוד אפשר, נורות החיסכון החדשות שהחוק מחייב הן איומות. תאורה של בתי־סוהר.
    הוא מביט בשעונו. עוד שלוש דקות. ימהר להשתין? מוטב לא. רוחצים ידיים, ומאחוריך מגרגרת הניאגרה, בדיוק ברגע שהפעמון מצלצל.
    לא רק המטופל מתוח לפני מפגש ראשון כזה. גם לַפסיכולוג זה רגע מכריע. צריך לעשות דברים רבים כל־כך בעת ובעונה אחת. להתבונן, להקשיב, ליצור קשר, להחליט, להדריך, להעריך, לזכור. אתה מתרכז כמיטב יכולתך, ובה־בעת אתה חייב להרגיש נינוח במידה כזאת שתוכל באמת להתרשם. דריק נושם נשימה עמוקה.
    יותר מחצי־שנה לא עבד. כשאשתו נפלה למשכב סגר את הקליניקה. שתי אנליזות הצליח לסיים; בחטף, קצת בטרם־עת, אבל הצליח. מטופל שלישי בפסיכואנליזה הפנה לאחד מעמיתיו, וכמוהו גם כמה מטופלי פסיכותרפיה. חֲדשים הפסיק לקבל. פתאום התרוקנו הימים והוא כמעט לא נכנס לקליניקה.
    החדר הצופה אל הגינה הפך למרכז־הכובד של הבית. הָאנָה שכבה שם במין מיטת בית־חולים גבוהה מדי והמתינה למותה. צצו שם בלוני־חמצן, משאבת מורפיום, עמוד אינפוזיה. התגודדו שם אנשים - רופא המשפחה, חברים, אחיות, טכנאי הרדמה מבית־החולים. הוא־עצמו עמד בגבו אל הקיר ולא התערב. אחותו היתה שם, סוזן.
    תמיד ראה בה את האחות הקטנה, הצעירה ממנו בארבע שנים. עכשיו היא תפסה פיקוד. להפתעתו השיגה חופשה ללא הגבלת זמן. דווקא מתאים, אמרה, נוצר עודף זמני ברופאים מרדימים, כי מחצית מחדרי־הניתוח בשיפוצים. היא תוכל להיעדר זמן־מה ללא קושי, היא אהבה את האנה ורצתה לתמוך בו. רצתה להבטיח שגיסתה תוכל לעשות את כל המסע העצוב כל־כך בביתה־שלה, עם חלון לגינה שלה. לקראת הסוף גם נשארה לישון לעתים קרובות. על ספת הפסיכולוג.
    לא לחשוב על זה עכשיו. על הסוף הזה. היחסים עם סוזן, עליהם צריך לחשוב. היא התקרבה כמו בעבר, אבל בתפקיד אחר, הפוך. פתאום הוא כבר לא היה הבכור, אלא היא אחזה במושכות והוא נעשה תלוי בה. במובן מסוים זה נשאר ככה. לפחות שלוש פעמים בשבוע הוא מצטרף לאחותו ואוכל איתה ועם בעלה פֶּטֶר, שהוא גם החבר הכי טוב שלו, ולפעמים מצטרפת גם בתם רוֹס. הוא אוהב את זה, כאילו הוא חלק ממשפחה. הוא לא רוצה שיהיה אחרת. זאת רגרסיה. הוא מרשה אותה לעצמו.
     
    דריק נשען לאחור ומשעין את ראשו אל הקיר. אי־שם ברחוב יושב ברגע זה איש צעיר במכוניתו וממתין לשעה אחת־עשרה. פטר התקשר לפני כמה שבועות: "לא הגיע הזמן שתעשה משהו? אתה מגלה המון מעורבות בישיבות הצוות, אולי כדאי שתתחיל מחדש לאט־לאט. זה מה שאני חושב".
    אף־על־פי שהפסיק לעבוד, המשיך דריק לבוא לישיבות הצוות, שהתקיימו מדי שבועיים. כמובן, הוא לא היה יכול להציג מטופלים, אך הקשיב לסיפוריהם של עמיתיו הפסיכואנליטיקנים על הטיפולים שלהם. כמה מהם טיפלו בלקוחותיו־לשעבר, וכך היה יכול להמשיך לעקוב במידת־מה אחר חייהם. כשהידרדר מצבה של האנה כבר לא ממש הצליח להתרכז בנאמר. הוא המשיך לבוא דווקא מפני שלא עסקו שם בהאנה, מפני שרצה להיות בין חברים, מפני שרצה לצאת מהבית. ואולי מפני שלא עסקו שם בהאנה נראָה לו בד־בבד שהחברוּת הולכת ומידלדלת. אט־אט הרגיש בודד יותר. לקראת הסוף כבר לא בא.
    "יש לך מישהו להפנות אלי?" שאל את פטר. פטר עובד בבית־החולים הפסיכיאטרי ועוסק שם בהכשרת פסיכיאטרים. כל המתמחים חייבים לעבור תקופה של תֶּרַפיה לימודית, ופטר מרכז את החלק הזה בהכשרה. לאחרונה פנה אל פטר צעיר שרק החל את ההתמחות וחשב ברצינות על תרפיה, אף־על־פי שבדרך־כלל המתמחים דוחים את זה לשנה השלישית או הרביעית, כשהם־עצמם נדרשים לבצע טיפולים ממושכים. הוא רצה כבר עכשיו. פטר חשב על דריק.
    "תגיד לו שיתקשר. איך קוראים לו?"
    כשרוצים להתחיל כל־כך מוקדם, חשב, יש סיבה. תוצג שם תלונה מוגדרת, בקשת עזרה. ככה אוכל להתחיל מיד ולא אצטרך לחפור ולחטט שבועות כדי להציף אומללות שהודחקה.
    הוא פשט את רגליו. שני גרביים זהים, יפה. נעליים לא־מצוחצחות - פחות יפה. רצפת העץ במסדרון מבריקה. מתלה המעילים ריק, חוץ ממטרייה. אור שופע בעד הדלתות הפתוחות של הקליניקה. הכל מוכן, הוא חושב. נשאר רק החלק שלי. לערוך היכרות, לקבל מושג על הרצונות ועל הציפיות שלו, לסכם משהו לגבי התנאים - שעה קבועה, אף שבעצם אני גמיש לגמרי עכשיו, התשלום, חשבוניות מדי חודש, משך הטיפול המשוער - על חמש־עשרה פגישות יקבל הבחור החזר במסגרת ההתמחות, אחר־כך יצטרך לשלם מכיסו, מוטב לומר את זה כבר עכשיו, אתה לא רוצה להיות בלחץ של זמן - הערב סוזן מבשלת או פטר? עוד מעט, אחרי המטופל הזה, לרכוב קצת על האופניים או ללכת ברגל, זה טוב למצב־הרוח. אם אתה לא שוקע במחשבות. הוא רואה לנגד עיניו את פניה החיוורות של האנה, ותחושה עזה של כישלון משתלטת עליו.
    היעדר ילדים, ההתמסרות הכפויה של שניהם לעבודה, המאמץ המשותף להתעניין בהמון דברים - טיפוס הרים, אופרה, חברויות; הכל נצבע בצבעי הכישלון, גם אם לא דיברו על כך מעולם. היא באמת נהנתה מהעבודה שלה, האנה. מחקר היסטורי על המנטליות במאה השמונה־עשרה - נאוֹרוּת, מדע, תמורות בחוויה הדתית. היא העבירה קורסים מעוררי־השראה לסטודנטים להיסטוריה - היא יכלה לדבר עליהם בחמלה אמיתית. הוא היה מקשיב באוזניים של איש מקצוע, מחפש עקבות של אמביוולנטיות, של אופטימיות נוקשה מדי ומלאכותית מדי, סימנים לסלידה. עזוב, היה חושב אז, היא לא מעמידה פנים, היא כנראה באמת נהנית מזה. הילדים האלה אוהבים אותה, היא מתַפקדת נפלא, כולם מרוצים. תפסיק לחפור. מה היא עושה ואיך היא עושה את זה - שום דבר פה לא שונה במהותו מהגישה שלי לעבודה, שנראית לי נורמלית. אני אוהב את המקצוע שלי וחושב שהוא מרתק, גם אם אפשר לחשוב באותה מידה שהוא אידיוטי. הכשרה של איזה עשר שנים, וזה אחרי ההתמחות בפסיכיאטריה או - כמו שפטר עשה - אחרי לימודי פסיכולוגיה קלינית. שקיעה מוחלטת בחשיבה פסיכואנליטית מיושנת ברובה, כניעה למבנה קורסים שעבר־זמנו, סמינרים והדרכה, אנליזה לימודית של שנים. כל הדברים האלה יחד גזלו כל־כך הרבה זמן, כסף ותשומת־לב, עד שנוצר רושם שההכשרה היא הדבר החשוב ביותר עלי אדמות. למבנה ההיררכי של האגודה הפסיכואנליטית, שערכה את ההכשרה, היו מאפיינים של קהילה דתית, של כת, והיא הפכה את המתלמדים לילדים. בערב הלימודים השבועי היו יושבים עם המרצה סביב השולחן בקבוצה של עשרה ומפחדים שיגיע תורם. הם הרגישו אשמים אם לא קראו את מאמרי החובה, והשמיעו בדיחות של מחנה טירונים. במשך היום היתה להם עבודה קשה ואחראית, ובערב הם נסוגו לתפקיד שלא התאים לגילם. נחמד, לעתים קרובות. ובהחלט מוזר.
    היה לזה עוד צד: הוא למד הרבה, היה יכול לראות את עצמו במטפלים אחרים ולזהות שהוא רוצה להיות כך ולא אחרת. הוא נאלץ לחשוב ולמצוא את דרכו־שלו, והתהליך הזה עיצב אותו והפך אותו לַמטפל שהוא עכשיו. החברות עם פטר היתה חשובה לאין־שיעור, הם עזרו זה לזה להשתחרר מהזהות הפסיכואנליטית שהוכתבה להם, הם השתמשו בהתלהבות בידע החדש שלהם במסגרת הכשרת הפסיכיאטרים ששניהם עבדו בה. הוא ראה איך פטר, לפניו, מצליח להעמיד בפרופורציה את האינטרס של הארגון, כי האינטרס של משפחתו היה חשוב יותר. זכות קדימה לילדים.
    את הכישלון, ההחמצה, המאוויים חסרי־התוחלת הוא הצליח לדחוק הצידה במשך שנים. הוא לקח דוגמה מהשלווה של האנה; הם טיפחו בשתיקה את הסוד שלהם אחרי שחלפה התקופה של שאלת הפוריות. הקלה מוזרה תקפה אותו באותם ימים. לא צריך יותר.
    בינתיים נולדה רוֹס. לנגד עיניו ראה דריק את האנה אוחזת בַּתינוקת, תמונה דוממת צלולה כמו ציור של יאן פאן־אֵייק, ללא קול, בצבעים עזים. הוא־עצמו עמד בפתח הדלת והיטלטל בין תקווה לחשש, שחוח תחת הָאַשְׁמָה חסרת־הטעם, הכבֵדה כעופרת. היא תשקע לדיכאון חשׂוך־מרפא, תיעשה אפאתית, תזרוק אותי. כך חשב. התינוקת הקטנה תפסה את אצבעה של האנה והביאה אותה אל פיה. היא מצצה. האנה צחקה והביטה בו. היא נראתה מאושרת.
    הוא רצה להאמין בזה. שניהם השקיעו באחיינית שלהם, הם הפכו לדמויות חשובות בשביל רוֹס, לצד הוריה. פטר וסוזן שיתפו אותם בטבעיות ובנדיבות בכל החגיגות המשפחתיות. ימי־הולדת, חגיגות הקדוש סינטֶרקְלַאס, חופשות.
    כל היקשרות היא מקור לעצב. רוֹס התרסקה בגלל המחלה של האנה. בתחילה סירבה להאמין והמשיכה לְצַפּוֹת להחלמה. כשהתקוות נכזבו, בקושי הצליחה להביא את עצמה להביט בדודתה. היא היתה באה ולא מדברת, ואז היתה ממהרת לברוח בסערה מחדרה של החולה וממררת בבכי במטבח. היא הפנתה עורף לאמה - הרופאה שלא יכלה למנוע את האסון. היא הרגישה נבגדת. בחיפזון ובאובססיביות חיפשה דירה משל עצמה, היא חייבת לעזוב, לצאת מהבית, כמה שיותר מהר. סוזן הניחה לה, הרי הילדה כבר סטודנטית ובת תשע־עשרה. פטר היה מודאג, אבל לא רצה להתנגד לבתו. הוא עשה הכל כדי לא לאבד את הקשר איתה.
     
    לגונן על היחסים הטיפוליים, חושב דריק. הוא מחייך וקולט כמה הוא מאמץ את שרירי הפנים. ליחסים הטיפוליים יש קדימוּת, אני חייב לחשוב על זה מהרגע הראשון. אם המטופל בורח, הדבר לא מועיל לאף־אחד. והם אכן בורחים אם אתה מעמת אותם עם דעות או עם תובנות לפני שהם נותנים בך די אמון. אם כך: לא לומר כל מה שעולה על דעתך, לנשוך שפתיים, לנסות להרגיש לְמה המטופל זקוק ברגע זה.
    השעה אחת־עשרה ושתי דקות. המטופל מאחר, או שהשעון של דריק ממהר. הוא קם ומתהלך במסדרון. סוליותיו נוֹקשות על רצפת העץ המצופה בלַכָּה. הוא נעמד על מפתן הקליניקה שלו ומתבונן.
    איזו אסופת גרוטאות בעצם. כורסת הפסיכולוג עם משענות הידיים המבריקות ותומך־הראש השמנוני. השקערורית, תוצאה של עשרים שנות ישיבה. אזורים שחוקים בשטיח בַּמקום של כפות הרגליים, שבילים שנסללו אל כיסא המטופל ואל שולחן־הכתיבה. הספה שהתייתרה והכריות שלה; קופסת הטישו על שולחנון מסכן. כוננית הספרים עם ספרי יסוד עתיקים בפסיכואנליזה: קוֹהוּט וקֶרנבֶּרג, קארֶן הוֹרני, פֶניכֶל, מֶטֶר שלם של פרויד, ראלף גרינסוֹן החידתי. בתחתית הכוננית מוטלים באי־סדר תלי־תלים של מאמרים מצולמים, עוד מימי הלימודים. דפים מאובקים, חלקם קרועים. זה נראה כמו אוסף גזירי העיתונות במאורתו של חולה־רוח. אם יבואו שירותי הרווחה להציץ כאן - הם ייקחו אותי איתם. בעגלה הכחולה, נהגנו לומר פעם. הייתי מאיים בזה על סוזן כשלא שמעה בקולי. למה אני לא מעיף את כל הבלגן הזה? אני עוד אסתכל בזה אי־פעם?
    הספרים החדשים יותר, הרבה פסיכיאטריה ומדעי המוח, עומדים בחלקם על מדפי ספרים מעל לשולחן־הכתיבה. השולחן עצמו ריק. כל התיקים הישנים הוטמנו בארונית המגירות שמתחת. תיקים חדשים אין. כאן לא כותבים, לא קוראים ספרות מקצועית.
    בלוק כתיבה, הוא חושב. עט. משקפי קריאה. הוא מכנס את החפצים ומניח אותם על השולחנון שליד הכורסה שלו. הוא יהיה חייב לרשום כמה דברים. פתאום הוא לא בוטח בזיכרונו, בכושר ההטמעה שלו, ביכולתו לארגן במהירות את כל הנתונים והרשמים החדשים. תערובת של אכזבה וכעס גואה בו. פעם ידע הכל, היה משוכנע לגמרי שבכוחו לזכור ללא קושי את מה שיאמר המטופל בכל חמישים הדקות של הפגישה, ושכל העובדות - והרגשות שקשורים בהן - ישובו אליו כבמטה קסם ברגע שיראה שוב את המטופל, בין שבשבוע הבא בקליניקה, ובין שכעבור עשר שנים ברחוב. הוא פשוט נזכר בכל: בפנטזיות ההתאבדות, בחיי האהבה מלאי הבושה, באופיָה של האם, בסיבת המוות של האב, באח השנוא, בלימודים שנקטעו.
    הוא התייחס ליכולת הזכירה שלו בגבהות־לב ובמין ריחוק. לעולם לא לחקור אותה, זה יפגע בקסם. צריך להקשיב בתשומת־לב מוחלטת, ובה־בעת לשבת בכורסה נינוח, כמעט רפוי. לא להתאמץ מדי להיות במיטבך. לא לסטות מהנושא. הדברים עומדים בסתירה זה לזה. דריק יודע ולא יודע את זה. כרגיל, הוא חושב, תתנהג כרגיל, כמו שתמיד עשית. אבל מה עם בלוק הכתיבה הזה? נו, טוב - כתובת, מספר טלפון, גיל - ואז להניח את הידיים ולהקשיב. להתיישב לכתוב ברגע שהמטופל יוצא מהחדר. את שולחן־הכתיבה מכסה שכבה דקה של אבק.
    דריק נבהל כשהפעמון מצלצל. צליל קצר, כמעט ניסיוני, ואז שוב, ארוך מעט יותר. הוא חוצה את המסדרון בצעדים איטיים במתכוון. הוא פותח את הדלת ומושיט יד. הוא אומר את שמו.
    הבחור שבפתח מחזיר לחיצת יד.
    "אני אָלַרְד סְכוּרמָן", הוא אומר.

    אנה אנקוויסט – מספרת, משוררת, פסיכואנליטיקנית, בעלת הכשרה של פסנתרנית קלאסית – היא היום אחת הסופרות הגדולות והמצליחות באירופה. 

    סקירות וביקורות

    השינה הגדולה למרות כמה חריקות, 'המרדימנים' של אנה אנקוויסט הוא רומן מעניין ומהנה

    אח ואחות בגיל העמידה הם גיבוריו של הרומן הזה. דריק דה-יונג הוא פסיכואנליטיקאי שאיבד זה עתה את אשתו בעקבות מחלה קשה. אחותו, סוזן, היא רופאה מרדימה שהתפנתה לסעוד את גיסתה בחודשיה האחרונים, ונשואה לחברו הטוב של דריק. האחים, נמסר לנו עד מהרה, התייתמו מאימם בגיל צעיר, כאשר נפלה אל התהום במהלך טיול בוויילס עם אביהם, והם גודלו על ידי דודתם. הספר נפתח בניסיון של דריק לחזור לשגרה: אחרי תקופת האבל הוא מקבל מטופל ראשון, מתמחה צעיר בפסיכיאטריה שמתגלה כבלתי יציב נפשית - דבר שיוביל למהפכה בחייו של דריק, וגם בחייה של סוזן.

    אפרופו יציבות, 'המרדימנים' שומר לכל אורכו על מבנה יציב שבו מסופרת העלילה לסירוגין - עלילתו של האח ואז זו של האחות, וחוזר חלילה. סיפוריהם, שנמתחים לאורך מספר חודשים, יצטלבו, כאמור, גם בסיוע המטופל של דריק. והם מסופרים בגוף שלישי על ידי מספר חיצוני, תוך גלישה נדירה למשפטים בגוף ראשון, מתוך תודעת הגיבורים.

    אנה אנקוויסט מבקשת לבנות את הרומן על הניגודיות שבין שני המקצועות של האחים. או, ליתר דיוק, על הניגוד שקיים לכאורה בין המקצועות, ומשרת אותה כדי ליצור מבנה קונטרסטי בהיר לרומן. לפי התבנית הזאת, הפסיכואנליטיקאי מבקש לעורר למודעות ואילו הרופא המרדים - לאלחש; הפסיכואנליטיקאי מכאיב למטופל ויכולתו לעזור לו מעורפלת, ואילו הרופא המרדים עוזר בעליל בהפחתת הסבל בעולם.

    לא חייבים להתייחס ברצינות לניגוד הזה, וגם לא לפיתול ה"בלשי" בעלילה, הנוגע לנסיבות מותה של האם. סופרים, לעיתים, נוטלים מכל הבא ליד וזורקים אל מדורת העלילה כדי שלא תדעך. אבל אף שהרובד הרעיוני מאולץ, ולמרות התפנית המגוחכת בעלילה - 'המרדימנים' מתגלה כרומן מעניין ומהנה לקריאה. קודם כל, משום שאנקוויסט - סופרת ותיקה ומוערכת שזה ספרה החמישי המתורגם לעברית - מעניקה לנו מלאות ריאליסטית מענגת בתיאור חייהם של האחים. היא חולשת על חיי גיבוריה הן בילדותם, בצל יתמותם, והן על חייהם בהווה, על חיי הרגש שלהם, על יחסי הקרבה המשפחתיים והאחרים שהם מקיימים. במילים אחרות, הדמויות של אנקוויסט אמינות עד כדי כך שהן חדלות להיות "דמויות" והופכות לבני אדם.

    מרשים במיוחד האופן שבו אנקוויסט חולשת על חייהם המקצועיים של שני גיבוריה. זה אולי פחות מפתיע כשמדובר בחייו המקצועיים של דריק (אנקוויסט, ילידת ‭ ,1945‬היא פסיכואנליטיקאית בעצמה), אבל זה מרשים ומשכנע בתיאור חייה המקצועיים של סוזן (באחרית הדבר מספרת אנקוויסט בקצרה מהיכן רכשה את הידע לתיאוריה). לא מעט פרטים מעניינים לומד הקורא על שני המקצועות, וגם על ספקות תהומיים של דריק באשר ליעילותו של הטיפול הפסיכואנליטי. "איך נפלה אמו מגובה מאתיים מטר?" הוא תוהה, "מעולם לא דיברו על הדברים האלה. אף לא מילה. כואב מדי בשביל אבא, מפחיד מדי בשבילו. קשר של שתיקה. לאור תובנותיו היום היה פוסל את הגישה הזאת מכל וכל. הפנטזיה תמיד גרועה מהמציאות ולא משנה כמה זוועתית המציאות". מעניינות גם האבחנות ביחס לרופאים מרדימים: "תחושת הזמן, חושבת סוזן, מישהו צריך לכתוב על זה פעם. כשישנים, ולא משנה כמה עמוקה השינה, או כמה שתית קודם, תמיד יש לך מושג על הזמן שחלף. [‭...‬] בשינה מלאכותית זה אחרת. מטופלים מתעוררים מההרדמה ואין להם מושג שעברו חמש שעות".

    עלילת 'המרדימנים' צוברת מומנטום החל ממחציתו בערך. אחרי שפיתחנו מעורבות רגשית בחייהם של האחים, המעבר של המטופל החדש של דריק להתמחות בהרדמה, תחת פיקוחה של סוזן, הופך לתסבוכת אתית ורגשית שגורפת אליה גם את בעלה  של סוזן ואת בתם המרדנית בת ה-‭.19 ‬

    באופן מעורר חשש חילקה אנקוויסט את הרומן לארבעה פרקים, הנושאים את שמות חלקי הצורה המוזיקלית הקרויה סונטה (אקספוזיציה, פיתוח, רפריזה, קודה). מעורר חשש, כי ביצירות קודמות של אנקוויסט - 'קונטרפונקט', 'הסוד' - הפריעה לי איזו תחושת סנוביזם, איזו התמוגגות בורגנית מ"תרבות גבוהה". מבין ספריה המוכרים לי יש כאלה שנוטים אל הסנטימנטלי והקיטשי, ויש כאלה ארציים וחריפים, כמו רומן הביכורים המצוין 'יצירת המופת'. 'המרדימנים' אמנם אינו סאטירי כמו 'יצירת המופת', אבל גם הוא ארצי במובן הטוב של המילה.

    נהניתי מהספר, אבל פה ושם נשמעו גם חריקות במהלך הקריאה. לא תמיד אני יודע לומר אם החריקות הן של אנקוויסט או של המתרגם לעברית. "קוראים לרופא המרדים כשהעניינים נהיים מותחים ממש" (אני מניח שהכוונה היא ל"מתוחים").

    "בעצם את לוקחת על עצמך משהו שאת לא יכולה", אומרת קולגה לסוזן (ומתבקש להוסיף בסוף המשפט את המילה "לקחת"). "היא בעצמה לא זקוקה לאמא", אומר דריק על  אחותו, "היא לא יודעת איך זה, איך צריך להיות" (האם הכוונה ל"איך זה צריך להיות" או אולי "איך צריך להיות עם אמא"?) אלו רק כמה דוגמאות. הפרעות מינוריות, כאמור, ובכל את כאלה שפוגמות מעט באיכות הקריאה.

    עוד 3 ספרים על פסיכיאטרים

    ניאבק בצללים > לידיה ז'ורז'  

    ממלכת האי-רצון > איה קניוק

    המטופלת השקטה > אלכס מיכאלידס

    אריק גלסנר 7 לילות 19/03/2021 לקריאת הסקירה המלאה > 7 לילות

    סקירות וביקורות

    השינה הגדולה למרות כמה חריקות, 'המרדימנים' של אנה אנקוויסט הוא רומן מעניין ומהנה

    אח ואחות בגיל העמידה הם גיבוריו של הרומן הזה. דריק דה-יונג הוא פסיכואנליטיקאי שאיבד זה עתה את אשתו בעקבות מחלה קשה. אחותו, סוזן, היא רופאה מרדימה שהתפנתה לסעוד את גיסתה בחודשיה האחרונים, ונשואה לחברו הטוב של דריק. האחים, נמסר לנו עד מהרה, התייתמו מאימם בגיל צעיר, כאשר נפלה אל התהום במהלך טיול בוויילס עם אביהם, והם גודלו על ידי דודתם. הספר נפתח בניסיון של דריק לחזור לשגרה: אחרי תקופת האבל הוא מקבל מטופל ראשון, מתמחה צעיר בפסיכיאטריה שמתגלה כבלתי יציב נפשית - דבר שיוביל למהפכה בחייו של דריק, וגם בחייה של סוזן.

    אפרופו יציבות, 'המרדימנים' שומר לכל אורכו על מבנה יציב שבו מסופרת העלילה לסירוגין - עלילתו של האח ואז זו של האחות, וחוזר חלילה. סיפוריהם, שנמתחים לאורך מספר חודשים, יצטלבו, כאמור, גם בסיוע המטופל של דריק. והם מסופרים בגוף שלישי על ידי מספר חיצוני, תוך גלישה נדירה למשפטים בגוף ראשון, מתוך תודעת הגיבורים.

    אנה אנקוויסט מבקשת לבנות את הרומן על הניגודיות שבין שני המקצועות של האחים. או, ליתר דיוק, על הניגוד שקיים לכאורה בין המקצועות, ומשרת אותה כדי ליצור מבנה קונטרסטי בהיר לרומן. לפי התבנית הזאת, הפסיכואנליטיקאי מבקש לעורר למודעות ואילו הרופא המרדים - לאלחש; הפסיכואנליטיקאי מכאיב למטופל ויכולתו לעזור לו מעורפלת, ואילו הרופא המרדים עוזר בעליל בהפחתת הסבל בעולם.

    לא חייבים להתייחס ברצינות לניגוד הזה, וגם לא לפיתול ה"בלשי" בעלילה, הנוגע לנסיבות מותה של האם. סופרים, לעיתים, נוטלים מכל הבא ליד וזורקים אל מדורת העלילה כדי שלא תדעך. אבל אף שהרובד הרעיוני מאולץ, ולמרות התפנית המגוחכת בעלילה - 'המרדימנים' מתגלה כרומן מעניין ומהנה לקריאה. קודם כל, משום שאנקוויסט - סופרת ותיקה ומוערכת שזה ספרה החמישי המתורגם לעברית - מעניקה לנו מלאות ריאליסטית מענגת בתיאור חייהם של האחים. היא חולשת על חיי גיבוריה הן בילדותם, בצל יתמותם, והן על חייהם בהווה, על חיי הרגש שלהם, על יחסי הקרבה המשפחתיים והאחרים שהם מקיימים. במילים אחרות, הדמויות של אנקוויסט אמינות עד כדי כך שהן חדלות להיות "דמויות" והופכות לבני אדם.

    מרשים במיוחד האופן שבו אנקוויסט חולשת על חייהם המקצועיים של שני גיבוריה. זה אולי פחות מפתיע כשמדובר בחייו המקצועיים של דריק (אנקוויסט, ילידת ‭ ,1945‬היא פסיכואנליטיקאית בעצמה), אבל זה מרשים ומשכנע בתיאור חייה המקצועיים של סוזן (באחרית הדבר מספרת אנקוויסט בקצרה מהיכן רכשה את הידע לתיאוריה). לא מעט פרטים מעניינים לומד הקורא על שני המקצועות, וגם על ספקות תהומיים של דריק באשר ליעילותו של הטיפול הפסיכואנליטי. "איך נפלה אמו מגובה מאתיים מטר?" הוא תוהה, "מעולם לא דיברו על הדברים האלה. אף לא מילה. כואב מדי בשביל אבא, מפחיד מדי בשבילו. קשר של שתיקה. לאור תובנותיו היום היה פוסל את הגישה הזאת מכל וכל. הפנטזיה תמיד גרועה מהמציאות ולא משנה כמה זוועתית המציאות". מעניינות גם האבחנות ביחס לרופאים מרדימים: "תחושת הזמן, חושבת סוזן, מישהו צריך לכתוב על זה פעם. כשישנים, ולא משנה כמה עמוקה השינה, או כמה שתית קודם, תמיד יש לך מושג על הזמן שחלף. [‭...‬] בשינה מלאכותית זה אחרת. מטופלים מתעוררים מההרדמה ואין להם מושג שעברו חמש שעות".

    עלילת 'המרדימנים' צוברת מומנטום החל ממחציתו בערך. אחרי שפיתחנו מעורבות רגשית בחייהם של האחים, המעבר של המטופל החדש של דריק להתמחות בהרדמה, תחת פיקוחה של סוזן, הופך לתסבוכת אתית ורגשית שגורפת אליה גם את בעלה  של סוזן ואת בתם המרדנית בת ה-‭.19 ‬

    באופן מעורר חשש חילקה אנקוויסט את הרומן לארבעה פרקים, הנושאים את שמות חלקי הצורה המוזיקלית הקרויה סונטה (אקספוזיציה, פיתוח, רפריזה, קודה). מעורר חשש, כי ביצירות קודמות של אנקוויסט - 'קונטרפונקט', 'הסוד' - הפריעה לי איזו תחושת סנוביזם, איזו התמוגגות בורגנית מ"תרבות גבוהה". מבין ספריה המוכרים לי יש כאלה שנוטים אל הסנטימנטלי והקיטשי, ויש כאלה ארציים וחריפים, כמו רומן הביכורים המצוין 'יצירת המופת'. 'המרדימנים' אמנם אינו סאטירי כמו 'יצירת המופת', אבל גם הוא ארצי במובן הטוב של המילה.

    נהניתי מהספר, אבל פה ושם נשמעו גם חריקות במהלך הקריאה. לא תמיד אני יודע לומר אם החריקות הן של אנקוויסט או של המתרגם לעברית. "קוראים לרופא המרדים כשהעניינים נהיים מותחים ממש" (אני מניח שהכוונה היא ל"מתוחים").

    "בעצם את לוקחת על עצמך משהו שאת לא יכולה", אומרת קולגה לסוזן (ומתבקש להוסיף בסוף המשפט את המילה "לקחת"). "היא בעצמה לא זקוקה לאמא", אומר דריק על  אחותו, "היא לא יודעת איך זה, איך צריך להיות" (האם הכוונה ל"איך זה צריך להיות" או אולי "איך צריך להיות עם אמא"?) אלו רק כמה דוגמאות. הפרעות מינוריות, כאמור, ובכל את כאלה שפוגמות מעט באיכות הקריאה.

    עוד 3 ספרים על פסיכיאטרים

    ניאבק בצללים > לידיה ז'ורז'  

    ממלכת האי-רצון > איה קניוק

    המטופלת השקטה > אלכס מיכאלידס

    אריק גלסנר 7 לילות 19/03/2021 לקריאת הסקירה המלאה > 7 לילות
    המרדימנים אנה אנקוויסט
    1
     
     
    דְריק דֶה־יוֹנג ממתין.
    הוא ממתין בחדר־ההמתנה שלו, שלאמיתו של דבר אינו חדר אלא גומחה מתחת למדרגות, אשר יש בה מקום רק לכיסא אחד. על הקיר החלק תלוי תצלום יחיד של שורת עצים בנוף של ים שיוּבָּש.
    דריק דה־יונג ממתין למטופל חדש. אולי הוא רוצה לדעת איך מרגיש מישהו שיושב כאן וממתין? לא סביר. כמעט אף־פעם לא יָשב כאן מישהו, כי דריק מרַווח את הפגישות ומקפיד שהמטופלים שלו לא ייתקלו זה בזה.
    הדלתיים המוליכות לחדר־ההמתנה פתוחות; הוא הדליק את המנורות מעל לשולחן־הכתיבה, ובאלכסון, מאחורי כורסת הפסיכולוג, אף שהשעה אחת־עשרה בבוקר. הוא התיישב לרגע בכורסה וראה את הוויטראז' הלא־נקי, את שמי העננים שמאחוריו - אוקטובר, האור הולך ונמוג. אבל כאן לא, חשב, בחדר הזה צריך להיות אור צהבהב, חם. צריך להצטייד במלאי של נורות־ליבון כל עוד אפשר, נורות החיסכון החדשות שהחוק מחייב הן איומות. תאורה של בתי־סוהר.
    הוא מביט בשעונו. עוד שלוש דקות. ימהר להשתין? מוטב לא. רוחצים ידיים, ומאחוריך מגרגרת הניאגרה, בדיוק ברגע שהפעמון מצלצל.
    לא רק המטופל מתוח לפני מפגש ראשון כזה. גם לַפסיכולוג זה רגע מכריע. צריך לעשות דברים רבים כל־כך בעת ובעונה אחת. להתבונן, להקשיב, ליצור קשר, להחליט, להדריך, להעריך, לזכור. אתה מתרכז כמיטב יכולתך, ובה־בעת אתה חייב להרגיש נינוח במידה כזאת שתוכל באמת להתרשם. דריק נושם נשימה עמוקה.
    יותר מחצי־שנה לא עבד. כשאשתו נפלה למשכב סגר את הקליניקה. שתי אנליזות הצליח לסיים; בחטף, קצת בטרם־עת, אבל הצליח. מטופל שלישי בפסיכואנליזה הפנה לאחד מעמיתיו, וכמוהו גם כמה מטופלי פסיכותרפיה. חֲדשים הפסיק לקבל. פתאום התרוקנו הימים והוא כמעט לא נכנס לקליניקה.
    החדר הצופה אל הגינה הפך למרכז־הכובד של הבית. הָאנָה שכבה שם במין מיטת בית־חולים גבוהה מדי והמתינה למותה. צצו שם בלוני־חמצן, משאבת מורפיום, עמוד אינפוזיה. התגודדו שם אנשים - רופא המשפחה, חברים, אחיות, טכנאי הרדמה מבית־החולים. הוא־עצמו עמד בגבו אל הקיר ולא התערב. אחותו היתה שם, סוזן.
    תמיד ראה בה את האחות הקטנה, הצעירה ממנו בארבע שנים. עכשיו היא תפסה פיקוד. להפתעתו השיגה חופשה ללא הגבלת זמן. דווקא מתאים, אמרה, נוצר עודף זמני ברופאים מרדימים, כי מחצית מחדרי־הניתוח בשיפוצים. היא תוכל להיעדר זמן־מה ללא קושי, היא אהבה את האנה ורצתה לתמוך בו. רצתה להבטיח שגיסתה תוכל לעשות את כל המסע העצוב כל־כך בביתה־שלה, עם חלון לגינה שלה. לקראת הסוף גם נשארה לישון לעתים קרובות. על ספת הפסיכולוג.
    לא לחשוב על זה עכשיו. על הסוף הזה. היחסים עם סוזן, עליהם צריך לחשוב. היא התקרבה כמו בעבר, אבל בתפקיד אחר, הפוך. פתאום הוא כבר לא היה הבכור, אלא היא אחזה במושכות והוא נעשה תלוי בה. במובן מסוים זה נשאר ככה. לפחות שלוש פעמים בשבוע הוא מצטרף לאחותו ואוכל איתה ועם בעלה פֶּטֶר, שהוא גם החבר הכי טוב שלו, ולפעמים מצטרפת גם בתם רוֹס. הוא אוהב את זה, כאילו הוא חלק ממשפחה. הוא לא רוצה שיהיה אחרת. זאת רגרסיה. הוא מרשה אותה לעצמו.
     
    דריק נשען לאחור ומשעין את ראשו אל הקיר. אי־שם ברחוב יושב ברגע זה איש צעיר במכוניתו וממתין לשעה אחת־עשרה. פטר התקשר לפני כמה שבועות: "לא הגיע הזמן שתעשה משהו? אתה מגלה המון מעורבות בישיבות הצוות, אולי כדאי שתתחיל מחדש לאט־לאט. זה מה שאני חושב".
    אף־על־פי שהפסיק לעבוד, המשיך דריק לבוא לישיבות הצוות, שהתקיימו מדי שבועיים. כמובן, הוא לא היה יכול להציג מטופלים, אך הקשיב לסיפוריהם של עמיתיו הפסיכואנליטיקנים על הטיפולים שלהם. כמה מהם טיפלו בלקוחותיו־לשעבר, וכך היה יכול להמשיך לעקוב במידת־מה אחר חייהם. כשהידרדר מצבה של האנה כבר לא ממש הצליח להתרכז בנאמר. הוא המשיך לבוא דווקא מפני שלא עסקו שם בהאנה, מפני שרצה להיות בין חברים, מפני שרצה לצאת מהבית. ואולי מפני שלא עסקו שם בהאנה נראָה לו בד־בבד שהחברוּת הולכת ומידלדלת. אט־אט הרגיש בודד יותר. לקראת הסוף כבר לא בא.
    "יש לך מישהו להפנות אלי?" שאל את פטר. פטר עובד בבית־החולים הפסיכיאטרי ועוסק שם בהכשרת פסיכיאטרים. כל המתמחים חייבים לעבור תקופה של תֶּרַפיה לימודית, ופטר מרכז את החלק הזה בהכשרה. לאחרונה פנה אל פטר צעיר שרק החל את ההתמחות וחשב ברצינות על תרפיה, אף־על־פי שבדרך־כלל המתמחים דוחים את זה לשנה השלישית או הרביעית, כשהם־עצמם נדרשים לבצע טיפולים ממושכים. הוא רצה כבר עכשיו. פטר חשב על דריק.
    "תגיד לו שיתקשר. איך קוראים לו?"
    כשרוצים להתחיל כל־כך מוקדם, חשב, יש סיבה. תוצג שם תלונה מוגדרת, בקשת עזרה. ככה אוכל להתחיל מיד ולא אצטרך לחפור ולחטט שבועות כדי להציף אומללות שהודחקה.
    הוא פשט את רגליו. שני גרביים זהים, יפה. נעליים לא־מצוחצחות - פחות יפה. רצפת העץ במסדרון מבריקה. מתלה המעילים ריק, חוץ ממטרייה. אור שופע בעד הדלתות הפתוחות של הקליניקה. הכל מוכן, הוא חושב. נשאר רק החלק שלי. לערוך היכרות, לקבל מושג על הרצונות ועל הציפיות שלו, לסכם משהו לגבי התנאים - שעה קבועה, אף שבעצם אני גמיש לגמרי עכשיו, התשלום, חשבוניות מדי חודש, משך הטיפול המשוער - על חמש־עשרה פגישות יקבל הבחור החזר במסגרת ההתמחות, אחר־כך יצטרך לשלם מכיסו, מוטב לומר את זה כבר עכשיו, אתה לא רוצה להיות בלחץ של זמן - הערב סוזן מבשלת או פטר? עוד מעט, אחרי המטופל הזה, לרכוב קצת על האופניים או ללכת ברגל, זה טוב למצב־הרוח. אם אתה לא שוקע במחשבות. הוא רואה לנגד עיניו את פניה החיוורות של האנה, ותחושה עזה של כישלון משתלטת עליו.
    היעדר ילדים, ההתמסרות הכפויה של שניהם לעבודה, המאמץ המשותף להתעניין בהמון דברים - טיפוס הרים, אופרה, חברויות; הכל נצבע בצבעי הכישלון, גם אם לא דיברו על כך מעולם. היא באמת נהנתה מהעבודה שלה, האנה. מחקר היסטורי על המנטליות במאה השמונה־עשרה - נאוֹרוּת, מדע, תמורות בחוויה הדתית. היא העבירה קורסים מעוררי־השראה לסטודנטים להיסטוריה - היא יכלה לדבר עליהם בחמלה אמיתית. הוא היה מקשיב באוזניים של איש מקצוע, מחפש עקבות של אמביוולנטיות, של אופטימיות נוקשה מדי ומלאכותית מדי, סימנים לסלידה. עזוב, היה חושב אז, היא לא מעמידה פנים, היא כנראה באמת נהנית מזה. הילדים האלה אוהבים אותה, היא מתַפקדת נפלא, כולם מרוצים. תפסיק לחפור. מה היא עושה ואיך היא עושה את זה - שום דבר פה לא שונה במהותו מהגישה שלי לעבודה, שנראית לי נורמלית. אני אוהב את המקצוע שלי וחושב שהוא מרתק, גם אם אפשר לחשוב באותה מידה שהוא אידיוטי. הכשרה של איזה עשר שנים, וזה אחרי ההתמחות בפסיכיאטריה או - כמו שפטר עשה - אחרי לימודי פסיכולוגיה קלינית. שקיעה מוחלטת בחשיבה פסיכואנליטית מיושנת ברובה, כניעה למבנה קורסים שעבר־זמנו, סמינרים והדרכה, אנליזה לימודית של שנים. כל הדברים האלה יחד גזלו כל־כך הרבה זמן, כסף ותשומת־לב, עד שנוצר רושם שההכשרה היא הדבר החשוב ביותר עלי אדמות. למבנה ההיררכי של האגודה הפסיכואנליטית, שערכה את ההכשרה, היו מאפיינים של קהילה דתית, של כת, והיא הפכה את המתלמדים לילדים. בערב הלימודים השבועי היו יושבים עם המרצה סביב השולחן בקבוצה של עשרה ומפחדים שיגיע תורם. הם הרגישו אשמים אם לא קראו את מאמרי החובה, והשמיעו בדיחות של מחנה טירונים. במשך היום היתה להם עבודה קשה ואחראית, ובערב הם נסוגו לתפקיד שלא התאים לגילם. נחמד, לעתים קרובות. ובהחלט מוזר.
    היה לזה עוד צד: הוא למד הרבה, היה יכול לראות את עצמו במטפלים אחרים ולזהות שהוא רוצה להיות כך ולא אחרת. הוא נאלץ לחשוב ולמצוא את דרכו־שלו, והתהליך הזה עיצב אותו והפך אותו לַמטפל שהוא עכשיו. החברות עם פטר היתה חשובה לאין־שיעור, הם עזרו זה לזה להשתחרר מהזהות הפסיכואנליטית שהוכתבה להם, הם השתמשו בהתלהבות בידע החדש שלהם במסגרת הכשרת הפסיכיאטרים ששניהם עבדו בה. הוא ראה איך פטר, לפניו, מצליח להעמיד בפרופורציה את האינטרס של הארגון, כי האינטרס של משפחתו היה חשוב יותר. זכות קדימה לילדים.
    את הכישלון, ההחמצה, המאוויים חסרי־התוחלת הוא הצליח לדחוק הצידה במשך שנים. הוא לקח דוגמה מהשלווה של האנה; הם טיפחו בשתיקה את הסוד שלהם אחרי שחלפה התקופה של שאלת הפוריות. הקלה מוזרה תקפה אותו באותם ימים. לא צריך יותר.
    בינתיים נולדה רוֹס. לנגד עיניו ראה דריק את האנה אוחזת בַּתינוקת, תמונה דוממת צלולה כמו ציור של יאן פאן־אֵייק, ללא קול, בצבעים עזים. הוא־עצמו עמד בפתח הדלת והיטלטל בין תקווה לחשש, שחוח תחת הָאַשְׁמָה חסרת־הטעם, הכבֵדה כעופרת. היא תשקע לדיכאון חשׂוך־מרפא, תיעשה אפאתית, תזרוק אותי. כך חשב. התינוקת הקטנה תפסה את אצבעה של האנה והביאה אותה אל פיה. היא מצצה. האנה צחקה והביטה בו. היא נראתה מאושרת.
    הוא רצה להאמין בזה. שניהם השקיעו באחיינית שלהם, הם הפכו לדמויות חשובות בשביל רוֹס, לצד הוריה. פטר וסוזן שיתפו אותם בטבעיות ובנדיבות בכל החגיגות המשפחתיות. ימי־הולדת, חגיגות הקדוש סינטֶרקְלַאס, חופשות.
    כל היקשרות היא מקור לעצב. רוֹס התרסקה בגלל המחלה של האנה. בתחילה סירבה להאמין והמשיכה לְצַפּוֹת להחלמה. כשהתקוות נכזבו, בקושי הצליחה להביא את עצמה להביט בדודתה. היא היתה באה ולא מדברת, ואז היתה ממהרת לברוח בסערה מחדרה של החולה וממררת בבכי במטבח. היא הפנתה עורף לאמה - הרופאה שלא יכלה למנוע את האסון. היא הרגישה נבגדת. בחיפזון ובאובססיביות חיפשה דירה משל עצמה, היא חייבת לעזוב, לצאת מהבית, כמה שיותר מהר. סוזן הניחה לה, הרי הילדה כבר סטודנטית ובת תשע־עשרה. פטר היה מודאג, אבל לא רצה להתנגד לבתו. הוא עשה הכל כדי לא לאבד את הקשר איתה.
     
    לגונן על היחסים הטיפוליים, חושב דריק. הוא מחייך וקולט כמה הוא מאמץ את שרירי הפנים. ליחסים הטיפוליים יש קדימוּת, אני חייב לחשוב על זה מהרגע הראשון. אם המטופל בורח, הדבר לא מועיל לאף־אחד. והם אכן בורחים אם אתה מעמת אותם עם דעות או עם תובנות לפני שהם נותנים בך די אמון. אם כך: לא לומר כל מה שעולה על דעתך, לנשוך שפתיים, לנסות להרגיש לְמה המטופל זקוק ברגע זה.
    השעה אחת־עשרה ושתי דקות. המטופל מאחר, או שהשעון של דריק ממהר. הוא קם ומתהלך במסדרון. סוליותיו נוֹקשות על רצפת העץ המצופה בלַכָּה. הוא נעמד על מפתן הקליניקה שלו ומתבונן.
    איזו אסופת גרוטאות בעצם. כורסת הפסיכולוג עם משענות הידיים המבריקות ותומך־הראש השמנוני. השקערורית, תוצאה של עשרים שנות ישיבה. אזורים שחוקים בשטיח בַּמקום של כפות הרגליים, שבילים שנסללו אל כיסא המטופל ואל שולחן־הכתיבה. הספה שהתייתרה והכריות שלה; קופסת הטישו על שולחנון מסכן. כוננית הספרים עם ספרי יסוד עתיקים בפסיכואנליזה: קוֹהוּט וקֶרנבֶּרג, קארֶן הוֹרני, פֶניכֶל, מֶטֶר שלם של פרויד, ראלף גרינסוֹן החידתי. בתחתית הכוננית מוטלים באי־סדר תלי־תלים של מאמרים מצולמים, עוד מימי הלימודים. דפים מאובקים, חלקם קרועים. זה נראה כמו אוסף גזירי העיתונות במאורתו של חולה־רוח. אם יבואו שירותי הרווחה להציץ כאן - הם ייקחו אותי איתם. בעגלה הכחולה, נהגנו לומר פעם. הייתי מאיים בזה על סוזן כשלא שמעה בקולי. למה אני לא מעיף את כל הבלגן הזה? אני עוד אסתכל בזה אי־פעם?
    הספרים החדשים יותר, הרבה פסיכיאטריה ומדעי המוח, עומדים בחלקם על מדפי ספרים מעל לשולחן־הכתיבה. השולחן עצמו ריק. כל התיקים הישנים הוטמנו בארונית המגירות שמתחת. תיקים חדשים אין. כאן לא כותבים, לא קוראים ספרות מקצועית.
    בלוק כתיבה, הוא חושב. עט. משקפי קריאה. הוא מכנס את החפצים ומניח אותם על השולחנון שליד הכורסה שלו. הוא יהיה חייב לרשום כמה דברים. פתאום הוא לא בוטח בזיכרונו, בכושר ההטמעה שלו, ביכולתו לארגן במהירות את כל הנתונים והרשמים החדשים. תערובת של אכזבה וכעס גואה בו. פעם ידע הכל, היה משוכנע לגמרי שבכוחו לזכור ללא קושי את מה שיאמר המטופל בכל חמישים הדקות של הפגישה, ושכל העובדות - והרגשות שקשורים בהן - ישובו אליו כבמטה קסם ברגע שיראה שוב את המטופל, בין שבשבוע הבא בקליניקה, ובין שכעבור עשר שנים ברחוב. הוא פשוט נזכר בכל: בפנטזיות ההתאבדות, בחיי האהבה מלאי הבושה, באופיָה של האם, בסיבת המוות של האב, באח השנוא, בלימודים שנקטעו.
    הוא התייחס ליכולת הזכירה שלו בגבהות־לב ובמין ריחוק. לעולם לא לחקור אותה, זה יפגע בקסם. צריך להקשיב בתשומת־לב מוחלטת, ובה־בעת לשבת בכורסה נינוח, כמעט רפוי. לא להתאמץ מדי להיות במיטבך. לא לסטות מהנושא. הדברים עומדים בסתירה זה לזה. דריק יודע ולא יודע את זה. כרגיל, הוא חושב, תתנהג כרגיל, כמו שתמיד עשית. אבל מה עם בלוק הכתיבה הזה? נו, טוב - כתובת, מספר טלפון, גיל - ואז להניח את הידיים ולהקשיב. להתיישב לכתוב ברגע שהמטופל יוצא מהחדר. את שולחן־הכתיבה מכסה שכבה דקה של אבק.
    דריק נבהל כשהפעמון מצלצל. צליל קצר, כמעט ניסיוני, ואז שוב, ארוך מעט יותר. הוא חוצה את המסדרון בצעדים איטיים במתכוון. הוא פותח את הדלת ומושיט יד. הוא אומר את שמו.
    הבחור שבפתח מחזיר לחיצת יד.
    "אני אָלַרְד סְכוּרמָן", הוא אומר.