בא בימים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
בא בימים
מכר
מאות
עותקים
בא בימים
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

בא בימים

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    יורם קניוק (2 במאי 1930 – 8 ביוני 2013) היה סופר, צייר ופובליציסט ישראלי.

    על אף שמבחינת גילו שייך קניוק לדור הפלמ"ח, הרי שמבחינה ספרותית נהוג לזהותו עם ספרות דור המדינה שראשיתה בשנות ה-60 של המאה ה-20, השנים שבהן החלה יצירתו לפרוח. ספריו על-פי רוב כתובים בטכניקה של זרם התודעה. לעתים קרובות כתיבתו נעה בין הממשי להזוי, בין המיתוס לבין החוויה. לצד זאת, ניתן לזהות בכתיבתו ערבוב מתמיד בין רומנים בדיוניים ובין כתיבה ביוגרפית ואוטוביוגרפית. בראשית דרכו הספרותית פרסם קניוק סיפורים קצרים, וב-1963 הוציא את ספרו הראשון בעברית, קובץ הסיפורים "היורד למעלה" (ספר זה פורסם עוד קודם לכן באנגלית).
    את כתיבתו של קניוק ניתן לחלק לשלוש סוגות עיקריות: רומנים בדיוניים ארוכים, נובלות וסיפורים קצרים, וכתיבה ביוגרפית ואוטוביוגרפית. עם זאת, אין החלוקה ברורה, בעיקר בגלל סגנון כתיבתו של קניוק ששובר בהתמדה את ההבחנה בין דמיון ומציאות. ספריו של קניוק, שזכו בפרסי ספרות רבים, תורגמו לעשרים שפות. בעבר עסק קניוק גם בכתיבת מאמרים פובליציסטיים.
     

    תקציר

    אורלוב הוא צייר זקן ונבגד המצייר מתים לפרנסתו. לילה אחד מתקשרת אליו אלמנה טרייה ומזמינה אותו לצייר את קלסתרו של בעלה המת. המפגש בין שניהם מוליד מחול נוגע ללב של כנות, חמלה וזיכרון. אורלוב, שׂבע ימים וכישלונות, פורש בפני האישה הזרה את סיפור חייו, והיא מחזירה לו בסיפור מפתיע משלה. ככל שהלילה מעמיק והשעות נוקפות, אורלוב מגלה כי המת שאותו הוא מצייר אינו זר לו לגמרי – גילוי שצובע באור חדש את המפגש ביניהם, שני מכרים שלא נפגשו מעולם.

    בפתח העשור התשיעי לחייו, יורם קניוק מוציא מתחת ידו נובלה חדשה ויפהפייה, מרוכזת וצלולה כבדולח. בסגנונו הייחודי והכן, המערב חומרים אוטוביוגרפיים ובדיוניים, זיכרונות אמיתיים ואפשריים, רוקם קניוק בעצבים חשופים סיפור מרגש על צייר כושל ובא בימים הלומד להשלים עם ניצחונו, על שלם שנולד מתוך החסר, על קלוּת שנקנית ביגיעה, ועל התנגשות חזיתית עם החיים דווקא על סף המוות.

    יורם קניוק נולד ב-1930 בתל אביב. הוא כתב יותר מעשרים ספרים, בהם רומנים, קובצי סיפורים ונובלות. ספריו תורגמו ליותר מעשרים שפות, הומחזו והוסרטו. קניוק הוא חתן פרס ברנר, פרס ביאליק ופרס זאב לספרות ילדים. חתן פרס ספיר (2010) על ספרו תש"ח. קניוק מתגורר גם היום בתל אביב, עם אשתו מירנדה וכלבו אדם.

    פרק ראשון

    תחילה היה כמעט. הכול כמעט בא, כמעט נוגע. הרגע שבין הדברים הוא עיקר הדברים, שהם רק הדבק ולא להפך.

    אני צייר זקן בא בימים, מצייר מתים למי שרוצה אותם, אך מבין שגם המזמין ימות, מבין שכולם ימותו עם התמונות שלי או בלי התמונות שלי, עד עתה אף אחד לא חזר וככל הנראה גם לא יחזור. והלוא שום דבר לא יעזור, גופת המת תהיה לאבק, לא תלך לשום מקום בשמים או בארץ, תתפורר לחלקיקים בלתי נראים, ורק צאצאיו של המת - בתנאי שלא יֵרד גשם ולא ישרור שרב - יבואו ללוויה וידברו אלה עם אלה בשקט אבל לא על המת ואחר כך אולי יבואו לכמה ימי זיכרון וזהו. צאצאיו הרחוקים יותר לא יֵדעו מי היה, ואולי גם מישהו יחשוב שהוא תופס מקום מוגזם בשדה המתים, וגם לא יֵדעו היכן בדיוק הוא טמון, גוש ב' או ג', חלקה חמש או שש, ובכל זאת מישהו אולי ימשיך ויתלה את הציור על קיר ביתו ויחשוב למה לא? הרי ירש אותו מסבו או מסבתו. אבל גם הציור יישכח בסופו של דבר ויֵרד מהקיר ובצדק. הסבא והסבתא לא יספרו לנכדם מי היה אותו המצויר התלוי על הקיר, ואם נכדם ישאל, כבר לא יהיה מי שיספר לו מפני שגם הסבא והסבתא ימותו ויניחו את התמונה בבוידעם. ומן הדברים הללו בדיוק בא ערכה המפואר של עבודתי - בזכות אי־חשיבותה הנצחית.

    אינני צייר חשוב של אנשים חיים, אני צייר לא חשוב של אנשים מתים. אינני מצייר כדי להציג את ציורַי ואת שמי אלא כדי להחביא את אומנותי, שחס ושלום איננה "אמנות". אני מצייר כדי להבין חיים מצוירים, כדי למצוא את האמת הנחבאת של הצופה ביצירה, אמת שאינו מכיר לבד מתוך עצמו, וכדי להתאחד עם המוות.

    אמנם אני צייר מנודה, אך בכל זאת מכרתי ציורים אחדים של אנשים חיים ואולי עוד איזה קשקוש או שניים, קדיש יתום לשולחן ריק, אגרטל מלא פרחים נבולים, מיצג של מדחנים לגמלים ברחוב המלך ג'ורג' שביקשתי להקים. בעירייה לא רצו מדחני גמלים, כי גמלים הם אאוט. ככה אמרו.

    רק משפחה אחת בלבד תראה את הציור שיישאר. כל ציור הוא אחד ויחיד, לא כמו ספר שכל אחד יכול לקרוא בו ואם אזל יימצא בחנות יד שנייה או בספרייה. ובעצם אני לא כל כך בטוח שציור באמת נועד להיות מוצג, הרי את רוב הציורים של הציירים האמיתיים, הגדולים, שלא כמוני, רואים רק הצייר, המוכר, הקונה והממסגר.

    הציורים הראשונים לא נועדו להיות מוצגים. הם צוירו במערות חשוכות בהרים ואיש מלבד דייריהן לא ראה אותם. אנשי המערות בקושי יכלו לראות את ציוריהם מחמת החושך, ולפיכך ידעו שהם מציירים ציורים שלא ייראו, ומה שמפליא הוא שהם צוירו היטב. עשרות אלפי שנים היו הציורים שרויים בצל, גם אחרי שצייריהם מתו וצאצאיהם יצאו מן המערות. הציירים לא חשבו שעין זרה תשזוף את יצירתם. הם ציירו את עולמם באדום ובשחור: חיות, ציד, אימה. אולי ציירו את אליהם כדי להילחם בפחדיהם או כדי ללוותם בחיל ובשמחת הציד. הם הכירו את המוות מקרוב כי מתו צעירים ומשום שהמוות היה עניין חשוב בחייהם, כמו החושך.

    המצרים הקדמונים ציירו בקברים את דרכם של הפרעונים אל הנצח. אלפי שנים לא נתגלו. האמנות המצרית העתיקה חיה אלפי שנים בקברים צופני סוד, שהסתירו את סודות המסע של הפרעונים אל תהילתם הבלתי נראית. בקטקומבות ברומא המתים שוכבים נסתרים מעין. היוונים לא חשבו שהם עושים משהו נשגב, הם לא ציירו או פיסלו את עצמם, אלא רצו לחקור ולקשט את המצב הקיומי של מנהיגיהם ושל אליהם, כלומר של עצמם ושל יראתם. אולם שנים רבות לאחר מכן שוב לא הכיר עמם את גיבוריו בשמותיהם כפי שזכר את המשוררים והפילוסופים, כי אלה היו אנשי מילים. מילים נשארות. הן תווים שציווה מחברם לאחרים שינגנו בהם. היוונים הבינו את זה. העברים עשו מזה את עמם ואת נצחם. כשהיוונים עבדו במה שנקרא היום אמנות, עשו זאת כדי לרומם את שמם של שליטים ופקידים וקיסרים.

    בימי הביניים עבדו האמנים בחשכת המנזרים והכנסיות ובארמונות. הקפלה הסיסטינית של מיכלאנג'לו לא נועדה אלא לאלוהים בלבד. בניגוד לראשי שבטים או למספרי סיפורים שדקלמו בפני קהליהם, הציור לא נועד להיות חלק מזיכרון תולדות האנושות. הוא נועד להיות קישוט עמוק. וכשהוא אינו קישוט עמוק הוא מביע את ההבנה שלנו את מה שאנחנו רואים או חווים. יצירות האמנות בסין נוצרו בתוך קברים או במערות מחבוא, אמנות שלא הוצגה בפני קהל אלא נוצרה למען חזם הנפוח של קיסרים וגנרלים ואולי גם לשם עצמה. ציירו כדי שלא יראו את מה שציירו.

    אמנות אינה שייכת לצופים בה. היא מעשה שאנשים מסוימים אוהבים לעשות, או זקוקים לעשות. פאולו אוּצ'לו, עם כידוניו הנפלאים וסוסיו האיטלקיים האצילים, תלוי במוזיאון הלובר כעני בפתח המסדרון המוביל אל המונה ליזה, העשויה כפי שאנשים רוצים שתהיה, אלוהים בצלם מרילין מונרו. לעומתה פאולו אוצ'לו, הגדול מליאונרדו פי כמה, לא צייר בשביל קהל צופים, הוא צייר בשביל מי שקרובי משפחתו לחמו בקרב סן סבסטיאן. מישהו אמר בשחוק שלוואן גוך נגמרה האוזן מרוב סבל על כך שציוריו לא ראו עיניים. סזאן היה עני מכדי לממן את המסגרות לציוריו בתערוכה הראשונה בחייו, שהוצגה לעת בלותו. אמנים מוכּרים או נשכחים ציירו או פיסלו מפני שהיו צריכים ליצור או להתפרנס, גם אם היו להם צופים וגם אם לא.

    אני מצייר מתים מפני שהמתים אינם רואים את עבודתי ואינם מתלוננים. אספנים מתים עדיפים על אספנים חיים. מבקרי אמנות מתים עדיפים על מבקרים חיים. את הציורים המעטים יראו איש אחד או שניים בביתם וזר לא יכירם.

    את מה שאני רוצה לומר אולי הצלחתי ואולי לא הצלחתי לכתוב כאן, ואולי כלל לא כתבתי. כל דבר יכול להיות כן או לא, ובסופו של דבר לעולם יסתפק בכמעט. חשבנו שאלוהים יכול להיות או לא להיות, ולבסוף התברר שגם הוא רק כמעט ישנו. בשואה האמינו הדתיים שלאלוהים היתה סיבה לשרוף מיליון וחצי ילדים. אם היתה לו סיבה, הוא לא היה היחיד. בעקבות גל ההפצצות של בנות הברית נאלצה חברת פרבן ושות' להעלות את מחיר הגז, ולפיכך הוחלט מטעמי חיסכון לזרוק ילדים קטנים ישר לאש. שמע ישראל.

    ואף על פי כן נסעתי לברלין לחפש את אבי. הוא לא היה שם. ואולי היה ולא מצאתי. מעולם לא פגשתי בו ומה שנשאר בסוף מכל הסיפור הוא מסע לשומקום. כמעט מצאתי אותו. קפאתי ברגע שבין האין ליש, כמו המוזיקה שבידיו ועל פניו של המנצח טרם תחל התזמורת לנגן. זהו הכמעט הנצחי.

    בברלין הלכתי לשמוע את התשיעית של בטהובן בפילהרמונית הברלינאית בניצוחו של ברנבוים. ישבתי מולו, בכיסא אחורי על הבמה. אני אוהב לראות את היצירה נרשמת על פניו של המנצח לפני הישמע הצליל הראשון. ברנבוים חולל פלאות. אם מתבוננים בו, בידיו, בתנועות הגוף, אפשר לראות את הקולות שיגיעו אל המאזינים בעוד מאית השנייה, ושבריר הרגע הזה מרתק אותי. אחרי שהמנצח הראה את המוזיקה, פורצים הצלילים. בטהובן החירש ניצח על התשיעית שלו בלי שישמע אותה, אך ראה את הקולות.

    יוג'ין אוניל כתב ב"קיסר ג'ונס" שאדם נולד שבור, החיים הם איחוי, וחסד אלוהים הוא הדבק. אלוהים במקרה זה הוא הכמעט. המחבר דבר ללא דבר ובלעדיו לא היה דבר. כמו באהבה. כמו במוות. כמו בסקס. הרי גם בהתדבקות יש איזשהו הבדל. שני גופי אנוש מייצרים בלהט הרגע ילדים שאינם נראים, כאילו נולדו תחת שכיבות סמיכה. דומה לזה הרגע שלפני העיטוש - האף מדגדג, הפנים נדרכות והראש מתרומם במין תחינה, העיניים נעצמות, אתה יכול לבקש ברגע הזה לחיות או להפסיק, אך אין מזור, לא תוכל, מאוחר מדי, כל גופך וישותך נעשים לכמעט. לבסוף העיטוש עצמו מקיץ אותך מכמעט־העונג, כמעט־הכאב שהייתָ. בא הפורקן הנשגב, העלוב, ומכלה יחד איתו את הכמעט.

    אני כבן שבעים וחמש, אולי יותר, אני לא יודע את גילי המדויק כי יום הולדתי מעולם לא תועד או צוין. בנעורי הלכתי ל"מקרא סטודיו" באלנבי לראות רפרודוקציות שלא היו מצויות כמעט בארץ. הוצגה שם תערוכה של חיילים מציירים, ותלה שם רישום פנים של בחור שלא צויר על ידי חייל אלא על ידי אב של חייל, הצייר מנחם שמי. אמרו שהובא ב־1948 למנזר באבו גוש כדי לראות את גופת בנו ג'ימי. סיפרו ששמי נכנס, התיישב בכיסא, הביט שעה ארוכה בבנו, למד כל מילימטר בפניו, לא הוציא מילה מפיו, לא בכה, ביקש בדממה ובלי אף דמעה להרות בן שכבר לא היה לו, ואז שלף נייר ועיפרון ובשלוות ריכוז יצא למלחמה במות בנו כדי להחיות את פניו ובכמה קווים מהירים הוליד לו בן.

    שנים אני מחפש את פניו המתות של ג'ימי. מילאתי את הצורך של אנשים ונדחיתי ובצדק כי הייתי צייר לא טוב, או בלשוני, עילג. נדחיתי על ידי הממסד האמנותי שעדיין אינני יודע מי הוא אבל הוא קיים - בעלי גלריות, סוחרים, מבקרי אמנות שעושים יד אחת עם מוזיאונים. הם דחו את ציורַי בבוז כי הייתי להם לצנינים, אמרו שאין עוד צורך בציורים כאלה, רצו מקוריות, אמירות, מסר, רצו מריחות צבע, מעמדים, רצו ברזייה אמיתית בתערוכה במוזיאון תל אביב. מה שרצו באמנות שלהם או מה שנשאר ממנה היה טפטים מצוירים במשיחות מכחול או אמירה עיתונאית, יהודים הורגים ערבים, ערבים מתעללים, נשים בשחור או בכחול, רצו דלות חומר או לחלופין גודש צבעים, לא רצו בני אדם, לא רצו עולם, לא רצו את מה שידע כל אדם מאז שהוא ילד, והיתלו בי יען כי גם בלא כל אלה, ציירים טובים לא קוללו אלא נדחו, ואני נשרתי כי גם באי־עשייתי את מה שהם רצו הייתי חלש ולא מספיק טוב.

    היום, אחרי שחלק מהכעס שלי על עצמי דעך, אני חושב שהיה ערך מסוים בציורַי, ולא בזכות אוצרים - מושג חדש שליאונרדו דה וינצ'י, ולסקז, אל גרקו, סוטין ומודיליאני לא היו יודעים איך אוכלים אותו. ידעתי לצייר את עצמי מול מראה והנחתי פנים אחרות על פּנַי שלי, כמו בציור החידתי של יאן ואן אייק, שבו זוג עומד ומאחוריו מראה ובמראה משתקף הציור בצער העולם על גבר עגמומי ואשתו ההרה או לא, המציגה את שמלתה ולא את בנה שלא נולד.

    ציירתי גוף מלא כוויות ולא קנו מלבד אחד שלא הכרתי אותו. בעל גלריה תלה תערוכה קטנה של ציורַי בנמל יפו והתקשר לומר שאדון נכבד בא וקנה את כל הציורים. איש לא כתב מילה על התערוכה, העיתונים לא שלחו כתבים או מבקרים והאיש שלא הזדהה בשמו, שילם במזומן ואמר שאינו רוצה לפגוש את הצייר. בעל הגלריה אמר לי את זה בגיחוך מאוס ויש בלבי סיפוק מכך שכבר מזמן אינו עוד בעל גלריה אלא מתקין מסגרות לציורי קשקוש ליד התחנה המרכזית החדשה. הוא אמר שצחקו ממנו על שהציג את ציורַי. שילמתי לו בעד התערוכה בכסף שקיבלתי מצוואתו של ידידי היחיד במנזר בירושלים, והוא מכר אותם לאיש המסתורי שאחרי כן נעלם בלא להותיר סימן....

    יורם קניוק (2 במאי 1930 – 8 ביוני 2013) היה סופר, צייר ופובליציסט ישראלי.

    על אף שמבחינת גילו שייך קניוק לדור הפלמ"ח, הרי שמבחינה ספרותית נהוג לזהותו עם ספרות דור המדינה שראשיתה בשנות ה-60 של המאה ה-20, השנים שבהן החלה יצירתו לפרוח. ספריו על-פי רוב כתובים בטכניקה של זרם התודעה. לעתים קרובות כתיבתו נעה בין הממשי להזוי, בין המיתוס לבין החוויה. לצד זאת, ניתן לזהות בכתיבתו ערבוב מתמיד בין רומנים בדיוניים ובין כתיבה ביוגרפית ואוטוביוגרפית. בראשית דרכו הספרותית פרסם קניוק סיפורים קצרים, וב-1963 הוציא את ספרו הראשון בעברית, קובץ הסיפורים "היורד למעלה" (ספר זה פורסם עוד קודם לכן באנגלית).
    את כתיבתו של קניוק ניתן לחלק לשלוש סוגות עיקריות: רומנים בדיוניים ארוכים, נובלות וסיפורים קצרים, וכתיבה ביוגרפית ואוטוביוגרפית. עם זאת, אין החלוקה ברורה, בעיקר בגלל סגנון כתיבתו של קניוק ששובר בהתמדה את ההבחנה בין דמיון ומציאות. ספריו של קניוק, שזכו בפרסי ספרות רבים, תורגמו לעשרים שפות. בעבר עסק קניוק גם בכתיבת מאמרים פובליציסטיים.
     

    עוד על הספר

    בא בימים יורם קניוק

    תחילה היה כמעט. הכול כמעט בא, כמעט נוגע. הרגע שבין הדברים הוא עיקר הדברים, שהם רק הדבק ולא להפך.

    אני צייר זקן בא בימים, מצייר מתים למי שרוצה אותם, אך מבין שגם המזמין ימות, מבין שכולם ימותו עם התמונות שלי או בלי התמונות שלי, עד עתה אף אחד לא חזר וככל הנראה גם לא יחזור. והלוא שום דבר לא יעזור, גופת המת תהיה לאבק, לא תלך לשום מקום בשמים או בארץ, תתפורר לחלקיקים בלתי נראים, ורק צאצאיו של המת - בתנאי שלא יֵרד גשם ולא ישרור שרב - יבואו ללוויה וידברו אלה עם אלה בשקט אבל לא על המת ואחר כך אולי יבואו לכמה ימי זיכרון וזהו. צאצאיו הרחוקים יותר לא יֵדעו מי היה, ואולי גם מישהו יחשוב שהוא תופס מקום מוגזם בשדה המתים, וגם לא יֵדעו היכן בדיוק הוא טמון, גוש ב' או ג', חלקה חמש או שש, ובכל זאת מישהו אולי ימשיך ויתלה את הציור על קיר ביתו ויחשוב למה לא? הרי ירש אותו מסבו או מסבתו. אבל גם הציור יישכח בסופו של דבר ויֵרד מהקיר ובצדק. הסבא והסבתא לא יספרו לנכדם מי היה אותו המצויר התלוי על הקיר, ואם נכדם ישאל, כבר לא יהיה מי שיספר לו מפני שגם הסבא והסבתא ימותו ויניחו את התמונה בבוידעם. ומן הדברים הללו בדיוק בא ערכה המפואר של עבודתי - בזכות אי־חשיבותה הנצחית.

    אינני צייר חשוב של אנשים חיים, אני צייר לא חשוב של אנשים מתים. אינני מצייר כדי להציג את ציורַי ואת שמי אלא כדי להחביא את אומנותי, שחס ושלום איננה "אמנות". אני מצייר כדי להבין חיים מצוירים, כדי למצוא את האמת הנחבאת של הצופה ביצירה, אמת שאינו מכיר לבד מתוך עצמו, וכדי להתאחד עם המוות.

    אמנם אני צייר מנודה, אך בכל זאת מכרתי ציורים אחדים של אנשים חיים ואולי עוד איזה קשקוש או שניים, קדיש יתום לשולחן ריק, אגרטל מלא פרחים נבולים, מיצג של מדחנים לגמלים ברחוב המלך ג'ורג' שביקשתי להקים. בעירייה לא רצו מדחני גמלים, כי גמלים הם אאוט. ככה אמרו.

    רק משפחה אחת בלבד תראה את הציור שיישאר. כל ציור הוא אחד ויחיד, לא כמו ספר שכל אחד יכול לקרוא בו ואם אזל יימצא בחנות יד שנייה או בספרייה. ובעצם אני לא כל כך בטוח שציור באמת נועד להיות מוצג, הרי את רוב הציורים של הציירים האמיתיים, הגדולים, שלא כמוני, רואים רק הצייר, המוכר, הקונה והממסגר.

    הציורים הראשונים לא נועדו להיות מוצגים. הם צוירו במערות חשוכות בהרים ואיש מלבד דייריהן לא ראה אותם. אנשי המערות בקושי יכלו לראות את ציוריהם מחמת החושך, ולפיכך ידעו שהם מציירים ציורים שלא ייראו, ומה שמפליא הוא שהם צוירו היטב. עשרות אלפי שנים היו הציורים שרויים בצל, גם אחרי שצייריהם מתו וצאצאיהם יצאו מן המערות. הציירים לא חשבו שעין זרה תשזוף את יצירתם. הם ציירו את עולמם באדום ובשחור: חיות, ציד, אימה. אולי ציירו את אליהם כדי להילחם בפחדיהם או כדי ללוותם בחיל ובשמחת הציד. הם הכירו את המוות מקרוב כי מתו צעירים ומשום שהמוות היה עניין חשוב בחייהם, כמו החושך.

    המצרים הקדמונים ציירו בקברים את דרכם של הפרעונים אל הנצח. אלפי שנים לא נתגלו. האמנות המצרית העתיקה חיה אלפי שנים בקברים צופני סוד, שהסתירו את סודות המסע של הפרעונים אל תהילתם הבלתי נראית. בקטקומבות ברומא המתים שוכבים נסתרים מעין. היוונים לא חשבו שהם עושים משהו נשגב, הם לא ציירו או פיסלו את עצמם, אלא רצו לחקור ולקשט את המצב הקיומי של מנהיגיהם ושל אליהם, כלומר של עצמם ושל יראתם. אולם שנים רבות לאחר מכן שוב לא הכיר עמם את גיבוריו בשמותיהם כפי שזכר את המשוררים והפילוסופים, כי אלה היו אנשי מילים. מילים נשארות. הן תווים שציווה מחברם לאחרים שינגנו בהם. היוונים הבינו את זה. העברים עשו מזה את עמם ואת נצחם. כשהיוונים עבדו במה שנקרא היום אמנות, עשו זאת כדי לרומם את שמם של שליטים ופקידים וקיסרים.

    בימי הביניים עבדו האמנים בחשכת המנזרים והכנסיות ובארמונות. הקפלה הסיסטינית של מיכלאנג'לו לא נועדה אלא לאלוהים בלבד. בניגוד לראשי שבטים או למספרי סיפורים שדקלמו בפני קהליהם, הציור לא נועד להיות חלק מזיכרון תולדות האנושות. הוא נועד להיות קישוט עמוק. וכשהוא אינו קישוט עמוק הוא מביע את ההבנה שלנו את מה שאנחנו רואים או חווים. יצירות האמנות בסין נוצרו בתוך קברים או במערות מחבוא, אמנות שלא הוצגה בפני קהל אלא נוצרה למען חזם הנפוח של קיסרים וגנרלים ואולי גם לשם עצמה. ציירו כדי שלא יראו את מה שציירו.

    אמנות אינה שייכת לצופים בה. היא מעשה שאנשים מסוימים אוהבים לעשות, או זקוקים לעשות. פאולו אוּצ'לו, עם כידוניו הנפלאים וסוסיו האיטלקיים האצילים, תלוי במוזיאון הלובר כעני בפתח המסדרון המוביל אל המונה ליזה, העשויה כפי שאנשים רוצים שתהיה, אלוהים בצלם מרילין מונרו. לעומתה פאולו אוצ'לו, הגדול מליאונרדו פי כמה, לא צייר בשביל קהל צופים, הוא צייר בשביל מי שקרובי משפחתו לחמו בקרב סן סבסטיאן. מישהו אמר בשחוק שלוואן גוך נגמרה האוזן מרוב סבל על כך שציוריו לא ראו עיניים. סזאן היה עני מכדי לממן את המסגרות לציוריו בתערוכה הראשונה בחייו, שהוצגה לעת בלותו. אמנים מוכּרים או נשכחים ציירו או פיסלו מפני שהיו צריכים ליצור או להתפרנס, גם אם היו להם צופים וגם אם לא.

    אני מצייר מתים מפני שהמתים אינם רואים את עבודתי ואינם מתלוננים. אספנים מתים עדיפים על אספנים חיים. מבקרי אמנות מתים עדיפים על מבקרים חיים. את הציורים המעטים יראו איש אחד או שניים בביתם וזר לא יכירם.

    את מה שאני רוצה לומר אולי הצלחתי ואולי לא הצלחתי לכתוב כאן, ואולי כלל לא כתבתי. כל דבר יכול להיות כן או לא, ובסופו של דבר לעולם יסתפק בכמעט. חשבנו שאלוהים יכול להיות או לא להיות, ולבסוף התברר שגם הוא רק כמעט ישנו. בשואה האמינו הדתיים שלאלוהים היתה סיבה לשרוף מיליון וחצי ילדים. אם היתה לו סיבה, הוא לא היה היחיד. בעקבות גל ההפצצות של בנות הברית נאלצה חברת פרבן ושות' להעלות את מחיר הגז, ולפיכך הוחלט מטעמי חיסכון לזרוק ילדים קטנים ישר לאש. שמע ישראל.

    ואף על פי כן נסעתי לברלין לחפש את אבי. הוא לא היה שם. ואולי היה ולא מצאתי. מעולם לא פגשתי בו ומה שנשאר בסוף מכל הסיפור הוא מסע לשומקום. כמעט מצאתי אותו. קפאתי ברגע שבין האין ליש, כמו המוזיקה שבידיו ועל פניו של המנצח טרם תחל התזמורת לנגן. זהו הכמעט הנצחי.

    בברלין הלכתי לשמוע את התשיעית של בטהובן בפילהרמונית הברלינאית בניצוחו של ברנבוים. ישבתי מולו, בכיסא אחורי על הבמה. אני אוהב לראות את היצירה נרשמת על פניו של המנצח לפני הישמע הצליל הראשון. ברנבוים חולל פלאות. אם מתבוננים בו, בידיו, בתנועות הגוף, אפשר לראות את הקולות שיגיעו אל המאזינים בעוד מאית השנייה, ושבריר הרגע הזה מרתק אותי. אחרי שהמנצח הראה את המוזיקה, פורצים הצלילים. בטהובן החירש ניצח על התשיעית שלו בלי שישמע אותה, אך ראה את הקולות.

    יוג'ין אוניל כתב ב"קיסר ג'ונס" שאדם נולד שבור, החיים הם איחוי, וחסד אלוהים הוא הדבק. אלוהים במקרה זה הוא הכמעט. המחבר דבר ללא דבר ובלעדיו לא היה דבר. כמו באהבה. כמו במוות. כמו בסקס. הרי גם בהתדבקות יש איזשהו הבדל. שני גופי אנוש מייצרים בלהט הרגע ילדים שאינם נראים, כאילו נולדו תחת שכיבות סמיכה. דומה לזה הרגע שלפני העיטוש - האף מדגדג, הפנים נדרכות והראש מתרומם במין תחינה, העיניים נעצמות, אתה יכול לבקש ברגע הזה לחיות או להפסיק, אך אין מזור, לא תוכל, מאוחר מדי, כל גופך וישותך נעשים לכמעט. לבסוף העיטוש עצמו מקיץ אותך מכמעט־העונג, כמעט־הכאב שהייתָ. בא הפורקן הנשגב, העלוב, ומכלה יחד איתו את הכמעט.

    אני כבן שבעים וחמש, אולי יותר, אני לא יודע את גילי המדויק כי יום הולדתי מעולם לא תועד או צוין. בנעורי הלכתי ל"מקרא סטודיו" באלנבי לראות רפרודוקציות שלא היו מצויות כמעט בארץ. הוצגה שם תערוכה של חיילים מציירים, ותלה שם רישום פנים של בחור שלא צויר על ידי חייל אלא על ידי אב של חייל, הצייר מנחם שמי. אמרו שהובא ב־1948 למנזר באבו גוש כדי לראות את גופת בנו ג'ימי. סיפרו ששמי נכנס, התיישב בכיסא, הביט שעה ארוכה בבנו, למד כל מילימטר בפניו, לא הוציא מילה מפיו, לא בכה, ביקש בדממה ובלי אף דמעה להרות בן שכבר לא היה לו, ואז שלף נייר ועיפרון ובשלוות ריכוז יצא למלחמה במות בנו כדי להחיות את פניו ובכמה קווים מהירים הוליד לו בן.

    שנים אני מחפש את פניו המתות של ג'ימי. מילאתי את הצורך של אנשים ונדחיתי ובצדק כי הייתי צייר לא טוב, או בלשוני, עילג. נדחיתי על ידי הממסד האמנותי שעדיין אינני יודע מי הוא אבל הוא קיים - בעלי גלריות, סוחרים, מבקרי אמנות שעושים יד אחת עם מוזיאונים. הם דחו את ציורַי בבוז כי הייתי להם לצנינים, אמרו שאין עוד צורך בציורים כאלה, רצו מקוריות, אמירות, מסר, רצו מריחות צבע, מעמדים, רצו ברזייה אמיתית בתערוכה במוזיאון תל אביב. מה שרצו באמנות שלהם או מה שנשאר ממנה היה טפטים מצוירים במשיחות מכחול או אמירה עיתונאית, יהודים הורגים ערבים, ערבים מתעללים, נשים בשחור או בכחול, רצו דלות חומר או לחלופין גודש צבעים, לא רצו בני אדם, לא רצו עולם, לא רצו את מה שידע כל אדם מאז שהוא ילד, והיתלו בי יען כי גם בלא כל אלה, ציירים טובים לא קוללו אלא נדחו, ואני נשרתי כי גם באי־עשייתי את מה שהם רצו הייתי חלש ולא מספיק טוב.

    היום, אחרי שחלק מהכעס שלי על עצמי דעך, אני חושב שהיה ערך מסוים בציורַי, ולא בזכות אוצרים - מושג חדש שליאונרדו דה וינצ'י, ולסקז, אל גרקו, סוטין ומודיליאני לא היו יודעים איך אוכלים אותו. ידעתי לצייר את עצמי מול מראה והנחתי פנים אחרות על פּנַי שלי, כמו בציור החידתי של יאן ואן אייק, שבו זוג עומד ומאחוריו מראה ובמראה משתקף הציור בצער העולם על גבר עגמומי ואשתו ההרה או לא, המציגה את שמלתה ולא את בנה שלא נולד.

    ציירתי גוף מלא כוויות ולא קנו מלבד אחד שלא הכרתי אותו. בעל גלריה תלה תערוכה קטנה של ציורַי בנמל יפו והתקשר לומר שאדון נכבד בא וקנה את כל הציורים. איש לא כתב מילה על התערוכה, העיתונים לא שלחו כתבים או מבקרים והאיש שלא הזדהה בשמו, שילם במזומן ואמר שאינו רוצה לפגוש את הצייר. בעל הגלריה אמר לי את זה בגיחוך מאוס ויש בלבי סיפוק מכך שכבר מזמן אינו עוד בעל גלריה אלא מתקין מסגרות לציורי קשקוש ליד התחנה המרכזית החדשה. הוא אמר שצחקו ממנו על שהציג את ציורַי. שילמתי לו בעד התערוכה בכסף שקיבלתי מצוואתו של ידידי היחיד במנזר בירושלים, והוא מכר אותם לאיש המסתורי שאחרי כן נעלם בלא להותיר סימן....