נפשות על הקצה

פרק ראשון

מפי סופר הצללים

גבר, כבן חמישים, בשם דניאל, נפל אל הבור שנפער. הוא שמע את צרחות הנופלים ואת קולות הנהי שבקעו מהם עקב נפילתם ומכאוביהם. דניאל נטל אבן ובציפורניו רשם עליה את שמו ואת תאריך האירוע הבלתי נשכח. לפרטים האלה, שחרת במו ידיו, הוסיף את הכיתוב: 'אם אמות אבקש לרוקן את כיסיי ואם אחיה אבקש לחשוף את כל מעשיי'.

הוא קם מנפילתו ומישש את כל איבריו הגלויים כדי לוודא שהוא עודנו שלם, אף על פי, שישותו ונשמתו דמו לו מנוקבים ומחוררים, נקבים נקבים וחלולים חלולים, ופחדיו, שפרצו מגופו וזחלו אל קרבו, הזכירו לו מחשבות על מוות המתקרב אליו, אמנם בעצלתיים, אולם בוודאות גמורה, שאינה מוטלת בספק, עד שמילאו את חלציו וסתמו לחלוטין את גרונו לבל ישמיע קול נהי או תשובה לשאלות הרבות, שדומה כי התקוממו והתפרעו מול גופו הדווי.

עוד הוא לכוד בקרעי שרעפיו, כבתוך רשת שסגרה עליו, והנה מבטו נפל על אישה, שטרם ראה מקודם וידע שהיא, גם היא, כלואה בבור הזה כמוהו. היא שלחה לעברו חיוך חיוור שחשף שני טורי שיניים צחורות. הוא הוסיף להתבונן בה. ראה לחיים חדות ושפתיים, מפיקות חיוך קלוש, שנח על פניה כמסתיר סודות שאין לפענחם.

'אולי נרקוד משהו?' הוא ניסה להצחיק אותה.

היא לא צחקה.

'אני שומע את פעימות ליבך מנגנות מין ריקוד' הוסיף, בכוונתו להתבדח, לחפות על המצב המוזר שבו שניהם היו נתונים בהיותם לבדם.

'לרקוד'? — שאלה בתמיהה. 'לבדנו? במצב הסופני בו אנחנו נתונים'?

'ממילא אנחנו לבדנו כאן, לא'? ניסה לשבור את המתיחות שהשתררה. שום דבר כבר לא ישתנה, גם לא יחזיר את המצב לקדמותו, לא אחורה, אף לא קדימה.

למרות הפחד הטמיר, שקינן בה, היא ניסתה לחייך ומפיה בקע חיוך יפה כשהצמידה את כפות ידיה אל רקותיה.

'במה אתה מתבונן, בי'? שאלה בלחישה.

'אנחנו שנינו לבדנו', מלמל, 'אחרי רעש האדמה התרוקן הכול. שנינו נותרנו כאן, רחוקים מכול הפצועים והמתים; אני נראה לך כאילו צצתי באיזה מדבר צחיח אחרי אובדן האמון, הביטחון והאהבה'.

הוא הניע את ראשו ברצותו לאשר את דבריו הכואבים. 'עכשיו הכול אפל ודומם, הוסיף כדי להמחיש את דבריו, 'לא רוצה להישאר, גם אני, אפל ודומם. גם לא שבור ויבשושי. בואי נזכור, שגם קוץ בודד במדבר הוא פרח', ניסה לחייך ופרש את זרועותיו לצדדים כאילו חשש, שאם יפסיק את דיבורו, כי אז תשתרר שתיקה מאיימת ומחריבה ושניהם יטבעו בה מן הסתם בלי יכולת להיחלץ.

הבור, בו הם שהו, היה אפוף צינה, דממה וחושך. הוא התקרב אליה ונגע בלחיה בפתאומיות שהפליאה גם אותו וחש כאילו ידו נגעה בחודו של תער שהתקהה. היא נרתעה לאחור, גם מן הפתאומיות בה נקט. חיוך מבויש נפרש על שפתיה. פניו שלו השתנו עכשיו. נעשו חמורי סבר. הנה, בסופו של דבר, חשב דניאל בליבו, אנשים ממלמלים לעצמם, תוך רמאות והטעייה, חושבים שהגיעו אל כל מיני מחוזות מבלי שיתכננו ויכינו את עצמם לכך מקודם, שוכחים את שמותיהם, את הביוגרפיה שלהם והם מתפרקים לאיברים מפוזרים, תועים ומתעים. הנה עתידם, כל עתידם, נשאב פתאום אחורה אל העבר האבוד, שהופך למערבולת, ממש מתפצל בקפיצתו המטורפת אל מין רכבת שדים; ויתרה מזו, הם אינם יכולים לשתף בהרגשה זו אף אחד מן המקורבים להם, ודאי אם לא יצרחו או ישקשקו.

כך דימה את עצמו, עומד מפוחד בלתי בטוח שיוותר לו איזה יורש בכל העבר האבוד, שהשתרר לנגד עיניו פתאום.

פניו של דניאל נראו חיוורים מאד, שפתיו נעשו קפוצות, אפו נעשה מן הסתם חום־סגול. את שערו, שחפף לפני צאתו מן הבית, הוא אינו יכול לראות או לחוש. הוא בלע את רוקו המועט והיבשושי, באין לדעת אם יבואו לחלץ אותם, אם בכלל יבואו; והרי אין מי שימדוד את הזמן, שאין כל אפשרות למדוד אותו בתוך הבור הארור הזה, כשהגוף תוקף את עצמו, בתוכו, ואנחנו שרויים בתחתית הזאת הנתונה באפילה. דניאל דימה כי הוא שומע רעש. בעצם הוא היה בטוח ששמע רעש כלשהו המתקרב ומתקדם אליהם. האישה ראתה אותו מלקק את שפתיו. הוא נשאר עומד לפניה. שפתיו נחו, בשרניות וחושניות, בתוך אותה נוכחות כואבת של שניהם. אותו קיום בלתי אפשרי העמיד אותם בתוך מלכודת משותפת, מבלבלת. היא הסתכלה בפניו המתוחים, שצבעם היה חיוור, כאילו הוארו תחת נורות חשופות. היא הנהנה בראשה ללא כל אומר, שולחת באיש מבט של תדהמה.

'יש אנשים, שזוכרים כדי לספר איזה סיפור' — אמרה בקול, שניסתה להשמיעו כיציב 'ואילו אני מספרת כדי לשכוח', הוסיפה, 'ואם אני רוצה לשכוח, סימן שאני זוכרת היטב את עצמי, אני רוצה להבין את עצמי. כך, בעצם, אני משתדלת לקרב את עצמי אל עצמי'. היא הפסיקה לדבר והתבוננה בדניאל ארוכות.

'אתה איש גרוש, אני מניחה' — אמרה פתאום.

'אכן, אני גרוש' — ענה דניאל וחיוך מאולץ נפרש על פניו.

'שנינו מחכים שיבואו לחלץ אותנו, להציל אותנו', מלמלה, כאילו לעצמה.

'בעצם', היא הוסיפה לאחר רגע של שתיקה, 'הוטל על שנינו לשהות במקום הארור הזה'.

הנה פניו חיוורים מאד, שפתיו קמוצות, היא מלמלה לעצמה אחרי ששבה והסתכלה בו. 'ואני מחכה שיבואו לחלץ אותנו', שוב אמרה לעצמה בלי קול.

'אני מציעה ששנינו נספר זה לזו את סיפורינו' אמרה פתאום והוסיפה 'כלומר, עד שיבואו לחלץ אותנו. אני מציעה, שכל אחד מאתנו יגלגל את סיפור חייו, כפי שהוא חש ורואה אותו. בייחוד את סיפור הגירושין שלו. כך נעסיק את עצמנו ונעביר את הזמן עד שיבואו לחלץ אותנו', חתמה האישה בחיוך מבויש.

דעתו של דניאל נחה מן הסתם שעה שהביט בה. עכשיו זה עומד לקרות ויהי מה, אמר לעצמו ומיקד את עיניו בעיניה החומות של בת שיחו.

'בבקשה, את תתחילי' — אמר לה והושיט את זרועותיו לצדדים כמציע לה את הבמה.