שוברל

ראשית
 

המטוס שאמור להנחית אותנו במינכן בדרכנו לאוסטריה, חג כבר כשעה מעל לעיר, בציפייה לאישור נחיתה במזג אוויר סוער ומושלג.

הרגשת הבחילה שמלווה אותי בכל פעם שאני מתקרבת למחוזות של האנשים ההם, שמארצותיהם נפתחה הרעה, מתעצמת מביקור לביקור. ובכל זאת אני לא נכנעת לתחושות הלב, ואין לי הסבר הגיוני להתנהגותי. וכך, אני חוזרת ודורכת על האדמה הארורה, העקובה מדם ומשנאה, שאין לה שיעור.

המטוס עדיין חג מעל לעיר, ואני נזכרת באחד מביקורי החורף שלנו באוסטריה. ארץ קסומה יש להם לאוסטרים, היא נדמית בעיניי לאחת הארצות שבורכו בנופים הנפלאים ביותר שנבראו בימי בראשית. בכל אחד מסיוריי במעלות או במורדות האלפים האוסטרים נעתקת נשימתי מפליאה ומהכרת תודה לבורא עולם.

באחד מביקוריי התיידדתי עם הלגה, אוסטרית מקומית, בת גילי, ויחד היינו יוצאות למסעות, וגומעות קילומטרים ארוכים מדי יום.

לקראת סיום שהייתנו במקום, בעוד אנחנו מקפצות להנאתנו בין השלוגיות המבהיקות, הנחיתה עלי, המקומית, את השאלה, והקשתה: "איך יהודיה כמוך מסוגלת לחזור לגיא ההריגה של עמך?"

קיוויתי, שהאדמה תפצה את פיה ותבלע אותי בו במקום, אך מאחר שנשארתי נטועה במקומי, נשמתי נשימה עמוקה וכואבת, ועניתי בתום לב, שמאחר שאלוהים ברא את העולם בעבור כל ברואיו, גם אני מרגישה עצמי זכאית ליהנות מיפי הטבע.

תשובה דחוקה ולא משכנעת עניתי, הרי אפילו את עצמי לא הצלחתי לשכנע...

מחשבותיי נודדות ומובילות אותי לאותו יום בהיר, עת שמתי פעמיי לעבר אחד הקרחונים, שנחים להם בשלווה בארץ ההיא.

עמדתי נפעמת מהמראה נורא ההוד של ההרים המושלגים, של השלג הרב שאין לו קץ, שאפף אותי כשנשאתי עיניי אל עבר ההרים, ממורדות הרכבל שהזמין אותי להצטרף אליו בדרכו למרומים.

מיהרתי אל קופת הכרטיסים ורכשתי לי כרטיס. "לתחנה הסופית, אל המקום הגבוה ביותר", ביקשתי מהקופאית החייכנית.

כרטיס העלייה לרכבל נשמט מידי, מן הסתם מרוב התרגשות. גבר כסוף שיער התנדב מיד להרים אותו. חייכתי אליו בהכרת תודה, והוא מצידו הזמין אותי להצטרף אליו ואל שלושת חבריו הגרמנים, שכבר חיכו בקרון הרכבל.

אווירה נעימה שררה בקרון. התלוצצנו כולנו על ענייני דיומא, ונהנינו מהנוף המרהיב שנפרש לרגלינו וחיפה על ראשינו.

"לאנשים שחיים במדבר ורוכבים על הגמלים אין מושג מה הם מפסידים", אמר מי מהגברים בחיוך.

"ואילו אתם אינכם מכירים את תחושת ההוד, את הרגשת הבראשית שנוסכת השלווה המדברית", תרמתי אני את חלקי לשיחה.

חבריי לקרון הינהנו בראשיהם, ונראו מהורהרים.

"האם את איטלקיה?", שאל אותי לפתע מי מבין הארבעה. "אני, איטלקיה? לא. אני מישראל", מיהרתי לענות.

בקרון הושלך הס, ניתן היה להאזין להולם הלב של היושבים בו. את המתח שנוצר אפשר היה לחתוך בסכין.

כשעצר הקרון בתחנת הביניים נפרדתי מהם בבעתה, וברחתי משם כל עוד רוחי בי.

הרוח משחקת במטוס שמתנדנד מצד לצד. אני מתקפלת על המושב, עוצמת את עיני, ומחשבותי נודדות...

אלוירה, האוסטרית מקיצבוהל, נדחקת לתוכם. האשה כסופת השיער, נעימת הסבר, הואילה לארח אותנו תמורת מיטב כספנו, ב"צימר" שבביתה שעל ראש הגבעה.

צמד תוכים היו לה, לאלוירה, שהיו כלואים בכלוב שבחדר האוכל. ומה עושה ילדי בן החמש? בוקר אחד הוא ניגש לכלוב ובהחלטה נחושה פותח את דלתו ומשחרר את התוכים לחופשי. "מסכנים", אמר. "למה הם צריכים להיות כלואים בכלוב?"

כל מה שנותר לאלוירה היה לנופף לציפורים לשלום, ובכך להיפרד מהן לנצח.

אלוירה, נאמנה למסורת של הכנסת אורחים ושבויה בתרבותה, לא גערה בנו, אבל המבט שבעיניה אמר הכל...

עזבתי את ביתה של אלוירה בהרגשת סיפוק...

"קיבלנו אישור נחיתה", ספק מבשר, ספק מאיים הקברניט של מטוס ארקיע הישראלי.

"איזה כיף, הגרמנים 'מרשים' לנו לנחות על אדמתם". הרגשת הבחילה בנשמתי מתגברת ושפתיי ממלמלות: "למה, למה אני בכלל נוסעת לשם?"

*

"שוברל", צוהל התימהוני המדובלל לקראת אבא שלי, "שוברל". ואבא שלי מחייך אליו. חיוך עצוב מחייך אבא שלי, וטופח לו, ספק בידידות, ספק בחמלה, על כתפיו.

"למה הוא אומר לך שוברל?" אני מושכת בידו של אבא.

"געגועים", עונה לי אבא, "האיש הזה חי בעולם דמיוני."

אבא ניגש אל האיש העטור זקן שגדל פרא על פניו העגולות המבליטות זוג עיניים מיוסרות, שמתרוצצות כאחוזות תזזית וכאילו מנסות לברוח, או אולי לשקוע בתוך ארובותיהן. הוא מחבק את כתפיו המכוסות במקטורן מרופט, שניכר עליו שידע ימים טובים יותר, ומציע לו סיגריה.

האיש מצית את הסיגריה, מושך ממנה עשן וממשיך למלמל "שוברל, שוברל".

אני מנסה לשווא להיזכר מה נאמר, והאם בכלל החליפו השניים מלים, וכל שאני מעלה בזיכרוני הוא המבט המעורפל של האיש שנעלם עימו במעלה הרחוב.

"האיש ניצול שואה", מסביר לי אבא, "והוא מחליף אותי בשוברל אחד שהיה, מן הסתם, קרוב אליו מאוד".

מאז שאני זוכרת את עצמי היו ניצולי השואה חלק מהוויתי.

חייתי בתוך בועה גדולה והאוויר שינקתי ממנה נשאב מתוך תהומות האופל, או מה שאנשים קוראים — השואה.

אנחנו, אבא ואני, ממשיכים בדרכנו, להקות של ציפורים חולפות מעל לראשינו.

"אבא'לה, תסתכל, נחליאלים. עוד מעט יגיע החורף. המורה סיפרה לנו היום, בשיעור מולדת, שהנחליאלי הוא המבשר את החורף."

נשאנו את מבטינו לעבר צמרות עצי השיקמים שצמחו להם ממש באמצע הכביש שברחוב המלך ג'ורג', שנקרא על שם המלך של אנגליה.

"ואתה יודע, אבא, הציפור תחזור אחרי החורף אל הארצות הקרות שמשם היא באה אלינו. כמו שחיים נחמן ביאליק, המשורר הלאומי שלנו, כתב בשיר שלמדנו בכיתה:

"שלום רב שובך ציפורה נחמדת,

מארצות החום אל חלוני..."

"אני חושב שיהיה נחמד אם הנחליאלי החמוד הזה שמנפנף לו בזנבו יישאר אצלנו במקום לחזור אל המקום הנורא שממנו הוא בא", נדחקו המילים מפיו של אבא. הוא נשא מבט מצועף אל עבר הציפור ששייטה לה בנחת בין צמרות העצים.

ענן של שתיקה עצובה, הכל כך מוכרת, מרחף מעלינו. אפילו קולות הציוץ העליזים של הנחליאלים לא הצליח לחדור דרכו.

קבוצה של ילדים צוהלים חוצה את דרכנו. "בואי איתנו לאכול פלאפל", מזמינה אותי מרים השמנה.

ומוטי מפציר בקולו המתנגן, המסגיר את נטיותיו המוסיקליות, ומנסה לשכנע: "אנחנו הולכים לאכול פלאפל בשוק בצלאל, אצל עזרא, אצלו הפלאפל הכי טעים... כדאי לך לבוא איתנו".

ואני, מרחפת עדיין בענן העצבות שנפרש מעליי, אוחזת בידו של אבא וממלמלת לעברם: "אולי בפעם אחרת..."

לא נתתי את הדעת שמעבר לעולמי זה מתנהלים להם חיים אחרים, חיים אופטימיים ומבטיחים, שונים מאלה ששירבטתי בקולמוסי, כעבור שנים, ברגעים הרבים של עצבות שהייתי אפופה בהם.

היו אלה נסיונות לחלוק עם הנייר, הסובל בשקט כל מצב רוח, וגם חרוזים שלא תמיד בדיוק מתחרזים, כמו אלה הבאים:

מדי בוקר, כאשר מסיר שר השינה את חסותו מעליך

בדיוק ברגע שבו הגחת לעולו של עולם,

נפתחת מלחמת קיום, קשה ומעיקה, בעל כרחך

ואינך יכול לסור הצידה. זו דרכו של עולם.

על חיים מלאי אושר מהתלות האגדות,

אבל רק פתי גמור יאמין...

וכך המשכתי וחרזתי כהנה וכהנה חרוזים, שהיו אספקלריה להלכי הרוח שלי.

חשבתי לתומי, שבני האדם הובאו אל עולמנו זה רק כדי לשרוד.

צהלות הילדים, שעל כתפיהם לא מונח עול מעיק, שמסוגלים למלא את ריאותיהם באוויר של שמחה, של קלות דעת ועליצות, היו זרות לי.

המושג של הנאה, של חיים שיש בהם שמחה, לא היה קיים במילון שלי, כבת יחידה להורים מבוגרים ניצולי שואה.

על חיים מאושרים קראתי רק באגדות. וכטוב יד הדמיון, מצאתי למסכנים, כמו קרובו של שוברל, מקום של אהבה לחיות בו, מקום שיגן עליהם ויושיע אותם מהגיהינום של עצמם.