כולם יודעים

 

 

פרולוג
 

 

שתי הספינות הפליגו כמתוכנן.

 

דניאל בן־נון הוריד את המשקפת הקטנה מעיניו, מרוצה; פנס האיתות של הספינה האחות, הגדולה יותר, כבה. את שמונים המיילים שנותרו לחוף יעברו לבד. הוא הדליק מקטרת שנהב וניסה להתרווח בכסא הפלדה בכנף ימין של הגשר, מוצא עצמו מהרהר בימים האחרונים, מוטרד מהימים המתקרבים.

מארי־באט, הספינה הראשונה שעליה פיקד, עשתה את דרכה מחופיה הצפוניים של איטליה לעבר חופו המזרחי של הים התיכון במהירות לא גבוהה ובים נוח למדי. הוא הביט בים השחור שסביבו והבין סוף־סוף שהוא קצת מתרגש לקראת החזרה הביתה אחרי שנים ארוכות באירופה המוכה, החבולה, והמשתקמת מהמלחמה האחרונה. בעוד 16, אולי 18 שעות יאפסנו הוא ושאר אנשי הצוות את זיכרונותיהם מהמלחמה באירופה וידהרו במנועים 'מלא קדימה', אל תוך מלחמה אחרת: מאז שלושים בנובמבר השתוללה מלחמה בארץ ישראל. מלחמה שידעו שתבוא. בלי משים הושיט יד וליטף את אקדח הקולט פרונטיר 0.44 שלו.

מארי־באט הועמסה בכל תאיה בכמות אדירה של כלי נשק; מקלעים, תחמושת, רובים, אקדחים, חומרי נפץ וכל ציוד צבאי אפשרי שאנשיו של דניאל הצליחו לשים עליו יד במהלך שלוש שנים של הצטיידות לקראת ההפלגה החשובה ביותר של האצ"ל.

בין האיים, דרומית לתורכיה, קרתה תקלה בציר ההגה שעכבה אותם מספר שעות, וגרמה להם להסחף קלות מזרחה. יבנאי הצ'יף, קצין המכונה המנוסה, הצדיק את המוניטין שלו והצליח להחזיר לספינה את כושר השייט שלה. בדיעבד, העיכוב היה לטובתם, לפחות בשלב הזה.

17 שעות אחר כך, השיט את ספינתו במים עמוקים, מערבית לחופי הארץ, שומר על קשר עין דרך המשקפות עם הספינה האחות שכבר עגנה מול החוף בכפר־ויתקין, וזו אותתה אליהם באופן בלתי צפוי:

 

נא לדוג.

 

דניאל הסביר לצוות הקטן: יש בעיות, לא נותנים להם לרדת לחוף. אנחנו דייגים לבנוניים, שומרים על קשר עין, תוציאו את הרשתות, ותתחילו לדוג, בכל מקרה כדאי שיהיו עלינו קצת דגים, לא? והם דגו, צופים מרחוק בספינה השנייה. הם לא תיארו לעצמם עד כמה גרוע ונפיץ המצב. האנשים שעל הספינה האחות הגדולה הלכו ואיבדו את סבלנותם במהירות אל מול כוחות המדינה שסרבו לאפשר להם לנחות בחוף, לפרוק את מטענם היקר ולשמור את הנשק בידי הארגון. כעבור יומיים עזבו את הצפון ושייטו למול חופי תל אביב.

הספינה שטה כמו צללית, שומרת על טווח של כמעט שלושה מייל מהספינה הגדולה, עסוקה למראית־עין, לו היתה עין צופה, בדייג במים עמוקים. עם שקיעה היתה נשלחת הודעה בפנסי האיתות אל האופק, ממנה למדו בן־נון ואנשיו על המצב הבלתי נסבל אליו נכנסה הספינה הגדולה.

ב-22 ביוני 1948 הם שמעו את רעמי התותח ואת היריות מהחוף, אליהם התלוו כמעט מיד קולות נפץ עזים ותימרות עשן כבדות שעלו מהספינה הפגועה ונראו למרחוק. הבלתי ייאמן קרה; חיילים ישראליים ירו על חיילים ישראליים.

אלטלנה טובעה והם נותרו לבד.

דניאל בן־נון גלגל בראשו את כל התסריטים האפשריים עליהם דנו הוא וחבריו בפיקוד הארגון. אף לא תרחיש אחד חזה את האפשרות שהאלטלנה לא תגיע ליעדה. הארגון חזה את האפשרות שייערך משא ומתן ושיהיה עליו לוותר על חלק מארסנל הנשק שבאונייה, זו גם היתה הסיבה לכך שהמארי־באט נשאה בקרבה את מרבית התחמושת לארגון. האלטלנה היתה הקלף הפוליטי, הפומבי, המארי־באט היתה הקלף המנצח.

הקולות נשמעו מרחוק, כשדניאל אסף את הצוות על הסיפון לשיחה פתוחה שנשענה על מעט מאוד עובדות; מי בגד במי? מי נתן את ההוראה לפתוח באש על ספינה של יהודים אחים? הם התרוצצו על הסיפון אבודים ומבולבלים.

יבנאי הצ'יף ואיתו עוד שניים מצוות המכונאים הציעו להתקרב לנמל תל אביב ולמסור את המארי־באט על צוותה ועל משאה לידי כוחות המדינה. שלושה אנשי צוות אחרים הציעו להתקרב ולהשיב באש. יש לנו יותר תחמושת מלכל הצבא החדש שהם הקימו, טענו.

אבל בסוף זו היתה החלטה של הקפטן.

והוא החליט להפליג דרומה, ושט במרחק של עשרות מטרים ספורים מהחוף. בדממה סרק לאיטו את קו החוף שהשתרע דרומית ליפו, על חולות הזהב שלו, הדיונות האין־סופיות. הוא הבחין בשפך נחל שחצב בצוקי הכורכר ויצר מפרץ חול מדהים ביופיו, סגור משני עבריו בצוקי כורכר נוספים. ברצועת החוף הרחבה שנוצרה ראה אוהלים וצריפים אחדים שנראו כי יישוב קטן ששכן בלב המפרץ הפראי והמבודד. עמוק יותר לפנים הארץ, ניתן היה להבחין בבתי קומה ומידות, נטועים בלב פרדסים, והוא נזכר בימים הרחוקים שבהם שוטטו כילדים בין פרדסי התפוזים של ערביי יפו.

הלאה. דרומה. שממה מוחלטת. חודש ההפלגה ניתק אותו ואת הצוות באופן מוחלט כמעט מכל ידיעה על המצב בארץ. המצרים יכולים להימצא בכל נקודה דרומה יותר, חשב. באחת סובב את הספינה והחל לשוב על עקבותיו. המארי־באט היתה עלולה להתגלות בכל רגע ולאבד את מטענה. הוא החליט לפרוק את הספינה סמוך ככל האפשר ליישוב שבמפרץ. הוא לא ידע מי הם המתיישבים שהקימו את היישוב במפרץ ולא ציפה לקבל מהם עזרה, רק התחושה הבסיסית, להימצא קרוב למי שעשויים להיות ידידותיים, הנחתה אותו. דרומית למפרץ, מעבר לכמה סלעים גדולים שצצו מתוך הים, נחבא מפרץ נוסף קטן יותר מזה ששימש את היישוב. דניאל זכר אותו מימי נעוריו. הוא ידע שניתן להביא את הספינה ממש עד לקו החוף, תודות למדף יבשת שנשבר לעומק של שבעה מטר במרכז המפרץ. הם ישתמשו ברפסודות העץ שלהם כדי להעביר את הציוד לחוף.

עם רדת החשיכה התקרבה המארי־באט לחוף, זרקה עוגן, הפנתה חרטום לגלי החוף הקטנים, ותשעת אנשי הצוות החלו לפרוק אותה מציודה. לאחר כמה שעות עבודה מפרכת החלו שמי המזרח להווריד וקרני שמש ראשונות עלו מעבר לגבעות הכורכר הסמוכות. הם נאלצו להעלות עוגן ולשוב אל מעמקי הים, לאחר שהסתירו היטב את הציוד הרב שכבר הספיקו לפרוק באחת מהמערות הרבות שהתחתרו בסלע הרך שעל החוף. בערב הבא שבו לאותה הנקודה ומלאכת הפריקה קורעת הגב והכתפיים החלה שוב.

דניאל בן־נון ניגש לתא הקפטן, והוציא משם את ארגז כדורי ה-0.44 לפרונטיר שלו. הוא פתח אותו והחרים לתיק הצד שלו שלוש קופסאות של ארבעים כדור. זה יספיק, חשב, לתקופת הביניים, עד שיחזרו לכאן דרך היבשה עם משאיות כדי להוביל את הנשק לירושלים. הוא זרק אל הספינה מבט אחרון, לפני שירד ממנה. עכשיו היא באמת רק ספינת דייג, חשב. מאחורי הצוק שבצידו הדרומי של המפרץ, תמה ונשלמה מלאכת ההסתרה של מחסן הנשק העצום. אנשי הצוות חסמו את פתח המערה באבנים גדולות שאספו מחורבת מבנה עתיק, עוקרים שיחים ושותלים אותם מחדש להסוואה. דניאל התקרב עם תרמילו האישי על הגב, הקולט כבר נתלה על ירכו. שאר אנשי הצוות הצטיידו גם הם היטב. כן, חשב, אנחנו מוכנים להסתלק מכאן. הצ'יף וימאים נוספים ישיטו את הספינה לנמל חיפה והשאר יפתחו במסע רגלי לאחת מהמושבות הקרובות.

דניאל הביט בספינה המתרחקת מהחוף, ונשא עיניו אל שני חבריו שנשארו איתו, כשלפתע, מתוך הדממה, הקיפה אותם חבורת אנשים לבושים שחורים מכף רגל ועד ראש, לראשם חבשו ברדסים, ובידי כל אחד מהם רובה קצוץ קנה, שיפור מקומי וסודי ביותר של טומיגן אנגלי, שנוסף לו משתיק קול.

הרובים השמיעו קולות נביחה חרישיים ושלושת הלוחמים של הארגון נפלו בזה אחר זה ללא קול, הבעת תדהמה על פניהם. דניאל הספיק להוציא את הקולט מנרתיקו, אבל כדור פילח את חזהו.

 

 

השחר החל מפציע על המפרץ ומצוקי הכורכר החלו נצבעים שוב באור וורוד, רך.

 

 

שקט נפלא של בוקר יום קיץ נוסף.