אוקסנה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אוקסנה
הוספה למועדפים

אוקסנה

4.4 כוכבים (5 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    תקציר

    אוקסנה, אישה חזקה ויפה כבת ארבעים, נעלמת בוקר אחד בלי להותיר עקבות, לאחר שערב קודם חגגה את יום הולדתה. שמעון, בן זוגה הישראלי, מתמלא חששות כבדים לשלומה ולשלום יחסיהם, שכן אוקסנה היא עובדת זרה מקזחסטן, שאיבדה מזמן את אשרת העבודה שלה. הוא מחפש אחריה בקדחתנות, וקצה החוט היחיד שיש לו הוא כתובתה של סיגלית, סטודנטית שהעסיקה את אוקסנה כמנקה. סיגלית משתפת איתו פעולה, אלא שהיא לא מגלה לו את כל מה שהיא יודעת. שמעון הנואש מנסה לגייס לעזרתו את כל מי שניקרה בדרכו, ובתוך כך מגלה עובדות חדשות ומפתיעות על אהובתו, המזעזעות עליו את עולמו. 

    "אוקסנה" היא יצירה רב-קולית עשירה ובשלה, המעניקה לכל הדמויות המופיעות בה פתחון פה ושפה ייחודית משלהן. מירב נקר-סדי מובילה אותנו בספר הביכורים שלה אל החצרות האחוריות של החברה הישראלית. הקריאה בספרה הופכת גם את הקוראים לשותפים פעילים ברצון העז לאתר את הגיבורה המסתורית והכובשת של הספר.

    מירב נקר-סדי (1970) נולדה והתחנכה באור יהודה ומתגוררת כיום בגני תקווה. היא מרצה בבית הספר לחברה וממשל ובבית הספר לחינוך במכללת בית ברל, ואמא לשלושה ילדים.

    פרק ראשון

    שמעון, יום ראשון, 13 בפברואר 2011, 23:01

     

     

    כוסאמק, הלב שלי בתחתונים, אני מרגיש את הדפיקות שלו מתחת לחולצה, כמה זמן עבר מאז שש? אני סופר שוב בפעם המאה ואני יודע שאני משתגע. שבע, שמונה, תשע, עשר, אחת־עשרה. חמש שעות. חמש שעות מאז שקבעתי איתה בנקודה הרגילה שמה בבני דן פינת וייצמן, וחמש שעות מאז שהיא נעלמה. למה אני כזה תמים, ולמה אני תמיד מתעורר רק כשמאוחר מדי? אתמול כל הערב, כמו מטומטם אני רואה שהיא בוכה בלי הפסקה ואפילו אני קולט שהיא מנסה לדבר איתי על משהו ולא, אני מתנהג כאילו לא ראיתי כלום. אלף סימנים אלוהים שולח לי ואני עושה את עצמי כמו עיוור וכמו חירש. כאילו אני לא רואה כלום ולא שומע כלום.

    בתכלס, מהיום בבוקר כשבאתי לקחת אותה מהבית שלה לעבודה הלב שלי לא נרגע. איך שראיתי אותה יוצאת מהפתח של הבניין שלה באה לי ההרגשה הרעה והתיישבה עלי ככה בלי לזוז. ואני עוד לא אחד כזה שיש לו הרגשות או מאלה שיודעים מראש משהו בכלל. אני זה מה שאני רואה בעיניים ומה שאני מרגיש בידיים ומה שאני מריח באף. אבל בבוקר הזה איך שראיתי אותה יוצאת מהבניין, השיער השחור שלה מגולגל ככה למעלה, האודם על השפתיים, הנעליים בצהוב שקנינו בשוק ראש העין שנה שעברה והשקית של הבגדי עבודה ביד, איך שראיתי אותה ככה קודם כול עלתה לי הקריזה עליה ודבר שני אמרתי לעצמי שמעון, משהו לא טוב יקרה לה.

    אפילו שבחיים לא אמרתי לה לא ללכת לעבודה, הפעם הזאתי רציתי להגיד לה, אוקסנה נשמה, כפרה עלייך אוקסנה, אולי לא תלכי לעבוד היום? אבל עצרתי את עצמי כי ידעתי שזה לא הגיוני. מה הקטע לאסוף אותה בשבע וחצי ולהגיד לה לא ללכת למקום שבאתי להסיע אותה אליו? וזאת הרי מה יש לה בחיים חוץ מעבודה? כולה דירה ג'יפה בשדרות הר ציון. אז מה היא תעשה שם כל היום? תשב תסתכל בטלוויזיה שסידרתי להם שמה היא והחברות שלה בדירה? ומה יש לה לראות? ערוץ שתיים וערוץ עשר? מה היא מבינה מהשטויות שכל היום מראים שמה? מה היא תעשה שם כל היום אם אני יכריח אותה להישאר בבית? ועוד מי שישמע איזה עבודה יש לה. על הרצפה ובתוך הג'יפה ועם אנשים מניאקים שחושבים שאם מישהו בא לנקות להם את הבית הוא לא בנאדם רגיל, כמו חיה נגיד או בן אדם מוגבל שלא מבין מהחיים שלו. ואם זה עובד זר, ועוד כמוה שממש רואים את זה על הפנים שלה אז בכלל. כאילו זן נחות מהזן של בני אדם רגילים. כל אלה הרוסים והקווקזים או הקזחסטנים, ובטח ובטח ההודים או הפיליפינים, כל אלה הם טובים לנקות אבל אף אחד לא מוכן לאכול מהצלחת שלהם או לישון על הסדינים שישנו עליהם. בחיי אמא שלי, גם אני עד עכשיו ככה. אוקסנה כפרה עליה, אני מוכן ללקק את האדמה שהיא דורכת עליה אבל השותפות שלה בדירה? אני אמות אם ייגעו בי, ובחיים אני לא יכניס לפה משהו שהם מבשלים.

    אני תמיד מפחד עליה, כל פעם שהיא אפילו רק יורדת למכולת לקנות שמה משהו, למה היא לא סתם אחת זאתי. איך התחת שלה נדבק לה למכנסיים מתי שהיא הולכת ואיך הגוף שלה נראה מלא עסיסיות כזה ממש לאכול אותו, כולל הקפלים שיש לה בבטן ובגב למעלה, וכולל החלק הזה של הזרועות שלה למעלה שיש עליו שכבת שומן כזאת בריאה שנראית כאילו תכף היא מתפרצת לה החוצה דרך החולצה. והריח של הגוף שלה אחרי העבודה, בריאות. באלוהים בריאות, אפילו לשן זהב הזאת הקטנה שיש לה התרגלתי. אז אחת כזאת ועוד ברחוב שלה, איך אני לא יפחד? הרחוב הזה זה אללה יוסטור פחד אלוהים, כולם גברים לחוצים ומלא כושים שמה, וכל רגע יכול לבוא עליה איזה לא נורמלי אחד שייקח אותה לאיזה סמטה. בדאלק, אמא, עדיף לי לא לדמיין את זה אפילו שהדמיונות האלה נכנסים לי לנשמה כמו סרט קולנוע שאני לא יודע איך מפסיקים את ההקרנה שלו. בחלומות שלי אני מוציא אותה מהדירה הזאת וקונה לה איזה דירה קטנה, ביקר לי, לא יותר משתי חדרים פה קרוב ביד אליהו, מה צריך יותר מזה? באמא שלי כלום. וזה לא בגלל שהיא איזה אחת מהרחוב. בדיוק ההפך. היא לא סתם קוראים לה אוקסנה, זאת אמא שלה, היא בחרה לה שם של אוקראינית, יפה כזה, אוקסנה, כי היא רצתה שיצא ממנה משהו גדול, והיא צדקה אמא שלה. היא אישה הגונה והיא יודעת לשמור על עצמה ויש לה שכל שהלוואי על כולם אם לא היו ככה החיים שלה מתגלגלים עם כל הבלגן שנהיה מקזחסטן זאתי היתה נהיית איזה מנהלת גדולה בחברה או משהו כמו שאמא שלה רצתה, אני מוכן לחתום על זה. ואיזה לב יש לה לזאתי, איזה לב זהב. איך היא אומרת לי, כפרה עליה, איך היא תמיד אומרת לי שלפני שהכירה אותי היא לא ידעה מה זאת אהבה, גם שהיתה בקזחסטן לא עניין אותה מגברים וגם שבאה לארץ, היא אומרת, היא כאילו חיכתה עד שאלוהים הביא אותי אליה. ואני, מכל הסיפורים של אוקסנה אני הכי אוהב שהיא מספרת לי על החיים שהיו לה פעם שמה בכפר איפה שהיא נולדה, על השלג ועל הפרות השמנות שהיו להם ואיך היו חולבים אותם ועושים גבינה, ואיך בחורף היה קר שמה לא כמו פה. וככה אני כבר רואה את הכפר הזה בדמיונות שלי ממש ברור, תמונות תמונות יש לי בראש: השבילים בין הבתים, הרחובות של הכפר, השדה הירוק הגדול לפני הכניסה איפה שיש עץ תותים ענק, את הכול היא סיפרה לי אוקסנה.

    בתכלס, מתי שאני חושב על זה עוד יותר לעומק, אני קולט שההרגשה הזאתי הלא טובה שהיתה לי בלב לא התחילה מהבוקר שבאתי להסיע אותה, אלא כבר מהלילה הקודם. זה היה היומולדת שלה, היא היתה בת שלושים ותשע אתמול. ואני, כבר חודש אני מתכנן, מה אני עושה לה לאוקסנה, איזה יום כיף אני דופק לה ביומולדת שלה. כמעט לקחתי אותה לצימר כמו שעשינו לפני שנה, כבר תיכננתי להתקשר להזמין והכול, אבל היא מלפני שבוע אולי שבועיים באה אלי ואמרה לי, שימון נשמה, השנה מתי אני ביומולדת אני לא רוצה אנחנו נוסעים רחוק, אולי אנחנו הולכים פה קרוב מסעדה יפה, השנה אני לא רוצה נוסעים צפון. ואז בא לי הרעיון, אמרתי אולי אני לוקח אותה להצגה בתיאטרון. לא יודע מאיפה בא לי הרעיון. אני מאז הבצפר לא זוכר מתי הייתי בהצגת תיאטרון, אבל מהשנייה הראשונה שעלה לי הרעיון הזה בראש, איך שהייתי נוסע וראיתי פרסומות של הצגה בתיאטרון הבימה, מהשנייה הראשונה אמרתי, אני לוקח אותה. גם לא הייתי בלחץ שמישהו יראה אותנו או משהו, אפילו שזה תל אביב, כי ידעתי שאין מצב שמישהו מהמשפחה שלי יגיע להצגה בתיאטרון הבימה, ועוד במוצאי שבת. לא סיפרתי לה יותר מדי פרטים רק אמרתי לה לפני, אוקסנה תתלבשי יפה, אני מכין לך הפתעה קטנה ובאמת איך שחיכיתי לה למטה בשדרות הר ציון והיא ירדה חשבתי שאני מתעלף במקום. היא לבשה שמלה אדומה, אני אפילו לא ידעתי שיש לה אותה ובדרך כלל אני יודע בעל פה את כל מה שיש לה במלתחה כי חצי מזה אני קניתי והחצי השני למדתי להכיר כי אני שם לב לכל פרט קטן, אצל כל אחד, אבל בטח ובטח שאצלה. היא יצאה מהכניסה של הבית, השמלה האדומה צמודה לה לגוף מבליטה לה את השדיים ואת התחת מאחורה, ועקב הכי גבוה שיש לה. טוב, את הנעליים הכרתי כי אני קניתי לה אותם, ואני, איך שראיתי אותה הרגשתי שאני נמס, וככה ולפני שהיא נכנסה לאוטו עוד הספקתי להגיד בקול רם מודה אני לפניך אדוני אלוהינו ואלוהי אבותינו שהבאת לי את האישה הזאת לחיים שלי, ואפילו שמודה אני אומרים בבוקר ואפילו שהאישה שהוא הביא לי היא גויה ובטח זה לא חוקי להודות לאלוהים על אישה גויה, ועוד מוסלמית, מקזחסטן, שאלוהים ישמור אותי, אני בעצמי נבהל כל פעם שאני נזכר בזה, ובכל זאת המילים האלה יצאו לי מהפה בלי שליטה כי הייתי חייב להגיד תודה לאלוהים שבשמים, זה שהביא לי את אוקסנה.

    לא אמרתי לה לאן הולכים כי רציתי שתישאר לה הפתעה טובה, ובלב שלי ידעתי שהיא תשתגע, והיא בהתחלה באמת לא קלטה שאנחנו באולם תיאטרון גם כשהחנינו את האוטו בחניה וגם כשהתקרבנו לאולם. רק שעמדנו בתור לכניסה ממש היא אומרת לי אתה לקחת אותי לתיאטר היום, שימון? ואני אומר לה לא סתם תיאטר זה התיאטר מספר אחד בארץ, והיא פתאום נהייתה רצינית והתחילה להתנהג ממש כמו איזה גברת מכובדת ואני שמחתי שהיא מבינה עניין מהר, וישר התחלתי להתנהג גם אני אותו הדבר. קודם כול דמיינתי בראש שאנחנו נשואים ושאני איזה מנהל גדול בחברה, ושיש לנו שתי ילדים קטנים בבית, בן ובת והשארנו אותם עם הבייביסיטר שלהם. ככה אני עושה תמיד ותוך כמה דקות אני נכנס לסיפור וכל אחד שמסתכל עלי בתור לכניסה אני אומר בלב שלי מה אתה מסתכל? בסך הכול בעל מוציא את אשתו להצגת תיאטרון, מה נראה לך לא נורמלי פה? ואני מדמיין את הסלון של הבית שלנו: איך יש לנו מרפסת גדולה ומטבח חדש בצבע ונגה עם ידיות גדולות מברזל, ובסלון הכול מואר עם ספוטים ויש שלוש כורסאות בצבע אדום, וציור ענק על הקיר בסלון, והחדר של הילדה צבוע בוורוד והחדר של הילד בתכלת ואנחנו סתם משפחה מאושרת ואפילו לאשתי יש אוטו משלה כי היא מורה לאנגלית בבית ספר. ככה אני עומד איתה בתור, והיא לפי החיוך שלה אני מבין שהיא מרוצה עד הגג, וכשהגענו למקומות ישיבה היא החזיקה לי את היד ואמרה לי בשקט, שימון נשמה, זאת מתנה גדולה בשבילי והעיניים שלה נצצו מדמעות וזאתי לא בוכה בקלות. ואני בקושי התאפקתי לא לבכות כי אני בניגוד אליה בוכה מכל שטות, אז המשכתי עם הסיפור שהמצאתי לי בראש, איך הבת הקטנה שלנו בכתה לפני שיצאנו מהבית והילד הגדול בא לעזור לה והבייביסיטר אמרה אין לכם מה לדאוג אנחנו נעשה חיים פה בלעדיכם. וכשההצגה התחילה לקח לי בדיוק חמש דקות לתפוס מי נגד מי ואחר כך צללתי לתוך הסיפור ושכחתי כבר מי אני וצחקתי והתרגשתי והייתי, איך נגיד את זה, הייתי אשכרה המאושר באדם. היא גם היתה בעננים, למרות שלא הייתי בטוח אם היא מבינה את כל הפרטים של הסיפור. רציתי להסביר לה אבל פחדתי לעשות רעש, וכל פעם שהיה משהו מצחיק הסתכלתי עליה לראות אם היא בעניינים והיא היתה, פחות או יותר.

    בסוף ההצגה היא עמדה ומחאה כפיים ואני התרגשתי, ממש התגאיתי בתיאטרון שלנו ובמדינה שלנו. היציאה היתה די צפופה והיו מלא אנשים ואני הייתי קצת לחוץ אבל לא כמו תמיד שאני בחוץ איתה ויש התקהלות גדולה. תמיד טוב להיות קצת על המשמר, כי גם במקרה הזה, אפילו שאף אחד מהמשפחה לא היה שם ראיתי בזווית העין את סימה החברת ילדות של אילנית אחותי, זאת שהיתה גרה מולנו. היא הלכה שם עם הבעל שלה, הם היו כמה מטרים מלפנינו אז האטתי את ההליכה שלי. אוקסנה אפילו לא קלטה מה עובר עלי, וחיכיתי עד שראיתי אותם מתרחקים לכיוון החניה. ליתר ביטחון לקחתי עוד חמש דקות הפסקה לפני שנכנסתי לחניון בשביל שלא יהיה מצב שנפגוש אותם שוב והתיישבתי על איזה ספסל שם בצד ואוקסנה ישבה לידי ואמרה לי, שימון נשמה שלי אני ערב זה לא שוכחת בחיים, ועוד פעם ראיתי דמעות אצלה והפה שלה נהיה קצת מוזר אבל לא חשדתי בכלום כמו דפקט, חשבתי שהכול בגלל ההצגה והיום הולדת וכל זה. ביציאה מהחניון הייתי בטוח שנפטרנו מסימה השכנה שלנו לשעבר ובעלה אבל איך שאני בא לשלם אני רואה מהצד השני של הבוטקה איפה שמשלמים את הבעל של סימה ואת סימה עצמה יושבת לידו בטויוטה קורולה ישנה כזאתי ובאינסטינקט עשיתי כאילו לא ראיתי ולא זיהיתי למרות שהייתי כמעט בטוח שסימה זיהתה אותי. בלב שלי אמרתי, שמעון אל תילחץ. מה כבר קרה גם אם סימה ראתה ותספר לאילנית מה היא כבר קלטה מהפרצוף של אוקסנה, מה, רשום לה על המצח שהיא לא יהודייה? הרי אף אחד לא שמע אותה מדברת עברית ואף אחד לא ראה אותה מקרוב ויכול להגיד זאתי נראית כמו אמא שלו. נתתי גז ביציאה מהחניה ואמרתי לה, אוקסנה זה רק פרק אל"ף של הערב הזה, חכי חכי אוקסנה מה עוד מחכה לך.

    בפרק בי"ת של הערב הזמנתי לנו מקום במסעדה סינית הכי יקרה שיש בתל אביב. משהו שראיתי בטלוויזיה לפני כמה חודשים ואפילו בטלוויזיה אמרו במיוחד כמה שזה יקר אבל שווה כל שקל ובלב שלי אמרתי על הזין הכסף, ביומולדת של אוקסנה אנחנו שמה. ומרוב שזה מקום יקר בכלל לא הייתי בלחץ שנפגוש מישהו מוכר למה ידעתי שאין מצב שמישהו שאני מכיר ידרוך בכזה מקום יקר ועוד סיני. ובאמת מהרגע שנכנסנו זה היה כמו ארמון כזה עם תפאורה סינית כאילו הכול היה מסודר בשבילנו והיו לנו מקומות שמורים והם גם ידעו שזה יומולדת. אוקסנה ממש השתגעה וכל הזמן ירדו לה דמעות, ממש יצאו לה מהעיניים איך שהתיישבנו לשולחן, ואני בשלב הזה את האמת, כבר התחלתי להתפלא כי כמו שאמרתי, זאתי לא בוכה בקלות ואפילו לרגע היה נראה לי שהיא מנסה להגיד משהו כי היא אמרה, שימון, וכאילו לקחה ככה הרבה אוויר והפנים שלה נהיו מתוחות כאילו היא מתכננת להגיד איזה משפט אבל היא לא המשיכה, ואני לא לחצתי. כמו איזה דפוק חשבתי לעצמי, באמת לא מתאים עכשיו. והאוכל היה כל כך טעים בחיי אלוהים, אין לי מילים לתאר, כל דבר שהגישו לשולחן היה מעדן ואנחנו ליקקנו את האצבעות. בהתחלה ניסינו להחזיק את המקלות הסינים שלהם כי ראינו בשולחן שלידנו ישראלים לכל דבר אוכלים במקלות סינים כאילו נולדו בסין, אבל גם אני וגם אוקסנה רק הסתבכנו יותר ויותר שתכף עברנו למזלג וסכין ואוקסנה רק שמרה את המקלות למזכרת. בזמן שאכלנו הסתכלתי עליה וראיתי את כל האור שיוצא מהפנים שלה ושוב פעם עברה בי המחשבה איך זה ייגמר הסיפור הזה. מתי אלוהים ייתן לי כוח, מתי, לכאן או לכאן זה כבר לא משנה. היא לא נהיית יותר צעירה זה בטוח, וגם אני כבר לא ילד. לקראת הסוף של הערב היין קצת עלה לי לראש והזין התחיל לעמוד לי והתחלתי לתכנן עליה אללה יסטור איזה תכנונים התחלתי לתכנן עליה.

    מתי שהגיע החשבון היא עוד פעם לא התנהגה כרגיל. כל פעם שבא חשבון, מהיום הראשון שהכרתי אותה, היא מסתכלת טוב טוב כמה זה, וכל פעם שאני קונה לה משהו היא תמיד רוצה לדעת כמה זה עלה. בחיים היא לא מציעה להשתתף בתשלומים, וגם אני לא מאלה, אם אני מוציא כבר בחורה זה עד הסוף כולל תשלום והכול כלול. לפעמים אפילו נראה לי שזה שאני משלם עליה כל הזמן, זאתי כמו ההוכחה בשבילה שאני אוהב אותה כי היא לא מתבאסת אם זה יקר. להפך, היא תמיד נותת חיוך אם המחיר יקר, יענו יצאתי גבר שמוכן להשקיע בה הרבה כסף. אבל הפעם לא. אפילו לא העיפה מבט על החשבון שהיה מונח לה מול העיניים ככה פתוח כמו שהמלצר הביא אותו. לא הסתכלה בחשבון רק תפסה לי את הידיים מעל השולחן ולא עזבה אותם לרגע כאילו אני אברח לה אם כן. שוב פעם היה נראה לי שהיא לוקחת אוויר כדי להגיד משהו, ושוב פעם היא הסתכלה לי בעיניים, אבל מיד סובבה את הפנים, הוציאה אוויר בקול ואחר כך שתקה. פה כבר התחילה הנורה האדומה אצלי לדלוק אבל בכל זאת לא אמרתי כלום. ידעתי כבר טוב מאוד שיש לה משהו על הלב אבל לא רציתי להעכיר את האווירה. כל הזמן עברה לי בראש הפעם הזאת, זה היה כשנסענו לצימר ההוא הרומנטי והיא, בפעם הראשונה פתאום היא אמרה לי שימון אני יודעת אתה לא רוצה מתחתן איתי. אני רציתי להגיד לה, סבלנות כפרה, אני עובד על זה, סבלנות, עיניים של אבא, הרי היא, אין לה מושג מכל הסיוטים שאני עובר עם עצמי ובבית, אבל לא אמרתי כלום, סתמתי את הפה ולא אמרתי כלום: מטוב ועד רע, אפילו מילה לא הצלחתי להגיד לה בחזרה. אפילו עשיתי את עצמי כאילו אני לא רואה איך הפה שלה מתעקם בבכי מהשתיקה הזאת שכמו סכין היא חתכה בינינו, ואיך היא מנסה להסתיר את הדמעות בצחוק גדול.

    שיצאנו החוצה ירד גשם זלעפות. באמא שלי, כאילו נפתחו השמים ויורד סילון של מים, כאילו מישהו שופך דלי על העולם. אני התבאסתי לאללה מהגשם, כי אם היה יבש היינו יכולים לעצור באיזה פארק או באיזה חניה חשוכה, אנחנו כבר מתורגלים, הרי כל החיים שלנו זה להיות בחוץ ולהתחבא. אבל בגשם כזה מה נעשה. אם היה לי כסף היינו לוקחים איזה חדר במלון לפי שעה אבל החודש הזה כבר לא יכולתי להרשות לעצמי יותר כלום. גם בלי זה הייתי במינוס, והמסעדה הסינית עלתה לי יותר מצימר בצפון ללילה. אבל כל כך הייתי לחוץ עליה ששאלתי אותה מה קורה בדירה בשדרות הר ציון, אפילו שאני ממש לא אוהב לעלות לשמה. פעם אחת בחיים שלי עליתי אליה לדירה שהחברות שלה היו בבית ועד היום אני מצטער על זה. שתי הבנות היו בסלון ואנחנו התחלנו להתמזמז על המיטה שלה אבל שאלוהים ייקח אותי, אני ממש הרגשתי גועל כאילו אני בדירה של פועלים זרים, שאלוהים יסלח לי, וריח של גרוזיה או בוכרה מכל החברות שלה השתלט לי על הנשמה ועשה לי בחילות, אפילו הזין שלי בקושי עמד והיינו צריכים להיות בשקט שלא ישמעו אותנו בחוץ למרות שאף אחד לא מטומטם. כולם ידעו בדיוק מה אנחנו עושים בחדר. ושיצאנו הרגשתי שכל הדבר הזה היה ממש לא לרמה של אוקסנה, שהיא כל כך אצילית ורציתי לקבור את עצמי מהבושה, גם בשבילי וגם בשבילה. אפילו את הכוס מים שהציעו לי לפני שירדנו למטה לא שתיתי מרוב גועל. אחרי הפעם הזאתי נשבעתי לעצמי שזאתי הפעם האחרונה שאני נכנס לדירה הזאת ובטח שזאת הפעם האחרונה שאני מזיין אותה שמה אם יש אנשים בבית.

    בכל זאת שאלתי אותה מה קורה בדירה בהר ציון כי לפעמים במוצאי שבת החברות שלה הולכות לאיזה מסיבה או משהו ואם הם לא בבית אז אני מסוגל לעלות למעלה להיכנס איתה לחדר ולדפוק איזה קוויקי בלי להסתכל יותר מדי ובלי להריח יותר מדי, בייחוד אם אני לחוץ כמו שהייתי באותו הרגע. אז היא התקשרה לחברה שלה דיברה איתה כמה מילים שאני כבר הבנתי שהיא בבית אין מצב לקוויקי. אמרתי לה, אוקסנה כפרה עלייך אני לא מוותר עלייך הלילה הזה, והיא אמרה, שימון אני גם רוצה סקס, ככה היא קוראת לזה וכל פעם שהיא אומרת את זה ככה אני נגנב מחדש, למה אני עם ישראליות לא ממש הייתי יודע איך ניגשים לעניינים. הייתי רק בא, עושה את שלי והולך ואפילו לא הייתי יודע, כן אוהבת לא אוהבת, כן רוצה לא רוצה. ככה הייתי בלחץ רק לגמור וללכת, אבל זאתי, בגלל שהיא לא מכאן, מהזיון הראשון באתי אליה יענו בקטע אחר. כאילו שמעון אחר יצא ממני ומאז, באלוהים, אין זיון, אפילו באוטו, שאני לא מטפל בה כמו בילדה קטנה, כמו בגורת חתולים שרק רוצה שילטפו אותה, אני הולך חלק חלק בגוף שלה עד שהיא כבר לא יודעת מה לעשות מרוב הנאה. מה היה לה לפני ועם מי היא הזדיינה לפני אני לא רוצה לדעת, אפילו ברמז. רק המחשבה הזאת עושה אותי חולה. אני יודע שאני לא הראשון שלה, אני לא אומר, בכל זאת היא היתה כמעט בת שלושים ושבע מתי שנפגשנו, אבל דבר אחד אני יודע על בטוח וזה היא תמיד דואגת להגיד לי, שרק בגללי היא אוהבת סקס. ובאמת, היא מדברת איתי בזיונים, אבל מילה לא בעברית, ואני עוד יותר מתחרמן למרות שאני לא מבין כלום. ככה היה גם הפעם, אפילו במיוחד, בגלל שזה בכל זאת היומולדת שלה, עצרנו בחניה של פארק הירקון, הוצאתי מהבגאז' את השמיכה הרגילה שלנו, וכבר בשנייה הזאתי שיצאתי מהאוטו נרטבתי כמו אני לא יודע מה. פרשתי לנו את השמיכה על המושב מאחורה ופתחתי חימום על מקסימום שהקור לא יהיה כל כך נורא. היא מיד הורידה את הבגדים ועברה אחורה ואני הייתי בכזה לחץ להיכנס אליה אבל טיפלתי בה כמו שצריך. לא נכנסתי עד שהיא היתה כבר מבושלת לגמרי ולא גמרתי עד שהיא לא ראתה כבר את כל הכוכבים שבשמים.

    אחרי שגמרנו היתה בדיוק הפסקה בגשם אז יצאנו החוצה לסיגריה. היה כבר אחרי שתיים בלילה ואמרתי לה, אוקסנה כמה אני אוהב אותך, רק אלוהים בשמים יודע, והיא שוב פעם התחילה לבכות ובלב שלי בדיוק אז כבר התיישב סופית הרגש הלא טוב. ועכשיו אני נזכר שאפילו זרקתי לה ככה בקטנה, אמרתי לה, אוקסנה כפרה עלייך מה נהיה איתך היום? מה זה הבכי הזה כל שנייה? והיא אמרה לי, שימון, זה רק אני מתרגשת מיומולדת ותיאטר והידיים שלך לוקחות אותי לשמים. ככה, כמו שהיא אומרת לי תמיד. ואני אמרתי לעצמי, הכול בסדר שמעון תירגע, בסוף אתה תמצא תשובה לכל השאלות ובעזרת השם גם יהיה לזה סוף טוב.

    היה בערך שתיים וחצי בלילה מתי שנסענו לדירה שלה בהר ציון. הכול היה כרגיל. הורדתי אותה מתחת לבניין, קבעתי איתה למחרת בבוקר בשבע וחצי כי ידעתי שהיא צריכה להיות בשמונה בדירה ברחוב הלסינקי אצל הסטודנטית הזאת שהיא הכי אוהבת לנקות אצלה וכמו תמיד ריחמתי עליה שתעשה את כל הדרך באוטובוסים. חיכיתי כמו בכל לילה לראות אותה נכנסת לכניסה ונתתי לה עוד חמש דקות רק להיות בטוח שאיזה חולה נפש לא מחכה לה במדרגות או משהו כזה. ממנה נסעתי ישר הביתה ולפני שיצאתי מהאוטו הסתכלתי טוב טוב בראי של האוטו אפילו שהיה כבר אחרי שלוש, רק ליתר ביטחון שלא יישאר לי כתם של אודם על הפרצוף אם במקרה אמא תהיה ערה ותתחיל לתחקר אותי. לא היה לי עצבים להסתבך. נכנסתי על קצות האצבעות, אפילו הורדתי את הנעליים בכניסה, אבל אמא שלי כמו תמיד, בשנייה שפתחתי את הדלת, עוד לא הספקתי להיכנס, היא כבר אמרה לי, אִבְּני ג'ית? יענו הגעת? אז אמרתי לה, כן אמא, זה אני, תמשיכי לישון, ומיד נכנסתי לחדר שלי למה ידעתי, אם אני מתעכב דקה מיותרת בסלון היא מיד יוצאת ומתחילה לרחרח אותי זאתי, למה שהיא כמו חתולה, הכול מגלה לפי הריח. סגרתי את הדלת של החדר ושמתי את הבגדים בכוונה להתאוורר על הכיסא כי ידעתי שהיא תנסה להריח אותם מחר לפני שתכניס למכונת כביסה, ואיך ששמתי את הראש על הכרית וכבר שמעתי את הצעדים של אמא בחוץ, עוד פעם עברה לי המחשבה הרעה, איך אני יוצא מכל הסיפור המחורבן הזה וכמה אפשר לחיות לא לגמרי כאן ולא לגמרי שם, אבל את האמת, כמה שחשבתי, בחיים לא הייתי מדמיין שאוקסנה תיעלם לי למחרת כאילו בלעה אותה האדמה ואני אשאר ככה אפילו בלי קצה של חוט להתחיל איתו.

    בבוקר, איך שפקחתי עין עפתי למקלחת להוריד את כל הריח ממני, וכשיצאתי מהמקלחת אמא כבר היתה ערה וכמו כל בוקר הריח של התה מילא את כל המטבח. היא עמדה עם הגב אלי, הפנים שלה מופנות לשיש ולכיור ואיך שהיא עוטפת את שלושת הסנדוויצ'ים כמו כל בוקר היא אומרת לי איך היה אתמול בלילה אִבְּנִי? למה חזרת כל כך מאוחר? כל הלילה לא עצמתי עין. היה בסדר, כולה שיחקתי קצת קלפים עם חברים אמא, שיקרתי וידעתי שהיא יודעת שאני משקר. מתי כבר תפסיקי לדאוג לי אמא? אני כבר בן שלושים וארבע אמא. היא לא אמרה כלום, ורק הגב שלה שזז קצת מתחת לחלוק הספיק לי להרגיש אשם ומרחם, והרחמים שוב השתלטו עלי עד שאמרתי, אמא כפרה עלייך בואי שבי איתי רגע נשתה תה יחד. היא באמת התיישבה לידי והפנים שלה רק עירבבו לי עוד את הרחמים, וככה שתקנו יחד איזה עשר דקות. האוויר בינינו היה דחוס כמו אני לא יודע מה, עד שאמרתי, טוב אמא אני עף, מאוחר לי. והיא רק אמרה לי, לך אִבּני, לך, שלא תאחר לעבודה.

    כל הדרך לאוקסנה ניסיתי להוציא את אמא מהראש. במיוחד ניסיתי להוציא לעצמי מהראש את השיחה ההיא ששמעתי במקרה בין אמא לאילנית אחותי, מתי שהייתי חולה, מתי זה היה? אולי לפני איזה חצי שנה. שכבתי במיטה עם חום גבוה, איזה שבוע רצוף לא יצאתי מהבית. אמא היתה בטוחה שאני יושן והיא דיברה עלי עם אילנית. אני זוכר איך שמעתי אותה בוכה בקול רם, ממש נותנת לעצמה מכות על החזה כאילו מישהו מת. את המשפטים שהיא אמרה אני זוכר עדיין בעל פה כאילו זה היה אתמול. איך, היא אמרה לאילנית, איך נפל ככה האח שלך המסכן? מילא לא יהודייה, היא אמרה לה, מילא מכוערת כמו הלילה, אבל בנוסף לכול גם מבוגרת ממנו? מה קרה, היא אמרה לה, מה? נגמרו הנשים בעולם? רק הגרוזיניות נשארו? כמו חצים המילים שלה נכנסו לי בנשמה, ובמיוחד פגע בי איך שהיא קראה לה מכוערת בלי שראתה אותה אפילו. וככה המחשבות לא עזבו אותי עד שכמעט עברתי את הבית של אוקסנה בלי לשים לב שהיא מחכה לי בפינת הרחוב. היא הרימה את היד וצחקה אלי את הצחוק הזה שלה. ככה היא עלתה לאוטו שהתמלא ברגע בריח של בושם חזק. כל הנסיעה משדרות הר ציון להלסינקי חשבתי אם להגיד לה או לא להגיד לה שלא תלך לעבודה היום. בסוף לא התאפקתי, שנייה לפני שהגענו להלסינקי אפילו שידעתי שזה אבוד אמרתי לה, אוקסנה כפרה עלייך, את יודעת שאני אף פעם לא אומר לך את זה אבל אולי היום לא תלכי לעבודה? תישארי בבית, אמרתי לה. תנוחי. מה יקרה אם תבריזי לה פעם אחת? היא, איך ששמעה שאני מבקש ממנה היום לא ללכת לעבודה היא התחילה לצחוק עוד פעם את הצחוק הזה שלה, צחוק כזה לא משלנו, צחוק של אישה שיודעת שהיא מזיזה את כל העולם על האצבע הקטנה שלה. הצחוק הזה שבזכותו הבנתי שאני בעצם מאוהב בה, שאני על האצבע הקטנה שלה וטוב לי שמה. הצחוק הזה שבדרך כלל עושה לי דגדוגים בבטן, ואפילו לפעמים הזין עומד לי בגללו, אבל הפעם הוא רק הביא לי את הקריזה הצחוק הזה. מה את צוחקת? את לא קולטת שאני דואג לך? את לא קולטת שהלב שלי לא רגוע היום? כל הזמן הצחוק הזה, כמה אפשר, כמה, כמה אפשר לצחוק כשהכול כזה חרא? תראי אותנו אוקסנה, תסתכלי עלינו, השעה עשרים לשמונה בבוקר, שנינו תקועים באמצע הלסינקי, אני עוד צריך להגיע עד המחסן בפתח תקוה ומשם להעמיס ולסחוב ולהתקין עד שהנשמה תצא לי, ואת עם הנעליים הצהובות האלה שעלו לנו בקושי ארבעים שקל בשוק ראש העין והאודם שלך הנוצץ עבלק את בדרך למסיבה, ואת כולה נוסעת לנקות בית של איזה סטודנטית מושתנת ברחוב הלסינקי בצפון תל אביב. משמה עוד תמשיכי לבני דן לנקות עוד בית, הפעם של משפחה עם שלוש ילדים שמשאירים לך דיר חזירים כל שבוע, והיום יום ראשון. זה היום הכי קל שלך בשבוע. אז מה יש פה לצחוק כל כך הרבה? הרי לא סתם את לא שואלת אותי על אמא שלי אף פעם, הרי גם בלי שאני יספר לך את בטח יודעת כמה שנינו תקועים בסיפור הזה, וזה לא רק החמש שנים שיש בינינו, וזה לא רק קזחסטן וישראל, זה כל העולם המסריח הזה אוקסנה, אז על מה את צוחקת, על מה? ומכל הדברים האלה שעפו אצלי בראש אמרתי רק שוב, אז מה את אומרת כפרה? אולי לא תלכי לעבוד היום? הסתומה הזאת רק צחקה את הצחוק הזה עוד פעם ואני בקושי התאפקתי לא להתפרץ עליה בצרחות והיא אמרה לי, שימון נשמה, איך למדה לקרוא לי נשמה, אני רק לעבוד קצר היום. היא אמרה לי, שימון, אתה מכיר בית זה אני הולכת היום, זאתי אני הכי אוהבת לעבוד שמה, זאתי סטודנטית נשמה טובה, הלוואי כולם היו ככה כמוה, אתה סתם דואג עלי, היא אמרה לי, אתה סתם דואג עלי וכבר עשתה לי שלום עם היד והתחילה ללכת לכיוון הבניין איפה שהיא עובדת. ברגע הזה אמרתי לעצמי, שמעון בחיאת שמעון, האישה הזאת ג'יננה אותך לגמרי, מה כבר יכול להיות, מה נהיית גם אתה נקבה, יש לך הרגשות רעות והרגשות טובות, מה נהיה ממך שמעון? כולה עוד בוקר ראשון רגיל, התחלת השבוע, אולי בגלל זה אתה בדיכאון. לא קרה כלום שמעון, סתום ת'פה ותן לה ללכת בשקט, גם בלעדיך יש לה ים דברים על הראש. אז באמת נתתי לה ללכת והתחלתי לנסוע לכיוון המחסן.

    כשהגעתי, שתיתי קפה עם המחסנאים, לקחתי את משה הסבל איתי, העמסנו האוטו והתחלנו לנסוע. היה לי יום כזה לחוץ בעבודה, בחיי אלוהים, זה הזמן היחיד שכמעט הצלחתי להתנתק ממנה. היו לי ארבע התקנות דחופות, שני מדיחי כלים, מכונת כביסה אחת ומייבש אחד. הכול באזור המרכז, אבל כל התקנה בחור אחר. התחלנו בפתח תקוה קרוב למחסן, משם ליהוד, אחר כך אחת בראשון ובסוף אחת ברמלה. כל היום עבדנו, בית אחרי בית, ביקר לי, בקושי כוס מים הספקנו לשתות. אני ומשה מסתדרים עשר, כל אחד יודע מה העבודה ואף אחד לא דורך על היבלות של השני. תיקתקנו עבודה כמו שעון, אני בשקט שלי והוא מזיין את השכל אבל בטעם, בלי להגזים, על החתונה של הבת שלו הגדולה ואיך גמרה תואר בסמינר הקיבוצים היא, ואיך היא תהיה מורה ועל הבעל שלה החדש ועל המשכנתא שלקחו על הדירת שלושה חדרים שקנו ביד אליהו, בדיוק איפה שאני חולם שאני ואוקסנה נגור. ואני רק שומע, מדי פעם אני אומר מילה או שתיים, וגם שהוא אומר לי, שמעון, לא חבל עליך? איזה בחור זהב אתה, מתי תמצא לך אישה אתה? מי שתהיה איתך תזכה באוצר, מה יהיה איתך שמעון? אני כמו בונקר, לא אומר מילה, לא על אוקסנה ולא על אמא שלי. אני ישר נותן לו חיוך ואומר לו, תן זמן לזמן משה, מה הלחץ? הכול יקרה בזמן שלו, אני לא בלחץ משה. את העבודה גמרנו אני ומשה בארבע, עם אוקסנה קבעתי כרגיל בשש, אחרי שהיא גומרת את הבית השני שלה, בפינה של בני דן ווייצמן. יצא לי בול, עשר: שעה בבית אצל אמא שלי ואודרוב לבני דן לקחת את אוקסנה.

    בדרך לאמא שלי, איך שנפרדתי ממשה אחרי העבודה, ישר איך שנכנסתי לאוטו ניסיתי להרים טלפון לאוקסנה אבל היא לא היתה זמינה. לא נלחצתי כי לפי החישוב שלי היא בבית של הדיר חזירים בבני דן והם כבר חזרו מהעבודה והיא לא עונה לטלפונים מתי שהם שם. לאמא שלי נכנסתי בארבע וחצי. אילנית היתה שמה, היא חזרה מהעבודה ובאה לקחת את הילדים שלה מאמא. איך שנכנסתי היא ואמא הפסיקו את השיחה שלהם כאילו בדיוק דיברו עלי ואני מפריע. אני עשיתי כאילו לא שמתי לב למרות שאני כבר רגיל לזה. הילדים ראו אותי וקפצו עלי כאילו עברו שנתיים אפילו שראיתי אותם בשישי בערב. דוד שמעון, שק קמח ודוד שמעון תעשה לי אווירון ואני, כפרה עליהם, איך אני חולה על השתיים האלה רון ונועם, עם כל הזיעה מהעבודה וכל העייפות, איך שאני רואה אותם יש לי כוחות ויש לי אנרגיות, כאילו התעוררתי לפני דקה. אילנית לעומתי היתה נראית כמו בלון בלי אוויר. איך היא תמיד עייפה כל הזמן, רצה וכל הזמן אלף שקיות ועשרים תיקים זה של רון וזה של נועם וכביסה מלוכלכת ובגדים נקיים ומגבונים וטיטולים ומטרנה, כאילו היא מנהלת פרויקט של נאס"א, איפה הבעל שלך אילנית בכל הפרויקט הזה, אני בקושי מתאפק לא לשאול, היא בסוף תמות מעייפות או מלחץ לחזור הביתה ולהספיק לסדר לפני שהוא מגיע, הנסיך מבל אייר.

    ניסיתי לא להסתכל לאילנית בעיניים כי פחדתי שסימה השכנה שלנו לשעבר, זאת שראתה אותי אתמול בתיאטרון כבר הספיקה לדבר איתה ולהגיד לה, אז מה אילנית, לא ידעתי שאח שלך שמעון נהיה אינטליגנט, מסתובב בתיאטרון הבימה ועוד עם מי. ובאמת איך שנכנסתי לחדר להוריד נעליים אילנית נכנסה אחרי ואמרה, אה שמעון מה המצב? איך החיים? והסתכלה עלי יענו אני כבר יודעת. עניתי, הכול טוב ברוך השם אחותי, והיא עוד פעם לא סתמה, דיברה איתי לאט כזה מנומסת, כאילו היא לא רואה אותי כל יום: אז איך בעבודה? הכול בסדר? ואני הרגשתי שאני מתפוצץ עוד רגע כי הרגשתי לאן זה הולך, תגידי מה נפל עלייך? שאלתי אותה. מה אנחנו פה בריאיון? מאיפה באת לי עם כל השאלות האלה? היא היתה קצת בהלם או עשתה את עצמה, אני כבר לא יודע. טוב תירגע, לא קרה כלום, כולה אחותך מתעניינת בך, הלוואי שאתה היית מתעניין בי ככה, וישר נהיו לה דמעות בעיניים ואני שתקתי רגע והיא גם שתקה פתאום, והתיישבה לה ככה על המיטה שלי ואמרה לי בשקט בלי עצבים, מה שממש לא מתאים לאילנית, שמעון כפרה עליך אתה קולט מה אתה עושה לעצמך שמעון? לא התאים לי להיכנס איתה לשיחות נפש ודווקא בגלל שהיא דיברה אלי בשקט בלי כל הרוח והצלצולים הרגילים שלה נכנסתי ללחץ. רציתי רק שהיא תסתום את הפה ותעזוב אותי בשקט אז המשכתי לעשות כאילו אני לא קולט, ואמרתי לה, מה אני כבר עושה אילנית, מה? עובד כמו חמור, במזוזה אני עבד, זה מה שאני עושה, אפילו ניסיתי קצת להצחיק אותה רק שלא תמשיך, וכלום לא הלך לי. היא המשיכה ככה בשקט, שמעון, מה אתה חושב שאנחנו לא יודעים? מה נראה לך שאנחנו עיוורים? עזבי אותי אילנית, עניתי לה, באמא שלך תעזבי אותי, אבל היא לא סתמה אילנית, היא המשיכה כאילו לעצמה, כל החיים היית תמים שמעון, כל החיים, אתה בן שלושים וארבע כבר שמעון, מספיק, הרגת אותנו. אמא כבר מתה ממך אתה לא קולט? מה יש? היא לא סבלה מספיק בחיים, הא? היה שקט לרגע ואני ידעתי טוב מאוד שהרדארים של אמא שלי פתוחים ושכל הסיטואציה הזאת סוגרת לי על הנשמה, אז ישר חתכתי למקלחת. במילא הייתי כולי ג'יפה והייתי חייב מקלחת לפני שאני יוצא.

    התפשטתי לאט כי ידעתי שבחוץ הסיפור עוד לא נגמר. השתיים האלה עכשיו שמות אותי על שולחן הניתוחים, ובאמת שמעתי את אמא שלי נאנחת, מ'תּוּ אילנית, מ'תּוּ, היא אמרה לה, אני מתה. אילנית לא אמרה כלום, ואמא אמרה לה, בּנתי כל לילה הוא בחוץ, כל לילה. לאן הולך כל הכסף שלו? עובד כמו חמור וגרוש לא חוסך, אפילו חשבון של הטלפון הפסיק להשתתף איתי בִּנתי. מבין הדמעות היה נדמה לי שאני שומע את אילנית פותחת את הפה סופסוף ועונה לאמא, אולי תעזבי את זה קצת אמא? אולי תיתני לו זמן לשמעון, הוא ילד גדול אמא, הוא יודע מה הוא עושה. אפילו לא הייתי בטוח שזה מה שיצא לאילנית מהפה, אז היא לא יהודייה, אמא, מה קרה? אני בהתחלה חשבתי שאני לא מאמין, אבל אז שמעתי אותה עוד פעם את אילנית, אולי היא אישה טובה אמא, ותוך כדי שהיא מדברת אמרתי לעצמי, שמעון, הגיע הזמן שלך, חלאס, צריך כבר לשים לזה סוף, מחר אני אומר לכולם זה מה שזה, אני זה שמעון וזאתי אוקסנה ואנחנו ביחד. רוצים, תקבלו. לא רוצים, אל תקבלו, זה מה יש. אולי בסוף הדברים יסתדרו, ככה אמרתי לעצמי, אולי עוד נתחתן ויהיו לנו ילדים יפים כמוה ואפילו אמא שלי תאהב אותם בסוף. הרי הם יהיו הנכדים שלה אחרי הכול, יהודים או לא יהודים, הם יהיו ילדים. אבל אמא שלי מחוץ למקלחת המשיכה בכיוון אחר לגמרי, זה לא על היהודייה אני בוכה, בּנתי, היא אמרה לאילנית, לא על היהודייה, זאת אישה מבוגרת ממנו והוא עוד ילד, הוא צריך ילדים משלו, וזאת, אפילו אם תצליח להיכנס להיריון ממנו מה יהיה על הילדים שלהם, הא? אפילו אם יהיו יותר יהודים מאיתנו, אפילו ישמרו שבת וילכו לבית כנסת, אנשים תמיד יגידו אלה לא יהודים ואיפה שילכו יעשו צחוק מהם, מה אני לא מכירה את היהודים את חושבת? כמה הם דתיים ככה הם רשעים, תשמעי מה שאני אומרת, טוב שאבא שלך כבר לא בחיים בשביל לראות את זה, היא אמרה לאילנית, ואילנית פתאום שתקה ולא אמרה יותר כלום והשקט שלה כיבה לי את הגצים של הקריזה שהתפוצצו לי במוח והביא את הדמעות המזדיינות האלה שחנקו לי את הגרון. עד כדי כך בא לי הגל של הדמעות שפחדתי שמישהו בחוץ ישמע את הבכי שלי ופתחתי את המים באמבטיה בכל הכוח אבל לא נכנסתי, שיחשבו שאני מתקלח וימשיכו בשיחה. מפה כבר שמעתי חצאי מילים בגלל הרעש של המים ושל הילדים, עד שאילנית ואמא עברו למרפסת של המטבח והקולות שלהם התערבבו עם הטלוויזיה שהילדים התיישבו לראות, אבל אמא אמרה, הבגדים שלו זה ריח של אישה מבוגרת לא בגיל שלו בִּנתי, אני יודעת מה שאני אומרת, וככה כל הרוח שהיתה עלי קודם, שאני הולך ומספר ותרצו תקבלו וכל החארטה הזה, הכול נעלם לי מהראש ברגע ונכנסתי להתקלח.

    שיצאתי מהמקלחת השיחה כבר התפזרה, אילנית היתה עם הנייד ביד בחדר של אמא שלי ואני נכנסתי לחדר שלי, להתלבש. היא דיברה עם בעלה בצעקות, וכמה שרציתי לא יכולתי שלא לשמוע. אני יוצאת עכשיו, מתי תהיה בבית? היא אמרה, ואז, מה? למה לא אמרת לי שאתה יוצא מוקדם היום? למה אתה רק יודע להנחית עלי הנחתות? ואז, לא, עוד לא הספקתי לבשל, ואז, טוב אם היית מודיע לי שאתה מגיע מוקדם הייתי כבר דואגת להיות בבית לפניך וגם להכין אוכל והכול, מה אני אשמה שלא הודעת לי? ואז היתה שתיקה קצת ארוכה, אפילו שאילנית בדרך כלל לא נותנת להשחיל מילה, עד שהיא אמרה, מה כבר קרה? אז יום אחד תהיה קצת בלעדינו בבית, תרגיש מה אני מרגישה. אז יום אחד תאכל סנדוויץ', לא מתים מזה, ואז, יש לך בעיה שאני כל הזמן אצל אמא שלי? תגיד תודה שהיא שומרת על הילדים, מה היינו עושים בלעדיה? שמים אותם אצל אמא שלך הפרינססה? או שמים אותם בצהרון שאין לנו גרוש על התחת? ומהרגע שהיא סגרה את הטלפון היא עשתה את אותו הסוויץ' שכל פעם הורס אותי מחדש. בטלפון דיברה עם בעלה כאילו היא לא פראיירית ויש לה ביצים והיא לא שמה עליו אבל איך שסגרה התחילה להיכנס להיסטריה ולארגן הכול כאילו כל מה שיש לה בראש זה לסדר את הבית ולהכין לו אוכל ואם הוא לא יהיה מרוצה העולם יתמוטט. היא רצה בתוך הבית, התחילה להכניס אוכל לתוך קופסאות פלסטיק ולצעוק על אמא, אמא תסדרי לי את הילדים אני חייבת לצאת תוך דקה, דקה! ועל הילדים שהיו שקועים בטלוויזיה: נועם, רון, יאללה אנחנו עפים מפה, וכיבתה להם את הטלוויזיה מול הפרצוף ואפילו שהטלפון שלה צילצל היא צעקה לאמא אני לא עונה עכשיו ותוך שתי דקות היא באמת היתה מחוץ לבית ואני חשבתי לעצמי אחותי מה נהיה ממך? איך היית אימת השכונה, וחזקה ולא פראיירית של אף אחד ואיך היית את מגינה עלי כשהיינו ילדים, בייחוד אחרי שאבא נפטר, מי שהעז להתעסק איתי היה מסתבך איתך, ומה נהיה ממך עכשיו אילנית? מהמרפסת של הסלון עוד ראיתי אותה מורידה את השקיות על המדרכה, ומכניסה לאוטו קודם את רון עם פקודות בצעקות לנועם שאני שמעתי עד למעלה, דיר באלק נועם לא לזוז מהמקום, וקושרת את רון בכיסא של האוטו ואחר כך מכניסה את נועם וקושרת גם אותו ואז פותחת את הבגאז' ומכניסה את השקיות. את התיק שלה היא כמעט ושכחה על הגג של האוטו והקפלים של השומן שלה יצאו מעל המכנסיים ומתחת לחולצה אבל היא אפילו לא טרחה להסתיר אותם ועפה מהרחוב כאילו מישהו רודף אחריה. הסתכלתי עליה דרך החלון של המרפסת. היא לא זרקה מבט לאחור ורציתי לצעוק לה, באמת משהו לא בסדר איתי אילנית, את צדקת.

    איך שאילנית הלכה אמא שלי מזגה לי אורז לבן וקובה אדומה וסלק, בצלחת עמוקה כמו שאני אוהב, ובצד שמה לי צלחת קטנה עם חמוצים ועמבה וקצת סלט ירקות שנשאר מהילדים והתיישבה מולי כמו כל יום לראות איך אני אוכל. לפעמים אני חושב שאני כבר לא יכול להרגיש רעב אם היא לא יושבת מולי זאתי, ומסתכלת בהנאה איך אני טורף את האוכל ביס אחרי ביס ובסוף כמו תמיד עוד אומרת לי בדאלק אִבּני מה אכלת? אולי עוד צלחת? אז טרפתי את מה שהיא שמה לי בנגלה הראשונה וכשבאה לשים לי עוד מנה לא התנגדתי רק אמרתי לה, מנה קטנה אמא, ואת המנה הזאת דאגתי לא לסיים, השארתי קובה אחת בצלחת שזה כבר הסימן המוסכם ביננו שאי־אפשר לדחוף כלום. אחרי שגמרתי היא חתכה אבטיח ושמה על השולחן בסלון ופתחה את הטלוויזיה, והיה כבר הסוף של התוכנית, ואיך שגאולה אבן שעליה היא תמיד אומרת שהיא "אישיות" התחילה להיפרד מהצופים, היא הסתכלה עלי ואמרה לי, אִבּני מה קרה לך היום? אתה נראה כמו רוח רפאים. ורציתי להגיד לה, אמא, איך אני לא ייראה כמו רוח רפאים תגידי לי, איך? ופתאום ההרגשה המחורבנת שהיתה לי בבוקר כשראיתי את אוקסנה חזרה אלי, וברגע אחד הלב שלי נפל והמוח שלי התחיל לעבוד על טורבו: איך זה שהיא לא ענתה לי לנייד בחמש? בטח באמת קרה לה משהו. על אמא שלי הסתכלתי כאילו כלום לא קרה ואמרתי, מה הקטע אמא? את רוצה לקבור אותי? למה רוח רפאים? אני פשוט הרוג, עבדתי כמו חמור היום ואתמול ישנתי מאוחר. עד שלוש לפנות בוקר הייתי אצל חברים, שיחקנו קלפים. עוד פעם שיקרתי ועוד פעם ידעתי שהיא יודעת שאני משקר. היא לא אמרה כלום רק הסתכלה עלי במבט הזה שכל העצב של העולם משקיף ממנו ובגללו אני רוצה להזיז איזה הר סיני רק שיהיה לה טוב.

    כל הדרך לאוקסנה, מהשנייה שאמא שלי אמרה רוח רפאים, כבר הייתי סגור שמשהו לא בסדר. פתאום הכול נקשר לי ביחד: הבכי של אוקסנה אתמול בערב, וההתרגשויות האלה שתפסו אותה כל שנייה, וההרגשה המחורבנת שהיתה לי בבוקר שהיום היא לא צריכה ללכת לעבודה, הכול התחבר לי אבל עדיין אמרתי בלב שלי, שמעון בחיאת שמעון, תירגע. עוד לא קרה כלום שמעון, אל תשתגע. והלכתי ונעמדתי עם הרכב בפינה הקבועה ולא ראיתי אותה. עדיין לא יצאתי מדעתי. עוד ניסיתי להגיד לעצמי, מה כבר קרה? תמיד יש פעם ראשונה. אולי היא קצת מתעכבת היום, כולה עשר דקות איחור. ואז התחלתי להתקשר אליה כמו משוגע, לא עזבתי, התקשרתי שוב פעם ושוב פעם. באמא שלי אולי עשרים פעם רצוף אני מתקשר ועוד לא מספיק לצלצל, כבר אומרים לי לא זמין. ואני ממשיך בלי הפסקה ותוך כדי המבט שלי סורק את הרחוב ואין אוקסנה ואין נעליים. יצאתי לעשן סיגריה והמשכתי להתקשר. היא לא ענתה ולא ענתה והתחלתי להרגיש את הלב דופק וניסיתי להילחם בכל הבלגן הזה שהיה לי בלב, רגע אחד נשבעתי לעצמי שזהו, אני את הסיפור הזה גומר. נמאס לי לחיות ככה. מחר אני תופס את אמא ואומר לה, כפרה עלייך אני על אוקסנה לא מוותר, נגמר הסיפור, זהו. ורגע שני אני אומר לעצמי, אתה לא נורמלי שמעון, אף אחד לא נלחץ ככה מהר מאיחור של מישהי. אפילו היא אשתו. אפילו היא אמא של הילדים שלו, וזאתי, מה היא בשבילך? היא בכלל לא יהודייה היא מוסלמית לעזאזל, ומה לך ולקזחסטן בכלל והיא עוד גדולה ממך בחמש שנים, זה לא סתם שאתה תמיד מחביא אותה ומתחבא מאחוריה, כלום לא יצא לך מהאישה הזאת. להתחתן לא תתחתן איתה, ילדים ממנה לא תראה, אבא שלך אם היה יודע למי נתת את הלב היה מתהפך בקבר שלו, מה אתה מתנהג כאילו אמא שלך, חס וחלילה טפו טפו טפו, כאילו אמא שלך מתה? וכל כמה שאני מנסה לדבר לעצמי, כלום לא עוזר. מה, אני לא יודע את כל זה? אבל אני, אני איך שאומרים כרוך אחריה, אני נושם אותה אני כל היום, לא מפסיק לחשוב עליה, אני, את כל מה שיש לי, אני מוכן לתת לה, ובכל מקרה כל גרוש שיש לי אני מוציא על כל מה שקושר אותנו ביחד. לא שיש לי מיליונים אבל מדי פעם שמלה קטנה או איזה נעל עקב או אפילו שרשרת זהב קניתי לה פעם, למה, לא מגיע לה פי אלף? כמו שאמא שלי אמרה, אני אפילו בחשבון טלפון שלנו בבית כבר לא יכול להשתתף.

    ככה עברה שעה וחצי, אפילו יותר, עד שקלטתי סופית שאוקסנה לא סתם מאחרת, שהיא פשוט לא באה. ואז ניסיתי להפעיל את הראש שלי רגע בהיגיון. אמרתי, שמעון, עכשיו מה אפשר לעשות? קודם כול, אמרתי, אני אעלה לדיר חזירים פה בבני דן ואני אשאל אותם אם היא בכלל הגיעה היום ומתי היא גמרה. אבל אז נזכרתי שאני בחיים לא שאלתי מה המספר של הדירה ואיך אני אגלה איפה היא בכל הבניין הזה. לא התייאשתי. אמרתי, שמעון, קצת תושייה. במילא אף אחד לא מכיר ולא יכיר אותך כאן ברחוב בני דן, בוא תנסה לחפש. אז נכנסתי לכניסה ועברתי דלת דלת. אמרתי לעצמי תחפש דלת שגרה בה משפחה עם ילדים קטנים, התחלתי לעלות במדרגות ולבדוק דלת דלת. קומה ראשונה לא היתה לי בעיה כי בדיוק יצאה איזה זקנה אחת מדירה אחת והסתכלה עלי כאילו איזה לא נורמלי פלש למדינה שלה. ובדלת השנייה היה שלט עם שם אחד, אהרון גלר, אמרתי זה גם בטוח לא כאן. מהקומה השנייה כבר לא הייתי בטוח. בדלת הראשונה היה כתוב "כאן גרים בכיף" ושמות של ארבע אנשים, אמא אבא ושתי בנות. לא היססתי, דפקתי בדלת ופתחה לי בחורה צעירה בגופייה. שאלתי, אולי במקרה יש לכם פה פועלת ניקיון, אוקסנה? כמו מפגר אמרתי פועלת ניקיון וגם הפרצוף שלי בטח היה נראה על הפנים. היא ישר אמרה לי, מצטערת, אני לא מכירה אף אוקסנה. הדלת לידה היתה לגמרי ריקה בלי שם ובלי שום סימן ולא היה לי נעים מהבחורה לדפוק על עוד דלת אז עליתי למעלה, ובקומה השלישית לא היו הרבה סימנים ובכל זאת בשתי הדלתות דפקתי. אף אחד לא ענה לי. ואז, בקומה הרביעית שמעתי צעקות של ילדים מהבית, וליד הדלת היתה שקית אשפה מלאה בזבל. דפקתי בדלת, יצא לי האבא, בחור צעיר עם בגדים יפים, עניבה והכול וכששאלתי אותו אם הוא מכיר אחת אוקסנה והוא ישר אמר, מכיר, היא הבריזה לנו היום לצערי הרב, את זה הוא אמר ממש בעצבים כאילו לא אכפת לו אולי קרה לה משהו, הוא רק דואג שאף אחד לא בא להוציא את הג'יפה מהבית שלו. אמרתי לו תודה ובאתי להסתובב ולרדת למטה והוא פתאום אמר, היא לא התקשרה להודיע וזאת הפעם הראשונה שהיא עושה לנו את זה. היא בדרך כלל, יחסית לעובדת זרה, מאוד אחראית. אמרתי לו עוד פעם תודה, ירדתי לאוטו, נכנסתי וניסיתי לדבר לעצמי: שמעון תחשוב, תחשוב, מה עכשיו הכי הגיוני לעשות.

    בהתחלה חשבתי להתקשר למשטרה, ככה באינסטינקט אבל מיד נזכרתי שתמיד אצלם זה כלל ברזל לא מתקשרים למשטרה, בטח לא כל כך מהר, הרי היא ממזמן כבר לא חוקית בארץ, ומהג'ננה לא הפסקתי לנסוע בכל צפון תל אביב ולהסתכל על כל אחת שעוברת אולי זאת היא, עד שמונה הסתובבתי כמו מטומטם וכל הזמן אני מתקשר מהייאוש והיא לא זמינה ולא זמינה, בסוף אמרתי לעצמי, יא דפקט לך אליה הביתה, זה היית צריך לעשות דבר ראשון, אולי מישהו שמה יודע משהו. לבית שלה הגעתי כבר באמת משוגע. כבר מהמדרגות שמעתי קולות, וריח של אוכל שעשה לי בחילות והיה בא לי להקיא עוד לפני שנכנסתי. פתחה לי את הדלת אחת מהבנות שגרה איתה בבית, הנמוכה הזאתי, השקטה, אפילו לא זוכר איך קוראים לה אבל גם היא מאוזבקיסטן או קזחסטן או ארמניה, אלוהים יודע מה ההבדל, ואני ישר שאלתי אותה בלי להגיד שלום אפילו, איפה אוקסנה? כבר שהיא פתחה לי את הדלת היתה לי הרגשה שהיא לא יודעת כלום, כי היא הסתכלה עלי בעיני עגל כזה. יענו מה אתה עושה פה בכלל ובאמת היא אמרה לי, אוקסנה בעבודה, יצאה בבוקר בשבע. שבע וחצי, תיקנתי אותה בלב שלי ואמרתי, אני צריך רגע להיכנס לחדר שלה לבדוק משהו. היא אמרה מה יש לך, בטח היא קצת מאחרת בעבודה, תיכנס תיכנס, אין בעיה, תיכנס, וחזרה לסלון שמה היתה יושבת גם השנייה, הגבוהה יותר והסתכלה עלי כאילו נפלתי מהירח או משהו. הלכתי ישר לחדר של אוקסנה בלי להסתכל ימינה ושמאלה אבל לא יכולתי לא לראות שהבית מצוחצח, כאילו עשו שם פסח. לא ביזבזתי רגע, אפילו את הדלת של הבית לא סגרתי והבחילה שבאה לי באף בכניסה רק התגברה שעברתי דרך המטבח. מה הם אוכלים, הפועלים הזרים האלה? איזה אוכל מסריח והכול מטוגן. בחיי אלוהים כמעט הקאתי. החדר של אוקסנה היה נראה אותו דבר, שום דבר מיוחד, הכול נקי, מסודר, המיטה והכול כאילו כלום. גם הבגדים שלה היו במקום והנעליים. השמלה שלבשה אתמול בערב, האדומה, היתה מונחת על הכיסא בחדר כאילו להתאוורר. איך שראיתי את השמלה רציתי רק לקחת אותה בשתי ידיים ולהסניף את הריח של אוקסנה ממנה ואז פתאום היא חזרה, הנמוכה, ונעמדה מאחורי. שימון, הם כולם קוראות לי אותו הדבר, הכול איתך בסדר? אמרתי לה לא, לא בסדר, אוקסנה נעלמה, אני אומר לך זה לא סתם, תאמיני לי, הייתי צריך לקחת אותה מהעבודה הביתה היום בשש והיא לא הגיעה. היא הסתכלה עלי ככה בשקט ולא אמרה כלום, לא התווכחה, ואני המשכתי, מה אפשר לעשות, תגידי, אולי אני אתקשר למשטרה? והיא ענתה בשקט אבל בנחישות, מה שימון אתה להשתגע? אוקסנה רק הלכה כמה שעות זה לא מתקשרים למשטרה. אנחנו אף אחד אין לו ניירות, אתה לא יכול עושה בלגן ככה גדול שימון. צריך מחכה יום, שתי ימים, שלוש ואחר כך מתקשר אולי אמבסי של קזחסטן, או איזה מקום איפה עוזרים לנו, אתה מכיר, כן? הינהנתי, לא אמרתי כלום, אבל דווקא זה שהיא התחילה לדבר על הסידורים הטכניים, למי כדאי להתקשר, והמחשבה שאני יוצר קשר עם איזה ארגון סיוע וגם הם לא מוצאים אותה, כל זה עשה את הסיפור עוד יותר אמיתי ואמרתי לעצמי, שמעון, זה אשכרה קרה, היא נעלמה באמת. הנמוכה קלטה אותי, היא ראתה שאני מג'וּנן והיא שוב פעם דיברה אלי ברוגע, שימון, אוקסנה רק הלכה כמה שעות, זה כלום לא קרה, אתה מחכה קצת היא לחזור, באמת שימון. שתקנו רגע ואני שאלתי, אני יכול רגע לחפש קצת בדברים שלה? חשבתי אולי אני ימצא שם תכשיטים, או איזה מסמכים והכי פחדתי מדבר אחד, שאת הדרכון שלה אני לא ימצא. והיא הסכימה לי, כאילו חיכתה לזה, ואני פתחתי את כל המגירות ולא מצאתי כלום ואז, שנייה לפני שיצאתי מהחדר הסתכלתי מתחת למיטה אולי יהיה שמה משהו ובאמת ראיתי קופסת נעליים קטנה, הוצאתי אותה וראיתי כמה דפים מפוזרים ופתקים ברוסית היה נראה לי, והיה שם איזה חשבון שהיתה עליו החתימה שלי. כשהסתכלתי קרוב ראיתי שזה החשבון של המסעדה הסינית של אתמול ובצד של הקופסה פתאום אני קולט גם את השתי מקלות סינים שהיא לקחה אתמול למזכרת וגם את הדרכון שלה. אז הנה, חשבתי, דבר אחד לפחות אני יודע: שהיא לא יצאה מהארץ. באינסטינקט הכנסתי את הדרכון שלה לכיס שלי, אפילו בלי לחשוב על החברה שלה שהמשיכה לעמוד שמה והסתכלה עלי בלי להגיד מילה. בעיניים שלה ראיתי שהיא מבינה טוב טוב מה אני עושה, ואפילו מסכימה איתי שזה נכון הצעד הזה.

    לפני שיצאתי נתתי את המספר שלי לנמוכה והתחננתי לפניה, ברגע שאת רואה אותה, ואפילו אם זה לא בבית הזה, או שאת שומעת ממנה משהו, באותו רגע את מתקשרת אלי, טוב? היא ישר אמרה לי בסדר ואז אני לא יודע מאיפה בא לי הרעיון הוצאתי לה מהארנק שטר של חמישים שקל, ואמרתי לה קחי, זה על החשבון וכל ידיעה חדשה שאת מביאה לי את מקבלת עוד חמישים. ההיא הסתכלה עלי בהלם, כאילו אפילו נעלבת שאני מביא לה כסף ואני הרגשתי באמת מפגר והיא החזירה לי את הכסף וראו על העיניים שלה שהיא קולטת שאני בלחץ והיא אמרה לי, אל תדאג שימון, אל תדאג שימון, אוקסנה יחזור. המילים האלה הוציאו לי את הגוש הזה שהיה תקוע לי בלב ובתחתונים, גוש של פחד ושל לחץ, ופתאום התפרצו לי מהעיניים הדמעות. בהתחלה עוד חשבתי שאני יכול לברוח לפני שהיא תקלוט, רק הפה שלי התחיל לרעוד קצת וניסיתי בכל הכוח להיות בשליטה אבל אז באו לי העקיצות האלה באף ומשם כל הדמעות יצאו ברגע והיא רק הסתכלה, היא לא אמרה כלום, הזיזה את הכיסא שעליו היתה השמלה של אוקסנה וסימנה לי לשבת. התיישבתי באמת והיא נתנה לי חתיכת נייר טואלט ממה שהיה שמה על השולחן והלכה להביא לי כוס מים קרים ששתיתי בלי להיגעל כי הייתי חייב לעצור את הפרץ, בכל זאת.

    הכוס מים הקרים וגם הגוש הזה של הפחד שהפך לדמעות עשו אותי טיפה יותר רגוע. ירדתי לאוטו וידעתי שהמקום הבא שאני הולך אליו זה הבית של הסטודנטית בהלסינקי, איפה שהורדתי את אוקסנה בבוקר. היתה לי הרגשה שאוקסנה כן נכנסה לבית הזה היום בבוקר אחרי שהורדתי אותה, שמשמה היא לא הבריזה. היא תמיד אומרת לי שהיא הכי אוהבת לעבוד שמה כי הבית קטן והבחורה לא משאירה לה יותר מדי לכלוך וגם יש לה איזה מנהג משונה: כל שבועיים היא משלמת לה משכורת כפולה. בהתחלה חשבתי שאוקסנה לא קולטת משהו ושיש פה איזה קטע מסריח אבל לא, כמו שעון כבר יותר משנה היא עובדת אצלה וכל פעם שנייה היא נותנת לה משכורת כפולה, לך תדע מה הקטע של האנשים. בהלסינקי גם לא היתה לי בעיה כי ידעתי בדיוק איפה הסטודנטית הזאתי גרה. היתה לה את הדירה הקטנה הזאתי בקומת קרקע בצד וכל החלונות שלה היו עם סורגים. במזל מצאתי חניה בקלות, יצאתי מהאוטו, נכנסתי לכניסה ומשמה מתחת למדרגות פניתי ימינה. על הדלת שלה היתה מדבקה בוורוד שעליה היה כתוב "נשים ממושמעות נכנסות לעתים רחוקות להיסטוריה", ובצד ימין היתה מזוזה גדולה וכמה עציצים עם פרחים בכניסה. דפקתי בדלת ולא היתה תשובה, צילצלתי בפעמון, בהתחלה בנימוס ואחר כך בלחץ אבל לא שמעתי שום קול. יצאתי החוצה וניסיתי להציץ על הבית מבחוץ דרך הסורגים. ראיתי סלון מסודר כזה עם קיר בכתום וצהוב וראיתי גם שאין אף אחד בבית. ידעתי שאין לי מה לדפוק בדלת יותר אבל נשארה לי ההרגשה שזאתי, הסטודנטית הזאתי, היא זאת שתעזור לי למצוא את אוקסנה, ואמרתי בלב שלי כמה ייקח לה? שעה, שעתיים, יום, יומיים? בסוף היא תחזור הביתה ואני אהיה פה ואתפוס אותה. אני לא זז מפה עד שהיא חוזרת.

    עוד על הספר

    אוקסנה מירב נקר-סדי

    שמעון, יום ראשון, 13 בפברואר 2011, 23:01

     

     

    כוסאמק, הלב שלי בתחתונים, אני מרגיש את הדפיקות שלו מתחת לחולצה, כמה זמן עבר מאז שש? אני סופר שוב בפעם המאה ואני יודע שאני משתגע. שבע, שמונה, תשע, עשר, אחת־עשרה. חמש שעות. חמש שעות מאז שקבעתי איתה בנקודה הרגילה שמה בבני דן פינת וייצמן, וחמש שעות מאז שהיא נעלמה. למה אני כזה תמים, ולמה אני תמיד מתעורר רק כשמאוחר מדי? אתמול כל הערב, כמו מטומטם אני רואה שהיא בוכה בלי הפסקה ואפילו אני קולט שהיא מנסה לדבר איתי על משהו ולא, אני מתנהג כאילו לא ראיתי כלום. אלף סימנים אלוהים שולח לי ואני עושה את עצמי כמו עיוור וכמו חירש. כאילו אני לא רואה כלום ולא שומע כלום.

    בתכלס, מהיום בבוקר כשבאתי לקחת אותה מהבית שלה לעבודה הלב שלי לא נרגע. איך שראיתי אותה יוצאת מהפתח של הבניין שלה באה לי ההרגשה הרעה והתיישבה עלי ככה בלי לזוז. ואני עוד לא אחד כזה שיש לו הרגשות או מאלה שיודעים מראש משהו בכלל. אני זה מה שאני רואה בעיניים ומה שאני מרגיש בידיים ומה שאני מריח באף. אבל בבוקר הזה איך שראיתי אותה יוצאת מהבניין, השיער השחור שלה מגולגל ככה למעלה, האודם על השפתיים, הנעליים בצהוב שקנינו בשוק ראש העין שנה שעברה והשקית של הבגדי עבודה ביד, איך שראיתי אותה ככה קודם כול עלתה לי הקריזה עליה ודבר שני אמרתי לעצמי שמעון, משהו לא טוב יקרה לה.

    אפילו שבחיים לא אמרתי לה לא ללכת לעבודה, הפעם הזאתי רציתי להגיד לה, אוקסנה נשמה, כפרה עלייך אוקסנה, אולי לא תלכי לעבוד היום? אבל עצרתי את עצמי כי ידעתי שזה לא הגיוני. מה הקטע לאסוף אותה בשבע וחצי ולהגיד לה לא ללכת למקום שבאתי להסיע אותה אליו? וזאת הרי מה יש לה בחיים חוץ מעבודה? כולה דירה ג'יפה בשדרות הר ציון. אז מה היא תעשה שם כל היום? תשב תסתכל בטלוויזיה שסידרתי להם שמה היא והחברות שלה בדירה? ומה יש לה לראות? ערוץ שתיים וערוץ עשר? מה היא מבינה מהשטויות שכל היום מראים שמה? מה היא תעשה שם כל היום אם אני יכריח אותה להישאר בבית? ועוד מי שישמע איזה עבודה יש לה. על הרצפה ובתוך הג'יפה ועם אנשים מניאקים שחושבים שאם מישהו בא לנקות להם את הבית הוא לא בנאדם רגיל, כמו חיה נגיד או בן אדם מוגבל שלא מבין מהחיים שלו. ואם זה עובד זר, ועוד כמוה שממש רואים את זה על הפנים שלה אז בכלל. כאילו זן נחות מהזן של בני אדם רגילים. כל אלה הרוסים והקווקזים או הקזחסטנים, ובטח ובטח ההודים או הפיליפינים, כל אלה הם טובים לנקות אבל אף אחד לא מוכן לאכול מהצלחת שלהם או לישון על הסדינים שישנו עליהם. בחיי אמא שלי, גם אני עד עכשיו ככה. אוקסנה כפרה עליה, אני מוכן ללקק את האדמה שהיא דורכת עליה אבל השותפות שלה בדירה? אני אמות אם ייגעו בי, ובחיים אני לא יכניס לפה משהו שהם מבשלים.

    אני תמיד מפחד עליה, כל פעם שהיא אפילו רק יורדת למכולת לקנות שמה משהו, למה היא לא סתם אחת זאתי. איך התחת שלה נדבק לה למכנסיים מתי שהיא הולכת ואיך הגוף שלה נראה מלא עסיסיות כזה ממש לאכול אותו, כולל הקפלים שיש לה בבטן ובגב למעלה, וכולל החלק הזה של הזרועות שלה למעלה שיש עליו שכבת שומן כזאת בריאה שנראית כאילו תכף היא מתפרצת לה החוצה דרך החולצה. והריח של הגוף שלה אחרי העבודה, בריאות. באלוהים בריאות, אפילו לשן זהב הזאת הקטנה שיש לה התרגלתי. אז אחת כזאת ועוד ברחוב שלה, איך אני לא יפחד? הרחוב הזה זה אללה יוסטור פחד אלוהים, כולם גברים לחוצים ומלא כושים שמה, וכל רגע יכול לבוא עליה איזה לא נורמלי אחד שייקח אותה לאיזה סמטה. בדאלק, אמא, עדיף לי לא לדמיין את זה אפילו שהדמיונות האלה נכנסים לי לנשמה כמו סרט קולנוע שאני לא יודע איך מפסיקים את ההקרנה שלו. בחלומות שלי אני מוציא אותה מהדירה הזאת וקונה לה איזה דירה קטנה, ביקר לי, לא יותר משתי חדרים פה קרוב ביד אליהו, מה צריך יותר מזה? באמא שלי כלום. וזה לא בגלל שהיא איזה אחת מהרחוב. בדיוק ההפך. היא לא סתם קוראים לה אוקסנה, זאת אמא שלה, היא בחרה לה שם של אוקראינית, יפה כזה, אוקסנה, כי היא רצתה שיצא ממנה משהו גדול, והיא צדקה אמא שלה. היא אישה הגונה והיא יודעת לשמור על עצמה ויש לה שכל שהלוואי על כולם אם לא היו ככה החיים שלה מתגלגלים עם כל הבלגן שנהיה מקזחסטן זאתי היתה נהיית איזה מנהלת גדולה בחברה או משהו כמו שאמא שלה רצתה, אני מוכן לחתום על זה. ואיזה לב יש לה לזאתי, איזה לב זהב. איך היא אומרת לי, כפרה עליה, איך היא תמיד אומרת לי שלפני שהכירה אותי היא לא ידעה מה זאת אהבה, גם שהיתה בקזחסטן לא עניין אותה מגברים וגם שבאה לארץ, היא אומרת, היא כאילו חיכתה עד שאלוהים הביא אותי אליה. ואני, מכל הסיפורים של אוקסנה אני הכי אוהב שהיא מספרת לי על החיים שהיו לה פעם שמה בכפר איפה שהיא נולדה, על השלג ועל הפרות השמנות שהיו להם ואיך היו חולבים אותם ועושים גבינה, ואיך בחורף היה קר שמה לא כמו פה. וככה אני כבר רואה את הכפר הזה בדמיונות שלי ממש ברור, תמונות תמונות יש לי בראש: השבילים בין הבתים, הרחובות של הכפר, השדה הירוק הגדול לפני הכניסה איפה שיש עץ תותים ענק, את הכול היא סיפרה לי אוקסנה.

    בתכלס, מתי שאני חושב על זה עוד יותר לעומק, אני קולט שההרגשה הזאתי הלא טובה שהיתה לי בלב לא התחילה מהבוקר שבאתי להסיע אותה, אלא כבר מהלילה הקודם. זה היה היומולדת שלה, היא היתה בת שלושים ותשע אתמול. ואני, כבר חודש אני מתכנן, מה אני עושה לה לאוקסנה, איזה יום כיף אני דופק לה ביומולדת שלה. כמעט לקחתי אותה לצימר כמו שעשינו לפני שנה, כבר תיכננתי להתקשר להזמין והכול, אבל היא מלפני שבוע אולי שבועיים באה אלי ואמרה לי, שימון נשמה, השנה מתי אני ביומולדת אני לא רוצה אנחנו נוסעים רחוק, אולי אנחנו הולכים פה קרוב מסעדה יפה, השנה אני לא רוצה נוסעים צפון. ואז בא לי הרעיון, אמרתי אולי אני לוקח אותה להצגה בתיאטרון. לא יודע מאיפה בא לי הרעיון. אני מאז הבצפר לא זוכר מתי הייתי בהצגת תיאטרון, אבל מהשנייה הראשונה שעלה לי הרעיון הזה בראש, איך שהייתי נוסע וראיתי פרסומות של הצגה בתיאטרון הבימה, מהשנייה הראשונה אמרתי, אני לוקח אותה. גם לא הייתי בלחץ שמישהו יראה אותנו או משהו, אפילו שזה תל אביב, כי ידעתי שאין מצב שמישהו מהמשפחה שלי יגיע להצגה בתיאטרון הבימה, ועוד במוצאי שבת. לא סיפרתי לה יותר מדי פרטים רק אמרתי לה לפני, אוקסנה תתלבשי יפה, אני מכין לך הפתעה קטנה ובאמת איך שחיכיתי לה למטה בשדרות הר ציון והיא ירדה חשבתי שאני מתעלף במקום. היא לבשה שמלה אדומה, אני אפילו לא ידעתי שיש לה אותה ובדרך כלל אני יודע בעל פה את כל מה שיש לה במלתחה כי חצי מזה אני קניתי והחצי השני למדתי להכיר כי אני שם לב לכל פרט קטן, אצל כל אחד, אבל בטח ובטח שאצלה. היא יצאה מהכניסה של הבית, השמלה האדומה צמודה לה לגוף מבליטה לה את השדיים ואת התחת מאחורה, ועקב הכי גבוה שיש לה. טוב, את הנעליים הכרתי כי אני קניתי לה אותם, ואני, איך שראיתי אותה הרגשתי שאני נמס, וככה ולפני שהיא נכנסה לאוטו עוד הספקתי להגיד בקול רם מודה אני לפניך אדוני אלוהינו ואלוהי אבותינו שהבאת לי את האישה הזאת לחיים שלי, ואפילו שמודה אני אומרים בבוקר ואפילו שהאישה שהוא הביא לי היא גויה ובטח זה לא חוקי להודות לאלוהים על אישה גויה, ועוד מוסלמית, מקזחסטן, שאלוהים ישמור אותי, אני בעצמי נבהל כל פעם שאני נזכר בזה, ובכל זאת המילים האלה יצאו לי מהפה בלי שליטה כי הייתי חייב להגיד תודה לאלוהים שבשמים, זה שהביא לי את אוקסנה.

    לא אמרתי לה לאן הולכים כי רציתי שתישאר לה הפתעה טובה, ובלב שלי ידעתי שהיא תשתגע, והיא בהתחלה באמת לא קלטה שאנחנו באולם תיאטרון גם כשהחנינו את האוטו בחניה וגם כשהתקרבנו לאולם. רק שעמדנו בתור לכניסה ממש היא אומרת לי אתה לקחת אותי לתיאטר היום, שימון? ואני אומר לה לא סתם תיאטר זה התיאטר מספר אחד בארץ, והיא פתאום נהייתה רצינית והתחילה להתנהג ממש כמו איזה גברת מכובדת ואני שמחתי שהיא מבינה עניין מהר, וישר התחלתי להתנהג גם אני אותו הדבר. קודם כול דמיינתי בראש שאנחנו נשואים ושאני איזה מנהל גדול בחברה, ושיש לנו שתי ילדים קטנים בבית, בן ובת והשארנו אותם עם הבייביסיטר שלהם. ככה אני עושה תמיד ותוך כמה דקות אני נכנס לסיפור וכל אחד שמסתכל עלי בתור לכניסה אני אומר בלב שלי מה אתה מסתכל? בסך הכול בעל מוציא את אשתו להצגת תיאטרון, מה נראה לך לא נורמלי פה? ואני מדמיין את הסלון של הבית שלנו: איך יש לנו מרפסת גדולה ומטבח חדש בצבע ונגה עם ידיות גדולות מברזל, ובסלון הכול מואר עם ספוטים ויש שלוש כורסאות בצבע אדום, וציור ענק על הקיר בסלון, והחדר של הילדה צבוע בוורוד והחדר של הילד בתכלת ואנחנו סתם משפחה מאושרת ואפילו לאשתי יש אוטו משלה כי היא מורה לאנגלית בבית ספר. ככה אני עומד איתה בתור, והיא לפי החיוך שלה אני מבין שהיא מרוצה עד הגג, וכשהגענו למקומות ישיבה היא החזיקה לי את היד ואמרה לי בשקט, שימון נשמה, זאת מתנה גדולה בשבילי והעיניים שלה נצצו מדמעות וזאתי לא בוכה בקלות. ואני בקושי התאפקתי לא לבכות כי אני בניגוד אליה בוכה מכל שטות, אז המשכתי עם הסיפור שהמצאתי לי בראש, איך הבת הקטנה שלנו בכתה לפני שיצאנו מהבית והילד הגדול בא לעזור לה והבייביסיטר אמרה אין לכם מה לדאוג אנחנו נעשה חיים פה בלעדיכם. וכשההצגה התחילה לקח לי בדיוק חמש דקות לתפוס מי נגד מי ואחר כך צללתי לתוך הסיפור ושכחתי כבר מי אני וצחקתי והתרגשתי והייתי, איך נגיד את זה, הייתי אשכרה המאושר באדם. היא גם היתה בעננים, למרות שלא הייתי בטוח אם היא מבינה את כל הפרטים של הסיפור. רציתי להסביר לה אבל פחדתי לעשות רעש, וכל פעם שהיה משהו מצחיק הסתכלתי עליה לראות אם היא בעניינים והיא היתה, פחות או יותר.

    בסוף ההצגה היא עמדה ומחאה כפיים ואני התרגשתי, ממש התגאיתי בתיאטרון שלנו ובמדינה שלנו. היציאה היתה די צפופה והיו מלא אנשים ואני הייתי קצת לחוץ אבל לא כמו תמיד שאני בחוץ איתה ויש התקהלות גדולה. תמיד טוב להיות קצת על המשמר, כי גם במקרה הזה, אפילו שאף אחד מהמשפחה לא היה שם ראיתי בזווית העין את סימה החברת ילדות של אילנית אחותי, זאת שהיתה גרה מולנו. היא הלכה שם עם הבעל שלה, הם היו כמה מטרים מלפנינו אז האטתי את ההליכה שלי. אוקסנה אפילו לא קלטה מה עובר עלי, וחיכיתי עד שראיתי אותם מתרחקים לכיוון החניה. ליתר ביטחון לקחתי עוד חמש דקות הפסקה לפני שנכנסתי לחניון בשביל שלא יהיה מצב שנפגוש אותם שוב והתיישבתי על איזה ספסל שם בצד ואוקסנה ישבה לידי ואמרה לי, שימון נשמה שלי אני ערב זה לא שוכחת בחיים, ועוד פעם ראיתי דמעות אצלה והפה שלה נהיה קצת מוזר אבל לא חשדתי בכלום כמו דפקט, חשבתי שהכול בגלל ההצגה והיום הולדת וכל זה. ביציאה מהחניון הייתי בטוח שנפטרנו מסימה השכנה שלנו לשעבר ובעלה אבל איך שאני בא לשלם אני רואה מהצד השני של הבוטקה איפה שמשלמים את הבעל של סימה ואת סימה עצמה יושבת לידו בטויוטה קורולה ישנה כזאתי ובאינסטינקט עשיתי כאילו לא ראיתי ולא זיהיתי למרות שהייתי כמעט בטוח שסימה זיהתה אותי. בלב שלי אמרתי, שמעון אל תילחץ. מה כבר קרה גם אם סימה ראתה ותספר לאילנית מה היא כבר קלטה מהפרצוף של אוקסנה, מה, רשום לה על המצח שהיא לא יהודייה? הרי אף אחד לא שמע אותה מדברת עברית ואף אחד לא ראה אותה מקרוב ויכול להגיד זאתי נראית כמו אמא שלו. נתתי גז ביציאה מהחניה ואמרתי לה, אוקסנה זה רק פרק אל"ף של הערב הזה, חכי חכי אוקסנה מה עוד מחכה לך.

    בפרק בי"ת של הערב הזמנתי לנו מקום במסעדה סינית הכי יקרה שיש בתל אביב. משהו שראיתי בטלוויזיה לפני כמה חודשים ואפילו בטלוויזיה אמרו במיוחד כמה שזה יקר אבל שווה כל שקל ובלב שלי אמרתי על הזין הכסף, ביומולדת של אוקסנה אנחנו שמה. ומרוב שזה מקום יקר בכלל לא הייתי בלחץ שנפגוש מישהו מוכר למה ידעתי שאין מצב שמישהו שאני מכיר ידרוך בכזה מקום יקר ועוד סיני. ובאמת מהרגע שנכנסנו זה היה כמו ארמון כזה עם תפאורה סינית כאילו הכול היה מסודר בשבילנו והיו לנו מקומות שמורים והם גם ידעו שזה יומולדת. אוקסנה ממש השתגעה וכל הזמן ירדו לה דמעות, ממש יצאו לה מהעיניים איך שהתיישבנו לשולחן, ואני בשלב הזה את האמת, כבר התחלתי להתפלא כי כמו שאמרתי, זאתי לא בוכה בקלות ואפילו לרגע היה נראה לי שהיא מנסה להגיד משהו כי היא אמרה, שימון, וכאילו לקחה ככה הרבה אוויר והפנים שלה נהיו מתוחות כאילו היא מתכננת להגיד איזה משפט אבל היא לא המשיכה, ואני לא לחצתי. כמו איזה דפוק חשבתי לעצמי, באמת לא מתאים עכשיו. והאוכל היה כל כך טעים בחיי אלוהים, אין לי מילים לתאר, כל דבר שהגישו לשולחן היה מעדן ואנחנו ליקקנו את האצבעות. בהתחלה ניסינו להחזיק את המקלות הסינים שלהם כי ראינו בשולחן שלידנו ישראלים לכל דבר אוכלים במקלות סינים כאילו נולדו בסין, אבל גם אני וגם אוקסנה רק הסתבכנו יותר ויותר שתכף עברנו למזלג וסכין ואוקסנה רק שמרה את המקלות למזכרת. בזמן שאכלנו הסתכלתי עליה וראיתי את כל האור שיוצא מהפנים שלה ושוב פעם עברה בי המחשבה איך זה ייגמר הסיפור הזה. מתי אלוהים ייתן לי כוח, מתי, לכאן או לכאן זה כבר לא משנה. היא לא נהיית יותר צעירה זה בטוח, וגם אני כבר לא ילד. לקראת הסוף של הערב היין קצת עלה לי לראש והזין התחיל לעמוד לי והתחלתי לתכנן עליה אללה יסטור איזה תכנונים התחלתי לתכנן עליה.

    מתי שהגיע החשבון היא עוד פעם לא התנהגה כרגיל. כל פעם שבא חשבון, מהיום הראשון שהכרתי אותה, היא מסתכלת טוב טוב כמה זה, וכל פעם שאני קונה לה משהו היא תמיד רוצה לדעת כמה זה עלה. בחיים היא לא מציעה להשתתף בתשלומים, וגם אני לא מאלה, אם אני מוציא כבר בחורה זה עד הסוף כולל תשלום והכול כלול. לפעמים אפילו נראה לי שזה שאני משלם עליה כל הזמן, זאתי כמו ההוכחה בשבילה שאני אוהב אותה כי היא לא מתבאסת אם זה יקר. להפך, היא תמיד נותת חיוך אם המחיר יקר, יענו יצאתי גבר שמוכן להשקיע בה הרבה כסף. אבל הפעם לא. אפילו לא העיפה מבט על החשבון שהיה מונח לה מול העיניים ככה פתוח כמו שהמלצר הביא אותו. לא הסתכלה בחשבון רק תפסה לי את הידיים מעל השולחן ולא עזבה אותם לרגע כאילו אני אברח לה אם כן. שוב פעם היה נראה לי שהיא לוקחת אוויר כדי להגיד משהו, ושוב פעם היא הסתכלה לי בעיניים, אבל מיד סובבה את הפנים, הוציאה אוויר בקול ואחר כך שתקה. פה כבר התחילה הנורה האדומה אצלי לדלוק אבל בכל זאת לא אמרתי כלום. ידעתי כבר טוב מאוד שיש לה משהו על הלב אבל לא רציתי להעכיר את האווירה. כל הזמן עברה לי בראש הפעם הזאת, זה היה כשנסענו לצימר ההוא הרומנטי והיא, בפעם הראשונה פתאום היא אמרה לי שימון אני יודעת אתה לא רוצה מתחתן איתי. אני רציתי להגיד לה, סבלנות כפרה, אני עובד על זה, סבלנות, עיניים של אבא, הרי היא, אין לה מושג מכל הסיוטים שאני עובר עם עצמי ובבית, אבל לא אמרתי כלום, סתמתי את הפה ולא אמרתי כלום: מטוב ועד רע, אפילו מילה לא הצלחתי להגיד לה בחזרה. אפילו עשיתי את עצמי כאילו אני לא רואה איך הפה שלה מתעקם בבכי מהשתיקה הזאת שכמו סכין היא חתכה בינינו, ואיך היא מנסה להסתיר את הדמעות בצחוק גדול.

    שיצאנו החוצה ירד גשם זלעפות. באמא שלי, כאילו נפתחו השמים ויורד סילון של מים, כאילו מישהו שופך דלי על העולם. אני התבאסתי לאללה מהגשם, כי אם היה יבש היינו יכולים לעצור באיזה פארק או באיזה חניה חשוכה, אנחנו כבר מתורגלים, הרי כל החיים שלנו זה להיות בחוץ ולהתחבא. אבל בגשם כזה מה נעשה. אם היה לי כסף היינו לוקחים איזה חדר במלון לפי שעה אבל החודש הזה כבר לא יכולתי להרשות לעצמי יותר כלום. גם בלי זה הייתי במינוס, והמסעדה הסינית עלתה לי יותר מצימר בצפון ללילה. אבל כל כך הייתי לחוץ עליה ששאלתי אותה מה קורה בדירה בשדרות הר ציון, אפילו שאני ממש לא אוהב לעלות לשמה. פעם אחת בחיים שלי עליתי אליה לדירה שהחברות שלה היו בבית ועד היום אני מצטער על זה. שתי הבנות היו בסלון ואנחנו התחלנו להתמזמז על המיטה שלה אבל שאלוהים ייקח אותי, אני ממש הרגשתי גועל כאילו אני בדירה של פועלים זרים, שאלוהים יסלח לי, וריח של גרוזיה או בוכרה מכל החברות שלה השתלט לי על הנשמה ועשה לי בחילות, אפילו הזין שלי בקושי עמד והיינו צריכים להיות בשקט שלא ישמעו אותנו בחוץ למרות שאף אחד לא מטומטם. כולם ידעו בדיוק מה אנחנו עושים בחדר. ושיצאנו הרגשתי שכל הדבר הזה היה ממש לא לרמה של אוקסנה, שהיא כל כך אצילית ורציתי לקבור את עצמי מהבושה, גם בשבילי וגם בשבילה. אפילו את הכוס מים שהציעו לי לפני שירדנו למטה לא שתיתי מרוב גועל. אחרי הפעם הזאתי נשבעתי לעצמי שזאתי הפעם האחרונה שאני נכנס לדירה הזאת ובטח שזאת הפעם האחרונה שאני מזיין אותה שמה אם יש אנשים בבית.

    בכל זאת שאלתי אותה מה קורה בדירה בהר ציון כי לפעמים במוצאי שבת החברות שלה הולכות לאיזה מסיבה או משהו ואם הם לא בבית אז אני מסוגל לעלות למעלה להיכנס איתה לחדר ולדפוק איזה קוויקי בלי להסתכל יותר מדי ובלי להריח יותר מדי, בייחוד אם אני לחוץ כמו שהייתי באותו הרגע. אז היא התקשרה לחברה שלה דיברה איתה כמה מילים שאני כבר הבנתי שהיא בבית אין מצב לקוויקי. אמרתי לה, אוקסנה כפרה עלייך אני לא מוותר עלייך הלילה הזה, והיא אמרה, שימון אני גם רוצה סקס, ככה היא קוראת לזה וכל פעם שהיא אומרת את זה ככה אני נגנב מחדש, למה אני עם ישראליות לא ממש הייתי יודע איך ניגשים לעניינים. הייתי רק בא, עושה את שלי והולך ואפילו לא הייתי יודע, כן אוהבת לא אוהבת, כן רוצה לא רוצה. ככה הייתי בלחץ רק לגמור וללכת, אבל זאתי, בגלל שהיא לא מכאן, מהזיון הראשון באתי אליה יענו בקטע אחר. כאילו שמעון אחר יצא ממני ומאז, באלוהים, אין זיון, אפילו באוטו, שאני לא מטפל בה כמו בילדה קטנה, כמו בגורת חתולים שרק רוצה שילטפו אותה, אני הולך חלק חלק בגוף שלה עד שהיא כבר לא יודעת מה לעשות מרוב הנאה. מה היה לה לפני ועם מי היא הזדיינה לפני אני לא רוצה לדעת, אפילו ברמז. רק המחשבה הזאת עושה אותי חולה. אני יודע שאני לא הראשון שלה, אני לא אומר, בכל זאת היא היתה כמעט בת שלושים ושבע מתי שנפגשנו, אבל דבר אחד אני יודע על בטוח וזה היא תמיד דואגת להגיד לי, שרק בגללי היא אוהבת סקס. ובאמת, היא מדברת איתי בזיונים, אבל מילה לא בעברית, ואני עוד יותר מתחרמן למרות שאני לא מבין כלום. ככה היה גם הפעם, אפילו במיוחד, בגלל שזה בכל זאת היומולדת שלה, עצרנו בחניה של פארק הירקון, הוצאתי מהבגאז' את השמיכה הרגילה שלנו, וכבר בשנייה הזאתי שיצאתי מהאוטו נרטבתי כמו אני לא יודע מה. פרשתי לנו את השמיכה על המושב מאחורה ופתחתי חימום על מקסימום שהקור לא יהיה כל כך נורא. היא מיד הורידה את הבגדים ועברה אחורה ואני הייתי בכזה לחץ להיכנס אליה אבל טיפלתי בה כמו שצריך. לא נכנסתי עד שהיא היתה כבר מבושלת לגמרי ולא גמרתי עד שהיא לא ראתה כבר את כל הכוכבים שבשמים.

    אחרי שגמרנו היתה בדיוק הפסקה בגשם אז יצאנו החוצה לסיגריה. היה כבר אחרי שתיים בלילה ואמרתי לה, אוקסנה כמה אני אוהב אותך, רק אלוהים בשמים יודע, והיא שוב פעם התחילה לבכות ובלב שלי בדיוק אז כבר התיישב סופית הרגש הלא טוב. ועכשיו אני נזכר שאפילו זרקתי לה ככה בקטנה, אמרתי לה, אוקסנה כפרה עלייך מה נהיה איתך היום? מה זה הבכי הזה כל שנייה? והיא אמרה לי, שימון, זה רק אני מתרגשת מיומולדת ותיאטר והידיים שלך לוקחות אותי לשמים. ככה, כמו שהיא אומרת לי תמיד. ואני אמרתי לעצמי, הכול בסדר שמעון תירגע, בסוף אתה תמצא תשובה לכל השאלות ובעזרת השם גם יהיה לזה סוף טוב.

    היה בערך שתיים וחצי בלילה מתי שנסענו לדירה שלה בהר ציון. הכול היה כרגיל. הורדתי אותה מתחת לבניין, קבעתי איתה למחרת בבוקר בשבע וחצי כי ידעתי שהיא צריכה להיות בשמונה בדירה ברחוב הלסינקי אצל הסטודנטית הזאת שהיא הכי אוהבת לנקות אצלה וכמו תמיד ריחמתי עליה שתעשה את כל הדרך באוטובוסים. חיכיתי כמו בכל לילה לראות אותה נכנסת לכניסה ונתתי לה עוד חמש דקות רק להיות בטוח שאיזה חולה נפש לא מחכה לה במדרגות או משהו כזה. ממנה נסעתי ישר הביתה ולפני שיצאתי מהאוטו הסתכלתי טוב טוב בראי של האוטו אפילו שהיה כבר אחרי שלוש, רק ליתר ביטחון שלא יישאר לי כתם של אודם על הפרצוף אם במקרה אמא תהיה ערה ותתחיל לתחקר אותי. לא היה לי עצבים להסתבך. נכנסתי על קצות האצבעות, אפילו הורדתי את הנעליים בכניסה, אבל אמא שלי כמו תמיד, בשנייה שפתחתי את הדלת, עוד לא הספקתי להיכנס, היא כבר אמרה לי, אִבְּני ג'ית? יענו הגעת? אז אמרתי לה, כן אמא, זה אני, תמשיכי לישון, ומיד נכנסתי לחדר שלי למה ידעתי, אם אני מתעכב דקה מיותרת בסלון היא מיד יוצאת ומתחילה לרחרח אותי זאתי, למה שהיא כמו חתולה, הכול מגלה לפי הריח. סגרתי את הדלת של החדר ושמתי את הבגדים בכוונה להתאוורר על הכיסא כי ידעתי שהיא תנסה להריח אותם מחר לפני שתכניס למכונת כביסה, ואיך ששמתי את הראש על הכרית וכבר שמעתי את הצעדים של אמא בחוץ, עוד פעם עברה לי המחשבה הרעה, איך אני יוצא מכל הסיפור המחורבן הזה וכמה אפשר לחיות לא לגמרי כאן ולא לגמרי שם, אבל את האמת, כמה שחשבתי, בחיים לא הייתי מדמיין שאוקסנה תיעלם לי למחרת כאילו בלעה אותה האדמה ואני אשאר ככה אפילו בלי קצה של חוט להתחיל איתו.

    בבוקר, איך שפקחתי עין עפתי למקלחת להוריד את כל הריח ממני, וכשיצאתי מהמקלחת אמא כבר היתה ערה וכמו כל בוקר הריח של התה מילא את כל המטבח. היא עמדה עם הגב אלי, הפנים שלה מופנות לשיש ולכיור ואיך שהיא עוטפת את שלושת הסנדוויצ'ים כמו כל בוקר היא אומרת לי איך היה אתמול בלילה אִבְּנִי? למה חזרת כל כך מאוחר? כל הלילה לא עצמתי עין. היה בסדר, כולה שיחקתי קצת קלפים עם חברים אמא, שיקרתי וידעתי שהיא יודעת שאני משקר. מתי כבר תפסיקי לדאוג לי אמא? אני כבר בן שלושים וארבע אמא. היא לא אמרה כלום, ורק הגב שלה שזז קצת מתחת לחלוק הספיק לי להרגיש אשם ומרחם, והרחמים שוב השתלטו עלי עד שאמרתי, אמא כפרה עלייך בואי שבי איתי רגע נשתה תה יחד. היא באמת התיישבה לידי והפנים שלה רק עירבבו לי עוד את הרחמים, וככה שתקנו יחד איזה עשר דקות. האוויר בינינו היה דחוס כמו אני לא יודע מה, עד שאמרתי, טוב אמא אני עף, מאוחר לי. והיא רק אמרה לי, לך אִבּני, לך, שלא תאחר לעבודה.

    כל הדרך לאוקסנה ניסיתי להוציא את אמא מהראש. במיוחד ניסיתי להוציא לעצמי מהראש את השיחה ההיא ששמעתי במקרה בין אמא לאילנית אחותי, מתי שהייתי חולה, מתי זה היה? אולי לפני איזה חצי שנה. שכבתי במיטה עם חום גבוה, איזה שבוע רצוף לא יצאתי מהבית. אמא היתה בטוחה שאני יושן והיא דיברה עלי עם אילנית. אני זוכר איך שמעתי אותה בוכה בקול רם, ממש נותנת לעצמה מכות על החזה כאילו מישהו מת. את המשפטים שהיא אמרה אני זוכר עדיין בעל פה כאילו זה היה אתמול. איך, היא אמרה לאילנית, איך נפל ככה האח שלך המסכן? מילא לא יהודייה, היא אמרה לה, מילא מכוערת כמו הלילה, אבל בנוסף לכול גם מבוגרת ממנו? מה קרה, היא אמרה לה, מה? נגמרו הנשים בעולם? רק הגרוזיניות נשארו? כמו חצים המילים שלה נכנסו לי בנשמה, ובמיוחד פגע בי איך שהיא קראה לה מכוערת בלי שראתה אותה אפילו. וככה המחשבות לא עזבו אותי עד שכמעט עברתי את הבית של אוקסנה בלי לשים לב שהיא מחכה לי בפינת הרחוב. היא הרימה את היד וצחקה אלי את הצחוק הזה שלה. ככה היא עלתה לאוטו שהתמלא ברגע בריח של בושם חזק. כל הנסיעה משדרות הר ציון להלסינקי חשבתי אם להגיד לה או לא להגיד לה שלא תלך לעבודה היום. בסוף לא התאפקתי, שנייה לפני שהגענו להלסינקי אפילו שידעתי שזה אבוד אמרתי לה, אוקסנה כפרה עלייך, את יודעת שאני אף פעם לא אומר לך את זה אבל אולי היום לא תלכי לעבודה? תישארי בבית, אמרתי לה. תנוחי. מה יקרה אם תבריזי לה פעם אחת? היא, איך ששמעה שאני מבקש ממנה היום לא ללכת לעבודה היא התחילה לצחוק עוד פעם את הצחוק הזה שלה, צחוק כזה לא משלנו, צחוק של אישה שיודעת שהיא מזיזה את כל העולם על האצבע הקטנה שלה. הצחוק הזה שבזכותו הבנתי שאני בעצם מאוהב בה, שאני על האצבע הקטנה שלה וטוב לי שמה. הצחוק הזה שבדרך כלל עושה לי דגדוגים בבטן, ואפילו לפעמים הזין עומד לי בגללו, אבל הפעם הוא רק הביא לי את הקריזה הצחוק הזה. מה את צוחקת? את לא קולטת שאני דואג לך? את לא קולטת שהלב שלי לא רגוע היום? כל הזמן הצחוק הזה, כמה אפשר, כמה, כמה אפשר לצחוק כשהכול כזה חרא? תראי אותנו אוקסנה, תסתכלי עלינו, השעה עשרים לשמונה בבוקר, שנינו תקועים באמצע הלסינקי, אני עוד צריך להגיע עד המחסן בפתח תקוה ומשם להעמיס ולסחוב ולהתקין עד שהנשמה תצא לי, ואת עם הנעליים הצהובות האלה שעלו לנו בקושי ארבעים שקל בשוק ראש העין והאודם שלך הנוצץ עבלק את בדרך למסיבה, ואת כולה נוסעת לנקות בית של איזה סטודנטית מושתנת ברחוב הלסינקי בצפון תל אביב. משמה עוד תמשיכי לבני דן לנקות עוד בית, הפעם של משפחה עם שלוש ילדים שמשאירים לך דיר חזירים כל שבוע, והיום יום ראשון. זה היום הכי קל שלך בשבוע. אז מה יש פה לצחוק כל כך הרבה? הרי לא סתם את לא שואלת אותי על אמא שלי אף פעם, הרי גם בלי שאני יספר לך את בטח יודעת כמה שנינו תקועים בסיפור הזה, וזה לא רק החמש שנים שיש בינינו, וזה לא רק קזחסטן וישראל, זה כל העולם המסריח הזה אוקסנה, אז על מה את צוחקת, על מה? ומכל הדברים האלה שעפו אצלי בראש אמרתי רק שוב, אז מה את אומרת כפרה? אולי לא תלכי לעבוד היום? הסתומה הזאת רק צחקה את הצחוק הזה עוד פעם ואני בקושי התאפקתי לא להתפרץ עליה בצרחות והיא אמרה לי, שימון נשמה, איך למדה לקרוא לי נשמה, אני רק לעבוד קצר היום. היא אמרה לי, שימון, אתה מכיר בית זה אני הולכת היום, זאתי אני הכי אוהבת לעבוד שמה, זאתי סטודנטית נשמה טובה, הלוואי כולם היו ככה כמוה, אתה סתם דואג עלי, היא אמרה לי, אתה סתם דואג עלי וכבר עשתה לי שלום עם היד והתחילה ללכת לכיוון הבניין איפה שהיא עובדת. ברגע הזה אמרתי לעצמי, שמעון בחיאת שמעון, האישה הזאת ג'יננה אותך לגמרי, מה כבר יכול להיות, מה נהיית גם אתה נקבה, יש לך הרגשות רעות והרגשות טובות, מה נהיה ממך שמעון? כולה עוד בוקר ראשון רגיל, התחלת השבוע, אולי בגלל זה אתה בדיכאון. לא קרה כלום שמעון, סתום ת'פה ותן לה ללכת בשקט, גם בלעדיך יש לה ים דברים על הראש. אז באמת נתתי לה ללכת והתחלתי לנסוע לכיוון המחסן.

    כשהגעתי, שתיתי קפה עם המחסנאים, לקחתי את משה הסבל איתי, העמסנו האוטו והתחלנו לנסוע. היה לי יום כזה לחוץ בעבודה, בחיי אלוהים, זה הזמן היחיד שכמעט הצלחתי להתנתק ממנה. היו לי ארבע התקנות דחופות, שני מדיחי כלים, מכונת כביסה אחת ומייבש אחד. הכול באזור המרכז, אבל כל התקנה בחור אחר. התחלנו בפתח תקוה קרוב למחסן, משם ליהוד, אחר כך אחת בראשון ובסוף אחת ברמלה. כל היום עבדנו, בית אחרי בית, ביקר לי, בקושי כוס מים הספקנו לשתות. אני ומשה מסתדרים עשר, כל אחד יודע מה העבודה ואף אחד לא דורך על היבלות של השני. תיקתקנו עבודה כמו שעון, אני בשקט שלי והוא מזיין את השכל אבל בטעם, בלי להגזים, על החתונה של הבת שלו הגדולה ואיך גמרה תואר בסמינר הקיבוצים היא, ואיך היא תהיה מורה ועל הבעל שלה החדש ועל המשכנתא שלקחו על הדירת שלושה חדרים שקנו ביד אליהו, בדיוק איפה שאני חולם שאני ואוקסנה נגור. ואני רק שומע, מדי פעם אני אומר מילה או שתיים, וגם שהוא אומר לי, שמעון, לא חבל עליך? איזה בחור זהב אתה, מתי תמצא לך אישה אתה? מי שתהיה איתך תזכה באוצר, מה יהיה איתך שמעון? אני כמו בונקר, לא אומר מילה, לא על אוקסנה ולא על אמא שלי. אני ישר נותן לו חיוך ואומר לו, תן זמן לזמן משה, מה הלחץ? הכול יקרה בזמן שלו, אני לא בלחץ משה. את העבודה גמרנו אני ומשה בארבע, עם אוקסנה קבעתי כרגיל בשש, אחרי שהיא גומרת את הבית השני שלה, בפינה של בני דן ווייצמן. יצא לי בול, עשר: שעה בבית אצל אמא שלי ואודרוב לבני דן לקחת את אוקסנה.

    בדרך לאמא שלי, איך שנפרדתי ממשה אחרי העבודה, ישר איך שנכנסתי לאוטו ניסיתי להרים טלפון לאוקסנה אבל היא לא היתה זמינה. לא נלחצתי כי לפי החישוב שלי היא בבית של הדיר חזירים בבני דן והם כבר חזרו מהעבודה והיא לא עונה לטלפונים מתי שהם שם. לאמא שלי נכנסתי בארבע וחצי. אילנית היתה שמה, היא חזרה מהעבודה ובאה לקחת את הילדים שלה מאמא. איך שנכנסתי היא ואמא הפסיקו את השיחה שלהם כאילו בדיוק דיברו עלי ואני מפריע. אני עשיתי כאילו לא שמתי לב למרות שאני כבר רגיל לזה. הילדים ראו אותי וקפצו עלי כאילו עברו שנתיים אפילו שראיתי אותם בשישי בערב. דוד שמעון, שק קמח ודוד שמעון תעשה לי אווירון ואני, כפרה עליהם, איך אני חולה על השתיים האלה רון ונועם, עם כל הזיעה מהעבודה וכל העייפות, איך שאני רואה אותם יש לי כוחות ויש לי אנרגיות, כאילו התעוררתי לפני דקה. אילנית לעומתי היתה נראית כמו בלון בלי אוויר. איך היא תמיד עייפה כל הזמן, רצה וכל הזמן אלף שקיות ועשרים תיקים זה של רון וזה של נועם וכביסה מלוכלכת ובגדים נקיים ומגבונים וטיטולים ומטרנה, כאילו היא מנהלת פרויקט של נאס"א, איפה הבעל שלך אילנית בכל הפרויקט הזה, אני בקושי מתאפק לא לשאול, היא בסוף תמות מעייפות או מלחץ לחזור הביתה ולהספיק לסדר לפני שהוא מגיע, הנסיך מבל אייר.

    ניסיתי לא להסתכל לאילנית בעיניים כי פחדתי שסימה השכנה שלנו לשעבר, זאת שראתה אותי אתמול בתיאטרון כבר הספיקה לדבר איתה ולהגיד לה, אז מה אילנית, לא ידעתי שאח שלך שמעון נהיה אינטליגנט, מסתובב בתיאטרון הבימה ועוד עם מי. ובאמת איך שנכנסתי לחדר להוריד נעליים אילנית נכנסה אחרי ואמרה, אה שמעון מה המצב? איך החיים? והסתכלה עלי יענו אני כבר יודעת. עניתי, הכול טוב ברוך השם אחותי, והיא עוד פעם לא סתמה, דיברה איתי לאט כזה מנומסת, כאילו היא לא רואה אותי כל יום: אז איך בעבודה? הכול בסדר? ואני הרגשתי שאני מתפוצץ עוד רגע כי הרגשתי לאן זה הולך, תגידי מה נפל עלייך? שאלתי אותה. מה אנחנו פה בריאיון? מאיפה באת לי עם כל השאלות האלה? היא היתה קצת בהלם או עשתה את עצמה, אני כבר לא יודע. טוב תירגע, לא קרה כלום, כולה אחותך מתעניינת בך, הלוואי שאתה היית מתעניין בי ככה, וישר נהיו לה דמעות בעיניים ואני שתקתי רגע והיא גם שתקה פתאום, והתיישבה לה ככה על המיטה שלי ואמרה לי בשקט בלי עצבים, מה שממש לא מתאים לאילנית, שמעון כפרה עליך אתה קולט מה אתה עושה לעצמך שמעון? לא התאים לי להיכנס איתה לשיחות נפש ודווקא בגלל שהיא דיברה אלי בשקט בלי כל הרוח והצלצולים הרגילים שלה נכנסתי ללחץ. רציתי רק שהיא תסתום את הפה ותעזוב אותי בשקט אז המשכתי לעשות כאילו אני לא קולט, ואמרתי לה, מה אני כבר עושה אילנית, מה? עובד כמו חמור, במזוזה אני עבד, זה מה שאני עושה, אפילו ניסיתי קצת להצחיק אותה רק שלא תמשיך, וכלום לא הלך לי. היא המשיכה ככה בשקט, שמעון, מה אתה חושב שאנחנו לא יודעים? מה נראה לך שאנחנו עיוורים? עזבי אותי אילנית, עניתי לה, באמא שלך תעזבי אותי, אבל היא לא סתמה אילנית, היא המשיכה כאילו לעצמה, כל החיים היית תמים שמעון, כל החיים, אתה בן שלושים וארבע כבר שמעון, מספיק, הרגת אותנו. אמא כבר מתה ממך אתה לא קולט? מה יש? היא לא סבלה מספיק בחיים, הא? היה שקט לרגע ואני ידעתי טוב מאוד שהרדארים של אמא שלי פתוחים ושכל הסיטואציה הזאת סוגרת לי על הנשמה, אז ישר חתכתי למקלחת. במילא הייתי כולי ג'יפה והייתי חייב מקלחת לפני שאני יוצא.

    התפשטתי לאט כי ידעתי שבחוץ הסיפור עוד לא נגמר. השתיים האלה עכשיו שמות אותי על שולחן הניתוחים, ובאמת שמעתי את אמא שלי נאנחת, מ'תּוּ אילנית, מ'תּוּ, היא אמרה לה, אני מתה. אילנית לא אמרה כלום, ואמא אמרה לה, בּנתי כל לילה הוא בחוץ, כל לילה. לאן הולך כל הכסף שלו? עובד כמו חמור וגרוש לא חוסך, אפילו חשבון של הטלפון הפסיק להשתתף איתי בִּנתי. מבין הדמעות היה נדמה לי שאני שומע את אילנית פותחת את הפה סופסוף ועונה לאמא, אולי תעזבי את זה קצת אמא? אולי תיתני לו זמן לשמעון, הוא ילד גדול אמא, הוא יודע מה הוא עושה. אפילו לא הייתי בטוח שזה מה שיצא לאילנית מהפה, אז היא לא יהודייה, אמא, מה קרה? אני בהתחלה חשבתי שאני לא מאמין, אבל אז שמעתי אותה עוד פעם את אילנית, אולי היא אישה טובה אמא, ותוך כדי שהיא מדברת אמרתי לעצמי, שמעון, הגיע הזמן שלך, חלאס, צריך כבר לשים לזה סוף, מחר אני אומר לכולם זה מה שזה, אני זה שמעון וזאתי אוקסנה ואנחנו ביחד. רוצים, תקבלו. לא רוצים, אל תקבלו, זה מה יש. אולי בסוף הדברים יסתדרו, ככה אמרתי לעצמי, אולי עוד נתחתן ויהיו לנו ילדים יפים כמוה ואפילו אמא שלי תאהב אותם בסוף. הרי הם יהיו הנכדים שלה אחרי הכול, יהודים או לא יהודים, הם יהיו ילדים. אבל אמא שלי מחוץ למקלחת המשיכה בכיוון אחר לגמרי, זה לא על היהודייה אני בוכה, בּנתי, היא אמרה לאילנית, לא על היהודייה, זאת אישה מבוגרת ממנו והוא עוד ילד, הוא צריך ילדים משלו, וזאת, אפילו אם תצליח להיכנס להיריון ממנו מה יהיה על הילדים שלהם, הא? אפילו אם יהיו יותר יהודים מאיתנו, אפילו ישמרו שבת וילכו לבית כנסת, אנשים תמיד יגידו אלה לא יהודים ואיפה שילכו יעשו צחוק מהם, מה אני לא מכירה את היהודים את חושבת? כמה הם דתיים ככה הם רשעים, תשמעי מה שאני אומרת, טוב שאבא שלך כבר לא בחיים בשביל לראות את זה, היא אמרה לאילנית, ואילנית פתאום שתקה ולא אמרה יותר כלום והשקט שלה כיבה לי את הגצים של הקריזה שהתפוצצו לי במוח והביא את הדמעות המזדיינות האלה שחנקו לי את הגרון. עד כדי כך בא לי הגל של הדמעות שפחדתי שמישהו בחוץ ישמע את הבכי שלי ופתחתי את המים באמבטיה בכל הכוח אבל לא נכנסתי, שיחשבו שאני מתקלח וימשיכו בשיחה. מפה כבר שמעתי חצאי מילים בגלל הרעש של המים ושל הילדים, עד שאילנית ואמא עברו למרפסת של המטבח והקולות שלהם התערבבו עם הטלוויזיה שהילדים התיישבו לראות, אבל אמא אמרה, הבגדים שלו זה ריח של אישה מבוגרת לא בגיל שלו בִּנתי, אני יודעת מה שאני אומרת, וככה כל הרוח שהיתה עלי קודם, שאני הולך ומספר ותרצו תקבלו וכל החארטה הזה, הכול נעלם לי מהראש ברגע ונכנסתי להתקלח.

    שיצאתי מהמקלחת השיחה כבר התפזרה, אילנית היתה עם הנייד ביד בחדר של אמא שלי ואני נכנסתי לחדר שלי, להתלבש. היא דיברה עם בעלה בצעקות, וכמה שרציתי לא יכולתי שלא לשמוע. אני יוצאת עכשיו, מתי תהיה בבית? היא אמרה, ואז, מה? למה לא אמרת לי שאתה יוצא מוקדם היום? למה אתה רק יודע להנחית עלי הנחתות? ואז, לא, עוד לא הספקתי לבשל, ואז, טוב אם היית מודיע לי שאתה מגיע מוקדם הייתי כבר דואגת להיות בבית לפניך וגם להכין אוכל והכול, מה אני אשמה שלא הודעת לי? ואז היתה שתיקה קצת ארוכה, אפילו שאילנית בדרך כלל לא נותנת להשחיל מילה, עד שהיא אמרה, מה כבר קרה? אז יום אחד תהיה קצת בלעדינו בבית, תרגיש מה אני מרגישה. אז יום אחד תאכל סנדוויץ', לא מתים מזה, ואז, יש לך בעיה שאני כל הזמן אצל אמא שלי? תגיד תודה שהיא שומרת על הילדים, מה היינו עושים בלעדיה? שמים אותם אצל אמא שלך הפרינססה? או שמים אותם בצהרון שאין לנו גרוש על התחת? ומהרגע שהיא סגרה את הטלפון היא עשתה את אותו הסוויץ' שכל פעם הורס אותי מחדש. בטלפון דיברה עם בעלה כאילו היא לא פראיירית ויש לה ביצים והיא לא שמה עליו אבל איך שסגרה התחילה להיכנס להיסטריה ולארגן הכול כאילו כל מה שיש לה בראש זה לסדר את הבית ולהכין לו אוכל ואם הוא לא יהיה מרוצה העולם יתמוטט. היא רצה בתוך הבית, התחילה להכניס אוכל לתוך קופסאות פלסטיק ולצעוק על אמא, אמא תסדרי לי את הילדים אני חייבת לצאת תוך דקה, דקה! ועל הילדים שהיו שקועים בטלוויזיה: נועם, רון, יאללה אנחנו עפים מפה, וכיבתה להם את הטלוויזיה מול הפרצוף ואפילו שהטלפון שלה צילצל היא צעקה לאמא אני לא עונה עכשיו ותוך שתי דקות היא באמת היתה מחוץ לבית ואני חשבתי לעצמי אחותי מה נהיה ממך? איך היית אימת השכונה, וחזקה ולא פראיירית של אף אחד ואיך היית את מגינה עלי כשהיינו ילדים, בייחוד אחרי שאבא נפטר, מי שהעז להתעסק איתי היה מסתבך איתך, ומה נהיה ממך עכשיו אילנית? מהמרפסת של הסלון עוד ראיתי אותה מורידה את השקיות על המדרכה, ומכניסה לאוטו קודם את רון עם פקודות בצעקות לנועם שאני שמעתי עד למעלה, דיר באלק נועם לא לזוז מהמקום, וקושרת את רון בכיסא של האוטו ואחר כך מכניסה את נועם וקושרת גם אותו ואז פותחת את הבגאז' ומכניסה את השקיות. את התיק שלה היא כמעט ושכחה על הגג של האוטו והקפלים של השומן שלה יצאו מעל המכנסיים ומתחת לחולצה אבל היא אפילו לא טרחה להסתיר אותם ועפה מהרחוב כאילו מישהו רודף אחריה. הסתכלתי עליה דרך החלון של המרפסת. היא לא זרקה מבט לאחור ורציתי לצעוק לה, באמת משהו לא בסדר איתי אילנית, את צדקת.

    איך שאילנית הלכה אמא שלי מזגה לי אורז לבן וקובה אדומה וסלק, בצלחת עמוקה כמו שאני אוהב, ובצד שמה לי צלחת קטנה עם חמוצים ועמבה וקצת סלט ירקות שנשאר מהילדים והתיישבה מולי כמו כל יום לראות איך אני אוכל. לפעמים אני חושב שאני כבר לא יכול להרגיש רעב אם היא לא יושבת מולי זאתי, ומסתכלת בהנאה איך אני טורף את האוכל ביס אחרי ביס ובסוף כמו תמיד עוד אומרת לי בדאלק אִבּני מה אכלת? אולי עוד צלחת? אז טרפתי את מה שהיא שמה לי בנגלה הראשונה וכשבאה לשים לי עוד מנה לא התנגדתי רק אמרתי לה, מנה קטנה אמא, ואת המנה הזאת דאגתי לא לסיים, השארתי קובה אחת בצלחת שזה כבר הסימן המוסכם ביננו שאי־אפשר לדחוף כלום. אחרי שגמרתי היא חתכה אבטיח ושמה על השולחן בסלון ופתחה את הטלוויזיה, והיה כבר הסוף של התוכנית, ואיך שגאולה אבן שעליה היא תמיד אומרת שהיא "אישיות" התחילה להיפרד מהצופים, היא הסתכלה עלי ואמרה לי, אִבּני מה קרה לך היום? אתה נראה כמו רוח רפאים. ורציתי להגיד לה, אמא, איך אני לא ייראה כמו רוח רפאים תגידי לי, איך? ופתאום ההרגשה המחורבנת שהיתה לי בבוקר כשראיתי את אוקסנה חזרה אלי, וברגע אחד הלב שלי נפל והמוח שלי התחיל לעבוד על טורבו: איך זה שהיא לא ענתה לי לנייד בחמש? בטח באמת קרה לה משהו. על אמא שלי הסתכלתי כאילו כלום לא קרה ואמרתי, מה הקטע אמא? את רוצה לקבור אותי? למה רוח רפאים? אני פשוט הרוג, עבדתי כמו חמור היום ואתמול ישנתי מאוחר. עד שלוש לפנות בוקר הייתי אצל חברים, שיחקנו קלפים. עוד פעם שיקרתי ועוד פעם ידעתי שהיא יודעת שאני משקר. היא לא אמרה כלום רק הסתכלה עלי במבט הזה שכל העצב של העולם משקיף ממנו ובגללו אני רוצה להזיז איזה הר סיני רק שיהיה לה טוב.

    כל הדרך לאוקסנה, מהשנייה שאמא שלי אמרה רוח רפאים, כבר הייתי סגור שמשהו לא בסדר. פתאום הכול נקשר לי ביחד: הבכי של אוקסנה אתמול בערב, וההתרגשויות האלה שתפסו אותה כל שנייה, וההרגשה המחורבנת שהיתה לי בבוקר שהיום היא לא צריכה ללכת לעבודה, הכול התחבר לי אבל עדיין אמרתי בלב שלי, שמעון בחיאת שמעון, תירגע. עוד לא קרה כלום שמעון, אל תשתגע. והלכתי ונעמדתי עם הרכב בפינה הקבועה ולא ראיתי אותה. עדיין לא יצאתי מדעתי. עוד ניסיתי להגיד לעצמי, מה כבר קרה? תמיד יש פעם ראשונה. אולי היא קצת מתעכבת היום, כולה עשר דקות איחור. ואז התחלתי להתקשר אליה כמו משוגע, לא עזבתי, התקשרתי שוב פעם ושוב פעם. באמא שלי אולי עשרים פעם רצוף אני מתקשר ועוד לא מספיק לצלצל, כבר אומרים לי לא זמין. ואני ממשיך בלי הפסקה ותוך כדי המבט שלי סורק את הרחוב ואין אוקסנה ואין נעליים. יצאתי לעשן סיגריה והמשכתי להתקשר. היא לא ענתה ולא ענתה והתחלתי להרגיש את הלב דופק וניסיתי להילחם בכל הבלגן הזה שהיה לי בלב, רגע אחד נשבעתי לעצמי שזהו, אני את הסיפור הזה גומר. נמאס לי לחיות ככה. מחר אני תופס את אמא ואומר לה, כפרה עלייך אני על אוקסנה לא מוותר, נגמר הסיפור, זהו. ורגע שני אני אומר לעצמי, אתה לא נורמלי שמעון, אף אחד לא נלחץ ככה מהר מאיחור של מישהי. אפילו היא אשתו. אפילו היא אמא של הילדים שלו, וזאתי, מה היא בשבילך? היא בכלל לא יהודייה היא מוסלמית לעזאזל, ומה לך ולקזחסטן בכלל והיא עוד גדולה ממך בחמש שנים, זה לא סתם שאתה תמיד מחביא אותה ומתחבא מאחוריה, כלום לא יצא לך מהאישה הזאת. להתחתן לא תתחתן איתה, ילדים ממנה לא תראה, אבא שלך אם היה יודע למי נתת את הלב היה מתהפך בקבר שלו, מה אתה מתנהג כאילו אמא שלך, חס וחלילה טפו טפו טפו, כאילו אמא שלך מתה? וכל כמה שאני מנסה לדבר לעצמי, כלום לא עוזר. מה, אני לא יודע את כל זה? אבל אני, אני איך שאומרים כרוך אחריה, אני נושם אותה אני כל היום, לא מפסיק לחשוב עליה, אני, את כל מה שיש לי, אני מוכן לתת לה, ובכל מקרה כל גרוש שיש לי אני מוציא על כל מה שקושר אותנו ביחד. לא שיש לי מיליונים אבל מדי פעם שמלה קטנה או איזה נעל עקב או אפילו שרשרת זהב קניתי לה פעם, למה, לא מגיע לה פי אלף? כמו שאמא שלי אמרה, אני אפילו בחשבון טלפון שלנו בבית כבר לא יכול להשתתף.

    ככה עברה שעה וחצי, אפילו יותר, עד שקלטתי סופית שאוקסנה לא סתם מאחרת, שהיא פשוט לא באה. ואז ניסיתי להפעיל את הראש שלי רגע בהיגיון. אמרתי, שמעון, עכשיו מה אפשר לעשות? קודם כול, אמרתי, אני אעלה לדיר חזירים פה בבני דן ואני אשאל אותם אם היא בכלל הגיעה היום ומתי היא גמרה. אבל אז נזכרתי שאני בחיים לא שאלתי מה המספר של הדירה ואיך אני אגלה איפה היא בכל הבניין הזה. לא התייאשתי. אמרתי, שמעון, קצת תושייה. במילא אף אחד לא מכיר ולא יכיר אותך כאן ברחוב בני דן, בוא תנסה לחפש. אז נכנסתי לכניסה ועברתי דלת דלת. אמרתי לעצמי תחפש דלת שגרה בה משפחה עם ילדים קטנים, התחלתי לעלות במדרגות ולבדוק דלת דלת. קומה ראשונה לא היתה לי בעיה כי בדיוק יצאה איזה זקנה אחת מדירה אחת והסתכלה עלי כאילו איזה לא נורמלי פלש למדינה שלה. ובדלת השנייה היה שלט עם שם אחד, אהרון גלר, אמרתי זה גם בטוח לא כאן. מהקומה השנייה כבר לא הייתי בטוח. בדלת הראשונה היה כתוב "כאן גרים בכיף" ושמות של ארבע אנשים, אמא אבא ושתי בנות. לא היססתי, דפקתי בדלת ופתחה לי בחורה צעירה בגופייה. שאלתי, אולי במקרה יש לכם פה פועלת ניקיון, אוקסנה? כמו מפגר אמרתי פועלת ניקיון וגם הפרצוף שלי בטח היה נראה על הפנים. היא ישר אמרה לי, מצטערת, אני לא מכירה אף אוקסנה. הדלת לידה היתה לגמרי ריקה בלי שם ובלי שום סימן ולא היה לי נעים מהבחורה לדפוק על עוד דלת אז עליתי למעלה, ובקומה השלישית לא היו הרבה סימנים ובכל זאת בשתי הדלתות דפקתי. אף אחד לא ענה לי. ואז, בקומה הרביעית שמעתי צעקות של ילדים מהבית, וליד הדלת היתה שקית אשפה מלאה בזבל. דפקתי בדלת, יצא לי האבא, בחור צעיר עם בגדים יפים, עניבה והכול וכששאלתי אותו אם הוא מכיר אחת אוקסנה והוא ישר אמר, מכיר, היא הבריזה לנו היום לצערי הרב, את זה הוא אמר ממש בעצבים כאילו לא אכפת לו אולי קרה לה משהו, הוא רק דואג שאף אחד לא בא להוציא את הג'יפה מהבית שלו. אמרתי לו תודה ובאתי להסתובב ולרדת למטה והוא פתאום אמר, היא לא התקשרה להודיע וזאת הפעם הראשונה שהיא עושה לנו את זה. היא בדרך כלל, יחסית לעובדת זרה, מאוד אחראית. אמרתי לו עוד פעם תודה, ירדתי לאוטו, נכנסתי וניסיתי לדבר לעצמי: שמעון תחשוב, תחשוב, מה עכשיו הכי הגיוני לעשות.

    בהתחלה חשבתי להתקשר למשטרה, ככה באינסטינקט אבל מיד נזכרתי שתמיד אצלם זה כלל ברזל לא מתקשרים למשטרה, בטח לא כל כך מהר, הרי היא ממזמן כבר לא חוקית בארץ, ומהג'ננה לא הפסקתי לנסוע בכל צפון תל אביב ולהסתכל על כל אחת שעוברת אולי זאת היא, עד שמונה הסתובבתי כמו מטומטם וכל הזמן אני מתקשר מהייאוש והיא לא זמינה ולא זמינה, בסוף אמרתי לעצמי, יא דפקט לך אליה הביתה, זה היית צריך לעשות דבר ראשון, אולי מישהו שמה יודע משהו. לבית שלה הגעתי כבר באמת משוגע. כבר מהמדרגות שמעתי קולות, וריח של אוכל שעשה לי בחילות והיה בא לי להקיא עוד לפני שנכנסתי. פתחה לי את הדלת אחת מהבנות שגרה איתה בבית, הנמוכה הזאתי, השקטה, אפילו לא זוכר איך קוראים לה אבל גם היא מאוזבקיסטן או קזחסטן או ארמניה, אלוהים יודע מה ההבדל, ואני ישר שאלתי אותה בלי להגיד שלום אפילו, איפה אוקסנה? כבר שהיא פתחה לי את הדלת היתה לי הרגשה שהיא לא יודעת כלום, כי היא הסתכלה עלי בעיני עגל כזה. יענו מה אתה עושה פה בכלל ובאמת היא אמרה לי, אוקסנה בעבודה, יצאה בבוקר בשבע. שבע וחצי, תיקנתי אותה בלב שלי ואמרתי, אני צריך רגע להיכנס לחדר שלה לבדוק משהו. היא אמרה מה יש לך, בטח היא קצת מאחרת בעבודה, תיכנס תיכנס, אין בעיה, תיכנס, וחזרה לסלון שמה היתה יושבת גם השנייה, הגבוהה יותר והסתכלה עלי כאילו נפלתי מהירח או משהו. הלכתי ישר לחדר של אוקסנה בלי להסתכל ימינה ושמאלה אבל לא יכולתי לא לראות שהבית מצוחצח, כאילו עשו שם פסח. לא ביזבזתי רגע, אפילו את הדלת של הבית לא סגרתי והבחילה שבאה לי באף בכניסה רק התגברה שעברתי דרך המטבח. מה הם אוכלים, הפועלים הזרים האלה? איזה אוכל מסריח והכול מטוגן. בחיי אלוהים כמעט הקאתי. החדר של אוקסנה היה נראה אותו דבר, שום דבר מיוחד, הכול נקי, מסודר, המיטה והכול כאילו כלום. גם הבגדים שלה היו במקום והנעליים. השמלה שלבשה אתמול בערב, האדומה, היתה מונחת על הכיסא בחדר כאילו להתאוורר. איך שראיתי את השמלה רציתי רק לקחת אותה בשתי ידיים ולהסניף את הריח של אוקסנה ממנה ואז פתאום היא חזרה, הנמוכה, ונעמדה מאחורי. שימון, הם כולם קוראות לי אותו הדבר, הכול איתך בסדר? אמרתי לה לא, לא בסדר, אוקסנה נעלמה, אני אומר לך זה לא סתם, תאמיני לי, הייתי צריך לקחת אותה מהעבודה הביתה היום בשש והיא לא הגיעה. היא הסתכלה עלי ככה בשקט ולא אמרה כלום, לא התווכחה, ואני המשכתי, מה אפשר לעשות, תגידי, אולי אני אתקשר למשטרה? והיא ענתה בשקט אבל בנחישות, מה שימון אתה להשתגע? אוקסנה רק הלכה כמה שעות זה לא מתקשרים למשטרה. אנחנו אף אחד אין לו ניירות, אתה לא יכול עושה בלגן ככה גדול שימון. צריך מחכה יום, שתי ימים, שלוש ואחר כך מתקשר אולי אמבסי של קזחסטן, או איזה מקום איפה עוזרים לנו, אתה מכיר, כן? הינהנתי, לא אמרתי כלום, אבל דווקא זה שהיא התחילה לדבר על הסידורים הטכניים, למי כדאי להתקשר, והמחשבה שאני יוצר קשר עם איזה ארגון סיוע וגם הם לא מוצאים אותה, כל זה עשה את הסיפור עוד יותר אמיתי ואמרתי לעצמי, שמעון, זה אשכרה קרה, היא נעלמה באמת. הנמוכה קלטה אותי, היא ראתה שאני מג'וּנן והיא שוב פעם דיברה אלי ברוגע, שימון, אוקסנה רק הלכה כמה שעות, זה כלום לא קרה, אתה מחכה קצת היא לחזור, באמת שימון. שתקנו רגע ואני שאלתי, אני יכול רגע לחפש קצת בדברים שלה? חשבתי אולי אני ימצא שם תכשיטים, או איזה מסמכים והכי פחדתי מדבר אחד, שאת הדרכון שלה אני לא ימצא. והיא הסכימה לי, כאילו חיכתה לזה, ואני פתחתי את כל המגירות ולא מצאתי כלום ואז, שנייה לפני שיצאתי מהחדר הסתכלתי מתחת למיטה אולי יהיה שמה משהו ובאמת ראיתי קופסת נעליים קטנה, הוצאתי אותה וראיתי כמה דפים מפוזרים ופתקים ברוסית היה נראה לי, והיה שם איזה חשבון שהיתה עליו החתימה שלי. כשהסתכלתי קרוב ראיתי שזה החשבון של המסעדה הסינית של אתמול ובצד של הקופסה פתאום אני קולט גם את השתי מקלות סינים שהיא לקחה אתמול למזכרת וגם את הדרכון שלה. אז הנה, חשבתי, דבר אחד לפחות אני יודע: שהיא לא יצאה מהארץ. באינסטינקט הכנסתי את הדרכון שלה לכיס שלי, אפילו בלי לחשוב על החברה שלה שהמשיכה לעמוד שמה והסתכלה עלי בלי להגיד מילה. בעיניים שלה ראיתי שהיא מבינה טוב טוב מה אני עושה, ואפילו מסכימה איתי שזה נכון הצעד הזה.

    לפני שיצאתי נתתי את המספר שלי לנמוכה והתחננתי לפניה, ברגע שאת רואה אותה, ואפילו אם זה לא בבית הזה, או שאת שומעת ממנה משהו, באותו רגע את מתקשרת אלי, טוב? היא ישר אמרה לי בסדר ואז אני לא יודע מאיפה בא לי הרעיון הוצאתי לה מהארנק שטר של חמישים שקל, ואמרתי לה קחי, זה על החשבון וכל ידיעה חדשה שאת מביאה לי את מקבלת עוד חמישים. ההיא הסתכלה עלי בהלם, כאילו אפילו נעלבת שאני מביא לה כסף ואני הרגשתי באמת מפגר והיא החזירה לי את הכסף וראו על העיניים שלה שהיא קולטת שאני בלחץ והיא אמרה לי, אל תדאג שימון, אל תדאג שימון, אוקסנה יחזור. המילים האלה הוציאו לי את הגוש הזה שהיה תקוע לי בלב ובתחתונים, גוש של פחד ושל לחץ, ופתאום התפרצו לי מהעיניים הדמעות. בהתחלה עוד חשבתי שאני יכול לברוח לפני שהיא תקלוט, רק הפה שלי התחיל לרעוד קצת וניסיתי בכל הכוח להיות בשליטה אבל אז באו לי העקיצות האלה באף ומשם כל הדמעות יצאו ברגע והיא רק הסתכלה, היא לא אמרה כלום, הזיזה את הכיסא שעליו היתה השמלה של אוקסנה וסימנה לי לשבת. התיישבתי באמת והיא נתנה לי חתיכת נייר טואלט ממה שהיה שמה על השולחן והלכה להביא לי כוס מים קרים ששתיתי בלי להיגעל כי הייתי חייב לעצור את הפרץ, בכל זאת.

    הכוס מים הקרים וגם הגוש הזה של הפחד שהפך לדמעות עשו אותי טיפה יותר רגוע. ירדתי לאוטו וידעתי שהמקום הבא שאני הולך אליו זה הבית של הסטודנטית בהלסינקי, איפה שהורדתי את אוקסנה בבוקר. היתה לי הרגשה שאוקסנה כן נכנסה לבית הזה היום בבוקר אחרי שהורדתי אותה, שמשמה היא לא הבריזה. היא תמיד אומרת לי שהיא הכי אוהבת לעבוד שמה כי הבית קטן והבחורה לא משאירה לה יותר מדי לכלוך וגם יש לה איזה מנהג משונה: כל שבועיים היא משלמת לה משכורת כפולה. בהתחלה חשבתי שאוקסנה לא קולטת משהו ושיש פה איזה קטע מסריח אבל לא, כמו שעון כבר יותר משנה היא עובדת אצלה וכל פעם שנייה היא נותנת לה משכורת כפולה, לך תדע מה הקטע של האנשים. בהלסינקי גם לא היתה לי בעיה כי ידעתי בדיוק איפה הסטודנטית הזאתי גרה. היתה לה את הדירה הקטנה הזאתי בקומת קרקע בצד וכל החלונות שלה היו עם סורגים. במזל מצאתי חניה בקלות, יצאתי מהאוטו, נכנסתי לכניסה ומשמה מתחת למדרגות פניתי ימינה. על הדלת שלה היתה מדבקה בוורוד שעליה היה כתוב "נשים ממושמעות נכנסות לעתים רחוקות להיסטוריה", ובצד ימין היתה מזוזה גדולה וכמה עציצים עם פרחים בכניסה. דפקתי בדלת ולא היתה תשובה, צילצלתי בפעמון, בהתחלה בנימוס ואחר כך בלחץ אבל לא שמעתי שום קול. יצאתי החוצה וניסיתי להציץ על הבית מבחוץ דרך הסורגים. ראיתי סלון מסודר כזה עם קיר בכתום וצהוב וראיתי גם שאין אף אחד בבית. ידעתי שאין לי מה לדפוק בדלת יותר אבל נשארה לי ההרגשה שזאתי, הסטודנטית הזאתי, היא זאת שתעזור לי למצוא את אוקסנה, ואמרתי בלב שלי כמה ייקח לה? שעה, שעתיים, יום, יומיים? בסוף היא תחזור הביתה ואני אהיה פה ואתפוס אותה. אני לא זז מפה עד שהיא חוזרת.