צבע אדום - כרך 1
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
צבע אדום - כרך 1
מכר
מאות
עותקים
צבע אדום - כרך 1
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

צבע אדום - כרך 1

3 כוכבים (12 דירוגים)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

אלונה ירדן

חיידק הכתיבה לא תקף את אלונה עד שהייתה כבר אישה בוגרת ואם ל-4 בנים. 
היא מעולם לא קראה ספרים ולא ראתה בעצמה מישהי שתדע להתבטא דרך המילה הכתובה, אך מפגש עם חברה, שעזרה לה לפתוח בלוג אישי, שינה את הדרך בה היא צועדת בחיים. 
שלב אחר שלב, הפוסטים שהעלתה בבלוג האישי עזרו לה לחטט ולחשוף פצעים ישנים והתגובות של הקוראים היו כרוח גבית שדחפו אותה להאמין בעצמה ולהמשיך לכתוב. 
ספרה הראשון עסק בגידול ילדים עם תסמונת אספרגר (על הרצף האוטיסטי בתפקוד גבוה) שהתבסס על הלקחים אותם למדה מגידול תאומיה המאובחנים כאוטיסטים. מאז, אלונה הוציאה 20 ספרים בהוצאה עצמית, רובם בז'אנר הרומנטי/ארוטי וכל אחד מהם הספיק לככב בטבלאות רבי המכר הדיגיטליים.
 

ניתן לרכישה גם במארז

תקציר

נטלי וייס הגשימה את חלומה והתפרסמה בענק.
מזה חמש עונות שהיא מככבת בסדרה שכבשה את ארצות הברית, "רצונות גדולים", מתגוררת בלוס אנג'לס, מאורסת למייקל וחיה את החלום האמריקאי, אבל דווקא כשהיא משיגה את פסגת שאיפותיה, היא מבינה שמטרות שהציבה לעצמה כילדה, לאו דווקא מתאימות לה כאישה כבוגרת.

רגעים ספורים לאחר שהסכימה לענוד על אצבעה טבעת אירוסים, נטלי נתקפת מחנק. היא טסה לחופשה בת שלושה שבועות בישראל וכדי שתוכל ליהנות ממנה, היא מזמינה את חוות הבודדים של עמוס, שנמצאת באמצע שום מקום. היא בטוחה ששם תמצא את השקט לו היא מייחלת, אך כבר עם כניסתה אל הווילה המפוארת, היא מבינה ששקט ומציאות החיים המתוחה בדרום הארץ לא הולכים יד ביד. 

בשרשרת של אירועים מפתיעים ומטלטלים, נטלי נאלצת לזנוח את צורת ההתנהגות המאופקת שאימצה לעצמה ולגלות מחדש את הישראלית שבה. זאת שהשאירה הרחק מאחור. 

"צבע אדום" הוא סיפור על מציאות מתוחה, החלטות אמיצות, פחד משתק ותעוזה משחררת. זה סיפור על שני אנשים מעולמות שונים, שמנסים למצוא את דרכם זה לזה. הם אומנם צועדים על אותה דרך עפר, אבל פעם אחר פעם, הקרקע נשמטת תחת רגליהם, מאיימת לחרב את החיים שעבדו כל כך קשה כדי לבנות לעצמם ומכריחה אותם לחשוב מחדש על כל מה שלקחו עד עתה כמובן מאליו. 

פרק ראשון

פרק 1


"בעוד שלוש מאות מטרים, פנה ימינה," עשיתי כפי שהורתה לי הקריינית באפליקציית הניווט ואז המשכתי לעקוב אחר הוראותיה עד שהנוף העירוני התחלף בגבעות ערומות ומרהיבות.

באתר האינטרנט דרכו הזמנתי את חוות הבודדים, היה כתוב שהיא מרוחקת, אבל לא דמיינתי שהיא באמת תהיה באמצע שום מקום.

למעשה, אם בעל המקום לא היה שולח לי מיקום וירטואלי, הייתי לבטח הולכת לאיבוד, כיוון שלא היה שם לרחוב בו הייתה ממוקמת החווה או מספר בית וגם לא שכונה כלשהי שהקיפה אותה. כל שהיה לי הוא המיקום שנפתח באפליקציית הניווט, לכן עקבתי בדריכות אחר ההנחיות של הקריינית.

ירדתי מהכביש הראשי כשאמרה לי, עליתי על דרך העפר ואז חניתי את רכבי השכור מול וילה מפוארת וצעדתי בהתרגשות לאורך שביל הגישה אל דלת הכניסה למה שאמור היה להיות ביתי בשלושת השבועות הקרובים.

"הולי שיט," אמרתי כשראיתי שכמעט ואין קליטה של הרשת הסלולרית באזור המבודד בו נמצאתי, "אני חייבת להתחבר לרשת האלחוטית," המשכתי לדבר אל עצמי בתקווה שאם אשמע את נימת קולי ואם בדרך פלא אגרום לה להישמע מעט רגועה יותר, אצליח להשקיט גם את חששותיי הסוערים.

אם רק הייתה לי הפריבילגיה לעשות זאת, הייתי מזמינה לי סוויטה באחד מהמלונות במרכז או אפילו צימר בצפון, אבל הייתי חייבת מקום מנותק מכל אדם אחר, גם אם זה בא במחיר של חשש מהתראות 'צבע אדום' ולמרות שידעתי שההסלמה בדרום יכלה לחרב לי את תוכנית הבריחה.

מעולם לא חוויתי את המציאות הדרוכה של תושבי עוטף עזה וגם לא הייתי מעמידה עצמי מול מצב בו היה סיכוי שאחווה, אבל באמת שלא הייתה לי כל ברירה אחרת.

עוד לפני שעזבתי את הארץ הייתי מתקשה לצאת לחופשה מבלי שצלמי פפרצי יארבו לי בשיחים. בגלל זה ידעתי שעכשיו, לאחר שעברתי ללוס אנג'לס וכיכבתי בחמש השנים האחרונות על מסכי הטלוויזיה בסדרת הדרמה "רצונות גדולים" שהצליחה בענק בארצות הברית, לא היה לי שום סיכוי לשמור את ביקור המולדת הזה בסוד אם לא הייתי נוסעת משדה התעופה ישירות אל חוות הבודדים בדרום.

כשיצרתי קשר עם בעל המקום, נמנעתי מלנקוב מולו בשמי האמיתי והתכתבתי איתו תחת שמו של הסוכן שלי. וידאתי שהוא הסכים לתנאי הבסיסי שהצבתי, שהאירוח יהיה ללא מפגש אנושי ואם לומר את האמת, הוא היה ממש חמוד. הוא שאל אם ארצה שירכוש עבורי כמה מצרכים, אבל העדפתי להביא את המזון האורגני המיוחד שלי איתי במזוודה. לא רציתי להסתכן בזה שיזהה אותי, ידווח לכלי התקשורת ואלה יהרסו את פסק הזמן שלקחתי לעצמי, לכן הודיתי לו בנימוס וסירבתי.

לא הופתעתי מכך שדלת הכניסה הייתה סגורה, אבל לא נעולה, כי בעל המקום אמר שכך הוא ישאיר את הווילה. פתחתי את הדלת לרווחה ולאחר שגררתי את שלוש המזוודות הגדולות שהבאתי איתי בשלושה מסעות נפרדים אל הרכב ובחזרה אל תוך הסלון, עצרתי כדי להסדיר את נשימתי, הבטתי סביב ונאנחתי בהתרשמות.

קומת הכניסה הייתה מורכבת מחלל אחד גדול ופתוח לחלוטין, ובחלק מקצותיו היו דלתות שעדיין לא ידעתי לאן הובילו. הריצוף היה מורכב מלוחות עץ בגוון דובדבן עמוק שהעניקו לו מראה עתיק ומרהיב ודלת הזזה ענקית מזכוכית הפרידה בין האוויר הנעים והממוזג לבין החצר האחורית והחום שחיכה בה.

התמונות באתר שדרכו הזמנתי את חוות הבודדים לא עשו עימה צדק. הייתי חייבת להודות שזה מצחיק כי בדרך כלל המצב היה הפוך. בדרך כלל הייתי מזמינה למייקל ולי כמה ימים של שקט באיזו בקתה שגובלת באגם קסום ואז, כשהיינו מגיעים אליה, היינו מגלים שמדובר בלא יותר מצריף רעוע שגובל בשלולית בוצית, אבל ממבט סביב בווילה המפוארת, היה ברור שהתמונות באתר, יפות ככל שהיו, לא שיקפו אפילו במעט את יופייה וייחודה.

"אני מניחה שזה הסלון," צחקקתי כשהבטתי לשמאלי וראיתי את הספות שניצבו מול מסך הטלוויזיה הגדול.

בלוס אנג'לס, שם חייתי בשש השנים האחרונות, קראו לזה חלל אירוח, או אזור מחייה, אבל בארץ זה פשוט נקרא סלון וצחקקתי, כיוון שאף פעם לא הבנתי למה.

סגרתי אחריי את הדלת וחזרתי להביט בסלון. הייתה בו ספה גדולה ורחבה וכיוון שהתרגלתי לחיות בסדר מופתי, זה היה קצת מוזר לראות שחלק ממנה כוסה בשמיכה שנראה כאילו מישהו הסיר אותה מעליו לא מזמן. הייתי מצפה שבעל הבית יקפל אותה בצורה מסודרת או שיאחסן אותה בארון נוכח העובדה שמלבד המזגן שהקפיא את הווילה, מזג האוויר לא ממש דרש שימוש בשמיכות, אבל החלטתי להניח לזה והחלקתי את כף ידי לאורך משענת הגב של הספה כשצעדתי מאחוריה.

זו הייתה ספה ענקית. כזאת ששני אנשים בוגרים יכלו לישון עליה יחד בנוחות ורק למקרה שמישהו מאותם שני אנשים דמיוניים רצה להתיישב ולהרים את רגליו לרגע, מולה ניצבו שני הדומים מוכנים לענג את מי שיניח עליהם את רגליו.

השעה הייתה שעת אחר הצהריים המאוחרים ועל אף שהשמש כבר לא הייתה במרכז השמיים, לא הייתי צריכה להאיר את הבית בצורה מלאכותית כי אורה ניכר מכל פינה. ובכל זאת, מתוך הרגל, חיפשתי את המתג כדי שאדע איך לעשות זאת כך שלא להגיע לחשיכה מבלי שאוכל להדליק את האור.

"אין כמו בבית," חייכתי כשראיתי כי על אף שלא היו מתגים על הקירות, בכל פינה סביבי ניצבו מנורות קטנות וגדולות, בדומה למה שהייתי רגילה לו מחיי בארצות הברית. גם שם התאורה בבתים לא מחוברת לתקרה, לכן נשמתי לרווחה מכך שלפחות משהו אחד בחוות הבודדים הזו ייתן לי תחושה מוכרת של בית.

בחלק האחורי של החלל היה גרם מדרגות שהוביל אל הקומה העליונה ומימינו הייתה דלת סגורה עם חלון בחלקה העליון, שהנחתי כי הסתירה מאחוריה את שירותי האורחים.

"שירותים זה רעיון לא רע בכלל!" המשכתי לדבר לעצמי בקול רם ומיהרתי לפתוח את הדלת ולהיכנס.

הטיסה והנסיעה הממושכת לדרום הותירו את שלפוחית השתן שלי מלאה ואם כיסי האוויר לא גרמו לי לרצות לשטוף את פניי ולהתרענן, רצף ההודעות ששלח לי מייקל מאז הפעם האחרונה שביקשתי ממנו להפסיק לשלוח לי הודעות בהחלט עשה את העבודה.

כשסיימתי, שטפתי את פניי במים קרים, התרעננתי ארוכות ורק כשיצאתי בחזרה אל החלל הגדול בקומת הכניסה נזכרתי שלא הייתי חייבת לסגור אחריי את הדלת, כיוון שהייתי שם לגמרי לבדי.

לבדי. וואו, שנים שלא הייתי לבדי. שנים חלפו מאז הפעם האחרונה בה ביליתי רק אני והמחשבות שלי והיו לי הרבה מחשבות שהייתי צריכה להבין לפני שהייתי מוכנה לחזור לארצות הברית ולעמוד תחת חופה וקידושין עם מייקל, כפי שהבטחתי לו שאעשה.

באתר האינטרנט של החווה היה כתוב שבקומה העליונה יש חדר שינה מרווח עם מיטה גדולה וחדר אמבטיה צמוד, שני חדרי אורחים שאחד מהם היה אמור להיות נעול והכניסה אליו אסורה ועוד שני חדרי שירותים ואמבטיה. זכרתי גם שבקומה התחתונה היה חדר אורחים, מרחב מוגן וסאונה, אך למרות שהדבר היחיד שרציתי למצוא לפני כל אלה הייתה הבריכה, המשכתי לסקור את קומת הכניסה.

חלפתי על פני המטבח, שהיה לא מפואר או מודרני במיוחד, אבל גם לא מוזנח או עלוב. הצצתי אל חדר האורחים ואז, במקום להיכנס ולהציץ גם אל המרחב המוגן, מבטי נמשך מעצמו אל דלת ההזזה הגדולה שהובילה אותי אל היעד הנכסף.

"או-מיי-גאד! על זה אני מדברת!" מתחתי על פניי חיוך ענק כשמימיה הכחולים של הבריכה האינסופית נראו כמו אוצר אותו חיפשתי כל חיי.

בלי לבזבז רגע נוסף, מיהרתי בחזרה פנימה כדי לחפש את בגד הים שלי באחת המזוודות. שעת אחר הצהריים המאוחרים היא שעה מושלמת לבילוי בחוץ. זאת שעה בה לא חם מדי, לא קר מדי ובכלל, לא היה נראה לי שמזג אוויר חורפי עמד להוות בעיה כלשהי בחודש יוני של הדרום הלוהט.

"אוי ואבוי... רק זה חסר לי!" צליל התראה שלא הכרתי גרם לי לקפוץ בבהלה ולאחוז במכשיר הטלפון הסלולרי שלי, אבל זאת הייתה רק התראה על רשת אלחוטית חדשה שנמצאה והצעה להתחבר אליה.

אישרתי ונדהמתי מכך שלא הייתה מוגדרת כל סיסמה שתגן על הרשת מפני גולשים פיראטים, אבל במחשבה שנייה הבנתי שלא ממש היו שכנים באזור שיכלו לעשות זאת. בטח לא במרחק שהיה מאפשר להם להתחבר אל הרשת ואז תהיתי אם אולי הייתי צריכה להשאיר בלוס אנג'לס גם את החשדנות שלי, יחד עם מייקל ומבטו החונק והמאוהב.

"הממ..." פתחתי את האפליקציה הייחודית להתראת צבע אדום שהתקנתי במיוחד לתקופת שהותי בחווה וגללתי בחלון ההגדרות כדי לבחור צליל התראה מתאים.

כשהתכתבתי עם בעל המקום, הוא המליץ לי על שימוש באפליקציה והסביר שאזעקת הצבע האדום לא נשמעת בחווה, לכן אמר שאם זה משהו שמעניין אותי, כדאי שאתחבר אל הרשת האלחוטית ואתן הרשאה לאפליקציה לשדר את המיקום שלי בזמן אמת.

"לא... לא... לא..." פסלתי צליל של טיל נוחת ואז צליל של צרחות אימה וגם צליל של סירנה משטרתית ולבסוף החלטתי להישאר עם צליל ההתראה שהוצע לי כברירת המחדל - קול של אישה חוזרת ואומרת 'צבע אדום' בנימה תקיפה, אבל קיוויתי שלא אשמע אותה בשלושת השבועות הקרובים אפילו פעם אחת.

מייקל: "מלכה אהובה שלי, אני רק רוצה לדעת שהגעת לשם בשלום."

גלגלתי את עיניי בתסכול כשקראתי את הודעתו ולפני שהספקתי לתהות אם השתמש במתרגם של גוגל כדי לשלוח לי אותה, פערתי אותן בתדהמה כששתי הודעות רצופות נוספות נכנסו אל מכשיר הטלפון שלי ממנו.

מייקל: "אני יודע שהבטחתי לתת לך קצת מקום, אבל בבקשה פשוט תגידי לי שהגעת לשם בסדר, כדי שאוכל לדעת בוודאות שאשתי לעתיד לא נחטפה לרצועת עזה."
מייקל: "אני רק רוצה לדעת שהכל בסדר, נטלי. אני יודע שאמרת שאת לא רוצה שההורים שלך ידעו שאת בישראל, אבל אם לא תגידי לי שהכל בסדר, לא תהיה לי ברירה מלבד להתקשר אליהם כדי לשאול אם שמעו ממך."

"חתיכת עלוקה מעצבן," חרקתי את שיניי ומלמלתי תוך שחייגתי אליו כדי להבהיר לו פעם נוספת ובתקווה שתהיה האחרונה, שאני לא אהיה זמינה עבורו בשלושת השבועות הקרובים.
"או, יופי!" מייקל ענה לשיחתי בעברית קלוקלת ובמבטא אמריקאי כבד. "כבר התחלתי לדאוג."
"למה מייקל?" נאנחתי בתסכול.
"כי את עומדת להיות אשתי ו..."
"למה שתדאג? כשיצאתי מהבית, סיכמנו שאשלח לך הודעה כשאגיע לשדה התעופה בלוס אנג'לס. שלחתי?"
"כן, אבל..."
"ועוד איך שלחתי, מייקל. שלחתי לך הודעה ובה כתבתי שזאת תהיה ההודעה האחרונה שתקבל ממני בשבועות הקרובים, אבל היית בהיסטריה, לכן שלחתי לך גם הודעה משדה התעופה בישראל ועדכנתי שנחתתי."
"אני יודע, סוויטי, אני יודע..."
"אל תקשקש לי בשכל, מייקל. אתה לא רוצה שאני אתעצבן, נכון?" חיכיתי רגע והמשכתי לאחר שאישר בשתיקתו שהבין בדיוק מה כדאי היה לו לעשות. "כתבתי לך שאני בארץ ושהכל בסדר, ועדיין המשכת לשלוח לי הודעות, אז לא עצרתי בזה וכתבתי לך גם מסוכנות השכרת הרכב כדי לעדכן שיצאתי לדרך ועדיין, משום מה, אתה בהיסטריה."
"תקשיבי לי רגע, סוויטי..."
"לא, אתה תקשיב לי, מייקל!" קטעתי אותו, מתעקשת להתנהל מולו בעברית, על אף שידעתי שהשפה הייתה קשה לו מאוד, "בסך הכל לא עדכנתי אותך בזה שהגעתי לחווה, אבל אני נשבעת מייקל... אני נשבעת שזאת הפעם האחרונה שאתה שומע ממני עד סוף החופשה הזאת ואם אשמע שהתקשרת לאחד מההורים שלי..." נהמתי בפראות, רקעתי ברגלי וחשבתי שעדיף היה שאשקול בכובד ראש מה יהיה הדבר הבא שאומר לו, לכן שתקתי.

אם לומר את האמת, חיכיתי שיאמר משהו, אבל הוא שתק. הרחקתי את המכשיר מהאוזן שלי וראיתי שלא ניתק וגם היה לי ברור שלא היו בעיות קליטה כי שמעתי את נשימותיו ובכל זאת, הוא לא אמר דבר.

"אתה פה?"
"כן."
"אז למה אתה שותק?"
"אני לא רוצה להרגיז אותך. אמרת לי לשתוק, אז אני שותק," לפתע המבטא הכבד שלו נשמע כבד עוד יותר, כמו כף נוספת מקערת מרק שהיה פעם מעורר תאווה, אך התקרר וכבר הפך לא טעים.
"גם אמרתי לך להפסיק ליצור איתי קשר, אבל זה לא ממש הפריע לך לשלוח לי עשרות הודעות רק בשעה האחרונה, נכון?"
"טוב, הנה הפסקתי. אני לא רוצה שנריב. את צודקת ואני מצטער. רק תגידי לי שהגעת לחווה ושהכל בסדר ואני מבטיח שיותר לא אטריד אותך."

קשה היה לכעוס עליו כשהדבר שהכי הכעיס אותי בו הוא שאהב אותי יותר מכל אדם אחר בעולם, כולל הוריי. לעזאזל, מי אוהב ככה? מי שם את לבו בכף ידה של בת זוגו בלי לחשוש שתפגע בו? מי חושף את עצמו ואת רגשותיו בצורה מלאה ונטולת כל מניפולציה? מי אוהב בלב שלם ומציג אותי באור מסוגר וחשדני לעומתו?
מייקל, זה מי. מייקל, הארוס שלי, ולפעמים העדפתי שיהיה קצת יותר מעורפל, כמו שאר הגברים שהכרתי ויגרום לי לצעוק עליו שלא אכפת לו ממני פעם בכמה זמן, אבל הוא היה כל כך מתחשב ורגיש שזה היה פשוט בלתי אפשרי להתרגז עליו.

"אתה לא מטריד אותי, מייקל. אני פשוט צריכה קצת שקט ואם אדבר איתך כל הזמן, זה לא ממש יאפשר לי את השקט שאני מחפשת."
"בסדר, אז רק תאמרי לי שאת אוהבת אותי ואני סוגר."
"אני אוהבת אותך," חייכתי כשלא הייתה לי ברירה מלבד להודות בזה שאהבתי אותו.
"עכשיו תאמרי לי שאת גם מתגעגעת אליי."
"אני גם מתגעגעת אליך," מחקתי מעל פניי את החיוך, מפני שבקשתו דרשה ממני לשקר.
"עכשיו תאמרי לי שבעוד שלושה שבועות, כשתחזרי ותתאוששי מהג'ט לג, נתחיל לתכנן את החתונה המפוארת והמוגזמת שלנו."
"אמרת שאתה רק רוצה לשמוע שאני אוהבת אותך ואז תסכים לסגור את השיחה ולתת לי קצת שקט, לא?"
"טוב, טוב..." הוא גיחך, "אז רק תרשי לי לומר לך שאני אוהב אותך. זה בסדר אם רק אומר לך את זה?"
"כןןןןן," משכתי את המילה כשביטאתי אותה בחוסר שקט.
"אני אוהב אותך, נטלי."
"גם אני אוהבת אותך, מייקל, עכשיו..."
"אני ממש ממש אוהב אותך."
"ביי, מייקל."
"אני ממש ממש ממש אוהב אותך."
"נו, מה עכשיו? תגרום לי לנתק לך את השיחה?"
"אני ממש ממש ממש ממש אוהב אותך."
"למה אני צריכה תמיד להיות הכלבה במערכת היחסים הזאת, הא?"
"אני ממש ממש ממש ממש ממש אוהב אותך."
"גם אני. ביי," אמרתי בקצרה וניתקתי.

אין דרך אחרת לתאר זאת מלבד לומר שהוא התיש אותי. הוא החמיא לי ואהב אותי, פינק אותי וחיזר אחריי, הרים את מצב רוחי הלא יציב ועודד אותי להמשיך ולהתמיד עד שהצלחתי בגדול. הוא תמך בקריירה שלי וליווה את שלביה השונים, אבל הוא התיש אותי. הוא היה כמו גור כלבים קטן ומאוהב שהייתי צריכה לדאוג להחזיר לו אהבה בידיעה ברורה שלעד יאהב אותי יותר משאני אוהב אותו. בגלל זה, לאחר שהסכמתי להצעת הנישואים שלו וענדתי את הטבעת שהעניק לי, ארזתי את עצמי וברחתי אל הקצה השני של העולם, אל חוות בודדים מרוחקת ומנותקת משאר הציוויליזציה. חשבתי שרק כך אוכל להבין אם אני עומדת לעשות את טעות חיי.

"לעזאזל עם זה," רטנתי כשגם לאחר שפשפשתי במזוודה שלי לאורך כל השיחה עם מייקל לא מצאתי את בגד הים הכחול שחיפשתי, ולמרות שאיתרתי את בגד הים המנומר, האדום והזהוב שהבאתי איתי, רציתי ללבוש רק את בגד ים הכחול שלא היה בשום מקום.

שחררתי בעיטת תסכול קטנה אל פינתה של המזוודה ויצאתי ברקיעת רגליים אל החצר האחורית ואז, כמעט מיד, נמלאתי בשקט ובשלווה שחיפשתי.

הנוף המדברי נפרש לפני כאילו לא היה לו סוף. כמו שמיכה שלא משנה כמה אמשוך אותה מעליי, היא תמשיך ותעטוף אותי עד שארגיש מוכנה לצאת מתחתיה אל העולם שחיכה לי מחוץ לה.

"אולי פשוט..." הבטתי לימין ואז לשמאל, "אולי פשוט לעזאזל עם זה!" הוספתי ובתנועה מהירה הנחתי את הטלפון שלי על סף הבריכה, חלצתי את נעליי, שלפתי מעליי את כל בגדיי וקפצתי ערומה אל המים הקרים.

בלוס אנג'לס, אני נדרשת כל הזמן להיראות במיטבי וזה כולל סידור שיער מוקפד, לכן, בפעמים הבודדות בהן העזתי להיכנס לבריכה שלנו, תמיד תהיתי אם יש לי כוח להרטיב את שיערי. בחווה, עם הידיעה שלא אראה אף אחד מלבד את בבואתי במראה בשלושת השבועות הקרובים, לא לקחתי את הרטבת שיערי בשיקוליי וגם לא ניסיתי להכניס את הבטן או לוודא שתנועותיי היו מושכות או נשיות. פשוט צעדתי אל עומקה של הבריכה, נתתי לכולי לשקוע תחת פני המים, עליתי רק לרגע כדי לשאוף אוויר ואז צללתי שוב והתענגתי על השקט שהקיף אותי.

כמעט והצלחתי להתרכז בי ובתהיות הקיומיות שהחלו מהדהדות בין קירות לבי, אבל השלווה שנמלאתי התחלפה כמעט מיד בחרדה נוראית כשבפעם הבאה בה עליתי כדי לנשום אוויר, שמעתי את קריאות הצבע האדום שבחרתי כהתראה מהאפליקציה וידעתי שהיו לי שניות ספורות בלבד כדי להגיע אל המרחב המוגן, שבכלל שכחתי לאתר כשסקרתי את קומת הכניסה של הווילה.

אלונה ירדן

חיידק הכתיבה לא תקף את אלונה עד שהייתה כבר אישה בוגרת ואם ל-4 בנים. 
היא מעולם לא קראה ספרים ולא ראתה בעצמה מישהי שתדע להתבטא דרך המילה הכתובה, אך מפגש עם חברה, שעזרה לה לפתוח בלוג אישי, שינה את הדרך בה היא צועדת בחיים. 
שלב אחר שלב, הפוסטים שהעלתה בבלוג האישי עזרו לה לחטט ולחשוף פצעים ישנים והתגובות של הקוראים היו כרוח גבית שדחפו אותה להאמין בעצמה ולהמשיך לכתוב. 
ספרה הראשון עסק בגידול ילדים עם תסמונת אספרגר (על הרצף האוטיסטי בתפקוד גבוה) שהתבסס על הלקחים אותם למדה מגידול תאומיה המאובחנים כאוטיסטים. מאז, אלונה הוציאה 20 ספרים בהוצאה עצמית, רובם בז'אנר הרומנטי/ארוטי וכל אחד מהם הספיק לככב בטבלאות רבי המכר הדיגיטליים.
 

עוד על הספר

ניתן לרכישה גם במארז

צבע אדום - כרך 1 אלונה ירדן

פרק 1


"בעוד שלוש מאות מטרים, פנה ימינה," עשיתי כפי שהורתה לי הקריינית באפליקציית הניווט ואז המשכתי לעקוב אחר הוראותיה עד שהנוף העירוני התחלף בגבעות ערומות ומרהיבות.

באתר האינטרנט דרכו הזמנתי את חוות הבודדים, היה כתוב שהיא מרוחקת, אבל לא דמיינתי שהיא באמת תהיה באמצע שום מקום.

למעשה, אם בעל המקום לא היה שולח לי מיקום וירטואלי, הייתי לבטח הולכת לאיבוד, כיוון שלא היה שם לרחוב בו הייתה ממוקמת החווה או מספר בית וגם לא שכונה כלשהי שהקיפה אותה. כל שהיה לי הוא המיקום שנפתח באפליקציית הניווט, לכן עקבתי בדריכות אחר ההנחיות של הקריינית.

ירדתי מהכביש הראשי כשאמרה לי, עליתי על דרך העפר ואז חניתי את רכבי השכור מול וילה מפוארת וצעדתי בהתרגשות לאורך שביל הגישה אל דלת הכניסה למה שאמור היה להיות ביתי בשלושת השבועות הקרובים.

"הולי שיט," אמרתי כשראיתי שכמעט ואין קליטה של הרשת הסלולרית באזור המבודד בו נמצאתי, "אני חייבת להתחבר לרשת האלחוטית," המשכתי לדבר אל עצמי בתקווה שאם אשמע את נימת קולי ואם בדרך פלא אגרום לה להישמע מעט רגועה יותר, אצליח להשקיט גם את חששותיי הסוערים.

אם רק הייתה לי הפריבילגיה לעשות זאת, הייתי מזמינה לי סוויטה באחד מהמלונות במרכז או אפילו צימר בצפון, אבל הייתי חייבת מקום מנותק מכל אדם אחר, גם אם זה בא במחיר של חשש מהתראות 'צבע אדום' ולמרות שידעתי שההסלמה בדרום יכלה לחרב לי את תוכנית הבריחה.

מעולם לא חוויתי את המציאות הדרוכה של תושבי עוטף עזה וגם לא הייתי מעמידה עצמי מול מצב בו היה סיכוי שאחווה, אבל באמת שלא הייתה לי כל ברירה אחרת.

עוד לפני שעזבתי את הארץ הייתי מתקשה לצאת לחופשה מבלי שצלמי פפרצי יארבו לי בשיחים. בגלל זה ידעתי שעכשיו, לאחר שעברתי ללוס אנג'לס וכיכבתי בחמש השנים האחרונות על מסכי הטלוויזיה בסדרת הדרמה "רצונות גדולים" שהצליחה בענק בארצות הברית, לא היה לי שום סיכוי לשמור את ביקור המולדת הזה בסוד אם לא הייתי נוסעת משדה התעופה ישירות אל חוות הבודדים בדרום.

כשיצרתי קשר עם בעל המקום, נמנעתי מלנקוב מולו בשמי האמיתי והתכתבתי איתו תחת שמו של הסוכן שלי. וידאתי שהוא הסכים לתנאי הבסיסי שהצבתי, שהאירוח יהיה ללא מפגש אנושי ואם לומר את האמת, הוא היה ממש חמוד. הוא שאל אם ארצה שירכוש עבורי כמה מצרכים, אבל העדפתי להביא את המזון האורגני המיוחד שלי איתי במזוודה. לא רציתי להסתכן בזה שיזהה אותי, ידווח לכלי התקשורת ואלה יהרסו את פסק הזמן שלקחתי לעצמי, לכן הודיתי לו בנימוס וסירבתי.

לא הופתעתי מכך שדלת הכניסה הייתה סגורה, אבל לא נעולה, כי בעל המקום אמר שכך הוא ישאיר את הווילה. פתחתי את הדלת לרווחה ולאחר שגררתי את שלוש המזוודות הגדולות שהבאתי איתי בשלושה מסעות נפרדים אל הרכב ובחזרה אל תוך הסלון, עצרתי כדי להסדיר את נשימתי, הבטתי סביב ונאנחתי בהתרשמות.

קומת הכניסה הייתה מורכבת מחלל אחד גדול ופתוח לחלוטין, ובחלק מקצותיו היו דלתות שעדיין לא ידעתי לאן הובילו. הריצוף היה מורכב מלוחות עץ בגוון דובדבן עמוק שהעניקו לו מראה עתיק ומרהיב ודלת הזזה ענקית מזכוכית הפרידה בין האוויר הנעים והממוזג לבין החצר האחורית והחום שחיכה בה.

התמונות באתר שדרכו הזמנתי את חוות הבודדים לא עשו עימה צדק. הייתי חייבת להודות שזה מצחיק כי בדרך כלל המצב היה הפוך. בדרך כלל הייתי מזמינה למייקל ולי כמה ימים של שקט באיזו בקתה שגובלת באגם קסום ואז, כשהיינו מגיעים אליה, היינו מגלים שמדובר בלא יותר מצריף רעוע שגובל בשלולית בוצית, אבל ממבט סביב בווילה המפוארת, היה ברור שהתמונות באתר, יפות ככל שהיו, לא שיקפו אפילו במעט את יופייה וייחודה.

"אני מניחה שזה הסלון," צחקקתי כשהבטתי לשמאלי וראיתי את הספות שניצבו מול מסך הטלוויזיה הגדול.

בלוס אנג'לס, שם חייתי בשש השנים האחרונות, קראו לזה חלל אירוח, או אזור מחייה, אבל בארץ זה פשוט נקרא סלון וצחקקתי, כיוון שאף פעם לא הבנתי למה.

סגרתי אחריי את הדלת וחזרתי להביט בסלון. הייתה בו ספה גדולה ורחבה וכיוון שהתרגלתי לחיות בסדר מופתי, זה היה קצת מוזר לראות שחלק ממנה כוסה בשמיכה שנראה כאילו מישהו הסיר אותה מעליו לא מזמן. הייתי מצפה שבעל הבית יקפל אותה בצורה מסודרת או שיאחסן אותה בארון נוכח העובדה שמלבד המזגן שהקפיא את הווילה, מזג האוויר לא ממש דרש שימוש בשמיכות, אבל החלטתי להניח לזה והחלקתי את כף ידי לאורך משענת הגב של הספה כשצעדתי מאחוריה.

זו הייתה ספה ענקית. כזאת ששני אנשים בוגרים יכלו לישון עליה יחד בנוחות ורק למקרה שמישהו מאותם שני אנשים דמיוניים רצה להתיישב ולהרים את רגליו לרגע, מולה ניצבו שני הדומים מוכנים לענג את מי שיניח עליהם את רגליו.

השעה הייתה שעת אחר הצהריים המאוחרים ועל אף שהשמש כבר לא הייתה במרכז השמיים, לא הייתי צריכה להאיר את הבית בצורה מלאכותית כי אורה ניכר מכל פינה. ובכל זאת, מתוך הרגל, חיפשתי את המתג כדי שאדע איך לעשות זאת כך שלא להגיע לחשיכה מבלי שאוכל להדליק את האור.

"אין כמו בבית," חייכתי כשראיתי כי על אף שלא היו מתגים על הקירות, בכל פינה סביבי ניצבו מנורות קטנות וגדולות, בדומה למה שהייתי רגילה לו מחיי בארצות הברית. גם שם התאורה בבתים לא מחוברת לתקרה, לכן נשמתי לרווחה מכך שלפחות משהו אחד בחוות הבודדים הזו ייתן לי תחושה מוכרת של בית.

בחלק האחורי של החלל היה גרם מדרגות שהוביל אל הקומה העליונה ומימינו הייתה דלת סגורה עם חלון בחלקה העליון, שהנחתי כי הסתירה מאחוריה את שירותי האורחים.

"שירותים זה רעיון לא רע בכלל!" המשכתי לדבר לעצמי בקול רם ומיהרתי לפתוח את הדלת ולהיכנס.

הטיסה והנסיעה הממושכת לדרום הותירו את שלפוחית השתן שלי מלאה ואם כיסי האוויר לא גרמו לי לרצות לשטוף את פניי ולהתרענן, רצף ההודעות ששלח לי מייקל מאז הפעם האחרונה שביקשתי ממנו להפסיק לשלוח לי הודעות בהחלט עשה את העבודה.

כשסיימתי, שטפתי את פניי במים קרים, התרעננתי ארוכות ורק כשיצאתי בחזרה אל החלל הגדול בקומת הכניסה נזכרתי שלא הייתי חייבת לסגור אחריי את הדלת, כיוון שהייתי שם לגמרי לבדי.

לבדי. וואו, שנים שלא הייתי לבדי. שנים חלפו מאז הפעם האחרונה בה ביליתי רק אני והמחשבות שלי והיו לי הרבה מחשבות שהייתי צריכה להבין לפני שהייתי מוכנה לחזור לארצות הברית ולעמוד תחת חופה וקידושין עם מייקל, כפי שהבטחתי לו שאעשה.

באתר האינטרנט של החווה היה כתוב שבקומה העליונה יש חדר שינה מרווח עם מיטה גדולה וחדר אמבטיה צמוד, שני חדרי אורחים שאחד מהם היה אמור להיות נעול והכניסה אליו אסורה ועוד שני חדרי שירותים ואמבטיה. זכרתי גם שבקומה התחתונה היה חדר אורחים, מרחב מוגן וסאונה, אך למרות שהדבר היחיד שרציתי למצוא לפני כל אלה הייתה הבריכה, המשכתי לסקור את קומת הכניסה.

חלפתי על פני המטבח, שהיה לא מפואר או מודרני במיוחד, אבל גם לא מוזנח או עלוב. הצצתי אל חדר האורחים ואז, במקום להיכנס ולהציץ גם אל המרחב המוגן, מבטי נמשך מעצמו אל דלת ההזזה הגדולה שהובילה אותי אל היעד הנכסף.

"או-מיי-גאד! על זה אני מדברת!" מתחתי על פניי חיוך ענק כשמימיה הכחולים של הבריכה האינסופית נראו כמו אוצר אותו חיפשתי כל חיי.

בלי לבזבז רגע נוסף, מיהרתי בחזרה פנימה כדי לחפש את בגד הים שלי באחת המזוודות. שעת אחר הצהריים המאוחרים היא שעה מושלמת לבילוי בחוץ. זאת שעה בה לא חם מדי, לא קר מדי ובכלל, לא היה נראה לי שמזג אוויר חורפי עמד להוות בעיה כלשהי בחודש יוני של הדרום הלוהט.

"אוי ואבוי... רק זה חסר לי!" צליל התראה שלא הכרתי גרם לי לקפוץ בבהלה ולאחוז במכשיר הטלפון הסלולרי שלי, אבל זאת הייתה רק התראה על רשת אלחוטית חדשה שנמצאה והצעה להתחבר אליה.

אישרתי ונדהמתי מכך שלא הייתה מוגדרת כל סיסמה שתגן על הרשת מפני גולשים פיראטים, אבל במחשבה שנייה הבנתי שלא ממש היו שכנים באזור שיכלו לעשות זאת. בטח לא במרחק שהיה מאפשר להם להתחבר אל הרשת ואז תהיתי אם אולי הייתי צריכה להשאיר בלוס אנג'לס גם את החשדנות שלי, יחד עם מייקל ומבטו החונק והמאוהב.

"הממ..." פתחתי את האפליקציה הייחודית להתראת צבע אדום שהתקנתי במיוחד לתקופת שהותי בחווה וגללתי בחלון ההגדרות כדי לבחור צליל התראה מתאים.

כשהתכתבתי עם בעל המקום, הוא המליץ לי על שימוש באפליקציה והסביר שאזעקת הצבע האדום לא נשמעת בחווה, לכן אמר שאם זה משהו שמעניין אותי, כדאי שאתחבר אל הרשת האלחוטית ואתן הרשאה לאפליקציה לשדר את המיקום שלי בזמן אמת.

"לא... לא... לא..." פסלתי צליל של טיל נוחת ואז צליל של צרחות אימה וגם צליל של סירנה משטרתית ולבסוף החלטתי להישאר עם צליל ההתראה שהוצע לי כברירת המחדל - קול של אישה חוזרת ואומרת 'צבע אדום' בנימה תקיפה, אבל קיוויתי שלא אשמע אותה בשלושת השבועות הקרובים אפילו פעם אחת.

מייקל: "מלכה אהובה שלי, אני רק רוצה לדעת שהגעת לשם בשלום."

גלגלתי את עיניי בתסכול כשקראתי את הודעתו ולפני שהספקתי לתהות אם השתמש במתרגם של גוגל כדי לשלוח לי אותה, פערתי אותן בתדהמה כששתי הודעות רצופות נוספות נכנסו אל מכשיר הטלפון שלי ממנו.

מייקל: "אני יודע שהבטחתי לתת לך קצת מקום, אבל בבקשה פשוט תגידי לי שהגעת לשם בסדר, כדי שאוכל לדעת בוודאות שאשתי לעתיד לא נחטפה לרצועת עזה."
מייקל: "אני רק רוצה לדעת שהכל בסדר, נטלי. אני יודע שאמרת שאת לא רוצה שההורים שלך ידעו שאת בישראל, אבל אם לא תגידי לי שהכל בסדר, לא תהיה לי ברירה מלבד להתקשר אליהם כדי לשאול אם שמעו ממך."

"חתיכת עלוקה מעצבן," חרקתי את שיניי ומלמלתי תוך שחייגתי אליו כדי להבהיר לו פעם נוספת ובתקווה שתהיה האחרונה, שאני לא אהיה זמינה עבורו בשלושת השבועות הקרובים.
"או, יופי!" מייקל ענה לשיחתי בעברית קלוקלת ובמבטא אמריקאי כבד. "כבר התחלתי לדאוג."
"למה מייקל?" נאנחתי בתסכול.
"כי את עומדת להיות אשתי ו..."
"למה שתדאג? כשיצאתי מהבית, סיכמנו שאשלח לך הודעה כשאגיע לשדה התעופה בלוס אנג'לס. שלחתי?"
"כן, אבל..."
"ועוד איך שלחתי, מייקל. שלחתי לך הודעה ובה כתבתי שזאת תהיה ההודעה האחרונה שתקבל ממני בשבועות הקרובים, אבל היית בהיסטריה, לכן שלחתי לך גם הודעה משדה התעופה בישראל ועדכנתי שנחתתי."
"אני יודע, סוויטי, אני יודע..."
"אל תקשקש לי בשכל, מייקל. אתה לא רוצה שאני אתעצבן, נכון?" חיכיתי רגע והמשכתי לאחר שאישר בשתיקתו שהבין בדיוק מה כדאי היה לו לעשות. "כתבתי לך שאני בארץ ושהכל בסדר, ועדיין המשכת לשלוח לי הודעות, אז לא עצרתי בזה וכתבתי לך גם מסוכנות השכרת הרכב כדי לעדכן שיצאתי לדרך ועדיין, משום מה, אתה בהיסטריה."
"תקשיבי לי רגע, סוויטי..."
"לא, אתה תקשיב לי, מייקל!" קטעתי אותו, מתעקשת להתנהל מולו בעברית, על אף שידעתי שהשפה הייתה קשה לו מאוד, "בסך הכל לא עדכנתי אותך בזה שהגעתי לחווה, אבל אני נשבעת מייקל... אני נשבעת שזאת הפעם האחרונה שאתה שומע ממני עד סוף החופשה הזאת ואם אשמע שהתקשרת לאחד מההורים שלי..." נהמתי בפראות, רקעתי ברגלי וחשבתי שעדיף היה שאשקול בכובד ראש מה יהיה הדבר הבא שאומר לו, לכן שתקתי.

אם לומר את האמת, חיכיתי שיאמר משהו, אבל הוא שתק. הרחקתי את המכשיר מהאוזן שלי וראיתי שלא ניתק וגם היה לי ברור שלא היו בעיות קליטה כי שמעתי את נשימותיו ובכל זאת, הוא לא אמר דבר.

"אתה פה?"
"כן."
"אז למה אתה שותק?"
"אני לא רוצה להרגיז אותך. אמרת לי לשתוק, אז אני שותק," לפתע המבטא הכבד שלו נשמע כבד עוד יותר, כמו כף נוספת מקערת מרק שהיה פעם מעורר תאווה, אך התקרר וכבר הפך לא טעים.
"גם אמרתי לך להפסיק ליצור איתי קשר, אבל זה לא ממש הפריע לך לשלוח לי עשרות הודעות רק בשעה האחרונה, נכון?"
"טוב, הנה הפסקתי. אני לא רוצה שנריב. את צודקת ואני מצטער. רק תגידי לי שהגעת לחווה ושהכל בסדר ואני מבטיח שיותר לא אטריד אותך."

קשה היה לכעוס עליו כשהדבר שהכי הכעיס אותי בו הוא שאהב אותי יותר מכל אדם אחר בעולם, כולל הוריי. לעזאזל, מי אוהב ככה? מי שם את לבו בכף ידה של בת זוגו בלי לחשוש שתפגע בו? מי חושף את עצמו ואת רגשותיו בצורה מלאה ונטולת כל מניפולציה? מי אוהב בלב שלם ומציג אותי באור מסוגר וחשדני לעומתו?
מייקל, זה מי. מייקל, הארוס שלי, ולפעמים העדפתי שיהיה קצת יותר מעורפל, כמו שאר הגברים שהכרתי ויגרום לי לצעוק עליו שלא אכפת לו ממני פעם בכמה זמן, אבל הוא היה כל כך מתחשב ורגיש שזה היה פשוט בלתי אפשרי להתרגז עליו.

"אתה לא מטריד אותי, מייקל. אני פשוט צריכה קצת שקט ואם אדבר איתך כל הזמן, זה לא ממש יאפשר לי את השקט שאני מחפשת."
"בסדר, אז רק תאמרי לי שאת אוהבת אותי ואני סוגר."
"אני אוהבת אותך," חייכתי כשלא הייתה לי ברירה מלבד להודות בזה שאהבתי אותו.
"עכשיו תאמרי לי שאת גם מתגעגעת אליי."
"אני גם מתגעגעת אליך," מחקתי מעל פניי את החיוך, מפני שבקשתו דרשה ממני לשקר.
"עכשיו תאמרי לי שבעוד שלושה שבועות, כשתחזרי ותתאוששי מהג'ט לג, נתחיל לתכנן את החתונה המפוארת והמוגזמת שלנו."
"אמרת שאתה רק רוצה לשמוע שאני אוהבת אותך ואז תסכים לסגור את השיחה ולתת לי קצת שקט, לא?"
"טוב, טוב..." הוא גיחך, "אז רק תרשי לי לומר לך שאני אוהב אותך. זה בסדר אם רק אומר לך את זה?"
"כןןןןן," משכתי את המילה כשביטאתי אותה בחוסר שקט.
"אני אוהב אותך, נטלי."
"גם אני אוהבת אותך, מייקל, עכשיו..."
"אני ממש ממש אוהב אותך."
"ביי, מייקל."
"אני ממש ממש ממש אוהב אותך."
"נו, מה עכשיו? תגרום לי לנתק לך את השיחה?"
"אני ממש ממש ממש ממש אוהב אותך."
"למה אני צריכה תמיד להיות הכלבה במערכת היחסים הזאת, הא?"
"אני ממש ממש ממש ממש ממש אוהב אותך."
"גם אני. ביי," אמרתי בקצרה וניתקתי.

אין דרך אחרת לתאר זאת מלבד לומר שהוא התיש אותי. הוא החמיא לי ואהב אותי, פינק אותי וחיזר אחריי, הרים את מצב רוחי הלא יציב ועודד אותי להמשיך ולהתמיד עד שהצלחתי בגדול. הוא תמך בקריירה שלי וליווה את שלביה השונים, אבל הוא התיש אותי. הוא היה כמו גור כלבים קטן ומאוהב שהייתי צריכה לדאוג להחזיר לו אהבה בידיעה ברורה שלעד יאהב אותי יותר משאני אוהב אותו. בגלל זה, לאחר שהסכמתי להצעת הנישואים שלו וענדתי את הטבעת שהעניק לי, ארזתי את עצמי וברחתי אל הקצה השני של העולם, אל חוות בודדים מרוחקת ומנותקת משאר הציוויליזציה. חשבתי שרק כך אוכל להבין אם אני עומדת לעשות את טעות חיי.

"לעזאזל עם זה," רטנתי כשגם לאחר שפשפשתי במזוודה שלי לאורך כל השיחה עם מייקל לא מצאתי את בגד הים הכחול שחיפשתי, ולמרות שאיתרתי את בגד הים המנומר, האדום והזהוב שהבאתי איתי, רציתי ללבוש רק את בגד ים הכחול שלא היה בשום מקום.

שחררתי בעיטת תסכול קטנה אל פינתה של המזוודה ויצאתי ברקיעת רגליים אל החצר האחורית ואז, כמעט מיד, נמלאתי בשקט ובשלווה שחיפשתי.

הנוף המדברי נפרש לפני כאילו לא היה לו סוף. כמו שמיכה שלא משנה כמה אמשוך אותה מעליי, היא תמשיך ותעטוף אותי עד שארגיש מוכנה לצאת מתחתיה אל העולם שחיכה לי מחוץ לה.

"אולי פשוט..." הבטתי לימין ואז לשמאל, "אולי פשוט לעזאזל עם זה!" הוספתי ובתנועה מהירה הנחתי את הטלפון שלי על סף הבריכה, חלצתי את נעליי, שלפתי מעליי את כל בגדיי וקפצתי ערומה אל המים הקרים.

בלוס אנג'לס, אני נדרשת כל הזמן להיראות במיטבי וזה כולל סידור שיער מוקפד, לכן, בפעמים הבודדות בהן העזתי להיכנס לבריכה שלנו, תמיד תהיתי אם יש לי כוח להרטיב את שיערי. בחווה, עם הידיעה שלא אראה אף אחד מלבד את בבואתי במראה בשלושת השבועות הקרובים, לא לקחתי את הרטבת שיערי בשיקוליי וגם לא ניסיתי להכניס את הבטן או לוודא שתנועותיי היו מושכות או נשיות. פשוט צעדתי אל עומקה של הבריכה, נתתי לכולי לשקוע תחת פני המים, עליתי רק לרגע כדי לשאוף אוויר ואז צללתי שוב והתענגתי על השקט שהקיף אותי.

כמעט והצלחתי להתרכז בי ובתהיות הקיומיות שהחלו מהדהדות בין קירות לבי, אבל השלווה שנמלאתי התחלפה כמעט מיד בחרדה נוראית כשבפעם הבאה בה עליתי כדי לנשום אוויר, שמעתי את קריאות הצבע האדום שבחרתי כהתראה מהאפליקציה וידעתי שהיו לי שניות ספורות בלבד כדי להגיע אל המרחב המוגן, שבכלל שכחתי לאתר כשסקרתי את קומת הכניסה של הווילה.