העולם התחתון של בוסטון 6 - קונור
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
העולם התחתון של בוסטון 6 - קונור
מכר
מאות
עותקים
העולם התחתון של בוסטון 6 - קונור
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

העולם התחתון של בוסטון 6 - קונור

4.5 כוכבים (48 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    ניתן לרכישה גם במארז

    תקציר

    כשהגעתי למועדון של המאפיה האירית למטרת עבודה, חיפשתי הגנה.
    לא תיארתי לעצמי בשום שלב שאצטרך להתגונן מפניו.
    קונור או'קלהאן היה בדיוק הסכנה שאליה נמנעתי להיקלע. הוא היה יפהפה כמו חטא ועם מבטא לוהט יותר משל אל השאול, אבל כאן הסתיים הקסם. הוא היה קשוח, ציני, קר ועצבני ברמות.
    ובגלל כל אלה, הופתעתי כשהניח לפניי בחירה: להתחתן איתו או לאבד את חיי.
    זמנים נואשים דורשים צעדים נואשים.
    למדתי לעשות מה שצריך כדי לשרוד בעולם הזה – ונראה שזה כלל חתונה עם מאפיונר. לא משנה מה הוא חשב, מבחינתי זה היה עניין זמני.
    הרי היה ברור שגם ככה הכול בינינו יהיה זיוף אחד גדול. לא התכוונתי לשכב איתו או להתאהב בו, רק לשמור על עצמי מפני אלו שביקשו את מותי.


    קונור הוא הספר השישי והאחרון בסדרת המאפיה המצליחה העולם התחתון של בוסטון. קדמו לו הספרים: קרואו, ריפר, גוסט, סיינט וקרוק, שכל אחד מהם עוסק בדמויות אחרות ובעל סוף סגור.

    פרק ראשון

    פרולוג
    קונור
     
    אבא שלי אמר לי שיש שני דברים בלתי־נמנעים בחיים. מוות ומאסר. מהרגע שבית החולים חתם על תעודת הלידה שלי, שנותיי היו ספורות. זה בדנ״א שלי, אמיתי כמו הדם האירי הזורם בעורקיי.
    מאז ומתמיד, אבא נכנס ויצא מהכלא. הוא אף פעם לא חי חיים מסודרים. הוא ניסה, כמה פעמים, אבל אחרי שבוע־שבועיים של צליית המבורגרים, הוא חזר לתכנן את השוד הגדול הבא. אני חושד שהוא תמיד ידע שזה יזרז את מותו. אבל כששאלתי אותו על זה פעם, הוא אמר לי שהוא מעדיף ללכת בפיצוץ גדול של תהילה מאשר להיחנק מסוכריית ג'לי בבית אבות.
    כשהייתי ילד, חשבתי שיקרה לי בדיוק אותו דבר. איזו עוד ברירה הייתה לי? גדלתי על הרעיון שהדרך היחידה להתפרנס היא לגנוב משאיות ולשדוד בנקים. אם רוצים משהו בעולם הזה, צריך לקחת אותו בכוח.
    ולכן, כשאני עומד כאן עכשיו, בדרך לגמור את החיים בפיצוץ גדול, אפוף בלהבת תהילה משלי, אי־אפשר לומר שאני מופתע מגורלי.
     ההבדל היחיד הוא שאני לא מתמודד כאן עם מאבטח או שוטר אלא עם שישה חברים בכנופיית לנוקס היל.
    בתרחיש הטוב מכולם אני אספיק לירות פעם אחת לפני שהם יחסלו אותי ואני בהחלט מתכוון שלירייה הזאת תהיה משמעות. הבן זונה החלקלק עם השיער המשוח לאחור בג'ל והעיניים הקטנות יחטוף חתיכת עופרת בפנים גם אם זה הדבר האחרון שאעשה בחיי. כל מה שיקרה אחר כך יהיה שווה את זה.
    אני משפשף את הקעקועים שעל זרועי ומישיר אליו מבט. האלכוהול בגוף כמעט מפרק אותי כשאני מושיט יד לאקדח. כשהאדרנלין גבוה, הכול נראה מהיר ומוגבר יותר.
    ליבי רועם וכפות ידיי מיוזעות. חייתי את הרגע הזה מאה פעמים בראשי, בלי להסס לגבי אופן ההתרחשות. אבל המציאות תמיד שונה מהדמיון. כשהחרא שעומד מולי במחסן מבין מה קורה, אני לא חש את ההקלה שלה ציפיתי.
    ספק מכרסם בי. כדור בראש יהיה מהיר מדי, חסד שלא מגיע לו. אם יתמזל מזלי, אצליח ליהנות מסבלו רק לשנייה או שתיים לפני שהגולגולת שלי תיסדק ותתנפץ לרסיסים על רצפת הבטון. אבל אין לי עוד אפשרויות. החבורה שלו סוגרת עליי כשאני מרים את האקדח ומסתכל לו בעיניים.
    ״בשביל בריידי.״
    רצף של תנועות מהירות מתרחש כשכולם מושיטים יד לאקדחיהם ולרגע אני תוהה אם אבא שלי היה אומר שפעלתי נכון. מבחינתו תמיד שגיתי אבל הייתי רוצה להאמין שהוא היה אומר לי שרק במקרה הזה הוא גאה בי.
    וגם בריידי.
    אבל הפנטזיה הזאת נגזלת ממני לפני שיש לי הזדמנות לממש אותה. כשאש יריות פורצת סביבי, יש רק מחשבה מזוויעה אחרונה אחת. פישלתי כאן כי הם הקדימו אותי.
    בתוך רגע ארגיש את הלם הכאב והאש כשהקליעים יפלחו את עורי. עוד שנייה עוברת, ואז שתיים, ואני עדיין עומד. לא יריתי אף ירייה אבל כשאני מביט סביבי, כנופיית לנוקס היל בורחת כדי להסתתר.
    אני מדדה אל הקיר ומתחבא מאחורי מחיצה בעודי מנסה להבין מה קורה. הרבה צעקות. כמה אנחות שקטות ממקום כלשהו בפינה. אני לא יודע כמה זמן זה נמשך אבל כשיש הפוגה, אני יוצא החוצה בבהלה, מחפש את המטרה שלי. במקום זאת, אני נתקל בקצה של קנה קר שמוצמד לעורפי.
    ״אל תקום, בחור,״ מורה הפולש האירי. ״לאן נדמה לך שאתה ממהר בדיוק?״
    אני מנסה להתנער ממנו כשעיניי סוקרות את המחסן ומחפשות את החולצה הכחולה. אני מוצא אותה מציצה מתוך ערמת הארגזים לאורך הקיר ורגליי נעות לכיוון הזה לפני שהמוח שלי מצליח להדביק את ההיגיון. אני מתקרב בחצי צעד למטרה שלי לפני שהאיש מאחוריי תופס אותי שוב ומשליך אותי לרצפה.
    ״רק תן לי להרוג אותו,״ אני ממלמל, ״ואז תוכל לתקוע לי כדור בראש.״
    האירי מצמצם את עיניו ומביט אל חברו עם המשקפיים. הבחורים האלה לא סתם חברים בכנופיית רחוב עלובה. הם מגולחים למשעי וקשוחים. הטיפוסים שלובשים בגדים יפים מדי בשביל השכונה הזאת. אין שום ספק מי הם ומה הם. בהתחשב בעובדה שהמבטא שלהם דומה לשלי, הם יכולים להיות רק חלק מהסינדיקט האירי.
    ״ממתי כנופיית לנוקס היל התחילה לעבוד עם כאלה רכיכות?״ שואל הבחור עם המשקפיים.
    ״אני לא איתם.״ אני מביט לאחור ועוקב אחר ההבהוב הכחול. ״והוא יברח אם לא תיתן לי לטפל בו. התכוונת לעשות את זה בכל מקרה, אז זה כל מה שאני מבקש ממך. תן לי להיות האיש שיחסל אותו.״
     
    הייאוש שזולג מקולי מעורב באלכוהול שבעורקיי וזה לא שילוב מזהיר. המילים שלי נבלעות, התנועות איטיות וממש לא מעניין אותי מי המניאקים האלה. כשהם לא עונים לי, אני מתחיל לזחול לאחור על ידיי וברכיי בזמן שהם צופים בשעשוע.
    הבחור בז'קט העור מנענע את ראשו. ״אתה צריך לתת לו קרדיט על הנחישות.״
    צחוקו גווע כשאני שולף את האקדח ומתהפך על הרצפה, שיכור מכדי לקום. זרועי כמעט נופלת כשאני מכוון אל חולצתו הכחולה והאצבע רועדת על ההדק. אני במרחק שבריר שנייה מלירות כשהאיש עם המשקפיים ניגש ובועט את האקדח מידיי.
    ״תירגע, בחור,״ הוא אומר כשאני מגשש אחר האקדח. ״אתה לא יודע שאם אתה מחומם על הטמבל הזה... כדור בראש הוא לא הדרך לחסל אותו?״
    אני משתהה מספיק זמן כדי להרים את מבטי אליו. ״אז מה אתה מציע?״
    ״שאלה טובה,״ האיש השני עונה. ״שאלה שהחבר שלי כאן ישמח להסביר לך. אבל לאט־לאט, בחור. מה המניאק הזה שם עשה שהרגיז אותך כל כך?״
    הוויסקי בקרבי סוער ואני בולע את המרירות של האמת לאמיתה.
    ״המניאק הזה רצח את אחי הקטן.״
     
     

    עוד על הספר

    ניתן לרכישה גם במארז

    העולם התחתון של בוסטון 6 - קונור אשלי זווארלי
    פרולוג
    קונור
     
    אבא שלי אמר לי שיש שני דברים בלתי־נמנעים בחיים. מוות ומאסר. מהרגע שבית החולים חתם על תעודת הלידה שלי, שנותיי היו ספורות. זה בדנ״א שלי, אמיתי כמו הדם האירי הזורם בעורקיי.
    מאז ומתמיד, אבא נכנס ויצא מהכלא. הוא אף פעם לא חי חיים מסודרים. הוא ניסה, כמה פעמים, אבל אחרי שבוע־שבועיים של צליית המבורגרים, הוא חזר לתכנן את השוד הגדול הבא. אני חושד שהוא תמיד ידע שזה יזרז את מותו. אבל כששאלתי אותו על זה פעם, הוא אמר לי שהוא מעדיף ללכת בפיצוץ גדול של תהילה מאשר להיחנק מסוכריית ג'לי בבית אבות.
    כשהייתי ילד, חשבתי שיקרה לי בדיוק אותו דבר. איזו עוד ברירה הייתה לי? גדלתי על הרעיון שהדרך היחידה להתפרנס היא לגנוב משאיות ולשדוד בנקים. אם רוצים משהו בעולם הזה, צריך לקחת אותו בכוח.
    ולכן, כשאני עומד כאן עכשיו, בדרך לגמור את החיים בפיצוץ גדול, אפוף בלהבת תהילה משלי, אי־אפשר לומר שאני מופתע מגורלי.
     ההבדל היחיד הוא שאני לא מתמודד כאן עם מאבטח או שוטר אלא עם שישה חברים בכנופיית לנוקס היל.
    בתרחיש הטוב מכולם אני אספיק לירות פעם אחת לפני שהם יחסלו אותי ואני בהחלט מתכוון שלירייה הזאת תהיה משמעות. הבן זונה החלקלק עם השיער המשוח לאחור בג'ל והעיניים הקטנות יחטוף חתיכת עופרת בפנים גם אם זה הדבר האחרון שאעשה בחיי. כל מה שיקרה אחר כך יהיה שווה את זה.
    אני משפשף את הקעקועים שעל זרועי ומישיר אליו מבט. האלכוהול בגוף כמעט מפרק אותי כשאני מושיט יד לאקדח. כשהאדרנלין גבוה, הכול נראה מהיר ומוגבר יותר.
    ליבי רועם וכפות ידיי מיוזעות. חייתי את הרגע הזה מאה פעמים בראשי, בלי להסס לגבי אופן ההתרחשות. אבל המציאות תמיד שונה מהדמיון. כשהחרא שעומד מולי במחסן מבין מה קורה, אני לא חש את ההקלה שלה ציפיתי.
    ספק מכרסם בי. כדור בראש יהיה מהיר מדי, חסד שלא מגיע לו. אם יתמזל מזלי, אצליח ליהנות מסבלו רק לשנייה או שתיים לפני שהגולגולת שלי תיסדק ותתנפץ לרסיסים על רצפת הבטון. אבל אין לי עוד אפשרויות. החבורה שלו סוגרת עליי כשאני מרים את האקדח ומסתכל לו בעיניים.
    ״בשביל בריידי.״
    רצף של תנועות מהירות מתרחש כשכולם מושיטים יד לאקדחיהם ולרגע אני תוהה אם אבא שלי היה אומר שפעלתי נכון. מבחינתו תמיד שגיתי אבל הייתי רוצה להאמין שהוא היה אומר לי שרק במקרה הזה הוא גאה בי.
    וגם בריידי.
    אבל הפנטזיה הזאת נגזלת ממני לפני שיש לי הזדמנות לממש אותה. כשאש יריות פורצת סביבי, יש רק מחשבה מזוויעה אחרונה אחת. פישלתי כאן כי הם הקדימו אותי.
    בתוך רגע ארגיש את הלם הכאב והאש כשהקליעים יפלחו את עורי. עוד שנייה עוברת, ואז שתיים, ואני עדיין עומד. לא יריתי אף ירייה אבל כשאני מביט סביבי, כנופיית לנוקס היל בורחת כדי להסתתר.
    אני מדדה אל הקיר ומתחבא מאחורי מחיצה בעודי מנסה להבין מה קורה. הרבה צעקות. כמה אנחות שקטות ממקום כלשהו בפינה. אני לא יודע כמה זמן זה נמשך אבל כשיש הפוגה, אני יוצא החוצה בבהלה, מחפש את המטרה שלי. במקום זאת, אני נתקל בקצה של קנה קר שמוצמד לעורפי.
    ״אל תקום, בחור,״ מורה הפולש האירי. ״לאן נדמה לך שאתה ממהר בדיוק?״
    אני מנסה להתנער ממנו כשעיניי סוקרות את המחסן ומחפשות את החולצה הכחולה. אני מוצא אותה מציצה מתוך ערמת הארגזים לאורך הקיר ורגליי נעות לכיוון הזה לפני שהמוח שלי מצליח להדביק את ההיגיון. אני מתקרב בחצי צעד למטרה שלי לפני שהאיש מאחוריי תופס אותי שוב ומשליך אותי לרצפה.
    ״רק תן לי להרוג אותו,״ אני ממלמל, ״ואז תוכל לתקוע לי כדור בראש.״
    האירי מצמצם את עיניו ומביט אל חברו עם המשקפיים. הבחורים האלה לא סתם חברים בכנופיית רחוב עלובה. הם מגולחים למשעי וקשוחים. הטיפוסים שלובשים בגדים יפים מדי בשביל השכונה הזאת. אין שום ספק מי הם ומה הם. בהתחשב בעובדה שהמבטא שלהם דומה לשלי, הם יכולים להיות רק חלק מהסינדיקט האירי.
    ״ממתי כנופיית לנוקס היל התחילה לעבוד עם כאלה רכיכות?״ שואל הבחור עם המשקפיים.
    ״אני לא איתם.״ אני מביט לאחור ועוקב אחר ההבהוב הכחול. ״והוא יברח אם לא תיתן לי לטפל בו. התכוונת לעשות את זה בכל מקרה, אז זה כל מה שאני מבקש ממך. תן לי להיות האיש שיחסל אותו.״
     
    הייאוש שזולג מקולי מעורב באלכוהול שבעורקיי וזה לא שילוב מזהיר. המילים שלי נבלעות, התנועות איטיות וממש לא מעניין אותי מי המניאקים האלה. כשהם לא עונים לי, אני מתחיל לזחול לאחור על ידיי וברכיי בזמן שהם צופים בשעשוע.
    הבחור בז'קט העור מנענע את ראשו. ״אתה צריך לתת לו קרדיט על הנחישות.״
    צחוקו גווע כשאני שולף את האקדח ומתהפך על הרצפה, שיכור מכדי לקום. זרועי כמעט נופלת כשאני מכוון אל חולצתו הכחולה והאצבע רועדת על ההדק. אני במרחק שבריר שנייה מלירות כשהאיש עם המשקפיים ניגש ובועט את האקדח מידיי.
    ״תירגע, בחור,״ הוא אומר כשאני מגשש אחר האקדח. ״אתה לא יודע שאם אתה מחומם על הטמבל הזה... כדור בראש הוא לא הדרך לחסל אותו?״
    אני משתהה מספיק זמן כדי להרים את מבטי אליו. ״אז מה אתה מציע?״
    ״שאלה טובה,״ האיש השני עונה. ״שאלה שהחבר שלי כאן ישמח להסביר לך. אבל לאט־לאט, בחור. מה המניאק הזה שם עשה שהרגיז אותך כל כך?״
    הוויסקי בקרבי סוער ואני בולע את המרירות של האמת לאמיתה.
    ״המניאק הזה רצח את אחי הקטן.״