סדרת הצבעים 4 - קוראים להם גרין
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
סדרת הצבעים 4 - קוראים להם גרין
מכר
מאות
עותקים
סדרת הצבעים 4 - קוראים להם גרין
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

סדרת הצבעים 4 - קוראים להם גרין

3.8 כוכבים (4 דירוגים)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • תרגום: אסתר פנסטר
  • הוצאה: אדל
  • תאריך הוצאה: פברואר 2021
  • קטגוריה: רומן רומנטי
  • מספר עמודים: 97 עמ' מודפסים

ניתן לרכישה גם במארז

תקציר

בלאק
יש דברים שהשתנו, אבל דברים רבים נותרו בדיוק כפי שהיו. דבר אחד אני יודע לבטח: רוז לנצח תהיה שלי, בחיים האלה וגם בעולם הבא. גם אם הפרתי את ההבטחה שהבטחתי לה. גם אם שברתי את ליבה.

יש דברים שקשה לי לוותר עליהם. קשה אפילו יותר מכפי שחשבתי, וזה בסדר, כל מה שעליי לעשות זה לדאוג לכך שהיא לעולם לא תגלה.

הבעיה היא שלא קל להסתיר מרוז דברים, והכי גרוע זה שהכול מתפוצץ לנו בפנים ודווקא בחג המולד, החג האהוב עליה בשנה.

רוז
הוא חושב שאני לא יודעת, אבל הוא טועה.
הוא מסתיר ממני משהו גדול, משהו שישנה את הכול, ולא אעבור על כך לסדר היום. אבל מה אם זה יעלה לי בכל מה שאני אוהבת? מה אם אאבד את בלאק?

קוראים להם גרין מאת טי. אל. סמית', סופרת רבי המכר של עיתון יו־אס־איי טודיי, הוא נובלה בסדרת הצבעים. שני הספרים הראשונים בסדרה, קוראים לי בלאק וקוראים לה רד הם דואט. הספר השלישי, קוראים לזה וויט, יכול להיקרא כספר יחיד. נובלה זו ממשיכה את סיפור האהבתם של בלאק ושל רוז שמגיעה לצומת דרכים גורלי.

 

פרק ראשון

1
בלאק
 
זה קורה בשעה האפלה ביותר, שבה שמי הלילה שחורים והרוח מכה בך בכל עוזה, צובטת אותך ומשתמשת בך כאילו היית כלי נשק. זו השעה שבה זה קורה. זה הזמן שבו אני עושה את הדבר הנורא ביותר. משהו שחשבתי שלעולם לא אעשה שוב. אבל האפלה משתלטת עליי, כפי שעשתה הרבה פעמים בעבר, וכשהיא קוראת לי כמעט בלתי אפשרי מבחינתי להתנגד לה.
קול הגריסה תחת מגפיי מחזיר אליי זיכרונות מזמנים שבהם לא הייתי צריך לחשוב על אף אחד מלבדי. בכנות, באותם זמנים לא היה לי אכפת מאף אחד. עכשיו יש לי יותר. החיים שלי מושלמים כמעט. המשפחה שלי שלמה. יש אנשים שעבורם החיים שלי מושלמים. היא הופכת אותם למושלמים, רק בעצם היותה בתוכם.
רוז שלי.
אבל בפנים... עמוק בפנים האפלה מאיימת להסתנן אל פני השטח ולצאת כדי לשחק ולפעמים אני חייב לאפשר לה. זה הדבר הנכון לעשות. בהרבה מובנים הדבר הנכון יהיה לא לכלוא אותה בפנים, זה עוזר לי להמשיך להיות הגבר שאני צריך להיות בשביל רוז, או סוג הגבר שאני חושב שהיא צריכה, בכל אופן. זה עוזר לי להיות הגבר שהיא רוצה. לא, הגבר שמגיע לה. גבר שנמצא בבית. זה עוזר לי להיות האבא שאני תמיד צריך להיות מפני שהם אוחזים בליבי. כל אחד מהם אוחז בפיסה ממנו, ולאף אחד אחר אין סיכוי בכלל. אני לא בטוח איך זה קרה. רוז בוודאי גזלה אותו ממני כשהייתי בן שש־עשרה. בכנות? מאז ליבי לא היה ברשותי בשלמותו.
וזה בסדר. ככה אני אוהב את זה. זה מה שהיא ראויה לו. אם נגזר על ליבי להיות בחזקת מישהי, זו צריכה להיות רוז. הייתי מוכן בשמחה לקרוע את ליבי הפועם מחזי ולהגיש לה אותו, רק כדי שהיא תבין באמת שהוא פועם רק עבורה. בלעדיה אני איש מת מהלך.
"לא אתה."
המילים שלו יוצאות מפיו כשידיו נופלות לצידי גופו. הוא מניד בראשו ונרתע. אני יכול להרגיש את האכזבה שבוודאי תרגיש רוז. היא דולפת ממני, אבל לא עוצרת אותי מלעשות את מה שאני עומד לעשות. היא לא יכולה לעצור אותי.
"אתה לא אמור להיות פה," הוא מנסה שוב.
הרוח מתחזקת וסוטרת על פניי, ומגפיי השחורים נשארים בדיוק באותו המקום כשאני מביט בו. ידי הימנית מתהדקת סביב האקדח, המשתיק כבר מוברג למקומו.
"הפסקת," הוא אומר בקול תזזיתי, מבוהל מפני שאני לא עונה לו, עיניו מחפשות סביב בבהלה אחר דרך מילוט, אבל אין אחת כזאת.
הנערה ששוכבת מאחוריו זזה. חשבתי שהיא מתה, אבל נראה שטעיתי. הוא מביט בה ואז שוב בי. "מצאתי אותה ככה, אני נשבע. אתה חייב להאמין לי."
הוא משקר. הנערה מתאוששת. היא מצליחה להתיישב והפה שלה נפתח כדי לצרוח, אבל אני מניד בראשי באזהרה וצועק, "עופי מפה!"
היא נעמדת ומועדת ואז מנסה להימלט, אבל הוא עומד בדרכה. "אתה לא יכול לשחרר אותה ואותי לא! רק ניסיתי לעזור לה."
דמעות נופלות מעיניה כשהוא נוגע בבטנה. היא מפחדת ממנו. מבוהלת. אבל היא מבוהלת יותר מהאקדח שבידי. ידו נופלת מהמותניים שלה והיא רצה, חולפת על פניי ויוצאת מהסמטה.
עכשיו רק אני והוא פה. אצבעי כבר מתחננת ללחוץ על ההדק ולגמור את הכול. לגמור אותו. הוא חולה. צפיתי בו מכה את הנערה וגורר אותה לסמטה כאילו הייתה לא יותר מאשר צעצוע, שהייתה לו כל הזכות לשחק בו.
לא הייתה לו זכות. היא לא הרשתה לו לגעת בה ככה.
רוז.
השם שלה עולה במחשבותיי.
אני מניד בראשי. אני אמור להיות בבית עכשיו, איתה, במיטה, כשאנחנו מכורבלים ואני מנשק אותה במורד צווארה ומסיט את שערה הבלונדיני והארוך מדרכי ואז מושך אותה קרוב אליי.
"נו, בחייך, גבר! אנחנו יכולים להגיע לאיזו הבנה!"
אני נשלף מהערפול שאליו שקעתי בחזרה אל הדבר שבו אני צריך להתרכז כרגע. אני צריך להיות פה עכשיו, לא לתת למחשבותיי לנדוד אל אשתי ואל ילדיי הישנים.
זו לא הפעם הראשונה. חיסול הוא חיסול ולא משנה כמה היעד מנסה להתחמק מגורלו. הכסף שולם ועליי להשלים את עבודתי. הקורבן של המפלצת הזאת היה הקורבן האחרון שלה, ולגביי... טוב, הוא לא יהיה האחרון שלי, ולא משנה כמה אני מנסה לשכנע את עצמי אחרת.
"אני יכול לשלם לך. כפול מכל מה ששילמו לך." הוא נושך את שפתו ומשפיל את מבטו. הוא משקר. אין לו כסף, וזה גם לא משנה. גם אם הוא היה האיש העשיר ביותר על פני כדור הארץ, החוזה המקורי הוא החוזה המחייב. אתה לא שובר את המילה שלך. זה הקוד שלפיו אני חי, וככה תמיד ניהלתי את עסקיי. ככה אני עובד במיטבי וזו הסיבה לכך שאני מבוקש בתחום שלי.
אני אפילו לא טורח לענות. הינד ראש קל מספיק. סירנות נשמעות במרחק. חוגגים שיכורים פוסעים על המדרכה לא רחוק מאיתנו. אף אחד מהם לא מביט לעבר הסמטה. למה שהם יסתכלו? יש חושך והחשיכה מאיימת. הסמטה היא מעבר צר ביותר בין שני בנייני לבנים, למה שמישהו בכלל ירצה להיכנס אליה?
אם יש משהו שאתה לומד בילדותך זה לא להיכנס למקומות שבהם אי אפשר לראות אותך. אנשים כמוני מסתתרים בצללים ובמקומות מפוקפקים כמו אלה, ואנשים מסוכנים עלולים לרצוח אותך.
זה מה שאנחנו עושים. אנחנו מחסלים אנשים לפי החוזים שאנחנו מקבלים. זו העבודה שלי ואני מוודא שהיא תיעשה על הצד הטוב ביותר. כראוי. בלי בלגן. ניסיון אחד וזה מספיק.
גם ג'ון אדם כזה. זה המקום שאליו הוא מביא את הקורבנות שלו. זה מהמקומות האלה שאף אחד לא רוצה להיכנס אליו, ולכן גם אם הקורבן שלך יצרח, אף אחד לא ישמע אותו, או אותה.
הוא מבין שמאמציו לא נושאים פרי ונושם עמוק. עיניו מעפעפות והוא מנסה לרוץ ולחלוף על פניי, אבל אף אחד לא מצליח לברוח ממני אם אני לא מאפשר לו את זה, ואין לי שום כוונה לאפשר לו לברוח ממני.
עיניו מבינות את זה לפני שהגוף שלו מבין. הן מתרחבות כשהאצבע שלי לוחצת על ההדק. הוא נופל על הקרקע. ידיו מתרוממות אל החזה שלו ועיניו כבר לא מביטות בי. למה שהוא יביט בי כשנותרו לו רק דקות לחיות?
אף אחד לא עומד להציל אותו. לא בחיים האלה.
אני נושם עמוק כשג'ון נושם את נשימתו האחרונה, וחיוך עולה על שפתיי כשאני מסתובב ויוצא מהסמטה.
חזרתי.

עוד על הספר

  • תרגום: אסתר פנסטר
  • הוצאה: אדל
  • תאריך הוצאה: פברואר 2021
  • קטגוריה: רומן רומנטי
  • מספר עמודים: 97 עמ' מודפסים

ניתן לרכישה גם במארז

סדרת הצבעים 4 - קוראים להם גרין טי. אל. סמית'
1
בלאק
 
זה קורה בשעה האפלה ביותר, שבה שמי הלילה שחורים והרוח מכה בך בכל עוזה, צובטת אותך ומשתמשת בך כאילו היית כלי נשק. זו השעה שבה זה קורה. זה הזמן שבו אני עושה את הדבר הנורא ביותר. משהו שחשבתי שלעולם לא אעשה שוב. אבל האפלה משתלטת עליי, כפי שעשתה הרבה פעמים בעבר, וכשהיא קוראת לי כמעט בלתי אפשרי מבחינתי להתנגד לה.
קול הגריסה תחת מגפיי מחזיר אליי זיכרונות מזמנים שבהם לא הייתי צריך לחשוב על אף אחד מלבדי. בכנות, באותם זמנים לא היה לי אכפת מאף אחד. עכשיו יש לי יותר. החיים שלי מושלמים כמעט. המשפחה שלי שלמה. יש אנשים שעבורם החיים שלי מושלמים. היא הופכת אותם למושלמים, רק בעצם היותה בתוכם.
רוז שלי.
אבל בפנים... עמוק בפנים האפלה מאיימת להסתנן אל פני השטח ולצאת כדי לשחק ולפעמים אני חייב לאפשר לה. זה הדבר הנכון לעשות. בהרבה מובנים הדבר הנכון יהיה לא לכלוא אותה בפנים, זה עוזר לי להמשיך להיות הגבר שאני צריך להיות בשביל רוז, או סוג הגבר שאני חושב שהיא צריכה, בכל אופן. זה עוזר לי להיות הגבר שהיא רוצה. לא, הגבר שמגיע לה. גבר שנמצא בבית. זה עוזר לי להיות האבא שאני תמיד צריך להיות מפני שהם אוחזים בליבי. כל אחד מהם אוחז בפיסה ממנו, ולאף אחד אחר אין סיכוי בכלל. אני לא בטוח איך זה קרה. רוז בוודאי גזלה אותו ממני כשהייתי בן שש־עשרה. בכנות? מאז ליבי לא היה ברשותי בשלמותו.
וזה בסדר. ככה אני אוהב את זה. זה מה שהיא ראויה לו. אם נגזר על ליבי להיות בחזקת מישהי, זו צריכה להיות רוז. הייתי מוכן בשמחה לקרוע את ליבי הפועם מחזי ולהגיש לה אותו, רק כדי שהיא תבין באמת שהוא פועם רק עבורה. בלעדיה אני איש מת מהלך.
"לא אתה."
המילים שלו יוצאות מפיו כשידיו נופלות לצידי גופו. הוא מניד בראשו ונרתע. אני יכול להרגיש את האכזבה שבוודאי תרגיש רוז. היא דולפת ממני, אבל לא עוצרת אותי מלעשות את מה שאני עומד לעשות. היא לא יכולה לעצור אותי.
"אתה לא אמור להיות פה," הוא מנסה שוב.
הרוח מתחזקת וסוטרת על פניי, ומגפיי השחורים נשארים בדיוק באותו המקום כשאני מביט בו. ידי הימנית מתהדקת סביב האקדח, המשתיק כבר מוברג למקומו.
"הפסקת," הוא אומר בקול תזזיתי, מבוהל מפני שאני לא עונה לו, עיניו מחפשות סביב בבהלה אחר דרך מילוט, אבל אין אחת כזאת.
הנערה ששוכבת מאחוריו זזה. חשבתי שהיא מתה, אבל נראה שטעיתי. הוא מביט בה ואז שוב בי. "מצאתי אותה ככה, אני נשבע. אתה חייב להאמין לי."
הוא משקר. הנערה מתאוששת. היא מצליחה להתיישב והפה שלה נפתח כדי לצרוח, אבל אני מניד בראשי באזהרה וצועק, "עופי מפה!"
היא נעמדת ומועדת ואז מנסה להימלט, אבל הוא עומד בדרכה. "אתה לא יכול לשחרר אותה ואותי לא! רק ניסיתי לעזור לה."
דמעות נופלות מעיניה כשהוא נוגע בבטנה. היא מפחדת ממנו. מבוהלת. אבל היא מבוהלת יותר מהאקדח שבידי. ידו נופלת מהמותניים שלה והיא רצה, חולפת על פניי ויוצאת מהסמטה.
עכשיו רק אני והוא פה. אצבעי כבר מתחננת ללחוץ על ההדק ולגמור את הכול. לגמור אותו. הוא חולה. צפיתי בו מכה את הנערה וגורר אותה לסמטה כאילו הייתה לא יותר מאשר צעצוע, שהייתה לו כל הזכות לשחק בו.
לא הייתה לו זכות. היא לא הרשתה לו לגעת בה ככה.
רוז.
השם שלה עולה במחשבותיי.
אני מניד בראשי. אני אמור להיות בבית עכשיו, איתה, במיטה, כשאנחנו מכורבלים ואני מנשק אותה במורד צווארה ומסיט את שערה הבלונדיני והארוך מדרכי ואז מושך אותה קרוב אליי.
"נו, בחייך, גבר! אנחנו יכולים להגיע לאיזו הבנה!"
אני נשלף מהערפול שאליו שקעתי בחזרה אל הדבר שבו אני צריך להתרכז כרגע. אני צריך להיות פה עכשיו, לא לתת למחשבותיי לנדוד אל אשתי ואל ילדיי הישנים.
זו לא הפעם הראשונה. חיסול הוא חיסול ולא משנה כמה היעד מנסה להתחמק מגורלו. הכסף שולם ועליי להשלים את עבודתי. הקורבן של המפלצת הזאת היה הקורבן האחרון שלה, ולגביי... טוב, הוא לא יהיה האחרון שלי, ולא משנה כמה אני מנסה לשכנע את עצמי אחרת.
"אני יכול לשלם לך. כפול מכל מה ששילמו לך." הוא נושך את שפתו ומשפיל את מבטו. הוא משקר. אין לו כסף, וזה גם לא משנה. גם אם הוא היה האיש העשיר ביותר על פני כדור הארץ, החוזה המקורי הוא החוזה המחייב. אתה לא שובר את המילה שלך. זה הקוד שלפיו אני חי, וככה תמיד ניהלתי את עסקיי. ככה אני עובד במיטבי וזו הסיבה לכך שאני מבוקש בתחום שלי.
אני אפילו לא טורח לענות. הינד ראש קל מספיק. סירנות נשמעות במרחק. חוגגים שיכורים פוסעים על המדרכה לא רחוק מאיתנו. אף אחד מהם לא מביט לעבר הסמטה. למה שהם יסתכלו? יש חושך והחשיכה מאיימת. הסמטה היא מעבר צר ביותר בין שני בנייני לבנים, למה שמישהו בכלל ירצה להיכנס אליה?
אם יש משהו שאתה לומד בילדותך זה לא להיכנס למקומות שבהם אי אפשר לראות אותך. אנשים כמוני מסתתרים בצללים ובמקומות מפוקפקים כמו אלה, ואנשים מסוכנים עלולים לרצוח אותך.
זה מה שאנחנו עושים. אנחנו מחסלים אנשים לפי החוזים שאנחנו מקבלים. זו העבודה שלי ואני מוודא שהיא תיעשה על הצד הטוב ביותר. כראוי. בלי בלגן. ניסיון אחד וזה מספיק.
גם ג'ון אדם כזה. זה המקום שאליו הוא מביא את הקורבנות שלו. זה מהמקומות האלה שאף אחד לא רוצה להיכנס אליו, ולכן גם אם הקורבן שלך יצרח, אף אחד לא ישמע אותו, או אותה.
הוא מבין שמאמציו לא נושאים פרי ונושם עמוק. עיניו מעפעפות והוא מנסה לרוץ ולחלוף על פניי, אבל אף אחד לא מצליח לברוח ממני אם אני לא מאפשר לו את זה, ואין לי שום כוונה לאפשר לו לברוח ממני.
עיניו מבינות את זה לפני שהגוף שלו מבין. הן מתרחבות כשהאצבע שלי לוחצת על ההדק. הוא נופל על הקרקע. ידיו מתרוממות אל החזה שלו ועיניו כבר לא מביטות בי. למה שהוא יביט בי כשנותרו לו רק דקות לחיות?
אף אחד לא עומד להציל אותו. לא בחיים האלה.
אני נושם עמוק כשג'ון נושם את נשימתו האחרונה, וחיוך עולה על שפתיי כשאני מסתובב ויוצא מהסמטה.
חזרתי.