עסקה של אהבה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
עסקה של אהבה
מכר
מאות
עותקים
עסקה של אהבה
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

עסקה של אהבה

3.5 כוכבים (8 דירוגים)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

 איל ההון הסמכותי, מטיאס סילבה, מתעניין פחות בקשרים רומנטיים ממושכים ויותר בעסקות בשווי מיליון דולר ‒ עד שחברת הילדות המתוקה שלו, ג'ורג'י וייט, מתוודה בחשש שמשפחתו מאמינה שהם מאורסים. 
מטיאס אף פעם לא עושה חצי עבודה, לכן אם הם אכן יעמידו פנים, הוא ילך עם זה עד הסוף. הוא לוקח את ג'ורג'י אל אחוזת החוף שלו כדי להבטיח שכולם יאמינו בהתחזות שלהם, אבל נראה שתמימותה של ג'ורג'י הופכת את מערכת היחסים המדומה שלהם לאמיתית להפליא!

מהדורה ראשונה ראתה אור בשנת 2019.

פרק ראשון


ג'ורג'ינה הרימה מבטה, אל האחוזה הג'ורג'יאנית המרשימה שלפניה. נו, היא לא הייתה אמורה לצפות לפחות.
היא הרימה ידה אל פעמון הדלת. מוחה אמר  עדיף כבר לגמור עם זה, בעוד שכפות רגליה צעקו  חכי רגע... בואי נחשוב על זה.
היא הלכה עם המוח ולחצה על הפעמון, לפני שכפות רגליה יוכלו לנצח בוויכוח.
היא כאן עכשיו. היא נסעה שעות כדי להגיע לפה והיא לא התכוונה לחמוק מהמקום, בלי לומר לבעלים של האחוזה המוגזמת הזאת בקנסינגטון – גבר שהיא הכירה מאז הילדות, גבר שעליו הייתה דלוקה בגיל שש-עשרה, – ש... היי... נחש מה...? אני משוכנעת שבחיים לא חשבת שבסופו של דבר, אתה ואני ננהל מערכת יחסים!
למטיאס לא היה מושג מי מצלצל בפעמון הדלת שלו, אך מי שזה לא יהיה היה ראוי לצל"ש, על הפרעה בעיתוי הטוב ביותר בהיסטוריה. 
הבלונדינית-קרח שישבה על ספת העור הלבנה שלו לא חדלה לצרוח, בשלושים וחמש הדקות האחרונות. היא המשיכה לצרוח כעת, כשיצאה בעקבותיו מהסלון רחב הידיים אל דלת הכניסה.
"אני מסרבת להרשות לך להיפרד ממני! סיפרתי לכולם שאתה מגיע למסיבת יום הנישואין, בסוף השבוע הבא! קניתי שמלה! יש לך מישהי אחרת, נכון? מי זאת? אני מכירה אותה? איך יכולת לעשות לי את זה? אני אוהבת אותך! חשבתי שאתה אוהב אותי!"
מטיאס הפסיק לענות לשאלותיה לפני עשר דקות ולא התכוון להתחיל שוב כעת. 
הוא פתח את הדלת וקפא.
"מטיאס." ג'ורג'ינה הביטה מאחוריו, אל מקור הצרחות הגבוהות. "אני מניחה שהגעתי בזמן לא מתאים?"
כפות הרגליים רצו נואשות להתחפף, אך היא לא התכוונה להתקפל, עתה משהיא כאן. יחד עם זאת, לא היה דבר שהיא רצתה יותר מאשר לברוח, כי למרות כל ההכנות הנפשיות שלה לקראת יופיו המשגע המגוחך של מטיאס, בכל פעם שראתה אותו היא נדהמה מחדש. 
פה יבש, לב הולם, מוח חסום... ותזכורת מרסקת לגיל ההתבגרות, עם ההורמונים המשתוללים ללא שליטה, שבויה בקסמיו של בחור, שמגיל שלוש-עשרה תמיד היה מוקף במועדון מעריצות אישי של חתיכות לוהטות שסגדו לו. היא הסתירה את ההתאהבות האידיוטית שלה, אבל הזיכרון עדיין היה מסוגל להבעיר אותה מבושה, כי היא הייתה הטיפוס האחרון שבו הוא היה אי פעם מביט.
"ג'ורג'י, מה את עושה כאן לעזאזל?"
"זאת לא דרך נחמדה כל-כך, לקבל את פניה של חברה ותיקה, נכון? אני מעדיפה לא לחזור בפעם אחרת, מטיאס. נסעתי שעות ברכבת, חם לי ואני עייפה וכפות הרגליים שלי זקוקות למנוחה." או למנוסה, חשבה, כשהורתה לעצבים שלה להסתלק וחשבה פעם נוספת כמה היא סולדת מהאיש. כזה סקסי, אך עם סולם ערכים שממש עלה לה על העצבים.
"אימא שלי בסדר?" דרש מטיאס לדעת.
"מי את?"
הבלונדה נעמדה לצידו וג'ורג'ינה תהתה אם למטיאס לא נמאס לצאת עם נשים שהיו שיבוטים זו של זו. בלונדיניות גבוהות עם גזרה של דוגמנית מסלול וטעם אופנתי לא מהוגן, שהתבסס על לבישת מעט ככל האפשר, אפילו בשיא החורף.
הבלונדה הספציפית הזאת לבשה חצאית מיני אדומה זעירה וחולצה אדומה זעירה ונעלה סנדלים גבוהים מאוד, משום שהם היו בשיא הקיץ.
"הגיע הזמן ללכת, אווה."
"זה עדיין יכול להצליח בינינו, מטיאס!"
מטיאס לכסן מבט אל ג'ורג'ינה והעביר אצבעות בשיערו. "אין סיכוי," אמר בקדרות, מציל את תיק המעצבים החום-בהיר הזעיר שלה מהשולחן שבכניסה ומושיט לה אותו, בעודו מנווט אותה אל הפתח. "מגיע לך מישהו טוב ממני."
ג'ורג'ינה גלגלה עיניים. היא הצטדדה, כשהבלונדה חלפה על פניה, גבוהה ממנה בעשרים סנטימטר לפחות בזכות העקבים שלה וכחושה כמו שעועית ירוקה. 
"איזו התחשבות מצידך, מטיאס – לרכך את המכה ולהגיד לה שהיא יכולה למצוא מישהו טוב ממך," העירה ג'ורג'ינה, כשנכנסה לאחוזה וזכתה להציץ בגבו המתרחק, שעה שהוא ניגש אל חלק אחר בבית – קרוב לוודאי המטבח, כי הוא נראה כזקוק למשקה חריף. 
מקסים, חשבה, כשפסעה במרץ אחריו. מה לעזאזל כל הנשים האלו מצאו בו? כן, הוא היה עשיר. כן, הוא היה נאה. אבל מעבר לזה... לא היה שום דבר מקסים בשום רובד. דבר שהיה אירוני למדי, בהתחשב בעובדה שהיא הגיעה לכאן, כדי לומר לו שהם התראו בסתר, התאהבו והסתבכו במערכת יחסים לוהטת וסוערת שתוביל... מי יודע לאן?
היא נתקפה בחילה, מהגילויים שעמדה להניח על השולחן. 
"נו?"
מטיאס לא טרח להביט בה. הוא ניגש ישירות לארון, הוציא בקבוק של וויסקי ומזג לעצמו כוסית. ברגע האחרון, הוא שאל אם היא תרצה גם, אך ניכר היה שהוא לא באמת ציפה שהיא תיענה להצעה. 
"אימא שלך בסדר. אפשר לומר."
"עבר עליי יום מסויט, ג'ורג'י, אז תחסכי ממני את החידות. לא שמתאים לך, ללכת סחור סחור. לדרוך ישר על הנקודה, זה הרבה יותר הסגנון שלך." הוא זקף גבותיו ולא הסב מבטו, כשעיניהם הצטלבו. "דיברתי עם אימא שלי לפני יומיים והיא נשמעה בסדר, אז מה קרה לה?"
"כלום. הבריאות שלה לא הידרדרה. זאת אומרת, היא עדיין חלשה אחרי השבץ, והדיבור שלה עוד לא חזר לעצמו, אבל היא עושה את כל התרגילים שהרופא המליץ עליהם."
"יופי."
"יש לך בית נפלא, מטיאס." היא לא הרגישה בשלה, לפתוח בנושא שחיכה להיפתח. היא הייתה צריכה להרגיש תחילה קצת יותר בנוח. בזה הרגע, העצבים שלה היו על סף פקיעה. "ובעצם, אני אשמח למשקה הזה שהצעת."
"וויסקי?"
"יין, אם יש לך. תודה."
"אני מזהיר אותך, שהוא לא אורגני. אבל הוא יקר ביותר, אז בבקשה תחשבי פעמיים לפני שתשפכי אותו לכיור, בגלל שהוא לא עומד בסטנדרטים הגבוהים שלך."
מטיאס ניגש אל המקרר והוציא בקבוק של שאבלי. הוא הביט בה מעבר לכתפו. היא הייתה לבושה כמו תמיד, במעין מרקחת פרחונית שלא תרמה דבר לגזרה הנשית. חצאית ארוכה, חולצה רפויה... ערבובייה אמיתית של צבעים, שאף אחד מהם לא החמיא לאישה שהייתה קטנטונת, עגלגלה ובעלת שיער אדמוני בוהק.
כל-כך קשה לעשות מאמץ? תהה.
"מצחיק מאוד, מטיאס." 
"שנינו יודעים, כמה את אוהבת לדבר בשבחה של החקלאות האורגנית. לא הייתי רוצה לעמוד בדרכו של המצפון החברתי שלך."
"אתה יכול להיות ממש בלתי נסבל, אתה יודע?" שאלה. אך קולה היה ניטרלי, כי היא התבוננה במטבח המרהיב עם הגאדג'טים המבריקים ואווירת עידן החלל שלו. 
"אם לא הייתי כזה, היית מתגעגעת לזה," מלמל מטיאס, בלי להניד עפעף. הוא פגש במבטה לשניות אחדות מעבר לנדרש, לפני שהשפיל את עיניו וכיסה את הבעתו בריסיו הכהים הסמיכים. "מה היית עושה עם מטיאס נחמד ומנומס?"
ג'ורג'ינה הסמיקה – לרוגזה הרב – והזעימה פנים. "נסעתי שעות, כדי להגיע לכאן לראות אותך. המעט שאתה יכול לעשות, זה להיות נחמד אליי."
"כן, באמת נסעת שעות," אמר מטיאס בהרהור, "ואני תוהה למה. למעשה, הייתי מרחיק ואומר שאני בוער מסקרנות. לא נראה לי שביקרת אי פעם בבית הזה, נכון?"
"אתה יודע שלא."
"למעשה, לא נראה לי שיצאת אי פעם מהמעמקים האפלים והקודרים של קורנוול."
"אתה תמיד כל-כך מזלזל בקורנוול! אין לך שום נאמנות למקום שבו גדלת?"
"לא. אז אם נתקדם, ג'ורג'י..." הוא הקיף אותה, כפי שכריש אולי מקיף דגיגון, באיטיות, בדקדקנות ובעניין חד ובוחן. "אם את לא כאן כדי לדבר על אימא שלי, אז מה בדיוק את עושה כאן? אפילו שההופעה שלך הייתה מתוזמנת היטב."
היא התיישב בכיסא שמולה ומשך אליו כיסא נוסף, כדי שיוכל למתוח את רגליו הארוכות.
ג'ורג'ינה פתחה את פיה, כדי לתת לו על הראש. אימו נואשה ממנו. הנשים שלו באו והלכו, בלי שהוא אפילו עצר כדי לנשום ביניהן, כי למטיאס סילבה היה טווח קשב של פעוט בחנות ממתקים, בכל הנוגע לנשים.
היא הבחינה בהבעה המבודחת, המוסתרת בעיניו הכהות, ומיהרה לסגור את פיה. הוא רצה לעצבן אותה וזה היה הדבר האחרון שהיא רצתה.
תחת זאת, היא פגשה במבטו ביציבות ובקרירות. הדבר הצריך כוח רצון, כי הוא היה ללא ספק החתיך הכי הורס שהיא ראתה מימיה. מטיאס, שהתברך בגנים האקזוטיים של אביו הארגנטינאי וביופייה המרהיב של אימו האנגלייה, הגיח אל העולם עם יתרונות גופניים שגרמו לאנשים ללטוש עיניים ואחר-כך להסתובב למבט שני, כי בוודאי אף אחד לא יכול היה להיות עוצר נשימה שכזה.
היא סלחה לעצמה זה מכבר, על ההתאהבות הילדותית שלה בו. היא רק ייחלה שעיניה הסוררות יפסיקו להזין את עצמן בו, כפי שעשו בזה הרגע. 
תווי פניו היו מסותתים לכדי שלמות, אך צבע הארד שלו ושיערו הכהה כעורב, שתמיד היה קצת ארוך מדי, הצילו אותו מלהיות סתם עוד בחור יפה.
"אני כן כאן, כדי לדבר איתך על אימא שלך," אמרה ג'ורג'ינה אל השתיקה המתארכת. "אבל אני יכולה קודם להירגע קצת? אני מותשת."
"השעה שבע. אכלת משהו?"
"אכלתי כמה כריכים ברכבת."
"אני אוציא אותך לארוחת ערב."
"קשה לי להאמין שאני לבושה מתאים למסעדות שאתה נוהג לפקוד," אמרה ג'ורג'ינה ביובש.
"איך את יודעת, איזה מסעדות אני נוהג לפקוד?" שאל.
אך הוא חייך אליה בעקמומיות והזכיר לה שמתחת להבדלים הברורים, הזועקים והבלתי ניתנים לגישור שביניהם, לפעמים הייתה ביניהם הבנה מצמררת. אורך ההיכרות והיסטוריה, הניחה. 
"כי אני חכמה מהבחינה הזאת." התחיל להיות לה חם. "תודה. נחמד מאוד מצידך. אבל... אה... לא, תודה. למה שלא תערוך לי סיור, בבית המקסים שלך? אני מעדיפה את זה הרבה יותר."
התוכנית שג'ורג'ינה התוותה הייתה חפוזה – תגובה לנסיבות, אימפולסיבית ומונחת על השולחן, לפני שהיה לה זמן להתעמק בפרטים, וחשוב מכך, בחסרונות הברורים שאי-אפשר לחמוק מהם. עד שהיא התפנתה להתיישב ולחשוב לעומק, כבר היה מאוחר מכדי לחזור בה. 
רוז סילבה האמינה שבנה סוף-סוף עומד להתמסד, אם לא עם נערת החלומות שלו, אז בהחלט עם נערת החלומות שלה. היא אהבה מאוד את ג'ורג'ינה.
סוף-סוף, היה טעם לחייה. היא תזכה בכלה שהיא אוהבת. הבן שלה יתמסד ויפסיק עם הפיזוזים הטיפשיים שלו, עם נשים שלא התאימו לו כלל. ייוולדו לה נכדים. הכול יהיה בסדר בעולם.
בתוך חמש דקות, הרמיזה של ג'ורג'י בדבר מערכת יחסים עם מטיאס הפכה לתגובה מלאה של מתי-להתחיל-לחפש-כובע-לאירוע? ג'ורג'י מיתנה ככל יכולתה את הקפיצה האדירה למסקנות, אך הנה היא, כביכול מנהלת מערכת יחסים רצינית עם הבחור, שהביט בה כעת בעיניים הכהות המשגעות האלו.
מה שהתחיל כשקר לבן קטן, שלא נשקל כהלכה אבל שהכוונה שמאחוריו הייתה טובה, קיבל חיים משל עצמו – מהר יותר מטיל שממריא לחלל. עתיד שלם תוכנן, לפני שג'ורג'ינה הספיקה לנשום – ועכשיו, הנה היא כאן.
"בבקשה, אל תגידי אף מילה למטיאס," הפצירה ברוז, נחרדת מהמחשבה על שיחת טלפון שופעת איחולים, לבחור שלא יהיה לו מושג על מה אימו מברברת. "אנחנו... אה... תכננו לבשר לך את זה ביחד... רק שאנחנו יוצאים, רוז... מי יודע לאן זה יוביל...?"
המשפטים הקלושים כיסו אותה בזיעה קרה ודחפו אותה לצאת מיד ללונדון. בתור החברה החדשה שלו, היא לא אמורה לדעת איך נראה הבית שלו? הבחילה עוד לא הרפתה ממנה.
"את רוצה לראות את הבית שלי? למה?"
"אתה כל-כך בז לקורנוול... אני רוצה לראות מה, כאן, עדיף כל-כך."
מטיאס צידד את ראשו והביט בה בזהירות. "למה אני מקבל את ההרגשה שקורה כאן משהו, שאני לא יודע עליו?"
"אתה לא חייב לערוך לי סיור, אם אתה לא רוצה."
"תביאי את המשקה שלך. אולי אחרי קצת אלכוהול תספרי לי בדיוק מה קורה, ג'ורג'י."
"למה אתה חשדני כל-כך?"
"כי לא נולדתי אתמול. ואני מכיר אותך. יש אפילו שיגידו, יותר מכל אישה שאני מכיר. הגעת לכאן מסיבה כלשהי, ואם זה לא בגלל שאימא שלי צריכה שאני אגיע לקורנוול מסיבות בריאותיות, אז את כאן בעניין אחר ואת פוחדת מדי לספר לי ישירות. מדובר בכסף?" 
בדרכו אל הסלון, כדי להתחיל בסיור הגדול, מטיאס עצר פתאום והביט בג'ורג'ינה מבעד לעיניים מוצרות. הוא נעמד כה קרוב אליה, עד שהגיע אליה משב קל מהאפטרשייב היקר שלו. היא נסוגה אוטומטית.
"אתה חושב שאני כאן כדי... כדי לבקש ממך כסף? ואתה טוען שאתה מכיר אותי?"
"זה לא כזה מופרך." מטיאס משך בכתפיו. "תתפלאי לדעת כמה אנשים יוצאים בזחילה מהחורים כדי לבקש כסף, כשהם מגלים שמעמדי מאפשר לי להעניק להם אותו."
"למה שאני אצטרך לבקש ממך כסף, מטיאס? יש לי עבודה! אני צלמת אוכל! אולי לפי הסטנדרטים הנעלים שלך, זה לא מכניס הרבה, אבל זה די והותר בשביל לפרנס אותי! אז למה שאני אצטרך לפנות אליך בשביל הלוואה?"
"אין לי מושג. מי יודע לאיזה צרות כספיות הכנסת את עצמך?"
הוא הסתובב במהירות וג'ורג'ינה הביטה בו בזעם. אף אחד לא הצליח לעצבן אותה, כמו מטיאס סילבה. או לקרוא עליה תגר. או בכלל להכניס את מערכת העצבים שלה להילוך-על קדחתני. הוא צדק. הם הכירו זה את זו – גם אם היא רצתה להתכחש לזה. 
היא עקבה אחריו מהשוליים, כשהפך למתבגר מרוחק קריר ומאיים, אחרי שזכה במלגה לפנימייה בווינצ'סטר. העמדת הפנים שלו, שהוא מגלה עניין בחווה האורגנית של הוריו, נזנחה. השאפתנות הפכה לבת-לוויתו התמידית.
לא פלא שהוא תהה כעת אם היא צנחה מהשמים על סף דלתו, מפני שנזקקה לנדבה. עבור מטיאס, כסף היה הדבר ההגיוני היחיד. בשנות התבגרותו אף פעם לא היה לו הרבה, והוא הקדיש את חייו לפיצוי על החוסר.
לא פלא שהם עלו אחד לשנייה על העצבים, שכן הם היו הפכים גמורים. היא הייתה וכחנית. הוא היה עקשן. היא לא התעניינה בכסף. כסף היה הדבר היחיד שעניין אותו. היא אהבה את כפר הולדתה. הוא לא היה מסוגל לחכות, כדי לברוח משם. היא העריצה את הוריו. הוא בז להם בסתר.
"נו? תוציאי את זה, ג'ורג'י. את צריכה הלוואה?"
הוא סקר אותה במבטו, ראשו מוטה הצידה, עיניו הכהות ספקולטיביות וקרירות. היא לא חשבה שיש בעולם גבר שהביא לה את הקריזה יותר ממנו.
"חרגת מהתקציב שלך?" מלמל בעניין מוגזם. "אין לך מה להתבייש. אוה, חכי... אני יכול להבין למה את אולי מתביישת, אם אני לוקח בחשבון את השקפת החיים הצדיקה-יותר-מהאפיפיור שלך, שעליה דיברת בלי הפסקה בעשר השנים האחרונות."
ג'ורג'ינה חרקה שיניים ואגרפה את ידיה. "אני לא כאן כדי לבקש ממך כסף, מטיאס."
"לא חשבתי שכן." הוא התחיל בסיור ופתח דלתות, בלי לטרוח להסביר איזה חדר משמש למה.
"למה זה?" שאלה.
הכול לבן. מינימליסטי. אמנות אבסטרקטית יקרה וגדולה על הקירות. המון כרום. הטוב ביותר שכסף יכול לקנות. שוב, שום הפתעה בזה. מטיאס הלך לאוניברסיטה שנה לפני כולם, למד מתמטיקה וכלכלה ויצא משם עם עבודה בבנק השקעות. בתוך חמש שנים, הוא עשה את המיליון הראשון שלו ואחר-כך התחיל לטוס סולו, קונה חברות חולות והופך אותן להצלחה. הוא השקיע בנדל"ן מהצד. בגיל שלושים, כבר היו באמתחתו אימפריה ויותר כסף מכפי שאפשר לבזבז במשך חיים שלמים. כל חדר שלתוכו הציצה, העיד על היקף עושרו. 
לא פלא שרוז פחדה מהבן היחיד המיליארדר שלה. 
"הוא תמיד היה מין גאון," הודתה פעם בתוגה. "זו הסיבה שהוא אף פעם לא אהב את החיים הפשוטים. הם לא מספקים אותו."
"ג'ורג'י," אמר עכשיו מטיאס, "כשאדם מסתכל עלייך, הוא לא צריך להיות גאון, כדי להבין שאת לא מגלה שום עניין במשהו שיכול להכניס אדם לחובות."
"מה זה אמור להביע?"
"את לא התמונה הטיפוסית של מישהי שחיה חיי בזבוזים, מעבר לאמצעים שלה. אם יש לך אהבה לבגדי מעצבים, למכוניות מהירות ולתכשיטים, את מסתירה את זה בצורה משכנעת. חוץ מזה... אני זוכר שהראית לי את קופת החיסכון שלך, כילדה. היית גאה מאוד בשמונה פאונדס ושישים פני, שהצלחת לחסוך במשך שישה שבועות. קשה להאמין שהפכת מחוסכת גאה וקמצנית לבזבזנית פרועה. עכשיו, את רוצה שהסיור יכלול גם את הקומה העליונה?"
הוא הביט בה והיא תהתה אם הוא קולט כמה מעליב הוא מסוגל להיות. 
"או שנרגעת מספיק, כדי לספר לי למה את כאן? את אולי אכלת כריכים ברכבת, אבל אני רעב. אני אזמין אוכל הביתה. תגידי לי, אם את רוצה לראות את שאר הבית, ואני אזמין את האוכל כשהסיור יסתיים."
"לא – אין צורך לעלות לקומה העליונה."
היא חשבה חדרי שינה ונרתעה במהירות מהמחשבה. למרות התיעוב שלה כלפיו, תמיד היה קל מדי לשייך אותו לחדרי שינה – הן מפני שהוא היה כל-כך סקסי, והן מפני שלמרות הזמן שעבר, מאז אותה התאהבות ילדותית, הגיל לא הצליח לכבות לחלוטין את שרידי ההידלקות שלה. מדי פעם היא עדיין תפסה את עצמה חולמת עליו בהקיץ. למרבה המזל, היא למדה לא לשקוע מדי בפנטזיות חסרות טעם שכאלו. 
"יופי." הוא פנה בחזרה אל המטבח ובדרך, התקשר להזמין אוכל. "איפה תכננת לבלות את הלילה?"
הוא הביט בתרמיל החאקי החבוט, ששמטה על הרצפה במטבח.
"באכסנייה."
מטיאס קימט מצחו. "זה מגוחך," אמר בקצרה. "לא שקלת להתארח כאן? את חושבת שאני לא מעריך את כל מה שאת עושה עבור אימא שלי, ועשית במשך השנים? לילה בבית שלי, זה המעט שאני יכול להציע בתמורה."
ג'ורג'ינה הסמיקה. "אבל אני לא אמורה להיות זו שעושה דברים בשביל אימא שלך, נכון?" מלמלה, כשהיא מתנועעת באי-נוחות.
"כבר שמעתי את הסיפור הישן הזה. שמעתי ממך כל סוג של ביקורת במשך השנים, אז בואי נניח לנושא ונמשיך הלאה." 
הבזק אשמה זינק במטיאס כמו כספית. לא הייתה לו שום סיבה להרגיש אשמה. בכלל לא. הוא תמך באימו כספית, דאג לכל מחסורה. הוא הרוויח את כספו בעבודה קשה, וללא הכסף שלו החיים של אימו היו הרבה פחות ורודים. כשמוצרים התקלקלו בבית שלה, הוא הקפיד להחליף אותם במכשירים חדשים, משוכללים. עם השנים, המטבח שלה אובזר בציוד כה יוקרתי, עד שכל שף מקצועי היה שמח לעבוד בו. ובאשר לחווה...
החווה האורגנית שהיא התעקשה להיאחז בה הכניסה פרוטות, והיא לא הייתה מצליחה לטפל בה ללא עזרתו. הוא הקפיד שכל מי שעבד שם ידווח לו – בדיוק כפי שווידא שכל כאבי ראש ייפתרו, לפני שיגדלו.
וחקלאות אורגנית – כפי שגילה לפני שנים – הייתה רק כאב ראש אחד, ארוך ומייסר. היבול סבל מהרגל מגונה, ליפול קורבן לסוג החרקים הלא נכון. התרנגולות, שביצעו הופעה קצרה ואופטימית לשנה וחצי, נפלו טרף לשועלים או נדדו כה וכה והטילו ביצים שלא ניתן היה לאתר, ולכן לא הגיעו למדפים במכולת המקומית.
אף שלמען ההגינות, זה היה עדיף על פני הרעיונות המטורללים של טיפולי רייקי, מקלט לחמורים, סדנאות יצירה ומכירת אבני חן, שקדמו לחווה בילדותו. 
אז אשמה? לא, לא הייתה לו שום סיבה להרגיש אשמה. הוא ואימו אולי לא היו קרובים, אך כמה מערכות יחסים בין ילדים להוריהם היו חפות מבעיות? הוא היה בן אחראי וצייתן, ואם אימו חושבת שהוא לוקה בחסר בתחום האישי, הוא מסוגל לחיות עם זה. 
הוא סילק בהינד ראש את חשבון הנפש המעיק וצף בחזרה, כדי למצוא את ג'ורג'י מתנצלת. 
"מצטערת?" גבותיו נזקפו. "את מצטערת שמתחת ביקורת?" הוא חייך. "עכשיו אני באמת מתחיל לדאוג. ממתי התנצלת אי פעם, על זה שאת נכנסת לי לוורידים?"
הוא ראה שהיא נמנעה מלענות ובמקום זה, התמקדה בסקירת החדרים שעל פניהם חלפו מקודם. 
בדיוק כשהוא עמד להפר את השתיקה המתארכת, פעמון הדלת צלצל. כשמטיאס חזר, הוא היה מצויד באוכל, ממסעדה לונדונית מובחרת.
"הזמנתי מספיק לשניים," אמר ושמט את השלל על השולחן, כדי לתור אחר שתי צלחות וסכו"ם. הוא מזג לשניהם יין והתיישב מולה. 
"רוב האנשים מזמינים הביתה אוכל הודי או סיני," העירה ג'ורג'ינה.
לא כדאי לה לאכול. היא אכלה את הכריכים קודם, ולא יזיק לה להשיל כמה קילוגרמים. אך פיה התמלא רוק, למראה האורז הלבן התפוח, הבקר ביין, הירקות...
"תתחילי לאכול," עודד אותה מטיאס ביובש. "אבל תשאירי מקום לפונדנט השוקולד." 
"הקינוח האהוב עליי."
"אני יודע. אני זוכר שלפני שנים, ביקרנו במסעדה ליד הים עם ההורים שלי והמשפחה שלך, ואת הכרחת אותם להביא לך שלושה. תאכלי – ותספרי לי בדיוק מה את עושה כאן. נמאס לי להסתובב בבית."
"זה בקשר לאימא שלך, אבל לא ממש נוגע לבריאות שלה. כמו שאמרתי, היא מתקדמת כמצופה, ואני יודעת ששילמת לרופאים הכי טובים, לבית החולים הכי טוב, להכי טוב בכל דבר... אבל בריאות היא לא רק עניין גופני. זה גם הלך רוח, ואימא שלך מדוכאת, כבר תקופה ארוכה."
"מדוכאת?" מטיאס קימט מצחו. "למה שהיא תהיה מדוכאת, אם היא בדרך להחלמה? היא לא נשמעה מדוכאת, כשדיברתי איתה בפעם האחרונה."
"היא לא רוצה להדאיג אותך, מטיאס," אמרה ג'ורג'ינה בקוצר רוח. "היא חושבת על המוות. היא מחכה לתוצאות של בדיקות – אולי זה מה שהטריד אותה – אבל יכול להיות שהיא בשפל נפשי."
"תוצאות של בדיקות? איזה תוצאות של בדיקות? בכל מקרה, הן כנראה לא חשובות, אחרת הרופא היה מזכיר אותן באוזניי. ומחשבות על מוות? היא אפילו עוד לא בת ששים וחמש!"
הוא נרגע. אם מדובר במקרה פשוט של היפוכונדריה, שיחה קלה לא רשמית עם הרופא שלה, תעזור לה לראות דברים כהוויתם. היא בדרכה להחלמה. מחשבות על מוות התאימו רק לאנשים בשנות השמונים והתשעים לחיים.
היו לו כמה עסקות גדולות על הפרק, אבל ברגע שהוא ישלים אותן, הוא יגיע לקורנוול. אולי אפילו ישקול לבלות שם יותר מסוף שבוע. זה יכול לעבוד... לפני שנים, הוא דאג להתקין בביתה של אימו פס רחב הכי מהיר שיש, משום שהוא לא יכול היה לתפקד בלי אינטרנט. בקיצור, הוא יוכל לבלות שם זמן מה, בלי שהדבר ישפיע על לוח הזמנים שלו בעבודה.
"יש לה עוד שלושים שנה לחיות," אמר ושם לב שבתור מישהי שסירבה לארוחה, ג'ורג' בהחלט עשתה צדק עם האוכל על הצלחת שלה. אף אחד לא יכול היה להאשים את ג'ורג'ינה וייט בתיאבון ירוד. למעשה, השינוי היה מרענן. 
"היא לא רואה את זה ככה."
"אין לה רקע רפואי. הרופא לא מודאג מהבריאות שלה, אחרת הייתי יודע על זה. בשביל זה אני משלם לו – כדי להחזיק אותי בתמונה. צריך רק לשכנע אותה בזה. אם היא חוששת שדבר כזה יקרה שוב, אני יכול לבקש מצ'יוורס להראות לה את התרשימים והסריקות."
"זה לא רק זה, מטיאס. היא מרגישה..." ג'ורג'ינה נאנחה והביטה בו, אך מיד הצרה על כך, משום שלא הצליחה לנתק את עיניה ממנו. הוא היה נאה במידה כל-כך מגוחכת. "היא מרגישה שהיא הייתה כישלון כאימא. היא מרגישה שיש ביניכם תהום ושלעולם לא תגשרו עליה. לדבריה, היא רק רוצה שתתמסד... תתחתן ותוליד ילדים. היא אמרה לי, שהיא תמיד רצתה להיות סבתא ושהיא מרגישה שאין לה למה לחכות. כשאני אומרת שהיא מדוכאת, זה לא בגלל שהיא חושבת שהיא עלולה להתפגר, תוך שישה חודשים. זה בגלל שהיא בוחנת את העבר שלה ומטילה ספק במקום שבו היא נמצאת כרגע – בהווה. החלפתי מילה עם מר צ'יוורס... אני מקווה שזה לא מפריע לך."
"גם אם הייתי אומר שזה מפריע לי, זה לא היה משנה, נכון? בהתחשב בעובדה שכבר יצרת איתו קשר."
מטיאס הזדעף. רגשות האשמה חזרו בעוצמה. מסתבר שהם היו טמונים בקבר רדוד מאוד. אימו מעולם לא צידדה בסגנון החיים או בכסף שלו. וגם לא אביו, כשהוא היה בחיים. אף אחד מהם לא אמר לו מילה, אבל השתיקה שלהם בנושא אמרה דרשני. 
"מה הוא אמר?"
"הוא אמר שבנסיבות רגילות, הוא לא היה מודאג. רוז צעירה. אבל בגלל החרדות שלה, והלחץ הנלווה אליהן, קיים סיכון שהבריאות שלה תתערער. היא איבדה עניין בכל הדברים שנהגו להעסיק אותה. נראה שהחווה כבר לא מעניינת אותה. היא לא הולכת למועדון הגינון. כמו שאמרתי, היא אומרת שאין לה בשביל מה לחיות."
"יכולת פשוט להתקשר, כדי לעדכן אותי. תני לי לטפל בזה. אני אדבר עם צ'יוורס. אני משלם לאיש הון. הוא אמור להיות מסוגל לעשות משהו. אולי יש איזה כדורים, שאימא שלי יכולה לקחת... יש תרופות בשביל דברים כאלה."
"תשכח מזה. זה לא יעבוד," אמרה לו ג'ורג'ינה בבוטות. 
מטיאס קימט מצחו ועיניו הכהות המהורהרות הסגירו את התמיהה, של מישהו שמנסה לחבר בין נקודות שלא יוצרות תמונה ממשית.
"אז מה כן?" שאל בסבלנות מוגזמת, שהעלתה לה את הסעיף.
"אתה קרוב לוודאי תצטרך משהו חזק יותר מכוס של יין לבן יקר, לפני שאספר לך על הפתרון שלי."
"תוציאי את זה. אני לא יכול לשאת את המתח."
"אולי אמרתי לה כמה שקרים לבנים קטנטנים..." ג'ורג'ינה הבליטה את סנטרה בזווית לוחמנית – זווית שאמרה שהיא אישה שעומדת להתחפר בעמדתה ומוכנה לכל מאבק שהוא אולי ירצה לנהל.
עתה משהם הגיעו ללב העניין, הלחץ שלה הופיע בגדול. 
"אולי אמרת לה כמה שקרים לבנים קטנטנים...? למה ההודאה הזאת מעבירה בי צמרמורת של חשש?"
"אני אוהבת את אימא שלך. תמיד הייתי קרובה אליה, כמו שאתה יודע, ובמיוחד עכשיו, מאז שההורים שלי עברו למלבורן לשלוש שנים, כי אבא שלי הועבר לאוניברסיטה שם. ליוויתי אותה בכל העניין המחריד הזה, ואתה יכול לסמוך עליי כשאני אומרת לך, שמצב הרוח שלה הולך ושוקע מיום ליום. מי יודע מה עלול לקרות?"
"כן, אני קולט את התמונה. את מכירה את אימא שלי עידן ועידנים ואת דואגת לה, למרות הביטחון המלא של המומחים שהכול מתקדם כשורה. אז, ג'ורג'י, פשוט תגידי את מה שיש לך להגיד – כי החשש שלי עוד לא התפוגג. למה שלא נזנח את הדרך המפותלת הזאת, שלא מובילה לשום מקום, וניצמד לכביש הראשי? למעשה, למה שלא נחזור לשקרים הלבנים הקטנים האלה שלך?"
"או-קיי, מטיאס... אולי עודדתי את אימא שלך להרגיש שיש לה סיבה מלאה לצפות לעתיד..."
"עצה מעודדת."
"כי אתה בקשר עם מישהי, ולמרבה המזל זו לא אחת מהנשים שאימא שלך מסתייגת מהן."
"ככל שאני שומע יותר, כך אני שואל את עצמי יותר אם לך ולאימא שלי יש נושא שיחה נוסף חוץ ממני."
"אנחנו אף פעם לא מדברות עליך!" התפרצה ג'ורג'י, שדעתה הוסחה לרגע, בגלל האגו הנפוח של האיש. "היא התחילה לשתף אותי רק בגלל המצב... כמובן אני לא מתכוונת להגיד לה לשמור את הדאגות והפחדים שלה לעצמה... תסמוך עליי כשאני אומרת לך, שאני לא מעודדת אותה לדבר עליך!"
"בואי נשאיר את העניין הזה בצד, לבינתיים. אז אני מנהל קשר עם מישהי, שזוכה לאישורה של אימא שלי? אני מניח שבכל הנוגע לסיפורי אגדות, הסיפור הזה יכול להצליח – בתנאי שאני לא אידרש להציג לה את כלילת השלמות הזאת. כי אם כן, יידרש הרבה יותר מספין יצירתי, כדי להסתיר את הבקיעים בתוכנית שלך."
"טוב, אתה מבין, זה אולי פחות מסובך ממה שאתה חושב..."
היא כחכחה בגרונה. היא לא יכלה להמשיך – במיוחד כשהוא מיקד בה עיניים מוצרות, ומוחו הפיקח התאמץ לרדת לסוף דעתה. היא נשמה עמוק והזכירה לעצמה שזו הסיבה שהיא כאן – זו הסיבה שהיא עשתה את הנסיעה המעיקה הזאת ללונדון, כדי לפגוש אדם שתמיד חרפן אותה.
היא הגיעה לכאן עם משימה, כביכול. 
כן, היא פעלה מתוך דחף – אך דחף לא היה דבר מסוכן, מפני שמדובר במעשה טוב. עליה רק לצפות לטוב שיכול לצמוח ממנו. ולא להיבהל מהעיניים הללו בצבע שוקולד-כהה-מריר, שהחזירו לה מבט בעוצמה מרתיעה. 
"כולי אוזן."
"אמרתי לאימא שלך שאתה ואני זוג." אמרה בקול קורא תגר.
המשפט יצא בשטף והשאיר בעקבותיו דממה שהייתה סמיכה וצפופה וכה מעיקה, עד שג'ורג'ינה יכלה רק לבהות בסנדלים שלה ולייחל שהאדמה תפער פיה ותבלע אותה.
אוה, כמה שונה נראה הכול, כשהיא סיפרה לרוז. היא ראתה את פניה הכחושות של האישה המבוגרת יותר מוארות. רוז אפילו מחאה כפיים באושר, וג'ורג'ינה התענגה לרגע על הזוהר החמים, של הסבת אושר למישהי שהיא אוהבת. 
לפני שהשכל הישר התעורר. ואז כבר היה מאוחר מכדי לחזור בה מדבריה, והזוהר החמים התחלף באימה קפואה ודביקה.
כאן, עכשיו, היא תהתה איזה דיבוק נכנס בה. איך לעזאזל היא חשבה שזה רעיון טוב? היא נסעה ללונדון, מתוך כוונה לעמוד על שלה ולהיאבק על עמדתה, אך היא שכחה כמה מבהיל יכול מטיאס להיות.
למה הדחף דהר קדימה לפני השכל הישר?
"סליחה?" מטיאס היטה ראשו, בהבעה של אי-אמון עז. "אני חושב שאולי לא שמעתי אותך טוב..."

עוד על הספר

עסקה של אהבה קת'י ויליאמס


ג'ורג'ינה הרימה מבטה, אל האחוזה הג'ורג'יאנית המרשימה שלפניה. נו, היא לא הייתה אמורה לצפות לפחות.
היא הרימה ידה אל פעמון הדלת. מוחה אמר  עדיף כבר לגמור עם זה, בעוד שכפות רגליה צעקו  חכי רגע... בואי נחשוב על זה.
היא הלכה עם המוח ולחצה על הפעמון, לפני שכפות רגליה יוכלו לנצח בוויכוח.
היא כאן עכשיו. היא נסעה שעות כדי להגיע לפה והיא לא התכוונה לחמוק מהמקום, בלי לומר לבעלים של האחוזה המוגזמת הזאת בקנסינגטון – גבר שהיא הכירה מאז הילדות, גבר שעליו הייתה דלוקה בגיל שש-עשרה, – ש... היי... נחש מה...? אני משוכנעת שבחיים לא חשבת שבסופו של דבר, אתה ואני ננהל מערכת יחסים!
למטיאס לא היה מושג מי מצלצל בפעמון הדלת שלו, אך מי שזה לא יהיה היה ראוי לצל"ש, על הפרעה בעיתוי הטוב ביותר בהיסטוריה. 
הבלונדינית-קרח שישבה על ספת העור הלבנה שלו לא חדלה לצרוח, בשלושים וחמש הדקות האחרונות. היא המשיכה לצרוח כעת, כשיצאה בעקבותיו מהסלון רחב הידיים אל דלת הכניסה.
"אני מסרבת להרשות לך להיפרד ממני! סיפרתי לכולם שאתה מגיע למסיבת יום הנישואין, בסוף השבוע הבא! קניתי שמלה! יש לך מישהי אחרת, נכון? מי זאת? אני מכירה אותה? איך יכולת לעשות לי את זה? אני אוהבת אותך! חשבתי שאתה אוהב אותי!"
מטיאס הפסיק לענות לשאלותיה לפני עשר דקות ולא התכוון להתחיל שוב כעת. 
הוא פתח את הדלת וקפא.
"מטיאס." ג'ורג'ינה הביטה מאחוריו, אל מקור הצרחות הגבוהות. "אני מניחה שהגעתי בזמן לא מתאים?"
כפות הרגליים רצו נואשות להתחפף, אך היא לא התכוונה להתקפל, עתה משהיא כאן. יחד עם זאת, לא היה דבר שהיא רצתה יותר מאשר לברוח, כי למרות כל ההכנות הנפשיות שלה לקראת יופיו המשגע המגוחך של מטיאס, בכל פעם שראתה אותו היא נדהמה מחדש. 
פה יבש, לב הולם, מוח חסום... ותזכורת מרסקת לגיל ההתבגרות, עם ההורמונים המשתוללים ללא שליטה, שבויה בקסמיו של בחור, שמגיל שלוש-עשרה תמיד היה מוקף במועדון מעריצות אישי של חתיכות לוהטות שסגדו לו. היא הסתירה את ההתאהבות האידיוטית שלה, אבל הזיכרון עדיין היה מסוגל להבעיר אותה מבושה, כי היא הייתה הטיפוס האחרון שבו הוא היה אי פעם מביט.
"ג'ורג'י, מה את עושה כאן לעזאזל?"
"זאת לא דרך נחמדה כל-כך, לקבל את פניה של חברה ותיקה, נכון? אני מעדיפה לא לחזור בפעם אחרת, מטיאס. נסעתי שעות ברכבת, חם לי ואני עייפה וכפות הרגליים שלי זקוקות למנוחה." או למנוסה, חשבה, כשהורתה לעצבים שלה להסתלק וחשבה פעם נוספת כמה היא סולדת מהאיש. כזה סקסי, אך עם סולם ערכים שממש עלה לה על העצבים.
"אימא שלי בסדר?" דרש מטיאס לדעת.
"מי את?"
הבלונדה נעמדה לצידו וג'ורג'ינה תהתה אם למטיאס לא נמאס לצאת עם נשים שהיו שיבוטים זו של זו. בלונדיניות גבוהות עם גזרה של דוגמנית מסלול וטעם אופנתי לא מהוגן, שהתבסס על לבישת מעט ככל האפשר, אפילו בשיא החורף.
הבלונדה הספציפית הזאת לבשה חצאית מיני אדומה זעירה וחולצה אדומה זעירה ונעלה סנדלים גבוהים מאוד, משום שהם היו בשיא הקיץ.
"הגיע הזמן ללכת, אווה."
"זה עדיין יכול להצליח בינינו, מטיאס!"
מטיאס לכסן מבט אל ג'ורג'ינה והעביר אצבעות בשיערו. "אין סיכוי," אמר בקדרות, מציל את תיק המעצבים החום-בהיר הזעיר שלה מהשולחן שבכניסה ומושיט לה אותו, בעודו מנווט אותה אל הפתח. "מגיע לך מישהו טוב ממני."
ג'ורג'ינה גלגלה עיניים. היא הצטדדה, כשהבלונדה חלפה על פניה, גבוהה ממנה בעשרים סנטימטר לפחות בזכות העקבים שלה וכחושה כמו שעועית ירוקה. 
"איזו התחשבות מצידך, מטיאס – לרכך את המכה ולהגיד לה שהיא יכולה למצוא מישהו טוב ממך," העירה ג'ורג'ינה, כשנכנסה לאחוזה וזכתה להציץ בגבו המתרחק, שעה שהוא ניגש אל חלק אחר בבית – קרוב לוודאי המטבח, כי הוא נראה כזקוק למשקה חריף. 
מקסים, חשבה, כשפסעה במרץ אחריו. מה לעזאזל כל הנשים האלו מצאו בו? כן, הוא היה עשיר. כן, הוא היה נאה. אבל מעבר לזה... לא היה שום דבר מקסים בשום רובד. דבר שהיה אירוני למדי, בהתחשב בעובדה שהיא הגיעה לכאן, כדי לומר לו שהם התראו בסתר, התאהבו והסתבכו במערכת יחסים לוהטת וסוערת שתוביל... מי יודע לאן?
היא נתקפה בחילה, מהגילויים שעמדה להניח על השולחן. 
"נו?"
מטיאס לא טרח להביט בה. הוא ניגש ישירות לארון, הוציא בקבוק של וויסקי ומזג לעצמו כוסית. ברגע האחרון, הוא שאל אם היא תרצה גם, אך ניכר היה שהוא לא באמת ציפה שהיא תיענה להצעה. 
"אימא שלך בסדר. אפשר לומר."
"עבר עליי יום מסויט, ג'ורג'י, אז תחסכי ממני את החידות. לא שמתאים לך, ללכת סחור סחור. לדרוך ישר על הנקודה, זה הרבה יותר הסגנון שלך." הוא זקף גבותיו ולא הסב מבטו, כשעיניהם הצטלבו. "דיברתי עם אימא שלי לפני יומיים והיא נשמעה בסדר, אז מה קרה לה?"
"כלום. הבריאות שלה לא הידרדרה. זאת אומרת, היא עדיין חלשה אחרי השבץ, והדיבור שלה עוד לא חזר לעצמו, אבל היא עושה את כל התרגילים שהרופא המליץ עליהם."
"יופי."
"יש לך בית נפלא, מטיאס." היא לא הרגישה בשלה, לפתוח בנושא שחיכה להיפתח. היא הייתה צריכה להרגיש תחילה קצת יותר בנוח. בזה הרגע, העצבים שלה היו על סף פקיעה. "ובעצם, אני אשמח למשקה הזה שהצעת."
"וויסקי?"
"יין, אם יש לך. תודה."
"אני מזהיר אותך, שהוא לא אורגני. אבל הוא יקר ביותר, אז בבקשה תחשבי פעמיים לפני שתשפכי אותו לכיור, בגלל שהוא לא עומד בסטנדרטים הגבוהים שלך."
מטיאס ניגש אל המקרר והוציא בקבוק של שאבלי. הוא הביט בה מעבר לכתפו. היא הייתה לבושה כמו תמיד, במעין מרקחת פרחונית שלא תרמה דבר לגזרה הנשית. חצאית ארוכה, חולצה רפויה... ערבובייה אמיתית של צבעים, שאף אחד מהם לא החמיא לאישה שהייתה קטנטונת, עגלגלה ובעלת שיער אדמוני בוהק.
כל-כך קשה לעשות מאמץ? תהה.
"מצחיק מאוד, מטיאס." 
"שנינו יודעים, כמה את אוהבת לדבר בשבחה של החקלאות האורגנית. לא הייתי רוצה לעמוד בדרכו של המצפון החברתי שלך."
"אתה יכול להיות ממש בלתי נסבל, אתה יודע?" שאלה. אך קולה היה ניטרלי, כי היא התבוננה במטבח המרהיב עם הגאדג'טים המבריקים ואווירת עידן החלל שלו. 
"אם לא הייתי כזה, היית מתגעגעת לזה," מלמל מטיאס, בלי להניד עפעף. הוא פגש במבטה לשניות אחדות מעבר לנדרש, לפני שהשפיל את עיניו וכיסה את הבעתו בריסיו הכהים הסמיכים. "מה היית עושה עם מטיאס נחמד ומנומס?"
ג'ורג'ינה הסמיקה – לרוגזה הרב – והזעימה פנים. "נסעתי שעות, כדי להגיע לכאן לראות אותך. המעט שאתה יכול לעשות, זה להיות נחמד אליי."
"כן, באמת נסעת שעות," אמר מטיאס בהרהור, "ואני תוהה למה. למעשה, הייתי מרחיק ואומר שאני בוער מסקרנות. לא נראה לי שביקרת אי פעם בבית הזה, נכון?"
"אתה יודע שלא."
"למעשה, לא נראה לי שיצאת אי פעם מהמעמקים האפלים והקודרים של קורנוול."
"אתה תמיד כל-כך מזלזל בקורנוול! אין לך שום נאמנות למקום שבו גדלת?"
"לא. אז אם נתקדם, ג'ורג'י..." הוא הקיף אותה, כפי שכריש אולי מקיף דגיגון, באיטיות, בדקדקנות ובעניין חד ובוחן. "אם את לא כאן כדי לדבר על אימא שלי, אז מה בדיוק את עושה כאן? אפילו שההופעה שלך הייתה מתוזמנת היטב."
היא התיישב בכיסא שמולה ומשך אליו כיסא נוסף, כדי שיוכל למתוח את רגליו הארוכות.
ג'ורג'ינה פתחה את פיה, כדי לתת לו על הראש. אימו נואשה ממנו. הנשים שלו באו והלכו, בלי שהוא אפילו עצר כדי לנשום ביניהן, כי למטיאס סילבה היה טווח קשב של פעוט בחנות ממתקים, בכל הנוגע לנשים.
היא הבחינה בהבעה המבודחת, המוסתרת בעיניו הכהות, ומיהרה לסגור את פיה. הוא רצה לעצבן אותה וזה היה הדבר האחרון שהיא רצתה.
תחת זאת, היא פגשה במבטו ביציבות ובקרירות. הדבר הצריך כוח רצון, כי הוא היה ללא ספק החתיך הכי הורס שהיא ראתה מימיה. מטיאס, שהתברך בגנים האקזוטיים של אביו הארגנטינאי וביופייה המרהיב של אימו האנגלייה, הגיח אל העולם עם יתרונות גופניים שגרמו לאנשים ללטוש עיניים ואחר-כך להסתובב למבט שני, כי בוודאי אף אחד לא יכול היה להיות עוצר נשימה שכזה.
היא סלחה לעצמה זה מכבר, על ההתאהבות הילדותית שלה בו. היא רק ייחלה שעיניה הסוררות יפסיקו להזין את עצמן בו, כפי שעשו בזה הרגע. 
תווי פניו היו מסותתים לכדי שלמות, אך צבע הארד שלו ושיערו הכהה כעורב, שתמיד היה קצת ארוך מדי, הצילו אותו מלהיות סתם עוד בחור יפה.
"אני כן כאן, כדי לדבר איתך על אימא שלך," אמרה ג'ורג'ינה אל השתיקה המתארכת. "אבל אני יכולה קודם להירגע קצת? אני מותשת."
"השעה שבע. אכלת משהו?"
"אכלתי כמה כריכים ברכבת."
"אני אוציא אותך לארוחת ערב."
"קשה לי להאמין שאני לבושה מתאים למסעדות שאתה נוהג לפקוד," אמרה ג'ורג'ינה ביובש.
"איך את יודעת, איזה מסעדות אני נוהג לפקוד?" שאל.
אך הוא חייך אליה בעקמומיות והזכיר לה שמתחת להבדלים הברורים, הזועקים והבלתי ניתנים לגישור שביניהם, לפעמים הייתה ביניהם הבנה מצמררת. אורך ההיכרות והיסטוריה, הניחה. 
"כי אני חכמה מהבחינה הזאת." התחיל להיות לה חם. "תודה. נחמד מאוד מצידך. אבל... אה... לא, תודה. למה שלא תערוך לי סיור, בבית המקסים שלך? אני מעדיפה את זה הרבה יותר."
התוכנית שג'ורג'ינה התוותה הייתה חפוזה – תגובה לנסיבות, אימפולסיבית ומונחת על השולחן, לפני שהיה לה זמן להתעמק בפרטים, וחשוב מכך, בחסרונות הברורים שאי-אפשר לחמוק מהם. עד שהיא התפנתה להתיישב ולחשוב לעומק, כבר היה מאוחר מכדי לחזור בה. 
רוז סילבה האמינה שבנה סוף-סוף עומד להתמסד, אם לא עם נערת החלומות שלו, אז בהחלט עם נערת החלומות שלה. היא אהבה מאוד את ג'ורג'ינה.
סוף-סוף, היה טעם לחייה. היא תזכה בכלה שהיא אוהבת. הבן שלה יתמסד ויפסיק עם הפיזוזים הטיפשיים שלו, עם נשים שלא התאימו לו כלל. ייוולדו לה נכדים. הכול יהיה בסדר בעולם.
בתוך חמש דקות, הרמיזה של ג'ורג'י בדבר מערכת יחסים עם מטיאס הפכה לתגובה מלאה של מתי-להתחיל-לחפש-כובע-לאירוע? ג'ורג'י מיתנה ככל יכולתה את הקפיצה האדירה למסקנות, אך הנה היא, כביכול מנהלת מערכת יחסים רצינית עם הבחור, שהביט בה כעת בעיניים הכהות המשגעות האלו.
מה שהתחיל כשקר לבן קטן, שלא נשקל כהלכה אבל שהכוונה שמאחוריו הייתה טובה, קיבל חיים משל עצמו – מהר יותר מטיל שממריא לחלל. עתיד שלם תוכנן, לפני שג'ורג'ינה הספיקה לנשום – ועכשיו, הנה היא כאן.
"בבקשה, אל תגידי אף מילה למטיאס," הפצירה ברוז, נחרדת מהמחשבה על שיחת טלפון שופעת איחולים, לבחור שלא יהיה לו מושג על מה אימו מברברת. "אנחנו... אה... תכננו לבשר לך את זה ביחד... רק שאנחנו יוצאים, רוז... מי יודע לאן זה יוביל...?"
המשפטים הקלושים כיסו אותה בזיעה קרה ודחפו אותה לצאת מיד ללונדון. בתור החברה החדשה שלו, היא לא אמורה לדעת איך נראה הבית שלו? הבחילה עוד לא הרפתה ממנה.
"את רוצה לראות את הבית שלי? למה?"
"אתה כל-כך בז לקורנוול... אני רוצה לראות מה, כאן, עדיף כל-כך."
מטיאס צידד את ראשו והביט בה בזהירות. "למה אני מקבל את ההרגשה שקורה כאן משהו, שאני לא יודע עליו?"
"אתה לא חייב לערוך לי סיור, אם אתה לא רוצה."
"תביאי את המשקה שלך. אולי אחרי קצת אלכוהול תספרי לי בדיוק מה קורה, ג'ורג'י."
"למה אתה חשדני כל-כך?"
"כי לא נולדתי אתמול. ואני מכיר אותך. יש אפילו שיגידו, יותר מכל אישה שאני מכיר. הגעת לכאן מסיבה כלשהי, ואם זה לא בגלל שאימא שלי צריכה שאני אגיע לקורנוול מסיבות בריאותיות, אז את כאן בעניין אחר ואת פוחדת מדי לספר לי ישירות. מדובר בכסף?" 
בדרכו אל הסלון, כדי להתחיל בסיור הגדול, מטיאס עצר פתאום והביט בג'ורג'ינה מבעד לעיניים מוצרות. הוא נעמד כה קרוב אליה, עד שהגיע אליה משב קל מהאפטרשייב היקר שלו. היא נסוגה אוטומטית.
"אתה חושב שאני כאן כדי... כדי לבקש ממך כסף? ואתה טוען שאתה מכיר אותי?"
"זה לא כזה מופרך." מטיאס משך בכתפיו. "תתפלאי לדעת כמה אנשים יוצאים בזחילה מהחורים כדי לבקש כסף, כשהם מגלים שמעמדי מאפשר לי להעניק להם אותו."
"למה שאני אצטרך לבקש ממך כסף, מטיאס? יש לי עבודה! אני צלמת אוכל! אולי לפי הסטנדרטים הנעלים שלך, זה לא מכניס הרבה, אבל זה די והותר בשביל לפרנס אותי! אז למה שאני אצטרך לפנות אליך בשביל הלוואה?"
"אין לי מושג. מי יודע לאיזה צרות כספיות הכנסת את עצמך?"
הוא הסתובב במהירות וג'ורג'ינה הביטה בו בזעם. אף אחד לא הצליח לעצבן אותה, כמו מטיאס סילבה. או לקרוא עליה תגר. או בכלל להכניס את מערכת העצבים שלה להילוך-על קדחתני. הוא צדק. הם הכירו זה את זו – גם אם היא רצתה להתכחש לזה. 
היא עקבה אחריו מהשוליים, כשהפך למתבגר מרוחק קריר ומאיים, אחרי שזכה במלגה לפנימייה בווינצ'סטר. העמדת הפנים שלו, שהוא מגלה עניין בחווה האורגנית של הוריו, נזנחה. השאפתנות הפכה לבת-לוויתו התמידית.
לא פלא שהוא תהה כעת אם היא צנחה מהשמים על סף דלתו, מפני שנזקקה לנדבה. עבור מטיאס, כסף היה הדבר ההגיוני היחיד. בשנות התבגרותו אף פעם לא היה לו הרבה, והוא הקדיש את חייו לפיצוי על החוסר.
לא פלא שהם עלו אחד לשנייה על העצבים, שכן הם היו הפכים גמורים. היא הייתה וכחנית. הוא היה עקשן. היא לא התעניינה בכסף. כסף היה הדבר היחיד שעניין אותו. היא אהבה את כפר הולדתה. הוא לא היה מסוגל לחכות, כדי לברוח משם. היא העריצה את הוריו. הוא בז להם בסתר.
"נו? תוציאי את זה, ג'ורג'י. את צריכה הלוואה?"
הוא סקר אותה במבטו, ראשו מוטה הצידה, עיניו הכהות ספקולטיביות וקרירות. היא לא חשבה שיש בעולם גבר שהביא לה את הקריזה יותר ממנו.
"חרגת מהתקציב שלך?" מלמל בעניין מוגזם. "אין לך מה להתבייש. אוה, חכי... אני יכול להבין למה את אולי מתביישת, אם אני לוקח בחשבון את השקפת החיים הצדיקה-יותר-מהאפיפיור שלך, שעליה דיברת בלי הפסקה בעשר השנים האחרונות."
ג'ורג'ינה חרקה שיניים ואגרפה את ידיה. "אני לא כאן כדי לבקש ממך כסף, מטיאס."
"לא חשבתי שכן." הוא התחיל בסיור ופתח דלתות, בלי לטרוח להסביר איזה חדר משמש למה.
"למה זה?" שאלה.
הכול לבן. מינימליסטי. אמנות אבסטרקטית יקרה וגדולה על הקירות. המון כרום. הטוב ביותר שכסף יכול לקנות. שוב, שום הפתעה בזה. מטיאס הלך לאוניברסיטה שנה לפני כולם, למד מתמטיקה וכלכלה ויצא משם עם עבודה בבנק השקעות. בתוך חמש שנים, הוא עשה את המיליון הראשון שלו ואחר-כך התחיל לטוס סולו, קונה חברות חולות והופך אותן להצלחה. הוא השקיע בנדל"ן מהצד. בגיל שלושים, כבר היו באמתחתו אימפריה ויותר כסף מכפי שאפשר לבזבז במשך חיים שלמים. כל חדר שלתוכו הציצה, העיד על היקף עושרו. 
לא פלא שרוז פחדה מהבן היחיד המיליארדר שלה. 
"הוא תמיד היה מין גאון," הודתה פעם בתוגה. "זו הסיבה שהוא אף פעם לא אהב את החיים הפשוטים. הם לא מספקים אותו."
"ג'ורג'י," אמר עכשיו מטיאס, "כשאדם מסתכל עלייך, הוא לא צריך להיות גאון, כדי להבין שאת לא מגלה שום עניין במשהו שיכול להכניס אדם לחובות."
"מה זה אמור להביע?"
"את לא התמונה הטיפוסית של מישהי שחיה חיי בזבוזים, מעבר לאמצעים שלה. אם יש לך אהבה לבגדי מעצבים, למכוניות מהירות ולתכשיטים, את מסתירה את זה בצורה משכנעת. חוץ מזה... אני זוכר שהראית לי את קופת החיסכון שלך, כילדה. היית גאה מאוד בשמונה פאונדס ושישים פני, שהצלחת לחסוך במשך שישה שבועות. קשה להאמין שהפכת מחוסכת גאה וקמצנית לבזבזנית פרועה. עכשיו, את רוצה שהסיור יכלול גם את הקומה העליונה?"
הוא הביט בה והיא תהתה אם הוא קולט כמה מעליב הוא מסוגל להיות. 
"או שנרגעת מספיק, כדי לספר לי למה את כאן? את אולי אכלת כריכים ברכבת, אבל אני רעב. אני אזמין אוכל הביתה. תגידי לי, אם את רוצה לראות את שאר הבית, ואני אזמין את האוכל כשהסיור יסתיים."
"לא – אין צורך לעלות לקומה העליונה."
היא חשבה חדרי שינה ונרתעה במהירות מהמחשבה. למרות התיעוב שלה כלפיו, תמיד היה קל מדי לשייך אותו לחדרי שינה – הן מפני שהוא היה כל-כך סקסי, והן מפני שלמרות הזמן שעבר, מאז אותה התאהבות ילדותית, הגיל לא הצליח לכבות לחלוטין את שרידי ההידלקות שלה. מדי פעם היא עדיין תפסה את עצמה חולמת עליו בהקיץ. למרבה המזל, היא למדה לא לשקוע מדי בפנטזיות חסרות טעם שכאלו. 
"יופי." הוא פנה בחזרה אל המטבח ובדרך, התקשר להזמין אוכל. "איפה תכננת לבלות את הלילה?"
הוא הביט בתרמיל החאקי החבוט, ששמטה על הרצפה במטבח.
"באכסנייה."
מטיאס קימט מצחו. "זה מגוחך," אמר בקצרה. "לא שקלת להתארח כאן? את חושבת שאני לא מעריך את כל מה שאת עושה עבור אימא שלי, ועשית במשך השנים? לילה בבית שלי, זה המעט שאני יכול להציע בתמורה."
ג'ורג'ינה הסמיקה. "אבל אני לא אמורה להיות זו שעושה דברים בשביל אימא שלך, נכון?" מלמלה, כשהיא מתנועעת באי-נוחות.
"כבר שמעתי את הסיפור הישן הזה. שמעתי ממך כל סוג של ביקורת במשך השנים, אז בואי נניח לנושא ונמשיך הלאה." 
הבזק אשמה זינק במטיאס כמו כספית. לא הייתה לו שום סיבה להרגיש אשמה. בכלל לא. הוא תמך באימו כספית, דאג לכל מחסורה. הוא הרוויח את כספו בעבודה קשה, וללא הכסף שלו החיים של אימו היו הרבה פחות ורודים. כשמוצרים התקלקלו בבית שלה, הוא הקפיד להחליף אותם במכשירים חדשים, משוכללים. עם השנים, המטבח שלה אובזר בציוד כה יוקרתי, עד שכל שף מקצועי היה שמח לעבוד בו. ובאשר לחווה...
החווה האורגנית שהיא התעקשה להיאחז בה הכניסה פרוטות, והיא לא הייתה מצליחה לטפל בה ללא עזרתו. הוא הקפיד שכל מי שעבד שם ידווח לו – בדיוק כפי שווידא שכל כאבי ראש ייפתרו, לפני שיגדלו.
וחקלאות אורגנית – כפי שגילה לפני שנים – הייתה רק כאב ראש אחד, ארוך ומייסר. היבול סבל מהרגל מגונה, ליפול קורבן לסוג החרקים הלא נכון. התרנגולות, שביצעו הופעה קצרה ואופטימית לשנה וחצי, נפלו טרף לשועלים או נדדו כה וכה והטילו ביצים שלא ניתן היה לאתר, ולכן לא הגיעו למדפים במכולת המקומית.
אף שלמען ההגינות, זה היה עדיף על פני הרעיונות המטורללים של טיפולי רייקי, מקלט לחמורים, סדנאות יצירה ומכירת אבני חן, שקדמו לחווה בילדותו. 
אז אשמה? לא, לא הייתה לו שום סיבה להרגיש אשמה. הוא ואימו אולי לא היו קרובים, אך כמה מערכות יחסים בין ילדים להוריהם היו חפות מבעיות? הוא היה בן אחראי וצייתן, ואם אימו חושבת שהוא לוקה בחסר בתחום האישי, הוא מסוגל לחיות עם זה. 
הוא סילק בהינד ראש את חשבון הנפש המעיק וצף בחזרה, כדי למצוא את ג'ורג'י מתנצלת. 
"מצטערת?" גבותיו נזקפו. "את מצטערת שמתחת ביקורת?" הוא חייך. "עכשיו אני באמת מתחיל לדאוג. ממתי התנצלת אי פעם, על זה שאת נכנסת לי לוורידים?"
הוא ראה שהיא נמנעה מלענות ובמקום זה, התמקדה בסקירת החדרים שעל פניהם חלפו מקודם. 
בדיוק כשהוא עמד להפר את השתיקה המתארכת, פעמון הדלת צלצל. כשמטיאס חזר, הוא היה מצויד באוכל, ממסעדה לונדונית מובחרת.
"הזמנתי מספיק לשניים," אמר ושמט את השלל על השולחן, כדי לתור אחר שתי צלחות וסכו"ם. הוא מזג לשניהם יין והתיישב מולה. 
"רוב האנשים מזמינים הביתה אוכל הודי או סיני," העירה ג'ורג'ינה.
לא כדאי לה לאכול. היא אכלה את הכריכים קודם, ולא יזיק לה להשיל כמה קילוגרמים. אך פיה התמלא רוק, למראה האורז הלבן התפוח, הבקר ביין, הירקות...
"תתחילי לאכול," עודד אותה מטיאס ביובש. "אבל תשאירי מקום לפונדנט השוקולד." 
"הקינוח האהוב עליי."
"אני יודע. אני זוכר שלפני שנים, ביקרנו במסעדה ליד הים עם ההורים שלי והמשפחה שלך, ואת הכרחת אותם להביא לך שלושה. תאכלי – ותספרי לי בדיוק מה את עושה כאן. נמאס לי להסתובב בבית."
"זה בקשר לאימא שלך, אבל לא ממש נוגע לבריאות שלה. כמו שאמרתי, היא מתקדמת כמצופה, ואני יודעת ששילמת לרופאים הכי טובים, לבית החולים הכי טוב, להכי טוב בכל דבר... אבל בריאות היא לא רק עניין גופני. זה גם הלך רוח, ואימא שלך מדוכאת, כבר תקופה ארוכה."
"מדוכאת?" מטיאס קימט מצחו. "למה שהיא תהיה מדוכאת, אם היא בדרך להחלמה? היא לא נשמעה מדוכאת, כשדיברתי איתה בפעם האחרונה."
"היא לא רוצה להדאיג אותך, מטיאס," אמרה ג'ורג'ינה בקוצר רוח. "היא חושבת על המוות. היא מחכה לתוצאות של בדיקות – אולי זה מה שהטריד אותה – אבל יכול להיות שהיא בשפל נפשי."
"תוצאות של בדיקות? איזה תוצאות של בדיקות? בכל מקרה, הן כנראה לא חשובות, אחרת הרופא היה מזכיר אותן באוזניי. ומחשבות על מוות? היא אפילו עוד לא בת ששים וחמש!"
הוא נרגע. אם מדובר במקרה פשוט של היפוכונדריה, שיחה קלה לא רשמית עם הרופא שלה, תעזור לה לראות דברים כהוויתם. היא בדרכה להחלמה. מחשבות על מוות התאימו רק לאנשים בשנות השמונים והתשעים לחיים.
היו לו כמה עסקות גדולות על הפרק, אבל ברגע שהוא ישלים אותן, הוא יגיע לקורנוול. אולי אפילו ישקול לבלות שם יותר מסוף שבוע. זה יכול לעבוד... לפני שנים, הוא דאג להתקין בביתה של אימו פס רחב הכי מהיר שיש, משום שהוא לא יכול היה לתפקד בלי אינטרנט. בקיצור, הוא יוכל לבלות שם זמן מה, בלי שהדבר ישפיע על לוח הזמנים שלו בעבודה.
"יש לה עוד שלושים שנה לחיות," אמר ושם לב שבתור מישהי שסירבה לארוחה, ג'ורג' בהחלט עשתה צדק עם האוכל על הצלחת שלה. אף אחד לא יכול היה להאשים את ג'ורג'ינה וייט בתיאבון ירוד. למעשה, השינוי היה מרענן. 
"היא לא רואה את זה ככה."
"אין לה רקע רפואי. הרופא לא מודאג מהבריאות שלה, אחרת הייתי יודע על זה. בשביל זה אני משלם לו – כדי להחזיק אותי בתמונה. צריך רק לשכנע אותה בזה. אם היא חוששת שדבר כזה יקרה שוב, אני יכול לבקש מצ'יוורס להראות לה את התרשימים והסריקות."
"זה לא רק זה, מטיאס. היא מרגישה..." ג'ורג'ינה נאנחה והביטה בו, אך מיד הצרה על כך, משום שלא הצליחה לנתק את עיניה ממנו. הוא היה נאה במידה כל-כך מגוחכת. "היא מרגישה שהיא הייתה כישלון כאימא. היא מרגישה שיש ביניכם תהום ושלעולם לא תגשרו עליה. לדבריה, היא רק רוצה שתתמסד... תתחתן ותוליד ילדים. היא אמרה לי, שהיא תמיד רצתה להיות סבתא ושהיא מרגישה שאין לה למה לחכות. כשאני אומרת שהיא מדוכאת, זה לא בגלל שהיא חושבת שהיא עלולה להתפגר, תוך שישה חודשים. זה בגלל שהיא בוחנת את העבר שלה ומטילה ספק במקום שבו היא נמצאת כרגע – בהווה. החלפתי מילה עם מר צ'יוורס... אני מקווה שזה לא מפריע לך."
"גם אם הייתי אומר שזה מפריע לי, זה לא היה משנה, נכון? בהתחשב בעובדה שכבר יצרת איתו קשר."
מטיאס הזדעף. רגשות האשמה חזרו בעוצמה. מסתבר שהם היו טמונים בקבר רדוד מאוד. אימו מעולם לא צידדה בסגנון החיים או בכסף שלו. וגם לא אביו, כשהוא היה בחיים. אף אחד מהם לא אמר לו מילה, אבל השתיקה שלהם בנושא אמרה דרשני. 
"מה הוא אמר?"
"הוא אמר שבנסיבות רגילות, הוא לא היה מודאג. רוז צעירה. אבל בגלל החרדות שלה, והלחץ הנלווה אליהן, קיים סיכון שהבריאות שלה תתערער. היא איבדה עניין בכל הדברים שנהגו להעסיק אותה. נראה שהחווה כבר לא מעניינת אותה. היא לא הולכת למועדון הגינון. כמו שאמרתי, היא אומרת שאין לה בשביל מה לחיות."
"יכולת פשוט להתקשר, כדי לעדכן אותי. תני לי לטפל בזה. אני אדבר עם צ'יוורס. אני משלם לאיש הון. הוא אמור להיות מסוגל לעשות משהו. אולי יש איזה כדורים, שאימא שלי יכולה לקחת... יש תרופות בשביל דברים כאלה."
"תשכח מזה. זה לא יעבוד," אמרה לו ג'ורג'ינה בבוטות. 
מטיאס קימט מצחו ועיניו הכהות המהורהרות הסגירו את התמיהה, של מישהו שמנסה לחבר בין נקודות שלא יוצרות תמונה ממשית.
"אז מה כן?" שאל בסבלנות מוגזמת, שהעלתה לה את הסעיף.
"אתה קרוב לוודאי תצטרך משהו חזק יותר מכוס של יין לבן יקר, לפני שאספר לך על הפתרון שלי."
"תוציאי את זה. אני לא יכול לשאת את המתח."
"אולי אמרתי לה כמה שקרים לבנים קטנטנים..." ג'ורג'ינה הבליטה את סנטרה בזווית לוחמנית – זווית שאמרה שהיא אישה שעומדת להתחפר בעמדתה ומוכנה לכל מאבק שהוא אולי ירצה לנהל.
עתה משהם הגיעו ללב העניין, הלחץ שלה הופיע בגדול. 
"אולי אמרת לה כמה שקרים לבנים קטנטנים...? למה ההודאה הזאת מעבירה בי צמרמורת של חשש?"
"אני אוהבת את אימא שלך. תמיד הייתי קרובה אליה, כמו שאתה יודע, ובמיוחד עכשיו, מאז שההורים שלי עברו למלבורן לשלוש שנים, כי אבא שלי הועבר לאוניברסיטה שם. ליוויתי אותה בכל העניין המחריד הזה, ואתה יכול לסמוך עליי כשאני אומרת לך, שמצב הרוח שלה הולך ושוקע מיום ליום. מי יודע מה עלול לקרות?"
"כן, אני קולט את התמונה. את מכירה את אימא שלי עידן ועידנים ואת דואגת לה, למרות הביטחון המלא של המומחים שהכול מתקדם כשורה. אז, ג'ורג'י, פשוט תגידי את מה שיש לך להגיד – כי החשש שלי עוד לא התפוגג. למה שלא נזנח את הדרך המפותלת הזאת, שלא מובילה לשום מקום, וניצמד לכביש הראשי? למעשה, למה שלא נחזור לשקרים הלבנים הקטנים האלה שלך?"
"או-קיי, מטיאס... אולי עודדתי את אימא שלך להרגיש שיש לה סיבה מלאה לצפות לעתיד..."
"עצה מעודדת."
"כי אתה בקשר עם מישהי, ולמרבה המזל זו לא אחת מהנשים שאימא שלך מסתייגת מהן."
"ככל שאני שומע יותר, כך אני שואל את עצמי יותר אם לך ולאימא שלי יש נושא שיחה נוסף חוץ ממני."
"אנחנו אף פעם לא מדברות עליך!" התפרצה ג'ורג'י, שדעתה הוסחה לרגע, בגלל האגו הנפוח של האיש. "היא התחילה לשתף אותי רק בגלל המצב... כמובן אני לא מתכוונת להגיד לה לשמור את הדאגות והפחדים שלה לעצמה... תסמוך עליי כשאני אומרת לך, שאני לא מעודדת אותה לדבר עליך!"
"בואי נשאיר את העניין הזה בצד, לבינתיים. אז אני מנהל קשר עם מישהי, שזוכה לאישורה של אימא שלי? אני מניח שבכל הנוגע לסיפורי אגדות, הסיפור הזה יכול להצליח – בתנאי שאני לא אידרש להציג לה את כלילת השלמות הזאת. כי אם כן, יידרש הרבה יותר מספין יצירתי, כדי להסתיר את הבקיעים בתוכנית שלך."
"טוב, אתה מבין, זה אולי פחות מסובך ממה שאתה חושב..."
היא כחכחה בגרונה. היא לא יכלה להמשיך – במיוחד כשהוא מיקד בה עיניים מוצרות, ומוחו הפיקח התאמץ לרדת לסוף דעתה. היא נשמה עמוק והזכירה לעצמה שזו הסיבה שהיא כאן – זו הסיבה שהיא עשתה את הנסיעה המעיקה הזאת ללונדון, כדי לפגוש אדם שתמיד חרפן אותה.
היא הגיעה לכאן עם משימה, כביכול. 
כן, היא פעלה מתוך דחף – אך דחף לא היה דבר מסוכן, מפני שמדובר במעשה טוב. עליה רק לצפות לטוב שיכול לצמוח ממנו. ולא להיבהל מהעיניים הללו בצבע שוקולד-כהה-מריר, שהחזירו לה מבט בעוצמה מרתיעה. 
"כולי אוזן."
"אמרתי לאימא שלך שאתה ואני זוג." אמרה בקול קורא תגר.
המשפט יצא בשטף והשאיר בעקבותיו דממה שהייתה סמיכה וצפופה וכה מעיקה, עד שג'ורג'ינה יכלה רק לבהות בסנדלים שלה ולייחל שהאדמה תפער פיה ותבלע אותה.
אוה, כמה שונה נראה הכול, כשהיא סיפרה לרוז. היא ראתה את פניה הכחושות של האישה המבוגרת יותר מוארות. רוז אפילו מחאה כפיים באושר, וג'ורג'ינה התענגה לרגע על הזוהר החמים, של הסבת אושר למישהי שהיא אוהבת. 
לפני שהשכל הישר התעורר. ואז כבר היה מאוחר מכדי לחזור בה מדבריה, והזוהר החמים התחלף באימה קפואה ודביקה.
כאן, עכשיו, היא תהתה איזה דיבוק נכנס בה. איך לעזאזל היא חשבה שזה רעיון טוב? היא נסעה ללונדון, מתוך כוונה לעמוד על שלה ולהיאבק על עמדתה, אך היא שכחה כמה מבהיל יכול מטיאס להיות.
למה הדחף דהר קדימה לפני השכל הישר?
"סליחה?" מטיאס היטה ראשו, בהבעה של אי-אמון עז. "אני חושב שאולי לא שמעתי אותך טוב..."