אולטריס
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אולטריס
הוספה למועדפים

עוד על הספר

אניאס נין (1903-1977) נולדה בצרפת. את רוב חייה הבוגרים בילתה בארצות־הברית שם אף התבססה כסופרת. פרסומה של נין בא לה בזכות יומניה אותם כתבה לאורך כשישה עשורים, החל מנערותה המוקדמת, וכן בזכות כתיבתה הארוטית שראתה אור רק לאחר מותה.

תקציר

אולטריס ארוטיקה הוא פרסום ראשון ושלם בעברית של שני סיפורים שכתבה הסופרת הפמיניסטית אנאיס נין. הקובץ ראה אור לראשונה בארצות־הברית רק בשנת 2016 , ועם פרסומו זכה לתהודה רחבה. כתיבתה הארוטית של נין נחשבת לפורצת דרך בספרות הפורנוגרפיה הנשית והיא אינה נופלת באיכותה מיומניה של נין, שזכו אף הם להצלחה מסחררת. את סיפוריה הארוטיים כתבה נין בראשית שנות ה-40 של המאה ה-20 עבור אספן אנונימי תמורת דולר אחד לעמוד וזאת משום שביקשה לסייע כלכלית למאהבה – הסופר הנרי מילר.
אולטריס ארוטיקה כולל שני סיפורים: "החיים בפרובינסטאון" ו"מרסל". "החיים בפרובינסטאון" לא ראה אור עד כה ואילו "מרסל" התפרסם לראשונה ברב המכר הארוטי של נין "הדלתה של ונוס", אולם בגרסה מקוצצת מאוד. "החיים בפרובינסטאון" הוא אוסף של קטעי סיפורים השזורים זה בזה ומתרחשים במקומות בהם נין אהבה לבקר. בשפתה הייחודית מתארת נין דמויות בוהמייניות אשר התנהגותן המינית מאתגרת את הטאבו המקובל. חלקו השני של הספר הוא פרסום ארוך ומפורט בתיאורים ארוטיים שלא נכללו בגרסה המקוצרת של "מרסל" ובו סיפורים המתרחשים ברובם בפריס והמבוססים במידה ניכרת על יסודות אוטוביוגרפיים מחייה של נין.

"נדמה שקוראי אולטריס ארוטיקה יוכלו להיווכח שאנאיס נין מספרת את סיפוריה כדרך שחרזאדה באלף לילה ולילה, אורגת סיפור לתוך סיפור כדי להשאיר את הגבר-האספן עֵר, סוחטת ממנו דולר ועוד דולר כשהיא שולטת בו באמצעות תיאורים חושניים, שחלקם שמים אותו ללעג, תוך שהיא קורצת לקוראים מעל ראשו, ואף מעניקה את כוח התמרון וההובלה לנשים ולבנות הצעירות, שאותן היא טווה בסיפוריה." (סיגל נאור פרלמן מתוך ההקדמה לספר)


אניאס נין (1903-1977) נולדה בצרפת. את רוב חייה הבוגרים בילתה בארצות־הברית שם אף התבססה כסופרת. פרסומה של נין בא לה בזכות יומניה אותם כתבה לאורך כשישה עשורים, החל מנערותה המוקדמת, וכן בזכות כתיבתה הארוטית שראתה אור רק לאחר מותה.

פרק ראשון

ספר ראשון
החיים בפרובינסטאון

לאורך קו המפרץ עובר רחוב ראשי אחד, דייגים פורטוגזים יושבים במעגלים כמנהג האיטלקים ומפטפטים. ברחוב הראשי, מאחורי הבתים, רציפים באורכים שונים נמתחים על פני המים. על הרציפים האלה ניצבות בקתות, צריפים שבהם השתמשו פעם הדייגים לאחסון רשתות, כלים וסירות הדורשים תיקון. כאן מתגוררים האמנים. הגגות מחודדים ועשויים קורות עץ. הכול עשוי מעץ גס ומחוספס, כמו בטנהּ של אנייה ישנה. בשיא הגאות המים זורמים מתחת לרציפים, בשיא השפל הם נסוגים וחושפים רצועה ארוכה של חול.
הקירות דקים. אפשר לשמוע הכול. לעתים קרובות התריסים אינם מוּרדים ואפשר לראות הכול.
אין שומרים, אין אף אחד שיאמר: "תפסיקו את הרעש" או שיבחין מתי מישהו חוזר הביתה. אין מפקחים או בעלי בתים, רק הרציפים הבודדים בחשכת הלילה, צליל המים וחדרי הסטודיו הקטנים, הצריפיים, שמאכלסים מגוון של אנשים.
העיר מלאה בחיילים, במלחים ובנערות פורטוגזיות יפהפיות... ובמבקרי קיץ במכנסיים קצרים.
יש קולנוע אחד, בר אחד שאליו נשים לא מורשות להיכנס וכמה מועדוני לילה.
בסטודיו אחד גרה אחת מהמודלים של האמן. פיה גדול כל כך, מלא כל כך, בולט כל כך, שאי אפשר לראות שום דבר אחר מלבדו. כשהיא מביטה במישהו, אפשר לראות רק את הפה, כמו פה של אישה אפריקנית. היא נוהגת למשוח אודם בנדיבות רבה מדי ולפדר את פניה בלבן כך שפיה בולט אפילו יותר, מאפיל על שאר הפנים ואפילו על הגוף.
בגלל שידוע שהיא עובדת כמודל ומוכרת היטב בווילג' בניו יורק, אפשר היה להניח שיש לה גוף יפה, אבל איכשהו, אפשר להביט רק בפיה. כך או כך אפשר לדמיין את פיה האחר כשופע באותה מידה, מבטיח באותה מידה. בדיוק כמו שאפשר להרגיש שפיהן קפוץ השפתיים של נשים חסודות הוא בוודאי העתק זהה של מיניותן קפוצת השפתיים.
הפה הזה לבש בגד ים אדום בוהק מבוקר ועד ערב. היא גרה לבדה עם תריסים מורמים תמיד. אפשר היה לראות אותה מתלבשת בבוקר. אפשר היה לראות אותה ישנה, קודם כול, עד שעת בוקר מאוחרת, שרועה על מיטתה באי־סדר גדול. כך היה כשהייתה לבדה. היא הייתה לבדה רק לעתים רחוקות. לעתים קרובות היא שכבה במיטה, מוסתרת לגמרי על ידי זרוע כבדה, או גוף של גבר...
הם ישנו כאילו נאבקו ועכשיו היו מותשים. ישנו כל הבוקר, זה בזרועותיו של זה. בתנוחתם השלובה קשה היה לדמיין שהחיבוק השלוב הזה הוא זמני ותו לא. בערב הבא יהיה זה גבר אחר. למודל הייתה דרך פשוטה כל כך לפתור את הבעיה שלה. כשראתה גבר נאה ברחוב, היא כרכה את זרועה סביב זרועו, נשאה אליו מבט, חייכה ואמרה, "שלום."
זה היה עד כדי כך פשוט. רק לעתים רחוקות היא זכתה לשלום קריר בגלל פיה.
אחרי ששחררה את עצמה מחיבוקו של המבקר הלילי שלה מיהרה לעבודתה כמודל, כך שכולם בפרובינסטאון הכירו את הגוף שלה באופן פחות או יותר אינטימי. אלו שנכחו בשיעורי הציור הכירו אותו משעות ארוכות של התבוננות, ושאר העיירה מההיאבקויות, כמו אלה שהזכרתי קודם לכן.
היחיד שהיא לא הצליחה לפתות בקלות כזאת לחדרהּ היה השכן שלה, הנער הנאה ביותר בכל העיירה. בנו של דייג פורטוגזי, שהפך להיות קפטן של יאכטת שיט שהשיטה תיירים מסביב למפרץ בלילות בעבור דולר אחד.
הוא ישן בחדר לידה. עוד לפני שראה אותה הוא שמע את כל המהומה בחדר שלה. בלילה הקודם שמע נהמה של סיפוק מגוף כבד כלשהו ואז את צחוקה המעונג של אישה, צחוק כזה לא שמע לפני כן מעולם.
בעצם, הוא לא שמע בכלל על אישה שצוחקת בזמן שעשתה אהבה. הן תמיד נעשו רציניות ועזות־מבע, אפילו העליזות שבהן. הוא למד הרבה בחיי המלח שלו. הן תמיד נעשו רציניות. אפילו לא חייכו, כאילו שלעשות אהבה, אפילו עם זר, היה עסק רציני שאסור לנהוג בו בקלות ראש.
העונג שלהן תמיד היה כמו עונג של חיה, אפל יותר, מלווה בקולות משונים. חיות אינן צוחקות. נשים בוודאי נעשו חיות בלילה, כפי שסיפרו לנו באגדות ההן. אפילו יותר מגברים.
אבל לא המודל בעלת הפה השופע. היא צחקה כמו אישה שחורה שמדגדגים אותה. כל ליטוף גרם לה לצחוק בבוטות. והיה צחוק שונה עבור כל חלק נפרד בגוף. כשהוא שכב בחושך, מצדו השני של הקיר, הוא כמעט היה יכול לנחש איפה נגעו בה.
הוא בטוח התחיל בכפות רגליה, וזה דגדג אותה כי היא צחקקה. אלו בטח היו הקצוות של גופהּ כי היא צחקה בעליזות, בקלילות. הגבר שאתה בטח נגע בצלעותיה, בכתפיה, בזרועותיה, ברגליה. לפתע, צחוקה השתנה. קולה עלה כאילו הכאיבו לה מעט והיא נעשתה פגיעה יותר.
הוא ידע להבחין. היא צחקה כמו מישהו שצולל לתוך מים קרים מדי, מתנשף, ואז מרגיש את התגובה החמימה, נהנה מהתחושה החדשה.
היא צחקה כאילו העונג היה דבר חדש והתחיל לפלוש לתוכה. אה... אהה... בקע קולהּ בחשכה. גם אם היה יכול לראות אותה נעה, מודעותו לעונג שלה לא הייתה חדה כל כך. הוא הרגיש שהעונג הזה שלה נע כאדוות דרך שריריו. הקירות היו כל כך דקים שהוא הרגיש את זה בכל גופו. אהה... אהה.... שתיקה השתררה. השתיקה הפריעה לפורטוגזי יותר מכול. מה יכול היה להשתיק אותה כך, אחרי ההנאה הגואה והפתוחה שלה? איזה ליטוף יכול היה להשתיק אותה בפתאומיות כזו, כאילו העונג עמוק מדי מכדי לספק לו הוכחה מוחצנת? הוא ניסה לנחש. הוא ידע שהיא עירומה כי שמע אותה אומרת, "בוא נוריד את כל הבגדים שלנו." מה הגבר עשה לה? אף קול. הפורטוגזי הרגיש אדוות מכסות את גופו הכהה, החזק. הוא הרגיש קרוב לתעלומה. הוא ציפה שקולה יבקע בצעקה את השתיקה בכל רגע, באקסטזה בלתי נשלטת. במקום זה, הגיח מתוך החשכה צחוק נמוך, מושהה, ארוך, בטני, עשיר, מגונה...
הפה האחר — הגבר בוודאי פילס את דרכו לתוך הפה האחר, הפה הדחוס, המפואר, שופע המיניות שהיא נשאה כשהוא גלוי לעיני כול, כאחיו התאום של הפה שעל פניה... כך כל אחד היה יכול לראות את בשרניותם ואת מלאותם של רגשותיה המיניים... בשלים ופתוחים ואדומים... אהה...... אהה....... הגיע הקול. הבשר נפרץ בצייתנות על ידי התקפתו של הגבר, בליווי נאקות בטניות שחשפו את הדחיפות לתוכו, כל דחיפה מלווה באהההה.... אהההההה ארוך ומעונג, עד שקולה שקע.
ושוב דממה. ואז הגיע הקול כאילו היא נפצעה באלימות פתאום. אההה............. גופו של הפורטוגזי בער, מעונה מתשוקה. כל זעקה של האישה הרימה את הזין שלו בחשכה. וכמה זה בער. כל הרוח והשמש שהכו בו, הקור והחום, מי הים המלוחים, הפכו אותו לנוקשה ומלוח ומגורה ועכשיו הוא עמד זקור באפלה, מזנק עם כל שינוי בקולה של האישה. כשהגיעה זעקתה האחרונה הוא חשב שיגמור גם, הוא היה כל כך להוט ומתוח, מאזין למחזה ומדמיין את כל התפתחויותיו...
ועכשיו דממה. הם כנראה נרדמו. הפורטוגזי לא הצליח להירדם. הוא התרומם ומשך עליו את מכנסיו. הוא פתח את דלת ההזזה של הסטודיו שלו. האור דלק בחדר הסמוך. התריסים היו מורמים. והיא שכבה שם, עירומה וישנה. הגבר שרוע על גופה. לא משנה עד כמה חשק בה, ועכשיו זה היה בכל רגע, ביום ובלילה, כשהוא ראה אותה מסתובבת, עירומה כל כך בבגד הים שלה עד שיכול היה לראות את שערות הערווה המתולתלות משני צדיו של החלק התחתון ההדוק שלבשה. עירומה כל כך עד שהכתפיות נפלו לעתים קרובות וחשפו חצי משדיה... ובכל זאת הוא לא הצליח להביא את עצמו להיות אחד מהגברים עלומי השם האלה שעינגו אותה.
הוא לא יכול היה להביא את עצמו לקחת את הגוף הזה, שהיה שייך לכולם ושנהנה במידה שווה מהליטופים של כולם. זה עצר בעדו.
וכמה התקשה להתאפק כשנאלץ להקשיב לאותו מחזה כמעט בכל לילה.
היא הייתה בלתי נלאית. "היא נימפומנית," הוא חשב לעצמו. "אף פעם לא מסופקת... היא מפלצת... אני לא רוצה לאהוב מפלצת כזאת. היא בדיוק כמו הפה שלה, גדולה וזללנית ותמיד רעבה. לעולם לא אוכל לשמור אותה לעצמי..."
זה לא מה שהיא חשבה. איכשהו, היא הרגישה שממש בחדר הסמוך גר הגבר הנמרץ מכולם. היא חשה את עוצמתו אבל לא הצליחה לשבור את התנגדותו. בחושיה הנשיים ניחשה מה הרחיק אותו ממנה. היא החליטה להקריב למענו את עינוגיה והייתה בטוחה שהתוכנית שלה תעבוד.
ופתאום אף אחד לא הגיע לבקר אותה יותר. בכל לילה הוא הקשיב ולא היו שום קולות של אהבה. היא שכבה במיטתה והוא שמע אותה מתהפכת. הוא שמע את סיכות השיער שלה נופלות על הרצפה כשהתירה את שערה. אבל לא מעשה אהבה. הוא הסתקרן. הוא התחיל לחשוב עליה יותר ויותר.
לילה אחד שמע אותה נאנחת. הוא לא הצליח לישון. הוא הרים מעט את קולו ושאל: "למה את נאנחת?"
"אני לבד כאן ונזכרתי בסיפור איום ששמעתי היום. פגשתי על החוף אישה שדיברה אתי. היא הייתה אישה מסקרנת ונאה, מתוחה מאוד. הידיים שלה רעדו כל הזמן. התחלנו לדבר. היא תיארה לי את הבן שלה. כשהוא היה בן שלוש־עשרה הוא היה ילד יפה עם ריסים ארוכים כמו של ילדה, גוף דקיק, תספורת נאה של שיער חום מתולתל. הוא היה חכם ומבריק.
"הם התגוררו בפריז. הילד היה כרוך אחר קריאה באופן לא נורמלי. במיוחד אהב לקרוא משוררים. בגיל שלוש־עשרה הוא כבר ניסה לעשן ולשתות... אפילו סמים. אבל אמא שלו לא ידעה על כך דבר. יום אחד, כשהיה לבד בדירת הגג שבה הם גרו יחד, בזמן שאמו הייתה בחוץ (היא הייתה יוצאת לשתות כל הלילה), הוא שיחק בלתלות את עצמו. הוא בדיוק קרא על חייו של משורר שתלה את עצמו בעליית גג.
"הילד העביר את החבל הכבד מסביב לאחת הקורות ועמד על ארגז וקשר את החבל סביב צווארו. הוא אהב לדמיין את רעיון מותו ואת החרטה העמוקה. הוא אהב לדמיין איך אמו תרגיש כי הרי עכשיו נאלץ להתמודד בכל יום עם סוג של נטישה.
"טוב, הוא הידק את החבל סביב צווארו, סתם משחק, ופתאום מה שהוא הרגיש באותו רגע היה כל כך מדהים: הוא הרגיש עונג, עונג שחלף דרך גופו, תחושה שהוא מעולם לא הכיר קודם, שהתחילה מהמקום שממנו הוא משתין ואז התפשטה לאורך כל גופו. התחושה נמשכה רק כל עוד החבל היה מהודק לצווארו.
"התגלית הזאת הדהימה והפחידה אותו. הוא שחרר את החבל וחזר לספריו, סמוק ומוטרד. הוא לא ממש הצליח להאמין למה שקרה לו. מוזר שבאיברו הקטן והרפוי נוצרה עכשיו תחושה של תסיסה גדולה, כאילו הוא נמלא בדחפים חדשים, ולא כאלה שדוחקים בו להשתין. משהו גרם לו להתרומם ולהזדקף, הקשה אותו, בדיוק ברגע שבו החבל התהדק סביב צווארו.
"הילד לא סיפר על כך לאף אחד. הוא רצה לוודא שמה שקרה לו היה אמיתי. הוא בילה לילה חסר מנוחה במחשבה שהוא חלם את כל זה ושלמחרת לא יצליח לחוות את אותו העונג.
"הוא חיכה בסבלנות עד הערב הבא, עד שאמו תצא שוב, ואז טיפס על ארגז הסבון שלו והניח את הלולאה סביב צווארו הענוג ומשך מעט.
"התחושה הופיעה שוב. כשהחבל היה הדוק, משהו מעורר תאווה ומרומם רוח התרחש באזור איבר המין שלו, דבר שמעולם לא חש קודם לכן, עונג חריף יותר מאשר השתייה. הוא התענג על כך כמה דקות ואז הפסיק מפני שהדם פעם בראשו וצווארו כאב.
"אבל במשך מספר לילות הוא התנסה בכך, תמיד מוודא שהתחושה אמיתית ושהיא נגרמת מהידוק החבל. הוא ניסה לגרום לתחושה להתמהמה, הוא עמד שם, הטה את ראשו קדימה, החבל התהדק, וכך צפה בגופו שלו חווה את אקסטזת הזקפה. הפנים שלו הפכו גדושות אבל מהכאב שסביב צווארו הוא התעלם.
"העונג תמיד התחיל לאט, כמו כששותים יין. תחושת חמימות התפשטה ואז, כמו ליקר יקר, מילא נוזל את איבר המין. המתח הגובר היה מרגש ומילא אותו בתשוקה מעורפלת ומסתורית שאותה לא יכול היה לממש. כל זה היה מסתורי עבורו. הוא פחד לספר לאמו ואפילו לחבריו. הוא הרגיש שגילה תגלית. העונג היה עצום כל כך, הוא כמעט קינא מהמחשבה על כך שיחלוק אותו. הייתה לו תחושה עמומה שהוא יינזף על כך בחומרה, יותר מאשר על העישון או השתייה. המתח שנגרם לו היה גדול כל כך עד שהוא התרגז לפעמים. היה דבר אחד שהוא לא הצליח לגלות, איך לשחרר את הלחץ של העונג המתוח הזה שכמעט שבר אותו כשהגיע.
"לילה אחד, כשראשו בתוך לולאת החבל המתוח, הוא נתן לעונג לפלוש לאט אל גופו. זה התחיל במרכז הגוף. זרם ומילא את כולו, הקשיח את גופו, בער, מילא את האיבר הקטן בנוזל עוצמתי יותר מאלכוהול, כזה שכאב ודרש לצאת החוצה. זה מה שהוא הרגיש, את התשוקה לדחוף אותו החוצה אל החלל. אולי אם יהדק את החבל רק עוד קצת... הוא הוריד את ראשו כדי שיוכל לצפות בגופו. חריפות העונג הכריחה אותו להתכופף לכפיפה שדמתה לרגע הפליטה. הוא דחף את גופו קדימה, החליק מהארגז ונפל לחלל. כשנפל תשוקתו באה על סיפוקה. אבל הוא לא היה בחיים כדי לחוות את זה."
"איזה סיפור נורא," אמר הפורטוגזי. "אין פלא שאת לא מצליחה לישון."
"לפעמים מרגישים עונג כזה, מלווה במעין תשוקה לשים לזה סוף, זה כל כך חזק."
"את רוצה שאבוא אלייך ונדליק את האור ונדבר עד שתתגברי על המחשבות הנוראיות שלך?"
"כן, בבקשה, בוא..." אמרה המודל.
הפורטוגזי נכנס לסטודיו שלה, הוא היה גבוה מאוד וכהה מאוד ומילא את החדר בנוכחותו החיונית והעוצמתית. פיה של האישה נראה בחשכה. הוא הדליק נר ולאורו המהבהב היא חייכה אליו... זה כל מה שהוא היה יכול לעשות כדי לא להשליך את עצמו עליה. פיה היה כל כך מזמין, כל כך תפוח... כאילו נועד לנשיקה.
הוא התיישב לצדה על המיטה והם דיברו. אבל בעודם מדברים היא נרדמה. והפורטוגזי יכול היה להתבונן בה. שערה השחור היה פזור מסביבה על הכרית, כרית כהה. אפילו לאור הנר פיה זרח באדום והיה פתוח למחצה, כמו להבה.
הפורטוגזי התקרב אליה ונשק לה. היא התעוררה וכרכה את זרועותיה סביבו. הוא נשק לה בשנית. הפה נמס תחת שפתיו החזקות. הוא היה כל כך חם ורך ותפוח, לא דומה לשום פה שהוא טעם קודם לכן.
הפה נענה לנשיקתו, פתוח, וקצותיהם של שתי לשונות נפגשו. שדיה היו מוצקים ומתוחים כל כך, הוא הרגיש בהם נלחצים אל חזהו כשנישק אותה.
הוא הרגיש שהוא רוצה לעשות לה משהו שאף גבר לא עשה לה לפניו — הוא לא רצה שהיא תצחק כמו שהיא צחקה עבור האחרים — הוא רצה לחוות משהו חדש, והוא לא ידע מה זה יהיה.

אניאס נין (1903-1977) נולדה בצרפת. את רוב חייה הבוגרים בילתה בארצות־הברית שם אף התבססה כסופרת. פרסומה של נין בא לה בזכות יומניה אותם כתבה לאורך כשישה עשורים, החל מנערותה המוקדמת, וכן בזכות כתיבתה הארוטית שראתה אור רק לאחר מותה.

עוד על הספר

אולטריס אנאיס נין
ספר ראשון
החיים בפרובינסטאון

לאורך קו המפרץ עובר רחוב ראשי אחד, דייגים פורטוגזים יושבים במעגלים כמנהג האיטלקים ומפטפטים. ברחוב הראשי, מאחורי הבתים, רציפים באורכים שונים נמתחים על פני המים. על הרציפים האלה ניצבות בקתות, צריפים שבהם השתמשו פעם הדייגים לאחסון רשתות, כלים וסירות הדורשים תיקון. כאן מתגוררים האמנים. הגגות מחודדים ועשויים קורות עץ. הכול עשוי מעץ גס ומחוספס, כמו בטנהּ של אנייה ישנה. בשיא הגאות המים זורמים מתחת לרציפים, בשיא השפל הם נסוגים וחושפים רצועה ארוכה של חול.
הקירות דקים. אפשר לשמוע הכול. לעתים קרובות התריסים אינם מוּרדים ואפשר לראות הכול.
אין שומרים, אין אף אחד שיאמר: "תפסיקו את הרעש" או שיבחין מתי מישהו חוזר הביתה. אין מפקחים או בעלי בתים, רק הרציפים הבודדים בחשכת הלילה, צליל המים וחדרי הסטודיו הקטנים, הצריפיים, שמאכלסים מגוון של אנשים.
העיר מלאה בחיילים, במלחים ובנערות פורטוגזיות יפהפיות... ובמבקרי קיץ במכנסיים קצרים.
יש קולנוע אחד, בר אחד שאליו נשים לא מורשות להיכנס וכמה מועדוני לילה.
בסטודיו אחד גרה אחת מהמודלים של האמן. פיה גדול כל כך, מלא כל כך, בולט כל כך, שאי אפשר לראות שום דבר אחר מלבדו. כשהיא מביטה במישהו, אפשר לראות רק את הפה, כמו פה של אישה אפריקנית. היא נוהגת למשוח אודם בנדיבות רבה מדי ולפדר את פניה בלבן כך שפיה בולט אפילו יותר, מאפיל על שאר הפנים ואפילו על הגוף.
בגלל שידוע שהיא עובדת כמודל ומוכרת היטב בווילג' בניו יורק, אפשר היה להניח שיש לה גוף יפה, אבל איכשהו, אפשר להביט רק בפיה. כך או כך אפשר לדמיין את פיה האחר כשופע באותה מידה, מבטיח באותה מידה. בדיוק כמו שאפשר להרגיש שפיהן קפוץ השפתיים של נשים חסודות הוא בוודאי העתק זהה של מיניותן קפוצת השפתיים.
הפה הזה לבש בגד ים אדום בוהק מבוקר ועד ערב. היא גרה לבדה עם תריסים מורמים תמיד. אפשר היה לראות אותה מתלבשת בבוקר. אפשר היה לראות אותה ישנה, קודם כול, עד שעת בוקר מאוחרת, שרועה על מיטתה באי־סדר גדול. כך היה כשהייתה לבדה. היא הייתה לבדה רק לעתים רחוקות. לעתים קרובות היא שכבה במיטה, מוסתרת לגמרי על ידי זרוע כבדה, או גוף של גבר...
הם ישנו כאילו נאבקו ועכשיו היו מותשים. ישנו כל הבוקר, זה בזרועותיו של זה. בתנוחתם השלובה קשה היה לדמיין שהחיבוק השלוב הזה הוא זמני ותו לא. בערב הבא יהיה זה גבר אחר. למודל הייתה דרך פשוטה כל כך לפתור את הבעיה שלה. כשראתה גבר נאה ברחוב, היא כרכה את זרועה סביב זרועו, נשאה אליו מבט, חייכה ואמרה, "שלום."
זה היה עד כדי כך פשוט. רק לעתים רחוקות היא זכתה לשלום קריר בגלל פיה.
אחרי ששחררה את עצמה מחיבוקו של המבקר הלילי שלה מיהרה לעבודתה כמודל, כך שכולם בפרובינסטאון הכירו את הגוף שלה באופן פחות או יותר אינטימי. אלו שנכחו בשיעורי הציור הכירו אותו משעות ארוכות של התבוננות, ושאר העיירה מההיאבקויות, כמו אלה שהזכרתי קודם לכן.
היחיד שהיא לא הצליחה לפתות בקלות כזאת לחדרהּ היה השכן שלה, הנער הנאה ביותר בכל העיירה. בנו של דייג פורטוגזי, שהפך להיות קפטן של יאכטת שיט שהשיטה תיירים מסביב למפרץ בלילות בעבור דולר אחד.
הוא ישן בחדר לידה. עוד לפני שראה אותה הוא שמע את כל המהומה בחדר שלה. בלילה הקודם שמע נהמה של סיפוק מגוף כבד כלשהו ואז את צחוקה המעונג של אישה, צחוק כזה לא שמע לפני כן מעולם.
בעצם, הוא לא שמע בכלל על אישה שצוחקת בזמן שעשתה אהבה. הן תמיד נעשו רציניות ועזות־מבע, אפילו העליזות שבהן. הוא למד הרבה בחיי המלח שלו. הן תמיד נעשו רציניות. אפילו לא חייכו, כאילו שלעשות אהבה, אפילו עם זר, היה עסק רציני שאסור לנהוג בו בקלות ראש.
העונג שלהן תמיד היה כמו עונג של חיה, אפל יותר, מלווה בקולות משונים. חיות אינן צוחקות. נשים בוודאי נעשו חיות בלילה, כפי שסיפרו לנו באגדות ההן. אפילו יותר מגברים.
אבל לא המודל בעלת הפה השופע. היא צחקה כמו אישה שחורה שמדגדגים אותה. כל ליטוף גרם לה לצחוק בבוטות. והיה צחוק שונה עבור כל חלק נפרד בגוף. כשהוא שכב בחושך, מצדו השני של הקיר, הוא כמעט היה יכול לנחש איפה נגעו בה.
הוא בטוח התחיל בכפות רגליה, וזה דגדג אותה כי היא צחקקה. אלו בטח היו הקצוות של גופהּ כי היא צחקה בעליזות, בקלילות. הגבר שאתה בטח נגע בצלעותיה, בכתפיה, בזרועותיה, ברגליה. לפתע, צחוקה השתנה. קולה עלה כאילו הכאיבו לה מעט והיא נעשתה פגיעה יותר.
הוא ידע להבחין. היא צחקה כמו מישהו שצולל לתוך מים קרים מדי, מתנשף, ואז מרגיש את התגובה החמימה, נהנה מהתחושה החדשה.
היא צחקה כאילו העונג היה דבר חדש והתחיל לפלוש לתוכה. אה... אהה... בקע קולהּ בחשכה. גם אם היה יכול לראות אותה נעה, מודעותו לעונג שלה לא הייתה חדה כל כך. הוא הרגיש שהעונג הזה שלה נע כאדוות דרך שריריו. הקירות היו כל כך דקים שהוא הרגיש את זה בכל גופו. אהה... אהה.... שתיקה השתררה. השתיקה הפריעה לפורטוגזי יותר מכול. מה יכול היה להשתיק אותה כך, אחרי ההנאה הגואה והפתוחה שלה? איזה ליטוף יכול היה להשתיק אותה בפתאומיות כזו, כאילו העונג עמוק מדי מכדי לספק לו הוכחה מוחצנת? הוא ניסה לנחש. הוא ידע שהיא עירומה כי שמע אותה אומרת, "בוא נוריד את כל הבגדים שלנו." מה הגבר עשה לה? אף קול. הפורטוגזי הרגיש אדוות מכסות את גופו הכהה, החזק. הוא הרגיש קרוב לתעלומה. הוא ציפה שקולה יבקע בצעקה את השתיקה בכל רגע, באקסטזה בלתי נשלטת. במקום זה, הגיח מתוך החשכה צחוק נמוך, מושהה, ארוך, בטני, עשיר, מגונה...
הפה האחר — הגבר בוודאי פילס את דרכו לתוך הפה האחר, הפה הדחוס, המפואר, שופע המיניות שהיא נשאה כשהוא גלוי לעיני כול, כאחיו התאום של הפה שעל פניה... כך כל אחד היה יכול לראות את בשרניותם ואת מלאותם של רגשותיה המיניים... בשלים ופתוחים ואדומים... אהה...... אהה....... הגיע הקול. הבשר נפרץ בצייתנות על ידי התקפתו של הגבר, בליווי נאקות בטניות שחשפו את הדחיפות לתוכו, כל דחיפה מלווה באהההה.... אהההההה ארוך ומעונג, עד שקולה שקע.
ושוב דממה. ואז הגיע הקול כאילו היא נפצעה באלימות פתאום. אההה............. גופו של הפורטוגזי בער, מעונה מתשוקה. כל זעקה של האישה הרימה את הזין שלו בחשכה. וכמה זה בער. כל הרוח והשמש שהכו בו, הקור והחום, מי הים המלוחים, הפכו אותו לנוקשה ומלוח ומגורה ועכשיו הוא עמד זקור באפלה, מזנק עם כל שינוי בקולה של האישה. כשהגיעה זעקתה האחרונה הוא חשב שיגמור גם, הוא היה כל כך להוט ומתוח, מאזין למחזה ומדמיין את כל התפתחויותיו...
ועכשיו דממה. הם כנראה נרדמו. הפורטוגזי לא הצליח להירדם. הוא התרומם ומשך עליו את מכנסיו. הוא פתח את דלת ההזזה של הסטודיו שלו. האור דלק בחדר הסמוך. התריסים היו מורמים. והיא שכבה שם, עירומה וישנה. הגבר שרוע על גופה. לא משנה עד כמה חשק בה, ועכשיו זה היה בכל רגע, ביום ובלילה, כשהוא ראה אותה מסתובבת, עירומה כל כך בבגד הים שלה עד שיכול היה לראות את שערות הערווה המתולתלות משני צדיו של החלק התחתון ההדוק שלבשה. עירומה כל כך עד שהכתפיות נפלו לעתים קרובות וחשפו חצי משדיה... ובכל זאת הוא לא הצליח להביא את עצמו להיות אחד מהגברים עלומי השם האלה שעינגו אותה.
הוא לא יכול היה להביא את עצמו לקחת את הגוף הזה, שהיה שייך לכולם ושנהנה במידה שווה מהליטופים של כולם. זה עצר בעדו.
וכמה התקשה להתאפק כשנאלץ להקשיב לאותו מחזה כמעט בכל לילה.
היא הייתה בלתי נלאית. "היא נימפומנית," הוא חשב לעצמו. "אף פעם לא מסופקת... היא מפלצת... אני לא רוצה לאהוב מפלצת כזאת. היא בדיוק כמו הפה שלה, גדולה וזללנית ותמיד רעבה. לעולם לא אוכל לשמור אותה לעצמי..."
זה לא מה שהיא חשבה. איכשהו, היא הרגישה שממש בחדר הסמוך גר הגבר הנמרץ מכולם. היא חשה את עוצמתו אבל לא הצליחה לשבור את התנגדותו. בחושיה הנשיים ניחשה מה הרחיק אותו ממנה. היא החליטה להקריב למענו את עינוגיה והייתה בטוחה שהתוכנית שלה תעבוד.
ופתאום אף אחד לא הגיע לבקר אותה יותר. בכל לילה הוא הקשיב ולא היו שום קולות של אהבה. היא שכבה במיטתה והוא שמע אותה מתהפכת. הוא שמע את סיכות השיער שלה נופלות על הרצפה כשהתירה את שערה. אבל לא מעשה אהבה. הוא הסתקרן. הוא התחיל לחשוב עליה יותר ויותר.
לילה אחד שמע אותה נאנחת. הוא לא הצליח לישון. הוא הרים מעט את קולו ושאל: "למה את נאנחת?"
"אני לבד כאן ונזכרתי בסיפור איום ששמעתי היום. פגשתי על החוף אישה שדיברה אתי. היא הייתה אישה מסקרנת ונאה, מתוחה מאוד. הידיים שלה רעדו כל הזמן. התחלנו לדבר. היא תיארה לי את הבן שלה. כשהוא היה בן שלוש־עשרה הוא היה ילד יפה עם ריסים ארוכים כמו של ילדה, גוף דקיק, תספורת נאה של שיער חום מתולתל. הוא היה חכם ומבריק.
"הם התגוררו בפריז. הילד היה כרוך אחר קריאה באופן לא נורמלי. במיוחד אהב לקרוא משוררים. בגיל שלוש־עשרה הוא כבר ניסה לעשן ולשתות... אפילו סמים. אבל אמא שלו לא ידעה על כך דבר. יום אחד, כשהיה לבד בדירת הגג שבה הם גרו יחד, בזמן שאמו הייתה בחוץ (היא הייתה יוצאת לשתות כל הלילה), הוא שיחק בלתלות את עצמו. הוא בדיוק קרא על חייו של משורר שתלה את עצמו בעליית גג.
"הילד העביר את החבל הכבד מסביב לאחת הקורות ועמד על ארגז וקשר את החבל סביב צווארו. הוא אהב לדמיין את רעיון מותו ואת החרטה העמוקה. הוא אהב לדמיין איך אמו תרגיש כי הרי עכשיו נאלץ להתמודד בכל יום עם סוג של נטישה.
"טוב, הוא הידק את החבל סביב צווארו, סתם משחק, ופתאום מה שהוא הרגיש באותו רגע היה כל כך מדהים: הוא הרגיש עונג, עונג שחלף דרך גופו, תחושה שהוא מעולם לא הכיר קודם, שהתחילה מהמקום שממנו הוא משתין ואז התפשטה לאורך כל גופו. התחושה נמשכה רק כל עוד החבל היה מהודק לצווארו.
"התגלית הזאת הדהימה והפחידה אותו. הוא שחרר את החבל וחזר לספריו, סמוק ומוטרד. הוא לא ממש הצליח להאמין למה שקרה לו. מוזר שבאיברו הקטן והרפוי נוצרה עכשיו תחושה של תסיסה גדולה, כאילו הוא נמלא בדחפים חדשים, ולא כאלה שדוחקים בו להשתין. משהו גרם לו להתרומם ולהזדקף, הקשה אותו, בדיוק ברגע שבו החבל התהדק סביב צווארו.
"הילד לא סיפר על כך לאף אחד. הוא רצה לוודא שמה שקרה לו היה אמיתי. הוא בילה לילה חסר מנוחה במחשבה שהוא חלם את כל זה ושלמחרת לא יצליח לחוות את אותו העונג.
"הוא חיכה בסבלנות עד הערב הבא, עד שאמו תצא שוב, ואז טיפס על ארגז הסבון שלו והניח את הלולאה סביב צווארו הענוג ומשך מעט.
"התחושה הופיעה שוב. כשהחבל היה הדוק, משהו מעורר תאווה ומרומם רוח התרחש באזור איבר המין שלו, דבר שמעולם לא חש קודם לכן, עונג חריף יותר מאשר השתייה. הוא התענג על כך כמה דקות ואז הפסיק מפני שהדם פעם בראשו וצווארו כאב.
"אבל במשך מספר לילות הוא התנסה בכך, תמיד מוודא שהתחושה אמיתית ושהיא נגרמת מהידוק החבל. הוא ניסה לגרום לתחושה להתמהמה, הוא עמד שם, הטה את ראשו קדימה, החבל התהדק, וכך צפה בגופו שלו חווה את אקסטזת הזקפה. הפנים שלו הפכו גדושות אבל מהכאב שסביב צווארו הוא התעלם.
"העונג תמיד התחיל לאט, כמו כששותים יין. תחושת חמימות התפשטה ואז, כמו ליקר יקר, מילא נוזל את איבר המין. המתח הגובר היה מרגש ומילא אותו בתשוקה מעורפלת ומסתורית שאותה לא יכול היה לממש. כל זה היה מסתורי עבורו. הוא פחד לספר לאמו ואפילו לחבריו. הוא הרגיש שגילה תגלית. העונג היה עצום כל כך, הוא כמעט קינא מהמחשבה על כך שיחלוק אותו. הייתה לו תחושה עמומה שהוא יינזף על כך בחומרה, יותר מאשר על העישון או השתייה. המתח שנגרם לו היה גדול כל כך עד שהוא התרגז לפעמים. היה דבר אחד שהוא לא הצליח לגלות, איך לשחרר את הלחץ של העונג המתוח הזה שכמעט שבר אותו כשהגיע.
"לילה אחד, כשראשו בתוך לולאת החבל המתוח, הוא נתן לעונג לפלוש לאט אל גופו. זה התחיל במרכז הגוף. זרם ומילא את כולו, הקשיח את גופו, בער, מילא את האיבר הקטן בנוזל עוצמתי יותר מאלכוהול, כזה שכאב ודרש לצאת החוצה. זה מה שהוא הרגיש, את התשוקה לדחוף אותו החוצה אל החלל. אולי אם יהדק את החבל רק עוד קצת... הוא הוריד את ראשו כדי שיוכל לצפות בגופו. חריפות העונג הכריחה אותו להתכופף לכפיפה שדמתה לרגע הפליטה. הוא דחף את גופו קדימה, החליק מהארגז ונפל לחלל. כשנפל תשוקתו באה על סיפוקה. אבל הוא לא היה בחיים כדי לחוות את זה."
"איזה סיפור נורא," אמר הפורטוגזי. "אין פלא שאת לא מצליחה לישון."
"לפעמים מרגישים עונג כזה, מלווה במעין תשוקה לשים לזה סוף, זה כל כך חזק."
"את רוצה שאבוא אלייך ונדליק את האור ונדבר עד שתתגברי על המחשבות הנוראיות שלך?"
"כן, בבקשה, בוא..." אמרה המודל.
הפורטוגזי נכנס לסטודיו שלה, הוא היה גבוה מאוד וכהה מאוד ומילא את החדר בנוכחותו החיונית והעוצמתית. פיה של האישה נראה בחשכה. הוא הדליק נר ולאורו המהבהב היא חייכה אליו... זה כל מה שהוא היה יכול לעשות כדי לא להשליך את עצמו עליה. פיה היה כל כך מזמין, כל כך תפוח... כאילו נועד לנשיקה.
הוא התיישב לצדה על המיטה והם דיברו. אבל בעודם מדברים היא נרדמה. והפורטוגזי יכול היה להתבונן בה. שערה השחור היה פזור מסביבה על הכרית, כרית כהה. אפילו לאור הנר פיה זרח באדום והיה פתוח למחצה, כמו להבה.
הפורטוגזי התקרב אליה ונשק לה. היא התעוררה וכרכה את זרועותיה סביבו. הוא נשק לה בשנית. הפה נמס תחת שפתיו החזקות. הוא היה כל כך חם ורך ותפוח, לא דומה לשום פה שהוא טעם קודם לכן.
הפה נענה לנשיקתו, פתוח, וקצותיהם של שתי לשונות נפגשו. שדיה היו מוצקים ומתוחים כל כך, הוא הרגיש בהם נלחצים אל חזהו כשנישק אותה.
הוא הרגיש שהוא רוצה לעשות לה משהו שאף גבר לא עשה לה לפניו — הוא לא רצה שהיא תצחק כמו שהיא צחקה עבור האחרים — הוא רצה לחוות משהו חדש, והוא לא ידע מה זה יהיה.