פתח דבר
ראשית המסע שלי אל יצירתו של ס. יזהר, שספר זה הוא פריו, היתה ניסיון להבין את סוד פעולתו של הטקסט היזהרי עלי כקורא. ניסיתי להבין מה יש במרקם הלשוני של יזהר, שיכול להעתיק את נשימתו של אדם ולהביאו לדמעות. משעשיתי דרך ניכרת לעבר היכולת להסביר כיצד המהלכים הלשוניים של הטקסט היזהרי מקבילים לתהליכים תודעתיים, פניתי להסביר את המוטיבציות הפואטיות למהלכים אלה, להישיר מבט אל המרהיב בלי להסב את העיניים החוקרות.
בשלב הבא ניסיתי לעמת את התובנות הללו עם העובדה שיצירתו של יזהר הרהיבה לא את עיניי שלי בלבד, אלא היה לה תפקיד בהיסטוריה התרבותית הישראלית. דמותו של יזהר כסופר היא אחד מפֵּרות הביכורים המרשימים ביותר של הניסיון ההיסטורי ליצירת יהודי חדש בארץ ישראל. הופעתו של הסופר ה'צבר' הראשון הציבה את יזהר כאחד מהמנסחים הבולטים של ה'צבריות', ומתוך כך גם של הישראליות. למבט המתפעל של הקורא הספרותי נוסף — מנקודת המבט העכשווית — גם מבט המבקש לראות במהלכים התודעתיים של הטקסט היזהרי חלק ממהלכים רחבים יותר של היסטוריה תרבותית.
הספר נכתב בזמן שבו נשאלות שאלות חדשות על היחס הישראלי למרחב הארץ־ישראלי. אמנם הציונות החלוצית ה'צברית' כבר אינה המובן מאליו התרבותי בישראל בת זמננו, אך היא עדיין משמשת משאב של מורשת המגולמת ב'דמויות אב' כמו יצחק רבין ואריאל שרון, שהיו ראשי ממשלה בעשורים האחרונים.
באופן אישי, הימים שבהם התחלתי את המסע הפרשני הזה היו גם הימים שבהם עברנו, אשתי ואני, לבית הוריי במושב גני טל שבגוש קטיף, כדי לארוז אותו. הלכתי לשם ובידי הכרך ארבעה סיפורים, שבו שילב יזהר בין השאר גם את 'סיפור חרבת חזעה'. הקווים שנמתחו בין הקיץ ההוא לבין 'סיפור חרבת חזעה' ליוו אותי כסימן שאלה גדול המבקש תשובה — ובאופן מסוים היא ניתנת כאן, בספר זה. עם זאת ניסיתי להביט ביזהר וביצירתו לא רק מנקודת המבט של ההווה, אלא להחזיר את היצירה לקרקע גידולה ולמקום שאותו תפסה בהיסטוריה של הספרות העברית ושל החברה הישראלית.
שני המהלכים שעברתי אורגים את הספר הזה מחוטים של התפעלות לצד חוטים של התבוננות היסטורית ביקורתית יותר. מהספר לא נעדרת הקריאה ה'מיסיונרית' של הספרות, ניסיונו של מורה לספרות לגלות את יופייה הגנוז של יצירה, שהכול מכירים בערכה אך מעטים מצליחים ליהנות ממנה בקריאה יחפה. לפיכך יכול ספר זה לשמש מבוא למי שמבקש להתחיל לקרוא ביצירת יזהר וליהנות ממנה. לשם כך הארכתי לעתים בציטוטים מיצירתו של יזהר, אולי מעבר למה שנצרך לטיעון, כדי לשתף את הקורא ביופי שלעתים נבלע בתוך היצירות השלמות.
לצד הקריאה המבקשת לעמוד על היופי והעדנה, הספר מבקש לכרוך את המאפיינים הייחודיים של יצירת יזהר — שחלקם עולים מתוך המסורת הביקורתית והמחקרית הענפה של יצירתו — עם מוטיבציות פואטיות הנובעות מהיותו של יזהר מייצג של דורו (תפקיד שאליו התכחש בתוקף) במציאות ההיסטורית רבת־התהפוכות של תקומת מדינת ישראל. מוטיבציות פואטיות אלו קשורות להתמודדות עם הציפיות והאתגרים שהונחו לפני יזהר ובני דורו. מלבד היותו מבוא ליצירת יזהר, יש בספר זה טענה רחבה יותר על המערכת הספרותית העברית בתוך ההקשר של התנועה הציונית, המבקשת להעניק משמעות לאומית לקיום היהודי, וכן טענה על תפקידו של ה'צבר' ביצירת הזהות הישראלית.
*
יסודו של ספר זה בעבודת דוקטור שכתבתי בתכנית הבין־תחומית לפרשנות ותרבות באוניברסיטת בר־אילן, בהנחייתה של ד"ר רחל אלבק־גדרון. דרכה של עבודת דוקטור שהיא חייבת בדין וחשבון אינטנסיבי למתודולוגיה שבה היא משתמשת, ובשל חיבתי לפילוסופיה דומני שמילאתי את החובה הזאת באדיקות נלהבת. בספר המוגש לציבור הרחב חסכתי מן הקורא את הדיונים הנרחבים הללו, אף שחלק מהם מצאו בכל זאת את דרכם — בקצירת האומר — לפרק המבוא ולהערות השוליים. המעוניינים במהלכים התאורטיים האלה ימצאו את דרכם אל העבודה שכתבתי כתלמיד מחקר.
מלבד מקורות ההשפעה הכתובים, המצוינים כנהוג בהערות השוליים, תרמו לדרכי אל יצירת יזהר גם שיחות רבות והתייעצויות בעל פה, וברצוני להודות על כך.
ראשית העיון המחקרי שלי ביצירת יזהר נערך בהדרכתו האדיבה של פרופ' אריאל הירשפלד, שעודד אותי לפרסם את הדברים שכתבתי במסגרת סמינר על ימי צקלג. הסמינרים של פרופ' הירשפלד, שהמשכתי להגיע אליהם גם אחרי סיום חוק לימודי, ממשיכים להיות עבורי מופת של הוראת ספרות שיש בה מחקר ספרות וגם פיתוי לספרות ו'מיסיון' של ספרות. אני מודה לפרופ' הירשפלד על ליווי ארוך שנים בחיוך ובעצה, בבית ובאוניברסיטה.
ד"ר רחל אלבק־גדרון, מן המחלקה לספרות עם ישראל באוניברסיטת בר־אילן, מלווה אותי מאז כתיבת עבודת המוסמך. הנחייתה התגלתה כמתת חסד של יחס רציני, עמוק ונדיב לחניכה האינטלקטואלית ולמעשה האינטלקטואלי עצמו, מן הניסוח ועד דקויות של יושרה. ההקשבה והקריאה של ד"ר אלבק־גדרון היו מעורבות ופתוחות, בלי כל ניסיון לכפות דעה ולו ברמז, ועם זאת חודרות ונוגעות בביקורתיות שלהן. תודה רבה.
התכנית הבין־תחומית לפרשנות ותרבות באוניברסיטת בר־אילן היתה לי בית תומך במשך שנים. תודה לתכנית ולפרופ' אבי שגיא שעמד בראשה ותמך בכל לב בעבודתי. במסגרת לימודיי בתכנית זכיתי במלגת נשיא האוניברסיטה, שסייעה לי במחקר. פורום ספיר לחקר תרבות במכללת ספיר, בראשותו של ד"ר איתן גינזבורג, ופורום החוקרים הצעירים במכון וייצמן לחקר הציונות ומדינת ישראל, בראשותה של פרופ' אניטה שפירא, שימשו ועדיין משמשים לי קבוצות עמיתים תומכות שבפניהן הצגתי חלקים מהמחקר. קיבלתי מפורומים אלה הרבה. עיבוד עבודת הדוקטור לספר נעשה בתמיכתה של המחלקה למדעי היהדות באוניברסיטת מקגיל, בראשותו של פרופ' אריק קפלן. המחלקה העניקה לי שנתיים כעמית על שם סימון ואתל פלג, ואפשרה לי להמשיך במחקר ולעבדו לכדי ספר בהנחייתה של פרופ' יעל הלוי־וייס. על כל אלה תודה. ותודה גם לאולם הקריאה למדעי היהדות בספרייה הלאומית, שבו נכתב רוב הספר, לספרניות הוותיקות אלונה אבינזר, רותי פלינט, ציפורה בן־אבו ועליזה אלון, וכן לקוראים הקבועים.
אני מבקש להודות לחוקרים ששיחות אתם סייעו לי בדרכי. תודה לפרופ' עדי אופיר, לפרופ' ניצה בן־ארי, לפרופ' אבידב ליפסקר, לפרופ' איריס מילנר, לפרופ' דניס סובולב, לפרופ' תמר סוברן ולד"ר חמוטל צמיר. תודה לד"ר מיכל ארבל על תובנת עומק של הנוסטלגיה ב'אפרים חוזר לאספסת'; תודה לפרופ' דן מירון על הערה חשובה ורגישה על הסיפור 'השבוי'; לד"ר חנה סוקר־שווגר על האמון והתמיכה; תודה לפרופ' אבי בראלי על הקריאה המדוקדקת וההערות החשובות למאמר המבוסס על פרק ב בספר; תודה לפרופ' יעל וייס־הלוי על הערה חשובה בעיבוד עבודת הדוקטור לספר; תודה לנועם לסטר על העריכה העדינה והרגישה שהצילה אותי מטעויות. הדרך שעברתי בכתיבת העבודה לא היתה כה יפה ללא השיחות הארוכות והקצרות עם חברים ועמיתים, בהם ד"ר איתמר ברנר, ד"ר שי זקס, ד"ר חנן חריף, ד"ר לילך נתנאל, בני ספיר, ד"ר חזקי שהם ורבים אחרים שעמם חלקתי תובנות ומהם קיבלתי כיוונים לחשיבה. תודה לכולם.
תודה מיוחדת להוריי, שנטעו בי את אהבת הנופים שעליהם מדבר יזהר. תודה לאימא שבחזרתה ממועדון הזמר של עמק הירדן היתה שירת הארץ בפיה, תודה לאבא על ההשראה שממנה עושים דברים גדולים. תודה גם על התמיכה שסייעה לי לעבור את שנות הלימודים. תודה לנעה שנשאה את עול הדרך של העבודה הזאת; את השמחה הגואה של גילוי רעיונות בספרים, את התסכול בשל עיכובים וערפול, את עול הילדים כשהייתי מרוכז בעבודתי. תודה על בינת הלב שאפשרה לה להעריך לטוב או למוטב חלקים גדולים בעבודה הזאת גם בלי לקרוא את כולה.
לצד מעגלי המלומדים והמעגל האישי, יש בעיבוד עבודות מחקר לכדי ספרים הפונים לקהל הרחב מעין פריעת חוב של מלומדי האוניברסיטה לחברה הסובבת אותם. קיומן של אוניברסיטאות איננו מובן מאליו. הן מתקיימות בתוך חברה התומכת בהן בכבוד ובכסף. כחוקרים אנחנו מחויבים להחזיר לחברה משהו ממה שניתן לנו, ואני רואה בספר זה התחלה של פריעת חובי לחברה. בדברי על יצירתו של יזהר אני מבקש להציע כמה שבילים אל היצירה הספרותית המפעימה המונחת על מדפי הספרים שלנו, ובכך לרמוז אל האפשרות לראות את עצמנו באור חדש.