סדוקה

פרולוג
 

2011
 

ישבתי באמבטיה, נותנת למים לזרום ולמלא אותה. שפשפתי את גופי עם הליפה חזק כל כך עד שהוא הפך אדום ורגיש כולו. לא רציתי, לא – לא יכולתי להותיר כל זכר לריח שלו עליי. הרגשתי מזוהמת.

מושפלת.

אשמה.

"תמצצי לי קצת, זונה קטנה. תמיד ידעתי שאת חמה על הזין הגדול שלי."

התמונה של האיבר שלו תקוע עמוק בפה שלי העלתה נוזל מר בגרוני. הוא היה שעיר והזיע כל כך, ריח הגוף שלו היה נורא. לא יכולתי להתמודד עם זה באותו רגע. הדחקתי את הזיכרון מייד. הדחקה. הדחקה. הדחקה. איך כדור הארץ ממשיך להסתובב? איך עולם כמנהגו נוהג בעוד שחיי נעצרו לפני שש שנים?

לא יכולתי לשאת את תחושת המחנק בחזי. הכאב גדש את ליבי והפך בלתי נסבל. מעולם לא הרגשתי אבודה כל כך, מרוסקת כל כך בלי תקנה. דמעות עלו בעיניי כשהתבוננתי בסכין המטבח שהחבאתי ליד השמפו. אני לא רוצה לחיות יותר. אני לא רוצה לחיות. אני לא רוצה לחיות. המחשבה מילאה את ראשי. איזו משמעות יכולה להיות לחיים שלי? אני ממילא כבר מתה. הוא ורחל הרגו אותי. הוא ורחל מתחתנים.

אשמה.

מחוללת.

"כן, זונה קטנה. השפתיים הקטנות שלך מעולות על הזין שלי. אני יודע שאת אוהבת את זה. אוי כן! אני גומר, תבלעי. אהההה כן!"

לא זכרתי איך הסכין הגיעה ליד שלי, אבל הנה היא הייתה שם. אני מצטערת כל כך, אבא, אימא, הודיה... אני מקווה שתסלחו לי ביום מן הימים. הדמעות התערבבו בטיפות המים. נעצתי את הסכין חזק, חותכת את הוורידים במפרק ידי השמאלית. לא הרגשתי כאב, פרט לכאב בלב שלי. הדם החל לזרום מהר, ממלא את מי האמבט בצבע אדום חזק.

השענתי את ראשי על אריחי הקרמיקה. כמה זמן עבר עד ששדה הראייה שלי החל להתערפל?

זהו. הכאב עומד להיפסק.

לנצח.

פרק 1
 

2019
 

בסך הכול רציתי להרגיש נאהבת.

רציתי הליכות רומנטיות לאורך חוף הים בשקיעה, התכרבלויות במיטה או על הספה בימי החורף הקרים, ארוחות משותפות, בדיחות פרטיות – רציתי הכול. נושקת לגיל שלושים ושתיים המופלג ואימא לחתולה, הרגשתי שחיי מובילים למבוי סתום.

בעיקר באירועים הרגשתי נבוכה. לחיי האדימו בגוון ארגמני עז כאשר בחתונה של חברתי גלית חברינו המשותפים לא בחלו בשאלות תמימות לכאורה, שגרמו ללא מעט דמעות באחד מתאי השירותים ולהיעלמותם המסתורית של כמה בקבוקי גרייגוס.

"מה איתך, יסמין? יש מישהו מיוחד בחייך?" אם היה מישהו לא היית רואה אותו כאן איתי?

"מתי תביאי לנו כמה ילדים מתוקים?" את בהחלט יכולה להסתפק בינתיים באפצ'י, החתולה שלי, היא מלכלכת פחות.

"בעזרת השם את עוד תתחתני השנה!" עם מי? עם החבר הדמיוני שלי?

"זה יבוא כשתשתחררי..." תאמיני לי שמאז תקופת הצבא לא הרגשתי כל כך משוחררת.

אילו רק היה לי האומץ לענות על השאלות הטרחניות האלה, הייתי מרגישה הרבה יותר טוב עם עצמי, אבל לצערי הסיטואציות האלה גרמו לביישנית שבי להרים את ראשה, ולי להשפיל את ראשי.

בזמן החופה הבטתי בחתן ובכלה מחליפים את נדרי אהבתם הנצחית, ודמעות עלו בעיניי. כמהתי למה שיש ביניהם, כמו שצוללן שנגמר לו בלון החמצן כמה לאוויר לנשימה. בהיתי בניצוץ האהבה הטהורה ביניהם, וכל מה שהתחשק לי היה לחזור לדירת שני החדרים שלי במרכז העיר, לראות סרט רומנטי קיטשי בנטפליקס ולהתנפל על קופסת גלידת שמנת בטעם תות. אבל במקום התרחיש המלבב שעבר בראשי, מחאתי כפיים כמו כולם.

בהזדמנות הראשונה שהייתה לי ברחתי באלגנטיות. ניגשתי לגלית ובירכתי אותה שוב עם דמעות בעיניי – שהיא הניחה, כמובן, שהיו דמעות התרגשות – ורצתי למעלית. רק אז שמתי לב בחטף לבחור הגבוה שעצר את הדלתות בשבילי לפני שאלו נסגרו.

ניסיתי לשווא לסדר את שערי הסבוך ולנגב בהיחבא את אפי הנוזל.

"תודה," אמרתי והשפלתי את מבטי, מתפללת שבדרך נס הוא לא שם לב לעיניי הנפוחות והאדומות ולבלגן השלם שהייתי.

"את בסדר?" הוא נראה מודאג באמת.

"כן, ההתרגשות משפיעה עליי," אמרתי ויישרתי במבוכה קפלים בלתי נראים בחצאית שלי. הגנבתי אליו מבט והבחנתי בעיניו הכחולות החודרות ובשערו השחור כעורב.

"את מצד החתן או מצד הכלה?" שמתי לב שהמעלית לא זזה, שנינו שכחנו ללחוץ על הכפתור המוביל לקומת החניון.

"הכלה," מלמלתי בקול חלוש.

הוא לחץ על הכפתור לבסוף, והמעלית החלה לרדת.

"החופה בהחלט הייתה מרגשת..." הוא זרק משפט סתמי. היה לי קשה להאמין שבחור כמוהו ימצא עניין בבחורה כמוני. נכון, לא הייתי מכוערת, אפילו לא קרוב, אבל בהחלט היו כמה קילוגרמים עודפים עיקשים באזור הירכיים שלא הצלחתי להוריד, והרגשתי רגילה לגמרי עם עיניי החומות, אפי הקטן הישר ושפתיי העבות. האינטואיציה שלי אמרה לי שהוא לא מחפש קשר רציני.

"אני יניב, נעים מאוד," הוא הושיט את ידו אליי בביטחון של אנשים שבדרך כלל לא רגילים לשמוע את המילה 'לא'.

"יסמין," לחצתי את ידו בהיסוס. אלוהים, כמה שהסיטואציה הייתה מוזרה.

"אז.... אצלי או אצלך?" הוא קרץ לעברי. ידעתי! בדיוק כפי שחשבתי. סוף כל סוף הדלתות של המעלית נפתחו.

"לא תודה," מלמלתי בקרירות והתחלתי לחפש את ההונדה סיוויק הכחולה שלי בחניון. מה הקטע? יש עליי איזשהו סוג של קללה? איזו עוד סיבה יכולה להיות לכך שכל הסטוציונרים נמשכים אליי בהמוניהם? הוא נראה מעורער, כאילו האגו שלו נפגע.

"לכי קיבינימט, שמנה בכיינית!" הוא צעק אחריי בנבזיות, ואני מיהרתי לכיוון המכונית שלי, לא מצליחה לעצור את דמעות ההשפלה.

למה אני פגועה כל כך? זה לא כאילו משהו כאן חדש לי. זה לא כאילו הוא הפתיע אותי. נכנסתי למכונית ואחזתי בהגה בחוזקה, מנסה למצוא יציבות כלשהי בחיים שלי. למה אני נותנת למילים שלו לחלחל ככה ולערער אותי? הוא בסך הכול עוד דביל שנותן לזין שלו לדבר במקומו. אני לא צריכה להתרגש. בסך הכול אמרתי לו 'לא'. הנחתי את ראשי על ההגה ונתתי לדמעות לזלוג על לחיי, נזכרתי בפעם אחרת שבה ניסיתי להגיד לא, אבל אף אחד לא הקשיב לי. הצליל של הצעקות העמומות שלי מילא את ראשי, והחיוך הבלתי נסבל, האכזרי, קם לתחייה מהמקום הכי אפל במוחי. חזרתי להיות אותה צעירה חלשה וחסרת אונים. הלב שלי כאב כל כך בחזה, והסבל שכל כך ניסיתי להדחיק ולהתכחש אליו היה נוכח יותר מאי־פעם. היפחות השקטות שלי נשמעו זרות לאוזניי. מי זו שבוכה עכשיו? אני או יסמין בת השמונה־עשרה?

ההנגאובר שתקף אותי ביום המחרת היה קטלני, מזל שאני לא עובדת בימי שישי, אחרת אין סיכוי שהייתי מצליחה לתפקד. בלעתי שני אדוויל עם כוס מיץ תפוזים ונכנסתי לחדר האמבטיה. לא זיהיתי את עצמי במראה, עיניי היו בגודל של שני כדורי פינג־פונג ומלאות בנימים אדומים. המסקרה הייתה מרוחה על לחיי. נאנחתי עמוקות, הורדתי את שאריות האיפור במגבון, שטפתי פנים והכרחתי את עצמי לצחצח שיניים.

כל מה שקרה אחרי שהגעתי הביתה היה מטושטש, אבל אני די בטוחה שהייתה מעורבת בזה כמות לא מבוטלת של טקילה. אני רק זוכרת שג'ני, השכנה הזקנה והטרחנית מדירה שמונה, לא הפסיקה לדפוק על הקיר המשותף שלנו.

הייתי בטוחה ששנים של הצקות מצד ילדים אכזריים ביסודי הפכו אותי חסינה להערות פוגעניות, אבל מתברר שטעיתי.

נכנסתי למקלחת וכיוונתי את המים לטמפרטורה רותחת כמו שאני אוהבת. הרגשתי שאני חייבת להתנקות מעשרים וארבע השעות האחרונות שהציפו בי יותר מדי רגשות מודחקים, שלא ידעתי שעדיין קיימים בי.

לא חסרים מנוולים בשום מקום, הבעיה היא שכולם נופלים עליי. הייתי רשומה ליותר מדי אפליקציות ואתרי היכרויות, כך שיצאתי להרבה דייטים כושלים שאט־אט צמצמו את הביטחון העצמי שלי עד למינימום. נזכרתי באִמרה של איינשטיין שחיבבתי, 'ההגדרה של אי־שפיות היא לעשות את אותו הדבר ולצפות לתוצאות שונות'. אולי אני זקוקה לשינוי, המשכתי לסבן את גופי במרץ.

צלצול פעמון הדלת ניער אותי ממחשבותיי. סיימתי לחפוף את שערי בזריזות, שטפתי את גופי, השתחלתי לחלוק הצמרירי הוורוד והמפנק שלי וכרכתי מגבת סביב ראשי.

"רגע... אני באה!" קראתי. מי זה יכול להיות בשעת בוקר מוקדמת שכזאת? הבטתי בשעון, עשר חמישים ושלוש, לא מוקדם כפי שחשבתי. הפעמון המשיך לצלצל והחמיר את כאב הראש שלי.

הצצתי בעינית, זו הייתה בָּרִי, החברה הכי טובה שלי. איך זה שהיא תמיד הופיעה באורח פלא בדיוק כשהייתי הכי זקוקה לה? ממש כאילו היא הרגישה אותי. הכרנו בגן חובה, ומאז לא היה אפשר להפריד בינינו.

פתחתי את הדלת בעייפות. "את מודעת לעובדה ששמעתי אותך בפעם הראשונה שצלצלת?" נתתי בה מבט מותש.

"מה קרה?" פניה התכרכמו כשהיא ראתה כמה נורא אני נראית.

"את לא רוצה לדעת," השבתי בשקט ועיסיתי את רקותיי. היא נכנסה הביתה ושלחה אליי מבט מודאג.

"את יודעת שאת יכולה לספר לי הכול, נכון?" היא התיישבה על הספה בשיכול רגליים, ואני צנחתי עליה לצידה.

"הייתי בחתונה של גלית, ניסיתי כל כך לשמוח בשבילה, ניסיתי להיות החברה הטובה, זאת שמתרגשת, זאת ששמחה בשמחתה, אבל כל הזמן הזה חשבתי רק על הכאב שלי, רק על הלב המדמם שלי. כשנכנסתי למעלית כדי לברוח, נתקלתי בעוד בחור חרא כמו האחרים. כמה אפשר להתאכזב מגברים?" תהיתי בקול רם, כמעט שוכחת שהיא שם. עצמתי את עיניי בחוזקה. כאב לי לדבר על זה, אפילו איתה.

"מותר לך לחשוב על עצמך. זה בסדר לכאוב וזה בסדר להתאכזב," אמרה ברי בשקט והניחה את ידה על זרועי.

"אני לא מבינה למה זה קורה לי כל פעם? מה אני לא לומדת? מה אני לא יודעת?" פקחתי את עיניי וקימטתי את מצחי בצער. "מה לא בסדר איתי?" חשקתי את הלסת שלי בחוזקה.

"את צריכה להיות יותר סבלנית. אני יודעת שזה קשה, ואני יודעת שזה מתסכל, אבל אם לא תמשיכי לנסות איך תמצאי את האחד?" ברי הסתכלה עליי באהדה.

"אין לי כבר כוחות לנסות. כמה אפשר? כמה עוד אני יכולה לספוג?" כמה בן אדם אחד יכול ליפול ולקום רק כדי להתרסק עוד פעם מחדש? אני לא בנויה לזה.

"את יותר חזקה ממה שנדמה לך," היא ענתה במבט נחוש.

ברי ידעה עליי הכול. היא גילתה על מה שקרה לי כשהתאשפזתי בבית החולים בפעם הראשונה. היא הייתה האדם הכי קרוב אליי עלי אדמות.

הנדתי בראשי לשלילה. "אני לא חזקה כמו שאת חושבת," הפטרתי בקול קטן. "לך קל לדבר, את יכולה לעשות כל מה שאת רוצה. את יפהפייה, מצחיקה ועובדת כקופירייטרית במשרד פרסום מצליח. את יכולה לסובב על האצבע הקטנה כל גבר שאת רוצה." קולי עלה באוקטבה והפך עוקצני מעט. "אין לך צל של מושג מה אני עוברת, ברי."

"מה אני קשורה? אנחנו מדברות עלייך. את לא צריכה להשוות בינינו. כל אחת מאיתנו עוברת את הדרך שלה, זאת לא תחרות. גם אני עדיין רווקה, להזכירך," היא נשמעה עצבנית.

"זה יכול להשתנות בכל רגע נתון," התזתי.

"גם אצלך," היא ענתה בהתרסה.

"את רואה כאן שורה של גברים עומדת בתור מחוץ לדלת? לא משנה כמה אתאמץ, לא משנה כמה ארצה, בסופו של דבר כל מה שהם רוצים זה רק את הגוף שלי." כאב וצער נטפו מכל מילה שלי. למה הם אף פעם לא רוצים יותר?

"את הרבה יותר מאשר רק גוף. יש לך לב כזה גדול, את אכפתית, את יפה, סופר חכמה, ואם באמת היית רוצה היית משיגה כל דבר, היית מגשימה את החלומות הכי פרועים שלך. עברת דברים כל כך קשים בחיים, מישהו אחר לא היה שורד עשירית ממה שעברת. את לא חושבת שזה חתיכת הישג?" קולה של ברי התרכך.

"ועדיין, אני עובדת בעבודה שאני שונאת, בקושי משלמת את החשבונות וישנה לבד כל לילה." למרות התואר שעשיתי בהוראת היסטוריה, כיום אני מנהלת משרד עורכי דין, והבוס שלי הוא אדם שאני מתעבת. "החלום שלי היה להשפיע על דור העתיד, להצליח במקום שבו המורים שלי נכשלו. להיות שם בשביל התלמידים שלי ולא לדפוק שעון וללכת הביתה." המילים נמלטו מפי בזו אחר זו, כאילו רק חיכו לרגע שישוחררו לחופשי.

"גם אם את ישנה לבד כל לילה, זה לא אומר שאת בודדה. יש לך אותי, תמיד," ברי הניחה את כף ידה על זרועי. על אף מצב רוחי השפוף, התרגשתי מאוד מהמילים שלה.

"תאמיני לי, ברי," מלמלתי במרמור, "אני צריכה לעבור לכוכב לכת נטול גברים, אני חייבת הפסקה מכל החרא הזה. אני צריכה... משהו."

"לא נראה לי שתשרדי על כוכב לכת כזה, את תגוועי מחוסר אקשן וסקס," ברי הביטה בי בסקפטיות.

"מזל שאני יכולה לדאוג לעצמי."

ידעתי שהמילים שלי נכונות, ועדיין משהו היה חסר, משהו שעוד לא מצאתי. כמהתי לגלות אם האהבה הזו שמדברים עליה בספרים ובסרטים אמיתית, אם התחושה של החום שמתפשט מהחזה לכל הגוף באמת קיימת. לא עברתי את כל מה שעברתי כדי להרים ידיים.

הדלקתי את הטלוויזיה ושקענו בצפייה בסרט דרמה סוחף שהסיח את דעתי במעט מהכאוס השלם בחיי.

סוף השבוע עבר במהירות. רבצתי מול הטלוויזיה וטחנתי רומנים רומנטיים בזה אחר זה כמו גרעינים. השתעשעתי ברעיון להצטרף לאחד הטיולים של אפצ'י, אבל בפועל צפיתי ברצף בעשרה פרקים של האנטומיה של גריי. טיפוסי.

יום ראשון במשרד היה לחוץ וכאוטי כרגיל. שמעון, הבוס השמוק שלי, שהיה בטוח שהשמש זורחת לו מהתחת, לא הפסיק להעמיס עליי מטלות כבדות ומרגיזות, לא היה לי זמן לנשום.

"איך מתקדמת ההקלדה?" הוא נבח לעברי ממשרדו. חרקתי בשיניי, מודה לאל שמשרדו מרוחק מספיק מאזור הקבלה, כך שהייתה לי לפחות אשליה של פרטיות כלשהי.

"הגעתי לעמוד שמונה," צעקתי לעברו בחזרה. שמעון היה אשמאי זקן מהדור הישן, הוא לא ידע להקליד, לא היה בבעלותו טלפון נייד, ובכלל טכנולוגיה נתפסה בעיניו כמילה גסה.

'אני מנהלת משרד עורכי דין מצליח. אין לי בעיה עם העבודה, אני אוהבת אותה. אני אוהבת את העבודה שלי,' חזרתי על המילים בראשי כמו מנטרה, מנסה לשכנע את עצמי בנכונותן.

"תגבירי את הקצב ותכיני לי קפה!" התחשק לי לירוק בקפה שלו, או לפחות לענות לו, 'תכין לעצמך, חתיכת שמן מפונק', אבל איכשהו מצאתי את עצמי אומרת, "כן, שמעון, מייד." קמתי מהכיסא שלי והתקדמתי לכיוון המטבח.

בשנייה האחרונה עצרתי את עצמי מלממש את זממי בכוס הקפה המסכנה שלו. "בבקשה," הנחתי אותה על שולחנו ולקחתי ערמת דפים להקלדה מהמגש שלו. פשוט מושלם. הוא לגם ארוכות מהקפה ולא זיכה אותי אפילו במנוד ראש. יצאתי מהמשרד שלו תוך כדי שכנוע עצמי לא לטרוק את הדלת או לזרוק את הדפים בפניו.

התיישבתי ליד השולחן שלי והתחלתי להקליד במהירות את כתב התביעה האין־סופי בזמן שאלפי מחשבות זדוניות מתרוצצות במוחי; אני חונקת את שמעון, אני שורפת את המשרד, אני מתעמתת איתו ואומרת לו את כל מה שעל ליבי, גורסת את כתב התביעה, חובטת במחשב באלת בייסבול ואז שורפת את המשרד...

באותה שנייה קיבלתי התראה מאפליקציית ההיכרויות אוקיי־קיופיד. נמצאה התאמה עם מישהו שעשיתי לו לייק. נכנסתי לפרופיל שלו, זונחת לחלוטין את ההקלדה ואת הפחד שהשמוק יפטר אותי.

דן גרינשטיין היה שרירי בדיוק במידה הנכונה, בעל עיניים אפורות עמוקות שאפשר לצלול לתוכן, ושפתיים שנדמה כי פוסלו בשיש, ולפי מה שכתוב בכרטיס שלו הוא מטר שמונים וחמישה. תחושות משונות הסתחררו בבטני התחתונה למראה הוורידים הבולטים על זרועותיו. הלוואי שישלח הודעה, התפללתי בליבי כשסרקתי בזריזות את הפרופיל שלו וקראתי שהוא רופא שיניים בהדסה.

לא בזבזתי זמן ומייד חיפשתי את שמו בפייסבוק. בתמונת הפרופיל שלו הוא נראה מחבק ילד כבן שבע, שיניו הצחורות מבהיקות בחיוך מושלם. לפי התגובות הבנתי שזה האחיין שלו ולא הילד שלו. מכמות התגובות שהשאירו לו המעריצות השתכנעתי שהוא רווק.

חזרתי לעבודת ההקלדה בכוחות מחודשים, מנסה להתמקד במילים ולגרש ממוחי את התמונות של הדוקטור בספידו שהשאיר מעט מאוד מקום לדמיון. הוא מבוזבז כרופא שיניים, הוא היה יכול להרוויח מיליונים מדוגמנות. נכנסתי לקצב הקלדה מסחרר וסיימתי את כתב התביעה הראשון קצת לפני השעה שתיים. פלטתי אנחת רווחה ועברתי לכתב התביעה הבא.