התנגדות 3 - זעם מושלם
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
התנגדות 3 - זעם מושלם
מכר
מאות
עותקים
התנגדות 3 - זעם מושלם
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

התנגדות 3 - זעם מושלם

4.7 כוכבים (14 דירוגים)

עוד על הספר

ניתן לרכישה גם במארז

תקציר

הספר המודפס במכירה מוקדמת, ברגע שהספר יגיע אלינו הוא ישלח אליכם.
שימו לב: המשלוח מותנה בזמני ההדפסה והאספקה של ההוצאה לאור. לפרטים נוספים >

קונור
הייתי לא יציב. לא צפוי. שקוע כולי בזעם מכלה. חיפשתי דרכים להתמודד עם מי שהפכתי להיות ועם כל הדברים שעוללתי. כבר לא הכרתי את עצמי, לא היה לי אכפת מאף אחד ומשום דבר מלבדה, אבל גם היא, הבחורה שעליה רציתי לגונן יותר מכול, נשכחה מראשי. 
עכשיו אני נאבק לזכור, נאבק לשמור עליה. אבל מה אם האיום המסוכן ביותר שניצב מולה, זה שנשבעתי לעצמי שאשמור עליה מפניו, הוא אני בעצמי? 

אלינה
כל מי שאי פעם אהב את קונור, חשב שהוא מת. לאחר שנים ונגד כל הסיכויים קונור חזר, אבל זה לא היה הוא. לא באמת. קונור החדש היה מפחיד, מאיים, קר ואכזרי, אבל עמוק בתוכו עדיין שכן הגבר שידעתי שלעולם לא אפסיק לאהוב. הייתי חייבת לעשות הכול כדי למשוך אותו מהבור החשוך שבה נכבלה נשמתו, מהחשיכה שבה הוא חי. 
הייתי חייבת לגרום לו להיזכר.

זעם מושלם מאת סופרת רבי המכר נשודה רוז הוא רומן מתח עכשווי על שני אנשים שזוכים להזדמנות נוספת לאהבה והפעם הם לא מתכוונים לוותר עליה בלי מלחמה.
זה הספר השלישי בסדרת התנגדות. הספר הראשון, בלגן מושלם, והספר השני, הרס מושלם, יצאו בהוצאת אדל. ספרים קודמים, סדרת קרועים לגזרים: איתך ונקרעת ממך, נשמרת ממך, מנופצת ממך ומרוחקת ממך, היו הצלחה מסחררת בארץ וכיכבו בראש רשימות רבי המכר בארץ ובעולם.

פרק ראשון

פרק 1
קטלינה (אלינה)
2005

"הם לא אוהבים כשיש אזרחים בסביבה, בעיקר עיתונאים. אל תיקחי את זה אישית," לחש ג'ז כשהלכנו אחרי הקצין שבקושי אמר שלוש מילים מאז הגענו לבסיס. שתיים מהן היו 'בלי תמונות'.
הוא לקח אותנו ישירות למפקד הבסיס, הגנרל מאונדר, שחידד שוב את כלל ה'בלי תמונות' והבהיר שבשום פנים ואופן אסור לנו להסתובב בבסיס ללא פיקוח. הוא גם אמר לנו שניסע לבית היתומים בשעה שש־אפס־אפס ואז הורה לקצין לקחת אותנו לפגישה עם רב"ט או'ניל.
הרשמיות הקשוחה לא סייעה לעצבים שלי שכבר גרמו לבטני להתהפך ללא הפסקה. הייתי במדינה שנקרעה בשל מלחמה, בבסיס צבאי שבו נוכחותי הייתה לא רצויה ללא ספק, ובנוסף לכל זה הייתי צריכה לנסוע בדרכים מסוכנות אל בית יתומים ולהעביר את החודש הבא.
כן, הייתי לחוצה מאוד.
ג'ז נגע קלות במרפקי והאט את צעדיו. "יהיה בסדר."
הנהנתי. "כן, אני יודעת." אבל לא ידעתי. ג'ז ידע, מפני שהוא עשה את זה במשך עשרים שנים, או יותר. אני, לעומתו, מעולם לא יצאתי מגבולות קולומביה.
עברנו על פני שורות על גבי שורות של אוהלי קנבס גדולים עד שלבסוף הקצין עצר בחדות ליד שטח פתוח. שישה חיילים חשופי חזה זרקו זה לזה כדור.
"או'ניל יתפנה בעוד רגע. חכו כאן, בבקשה," הורה הקצין, סב על עקביו ופסע לעבר בחור שעמד וצפה במשחק. הוא אמר לו משהו, הנהן לכיווננו ואז חמק לתוך אוהל קרוב.
"תוציאי את המצלמה שלך, אך בחשאי," אמר ג'ז, "אני יכול לעשות סיפור נוסף."
"המפקד אמר לנו לא לצלם."
"אם את רוצה להיות טובה בזה, את צריכה להסתכן ולצלם את הסיפורים שאף אחד אחר לא מצלם."
ג'ז דיווח מכל רחבי העולם בסביבות מסוכנות, בין שהיו אלה אסונות טבע ובין שהיו אלה מלחמות. אני הייתי כמו רכב חדש ונוצץ שמעולם לא נסעו בו מחוץ לחניון ולא לכלכו לו את הצמיגים, אך החניון הזה לא היה מוגן במיוחד ונחשפתי לכוחות הטבע. כוח הטבע העיקרי שאני מדברת עליו הוא ברון סמים קולומביאני בשם קרלוס מורנו.
באתי לכאן כדאי לחמוק מתשומת ליבו הלא רצויה של קרלוס, והסיבה היחידה לכך שזכיתי בתפקיד הייתה שאחי עבד עבור הירחון והצלם שאמור היה לצאת למשימה הזאת שבר את הרגל רק שבוע לפני הטיסה.
"אני נמצאת בבסיס צבאי באפגניסטן. זה מסוכן מספיק ואני ממש לא רוצה שאחד הבחורים האלה יכעס עליי." חוץ מזה, לא הייתי כאן כדי לצלם חיילים חתיכים משחקים בפוטבול, או בכדורגל, כפי שהם קראו לזה. ובכל זאת, לא יכולתי שלא להסתכל על הבחור שכעת שלט בכדור.
הוא חייך אליי כשהוא העביר את הכדור הלוך ושוב בין רגליו בעודו עושה את דרכו לעבר השער המאולתר. החיוך היה שובב, חמוד ומעט יהיר. עיניו הכחולות והעמוקות היו מלאות שעשוע ושמעתי את הגיחוך הצרוד שלו כשבחור אחד החליק על גבי העפר בניסיון להעיף ממנו את הכדור בבעיטה, אך תכול העיניים ראה אותו מגיע והעביר את הכדור לאחור בבעיטה אחורית ממש בשנייה האחרונה.
עיניי נדדו לאורך חזהו הנוקשה ואל הקעקוע בצידו השמאלי, ואז לעבר בטנו המהודקת. בהחלט היו שם שרירי בטן רציניים בצורת קוביות, ועל אף שלא ראיתי את ירכיו בגלל מכנסי המדים שהוא לבש, היה ברור שגם הן שריריות. אך הוא לא היה היחיד. כל הבחורים ששיחקו היו בכושר מדהים.
"דֶק, מנוול שכמוך," נבח תכול העיניים כשהבחור שהוא קרא לו 'דק' תקע את מרפקו בצלעותיו וגנב ממנו את הכדור, ואז חמק מבחור גדול במיוחד שניסה לחסום אותו. "גייט1, פאק! תוריד אותו."
חייכתי כשחיוכו של תכול העיניים התחלף בזעף והוא רץ אחרי דק שהיה קרוב לשער בלי אף אחד שישמור עליו.
היה ברור שהבחור היה תחרותי מאוד ולא אהב להפסיד מפני שהשובבות שלו הוחלפה בנחישות כשהוא הסתער שמאלה כדי לחמוק מבחור שניסה למנוע ממנו מלהגיע לדק.
"ריוט2!" צעק בחור כלשהו. גבו היה מכוסה בקעקוע של ציפור; נץ או משהו כזה.
ריוט. הכינוי התאים לתכול העיניים משום שהוא נראה כמו בחור כיפי ללא ספק, אך גם מסוכן, נחוש ואגרסיבי.
דק שלח את רגלו לאחור כדי לבעוט בכדור לעבר השער בדיוק ברגע שריוט הגיע אליו. הוא הזיז את דק שמאלה ואז בעט בכדור בחוזקה אל צד השער.
אל הצד – זאת אומרת אל שולי המגרש המאולתר, שם עמדנו. זה קרה בהילוך איטי וזמן התגובה שלי בכלל לא היה קיים כשהכדור חצה את האוויר ישירות לעברי.
"אוי, פאק!" צעק ריוט שנייה לפני שהכדור הכה במצחי.
מעדתי לאחור מכוח המהלומה. ג'ז תפס בזרועי ברגע שהנחתי את ידי על ראשי.
"אלוהים אדירים, את בסדר, אלינה?" שאל ג'ז.
החבטה הרועמת הדהדה בראשי ורטט בער במרכז מצחי. הפלסטיק הקשיח והממולא באוויר שהכה בגולגולת שלי הכאיב, אך בעיקר הפתיע. "אה, כן. בסדר."
"שיט, מצטער. לא ראיתי אותך שם, גברת." זה היה ריוט והוא עמד לפניי. זיעה נטפה במורד חזהו ועיניו לא ברקו יותר, אלא נראו מודאגות באופן כן מאוד. "את בסדר? את צריכה לשבת?"
בהיתי בו, מעורפלת מעט, אך לא הייתי בטוחה אם זה בגלל הכדור שהכה בראשי או בגלל הבחור הלוהט שעמד במרחק כמה סנטימטרים ממני. החלטתי ללכת על שילוב של השניים.
שאפתי וניחוחו נישא אל אפי. הריח היה גברי לחלוטין, בלי בושם, רק ניחוח גשמי וטבעי עם נגיעות מנטה, כאילו הוא הרגע לעס מסטיק לריענון הנשימה. והוא היה גבוה. זאת אומרת, ממש גבוה. הגובה שלי הוא מטר שישים וחמש, כך שאני לא פצפונת, אך הוא היתמר מעליי. עם כתפיו הרחבות וזרועותיו השריריות, הרגשתי גמדה לידו.
"אה, כן... אמממ, לא. זאת אומרת, אני לא צריכה לשבת. אני בסדר," גמגמתי. לא גמגמתי בדרך כלל, אך עצביי גם ככה מתוחים וכעת הם היו במצב של התזת ניצוצות חסרי שליטה. קפאתי במקומי ועיניי התרחבו כשאצבעותיו של ריוט ליטפו בעדינות את המקום שבו הכה בי הכדור. המגע היה רך ובקושי חשתי בו פיזית, אבל כן חשתי בו וצמרמורות פשטו בי.
"העור אדום, אבל אני לא חושב שהחבורה תתנפח," אמר ריוט, מבטו נודד ממצחי לעבר שפתיי ואז שב לאט לעבר הנקודה שבין שתי עיניי. "אני רב"ט או'ניל." הוא הושיט את ידו. לחצתי אותה ושמתי לב שהיא עטפה בשלמות את ידי. כף ידו הייתה מחוספסת ולחיצת ידו איתנה. לא מכאיבה, אך חדורת מטרה.
"היי, או'ניל!"
הוא הסתובב. הבטתי אל מעבר לכתפו וראיתי את הבחור שהוא קרא לו דֶק נע לאורך החצר, הציוד שלו בידיו וחולצתו על גופו. "הציפור נחתה. נתראה בחזרה בעולם האמיתי," קרא דק, "חודש אחד."
ריוט, או ליתר דיוק רב"ט או'ניל, סגר את אגרופו והניף אותו באוויר.
דק רץ משם עם בחור שרירי באופן מפחיד שענה לשם גייט. תשומת ליבו של או'ניל הוסטה אל ג'ז, שעדיין לא אמר כלום, והבנתי מדוע כשהבטתי בו. הוא חייך מאוזן לאוזן כשמבטו נע מאו'ניל אליי ובחזרה.
"ג'ז קליין." הוא הושיט את ידו והם לחצו ידיים. "כתב מטעם ירחון 'מיאמי מסנג'ר'. הבחורה שבה חבטת בכדור שלך היא אלינה, הצלמת המבריקה שלי. אני כותב כתבה..."
"על בית היתומים," השלים או'ניל ועיניו נורו שוב אליי, אך כעת היה בהן זעף וזה היה מעט מפחיד, מפני שלסתו המרובעת התהדקה ושפתיו נקפצו.
"כן," אמר ג'ז, "האם אתה אחד מהחבר'ה שיקפיצו אותנו לשם?"
הוא לא ענה. במקום זאת, עיניו העזות נחו עליי וזעתי באי־נוחות. "הירחון שולח אותך למדינה לא יציבה כדי לצלם תמונות? זה לא חכם במיוחד. ואין לי זמן לשמרטף על אזרחים."
ג'ז כחכח בגרונו. "אני מבין את דאגתך, רב"ט או'ניל, אך הציבור רוצה לקרוא על יותר מאשר על המלחמה המתנהלת כאן וזה מה שאני מתכוון לתת להם."
לא הבנתי שאני עוצרת את נשימתי עד שעיניו של או'ניל נעו ממני לעבר ג'ז.
"הייתי במאות מקומות לא יציבים ואני מודע לסיכונים," הוסיף ג'ז.
או'ניל השתהה והביט בו מלמעלה עד למטה. ג'ז היה בשנות הארבעים לחייו והתלבש בהתאם לנסיבות במכנסי דגמ"ח שחורים ובחולצה צמודה בעלת שרוולים ארוכים ונעל מגפיים צבאיים שחורים. שערו היה מסופר בסגנון של אנשי צבא, כך שהוא השתלב בסביבה.
שערו של או'ניל היה בלונדיני כהה באורך של כמה סנטימטרים וזיפים בני יומיים בערך שיוו לו מראה מחוספס.
"כן, אולי," אמר או'ניל והחזיר את תשומת ליבו אליי, "אך לא דיברתי עליך."
רגע. מה? הבטתי בעצמי. לבשתי מכנסי חאקי צמודים וחולצה לבנה שחשבתי שהייתה במקום לנוכח הלהט היבש והבלתי נסבל של המדבר, וגם אני נעלתי מגפיים.
"אשוחח עם הסמל שלי ואייעץ לו להטיס את שניכם מכאן בהזדמנות הראשונה. מישהו צריך לספר את הסיפור על בית היתומים, אך לא עכשיו. החבר'ה במחלקת יחסי הציבור של הצבא משוגעים על שאישרו את זה. תחזרו בעוד כמה שנים, כשהעניינים יירגעו, או כשתמצאו צלמת מבריקה אחרת." ואז הוא הוסיף, "אחת שכבר סיימה תיכון."
אלוהים אדירים. האם הוא באמת אמר את זה הרגע? הוא היה מבוגר ממני בכמה שנים בסך הכול, לא יותר.
הייתי המומה מכדי לומר משהו וג'ז חווה פרץ שיעול והניח את ידו על פיו. ידעתי טוב מאוד שהבחור צחק. צחק.
"ג'ז." בעטתי בקרסולו.
הוא כחכח בגרונו ואמר, "אמממ... כן, תקשיב, אל תדאג לגביה. היא תסתדר."
"זו ההחלטה שלי ואני אומר שהיא לא." עיניו של רב"ט או'ניל השתהו לשנייה על עיניי והוא הנהן. "גברתי. אדוני." ואז הוא הלך משם.
מה, לעזאזל, קרה הרגע? הוא באמת התכוון להורות לסמל שלו לשלוח אותנו הביתה? האם הוא יכול לעשות את זה? הסיפור הזה היה לא רק לגבי ההימלטות שלי מקרלוס מורנו, אלא גם בכך שזכיתי בעבודת החלומות שלי ולא היה מצב שהבחור הזה יהרוס את הסיכויים שלי. אני לא אחזור הביתה עם הזנב בין הרגליים.
רצתי אחריו.
"אלינה!" קרא ג'ז אחריי, אך התעלמתי ממנו.
השגתי את או'ניל, שהצליח לחצות מרחק רב ברגליו החזקות והארוכות, ותפסתי בזרועו. "חכה." עיקלתי את אצבעותיי סביב אמתו, אך הן אפילו לא התקרבו לעטוף את כל היקף ידו. הוא עצר. מבטו נחת על ידי וראיתי הבזק של להט מתלקח במעמקיהן לפני שהן האפילו ושוב ראיתי את הזעף העז הזה, שגרם לליבי לדהור. לפתע תהיתי שמא הייתי צריכה פשוט להניח לג'ז להתמודד עם זה. אך לרב"ט הייתה בעיה איתי.
שחררתי את זרועו. "אני זקוקה לעבודה הזאת. זה חשוב מאוד."
"לא תזדקקי לה אם תמותי."
"אנחנו נסקר בית יתומים."
"שאליו צריך להגיע בנסיעה. את יודעת מה אלה הפצצות בצידי הדרך? מחבלים מתאבדים? את יודעת מה מתרחש במדינה הזאת?"
אלוהים, הוא התנהג כמו מנוול.
"שמעת סיפורים על עיתונאים שנלקחו בשבי ונדרש עבורם כופר או גרוע מכך, עיתונאים שעונו על ידי מחבלים במשך חודשים ארוכים לפני שצולמו בעת שפוצצו להם את הראש? כי כל זה באמת קרה. זה לא מקום מתאים לבחורה צעירה שכנראה מעולם לא ראתה מוות בעיניים, שלא לדבר על שמעה יריית אקדח. סעי הביתה, סיימי את בית הספר וצלמי משפחות עם הכלבים שלהם." הוא הסתובב והחל לפסוע שוב.
אלוהים. באיזו זכות הוא אמר לי איך לחיות את חיי? הייתי טובה במקצוע שלי ורציתי לצלם תמונות שמספרות סיפור. "אני יודעת לירות באקדח וראיתי אנשים מתים," פלטתי.
הוא עצר ואז הסתובב ופנה לעברי. שיט. נסוגותי כמה צעדים ובלעתי את רוקי בחוזקה. "אבא שלי לימד אותי לירות כשהייתי בת עשר."
הוא חרחר בבוז. "אקדח מים לא נחשב."
"מצחיק מאוד." איזה חרא.
הוא רכן לעברי קרוב כל־כך, שנשימותיו החמות חלפו על פניי. "אני מלחיץ אותך? כי את נראית כאילו כן. הדופק שלך משתולל בעיקול הצוואר שלך, נשימות מהירות, אצבעות מעוקלות בצידי המכנסיים שלך והשיניים הלועסות את השפה התחתונה התפוחה הזאת. כמה לחוצה את חושבת שתהיי אם תיפלי לידי הטאליבן?"
שחררתי את השפה שלי מבין שיניי ועיניו הבזיקו לעבר שפתיי.
מנוול. אך הוא קרא אותי כמו ספר פתוח. הייתי לחוצה; הוא הלחיץ אותי וגדלתי בסביבת גברים מסוכנים ובעלי כוח; אבי היה אחד מהם. הוא היה מטיס קוקאין מקולומביה למיאמי בשביל קרלוס מורנו מאז שזכרתי את עצמי.
מעולם לא פגשתי את קרלוס באופן אישי עד לפני שלוש שנים, כשהייתי בת שש־עשרה. הייתי יחד עם אימי ואבי בשוק כשג'יפ עצר לידנו. זה היה קרלוס ויד ימינו, דייגו. אבא הורה לי לחזור הביתה, אך קרלוס כבר שם עליי עין וביקש שאוצג בפניו.
הוא היה מבוגר מספיק כדי להיות אבא שלי ובכל זאת נעץ בי עיניים בחיוך זדוני, מבטו משתהה על שדיי. היה ניצוץ בעיניו שגרם לבטני להתהפך ולדופק שלי לדהור מרוב פחד.
אבא שלי היה לחוץ, גמגם וכל הזמן העביר את מבטו ממני לקרלוס, אך היה מאוחר מדי. משכתי אליי את תשומת ליבו הלא רצויה.
אך הוא לא עשה שום דבר לגבי זה. עד שלילה אחד האיש של קרלוס, דייגו, הופיע בביתנו ללא הזמנה והוא ואבי נקלעו לוויכוח קולני. לאחר מכן אבא יצר קשר עם אחי, חואן, שהתגורר בארצות הברית.
בפעם האחרונה שראיתי את אחי הייתי בת עשר. הוא קנה לי את המצלמה הראשונה שלי; זו הייתה מתנת הפרידה שלו. הוא אמר לי שברגע שהוא יתמקם ויהיה לו מספיק כסף, אבוא אליו לארצות הברית. מהר מאוד הבנתי מדוע הוא עזב – כדי להימלט הרחק מקרלוס מורנו.
יישרתי את כתפיי כשנעמדתי פנים מול פנים עם רב"ט או'ניל. "אז תדאג שלא אפול לידי הטאליבן," אמרתי בתגובה, "ואתה לא יכול להפר פקודה."
לא הייתי בטוחה לגבי כל החוקים, אך הייתי בטוחה שהוא לא יכול היה פשוט לסרב מפני שחשב שהייתי צעירה מדי ומפני שהוא לא חיבב אותי.
הוא רטן והניד בראשו, שילב את זרועותיו ורמז לחיוך הופיע על שפתיו. "אני לא תחת חובה לציית לפקודה מפני שהתנדבתי, ועכשיו אני אי־מתנדב."
"אין מילה כזאת בכלל."
הוא הפגין חיוך מלא. "בטח שיש. את בעולם שלי עכשיו ואני בטוח שאני מכיר הרבה מילים שאת לא בוגרת מספיק כדי להבין."
מנוול. אבל נשכתי את הלשון מפני שאם הירחון יפטר אותי, תוקף אשרת השהייה שלי בארצות הברית יפוג ואצטרך לחזור לקולומביה. "למה אתה סולד ממני ככה?"
החיוך נעלם. "תקשיבי, זה לא שאני סולד ממך. אני לא מכיר אותך מספיק כדי לדעת אם אני בכלל מחבב אותך או לא, אבל זה לא המקום בשבילך. ציפיתי ללוות שני גברים מנוסים שיודעים למה הם פאקינג נכנסים."
לא רציתי להודות בזה, אבל היה צדק בדבריו. סביר להניח שלא הייתי צריכה להיות שם, אבל גם המציאות בבית לא הייתה מי־יודע־מה בטוחה עבורי.
הרמתי את סנטרי. "נכון, אני צעירה ולא מנוסה, אבל אני מבינה את הסיכון וזו ההחלטה שלי אם לקחת אותו או לא, והחובה שלך היא להסיע אותי לשם."
הבטן שלי התהפכה ונשימתי נעתקה מגרוני כשהוא פסע קרוב יותר אליי, להט גופו נספג לתוכי.
"אני יודע מה החובה שלי, גברתי." הוא הנמיך את קולו והנחתי שזה היה מפני שכמה בחורים חלפו על פנינו והביטו בנו. "זה לא יקרה. רדי מזה."
חשקתי שיניים ונשמתי עמוק. "ג'ז כבר דיבר עם המפקד שלך כשהגענו לבסיס. הוא פגש אותי ואין לו בעיה. מדור יחסי הציבור אישר את זה." איבדתי את קור רוחי לעיתים רחוקות ותמיד הייתי מנומסת, אך הייתי מותשת והוא עצבן אותי. "אז אתה זה שצריך 'לרדת מזה'."
הוא קילל בשקט ונראה עצבני־רצח. הוא היה שקט לרגע ואז משך בכתפיו. "או־קיי, גברתי."
הא? זה הכול? 'או־קיי, גברתי'? מה קרה הרגע?
הוא לא חיכה כדי לראות אם אני הולכת אחריו כשהוא פסע לאורך המגרש שבו הם שיחקו כדורגל. הוא עצר לרגע כדי לחטוף את החולצה שלו מגבו של כיסא מתקפל ומשך אותה מעל לראשו.
נראה שהוא שם לב שאני לא מאחוריו מפני שהוא הביט לאחור לעברי והזעיף פנים. "אם את מצפה שאחזיק לך את היד – זה לא יקרה."
הבטתי סביבי בחיפוש אחר ג'ז, אך הוא לא נראה בשום מקום. שיט. פסעתי באיטיות לעברו. "איפה ג'ז?"
"כנראה בחדר האוכל, טוחן. אנחנו נעשה את אותו הדבר ואז אראה לך איפה תוכלי לישון הלילה."
"היי, או'ניל."
שמעתי קריאה לימיני וראיתי שני בחורים לבושים ומצוידים היטב.
"מה הקטע עם הגלידה? אתה הולך ללקק אותה?"
גלידה? ללקק מה? פי נפער, אך או שאו'ניל לא שם לב או שלא היה אכפת לו כשהוא חצה את המגרש. צעדיו גמעו את הקרקע ונאלצתי לרוץ כדי לשמור על הקצב שלו. הבחור השני צעק: "באיזה טעם היא?"
"ב־ק," ענה או'ניל בלי להסתובב.
ב־ק? הטעם שלה? על מה הוא דיבר?
"מה אתה אומר!" צעק הבחור.
עמדתי בקצב של או'ניל כשהוא הוביל אותי לאוהל, שהוא קרא לו 'חדר האוכל'. כשעצרנו מחוץ לאוהל, השלמתי עם העובדה שאו'ניל היה מושך בעיניי. מושך ביותר. ידעתי את זה בשנייה שעיניי נחו עליו. כל בחורה, חובבת גברים או לא, הייתה מעריכה גבר כמו או'ניל. הוא היה גבוה ובעל גוף חטוב שהיה ניכר שהוא טיפח. עיניו הכחולות ברקו וגרמו לי לרצות לטבוע בהן, וניחוחו הגברי נספג בכל תא בגופי. החיוך שלו כבש אותי והעובדה שרציתי לבלות עוד זמן בחברתו הציקה לי.
לפי התנהלות הדברים בינינו, זה לא עמד לקרות. "מה זה אומר, ב־ק?" הייתי מודעת לקיומם של מושגים צבאיים וג'ז, שכתב במגזין על הצבא יותר מעשרים שנים כבר עדכן אותי בכמה מהם, אך 'ב־ק' לא היה ביניהם.
הוא הסתובב לעברי ושם הוא היה, הניצוץ הזה בעיניו, שנייה לפני שהפציע על שפתיו חיוך בהילוך איטי. "בצק עוגיות."
"בצק עוגיות?" הידקתי את שפתיי זו לזו ותהיתי מה המשמעות של זה עד שחיברתי את המונח אל ההערה על הליקוק והבנתי שהוא התייחס אליי בתור מנת גלידה. "אלוהים אדירים, אני הגלידה!"
"זו מחמאה."
הגיחוך שלו עדיין היה שם והכעיס אותי שחשבתי שהוא מושך בעיניי ובו־זמנית גם מעצבן. "אתה משווה אותי לטעם של גלידה ואומר לי שזו מחמאה? איך זו מחמאה בדיוק?"
הוא גיחך. קולו היה צרוד ועמוק ועצבן אותי עוד יותר מפני שצמרמורות פשטו בגופי. "זה טעם נהדר. האהובים עליי ביותר, האמת. אני מת על גלידה וטעמתי כל סוג אפשרי. נהגתי לקחת את אחותי לגלידרייה בשכונה שלנו כל הזמן. היא אף פעם לא רצתה שום דבר חוץ מווניל." הוא הרים את כנף האוהל. "אחרייך, אלינה..." הוא השתהה והרים את גבותיו, כאילו חיכה שאשלים עבורו את שם המשפחה שלי.
"דיאז," אמרתי.
"אלינה דיאז," הוא משך את שמי. לשונו החליקה על כל הברה ואלו היו שתי המילים הכי אינטימיות וממיסות תחתונים שגבר כלשהו אמר לי אי פעם. לפי חיוכו הזחוח והיהיר והקריצה, היה ברור שהוא מודע לכך היטב.
אלוהים אדירים. התכופפתי מתחת לזרועו ומיהרתי להיכנס, מנסה להציב מרחק בינינו. ראיתי את ג'ז יושב ליד שולחן ארוך עם קבוצת גברים. הוא נופף אליי שאגש אליהם. לא טרחתי לבדוק אם או'ניל נכנס אחריי כשמיהרתי לעבר ג'ז.

1 מאנגלית: שער.
2 מאנגלית: פרא עקשן.

עוד על הספר

ניתן לרכישה גם במארז

התנגדות 3 - זעם מושלם נשודה רוז
פרק 1
קטלינה (אלינה)
2005

"הם לא אוהבים כשיש אזרחים בסביבה, בעיקר עיתונאים. אל תיקחי את זה אישית," לחש ג'ז כשהלכנו אחרי הקצין שבקושי אמר שלוש מילים מאז הגענו לבסיס. שתיים מהן היו 'בלי תמונות'.
הוא לקח אותנו ישירות למפקד הבסיס, הגנרל מאונדר, שחידד שוב את כלל ה'בלי תמונות' והבהיר שבשום פנים ואופן אסור לנו להסתובב בבסיס ללא פיקוח. הוא גם אמר לנו שניסע לבית היתומים בשעה שש־אפס־אפס ואז הורה לקצין לקחת אותנו לפגישה עם רב"ט או'ניל.
הרשמיות הקשוחה לא סייעה לעצבים שלי שכבר גרמו לבטני להתהפך ללא הפסקה. הייתי במדינה שנקרעה בשל מלחמה, בבסיס צבאי שבו נוכחותי הייתה לא רצויה ללא ספק, ובנוסף לכל זה הייתי צריכה לנסוע בדרכים מסוכנות אל בית יתומים ולהעביר את החודש הבא.
כן, הייתי לחוצה מאוד.
ג'ז נגע קלות במרפקי והאט את צעדיו. "יהיה בסדר."
הנהנתי. "כן, אני יודעת." אבל לא ידעתי. ג'ז ידע, מפני שהוא עשה את זה במשך עשרים שנים, או יותר. אני, לעומתו, מעולם לא יצאתי מגבולות קולומביה.
עברנו על פני שורות על גבי שורות של אוהלי קנבס גדולים עד שלבסוף הקצין עצר בחדות ליד שטח פתוח. שישה חיילים חשופי חזה זרקו זה לזה כדור.
"או'ניל יתפנה בעוד רגע. חכו כאן, בבקשה," הורה הקצין, סב על עקביו ופסע לעבר בחור שעמד וצפה במשחק. הוא אמר לו משהו, הנהן לכיווננו ואז חמק לתוך אוהל קרוב.
"תוציאי את המצלמה שלך, אך בחשאי," אמר ג'ז, "אני יכול לעשות סיפור נוסף."
"המפקד אמר לנו לא לצלם."
"אם את רוצה להיות טובה בזה, את צריכה להסתכן ולצלם את הסיפורים שאף אחד אחר לא מצלם."
ג'ז דיווח מכל רחבי העולם בסביבות מסוכנות, בין שהיו אלה אסונות טבע ובין שהיו אלה מלחמות. אני הייתי כמו רכב חדש ונוצץ שמעולם לא נסעו בו מחוץ לחניון ולא לכלכו לו את הצמיגים, אך החניון הזה לא היה מוגן במיוחד ונחשפתי לכוחות הטבע. כוח הטבע העיקרי שאני מדברת עליו הוא ברון סמים קולומביאני בשם קרלוס מורנו.
באתי לכאן כדאי לחמוק מתשומת ליבו הלא רצויה של קרלוס, והסיבה היחידה לכך שזכיתי בתפקיד הייתה שאחי עבד עבור הירחון והצלם שאמור היה לצאת למשימה הזאת שבר את הרגל רק שבוע לפני הטיסה.
"אני נמצאת בבסיס צבאי באפגניסטן. זה מסוכן מספיק ואני ממש לא רוצה שאחד הבחורים האלה יכעס עליי." חוץ מזה, לא הייתי כאן כדי לצלם חיילים חתיכים משחקים בפוטבול, או בכדורגל, כפי שהם קראו לזה. ובכל זאת, לא יכולתי שלא להסתכל על הבחור שכעת שלט בכדור.
הוא חייך אליי כשהוא העביר את הכדור הלוך ושוב בין רגליו בעודו עושה את דרכו לעבר השער המאולתר. החיוך היה שובב, חמוד ומעט יהיר. עיניו הכחולות והעמוקות היו מלאות שעשוע ושמעתי את הגיחוך הצרוד שלו כשבחור אחד החליק על גבי העפר בניסיון להעיף ממנו את הכדור בבעיטה, אך תכול העיניים ראה אותו מגיע והעביר את הכדור לאחור בבעיטה אחורית ממש בשנייה האחרונה.
עיניי נדדו לאורך חזהו הנוקשה ואל הקעקוע בצידו השמאלי, ואז לעבר בטנו המהודקת. בהחלט היו שם שרירי בטן רציניים בצורת קוביות, ועל אף שלא ראיתי את ירכיו בגלל מכנסי המדים שהוא לבש, היה ברור שגם הן שריריות. אך הוא לא היה היחיד. כל הבחורים ששיחקו היו בכושר מדהים.
"דֶק, מנוול שכמוך," נבח תכול העיניים כשהבחור שהוא קרא לו 'דק' תקע את מרפקו בצלעותיו וגנב ממנו את הכדור, ואז חמק מבחור גדול במיוחד שניסה לחסום אותו. "גייט1, פאק! תוריד אותו."
חייכתי כשחיוכו של תכול העיניים התחלף בזעף והוא רץ אחרי דק שהיה קרוב לשער בלי אף אחד שישמור עליו.
היה ברור שהבחור היה תחרותי מאוד ולא אהב להפסיד מפני שהשובבות שלו הוחלפה בנחישות כשהוא הסתער שמאלה כדי לחמוק מבחור שניסה למנוע ממנו מלהגיע לדק.
"ריוט2!" צעק בחור כלשהו. גבו היה מכוסה בקעקוע של ציפור; נץ או משהו כזה.
ריוט. הכינוי התאים לתכול העיניים משום שהוא נראה כמו בחור כיפי ללא ספק, אך גם מסוכן, נחוש ואגרסיבי.
דק שלח את רגלו לאחור כדי לבעוט בכדור לעבר השער בדיוק ברגע שריוט הגיע אליו. הוא הזיז את דק שמאלה ואז בעט בכדור בחוזקה אל צד השער.
אל הצד – זאת אומרת אל שולי המגרש המאולתר, שם עמדנו. זה קרה בהילוך איטי וזמן התגובה שלי בכלל לא היה קיים כשהכדור חצה את האוויר ישירות לעברי.
"אוי, פאק!" צעק ריוט שנייה לפני שהכדור הכה במצחי.
מעדתי לאחור מכוח המהלומה. ג'ז תפס בזרועי ברגע שהנחתי את ידי על ראשי.
"אלוהים אדירים, את בסדר, אלינה?" שאל ג'ז.
החבטה הרועמת הדהדה בראשי ורטט בער במרכז מצחי. הפלסטיק הקשיח והממולא באוויר שהכה בגולגולת שלי הכאיב, אך בעיקר הפתיע. "אה, כן. בסדר."
"שיט, מצטער. לא ראיתי אותך שם, גברת." זה היה ריוט והוא עמד לפניי. זיעה נטפה במורד חזהו ועיניו לא ברקו יותר, אלא נראו מודאגות באופן כן מאוד. "את בסדר? את צריכה לשבת?"
בהיתי בו, מעורפלת מעט, אך לא הייתי בטוחה אם זה בגלל הכדור שהכה בראשי או בגלל הבחור הלוהט שעמד במרחק כמה סנטימטרים ממני. החלטתי ללכת על שילוב של השניים.
שאפתי וניחוחו נישא אל אפי. הריח היה גברי לחלוטין, בלי בושם, רק ניחוח גשמי וטבעי עם נגיעות מנטה, כאילו הוא הרגע לעס מסטיק לריענון הנשימה. והוא היה גבוה. זאת אומרת, ממש גבוה. הגובה שלי הוא מטר שישים וחמש, כך שאני לא פצפונת, אך הוא היתמר מעליי. עם כתפיו הרחבות וזרועותיו השריריות, הרגשתי גמדה לידו.
"אה, כן... אמממ, לא. זאת אומרת, אני לא צריכה לשבת. אני בסדר," גמגמתי. לא גמגמתי בדרך כלל, אך עצביי גם ככה מתוחים וכעת הם היו במצב של התזת ניצוצות חסרי שליטה. קפאתי במקומי ועיניי התרחבו כשאצבעותיו של ריוט ליטפו בעדינות את המקום שבו הכה בי הכדור. המגע היה רך ובקושי חשתי בו פיזית, אבל כן חשתי בו וצמרמורות פשטו בי.
"העור אדום, אבל אני לא חושב שהחבורה תתנפח," אמר ריוט, מבטו נודד ממצחי לעבר שפתיי ואז שב לאט לעבר הנקודה שבין שתי עיניי. "אני רב"ט או'ניל." הוא הושיט את ידו. לחצתי אותה ושמתי לב שהיא עטפה בשלמות את ידי. כף ידו הייתה מחוספסת ולחיצת ידו איתנה. לא מכאיבה, אך חדורת מטרה.
"היי, או'ניל!"
הוא הסתובב. הבטתי אל מעבר לכתפו וראיתי את הבחור שהוא קרא לו דֶק נע לאורך החצר, הציוד שלו בידיו וחולצתו על גופו. "הציפור נחתה. נתראה בחזרה בעולם האמיתי," קרא דק, "חודש אחד."
ריוט, או ליתר דיוק רב"ט או'ניל, סגר את אגרופו והניף אותו באוויר.
דק רץ משם עם בחור שרירי באופן מפחיד שענה לשם גייט. תשומת ליבו של או'ניל הוסטה אל ג'ז, שעדיין לא אמר כלום, והבנתי מדוע כשהבטתי בו. הוא חייך מאוזן לאוזן כשמבטו נע מאו'ניל אליי ובחזרה.
"ג'ז קליין." הוא הושיט את ידו והם לחצו ידיים. "כתב מטעם ירחון 'מיאמי מסנג'ר'. הבחורה שבה חבטת בכדור שלך היא אלינה, הצלמת המבריקה שלי. אני כותב כתבה..."
"על בית היתומים," השלים או'ניל ועיניו נורו שוב אליי, אך כעת היה בהן זעף וזה היה מעט מפחיד, מפני שלסתו המרובעת התהדקה ושפתיו נקפצו.
"כן," אמר ג'ז, "האם אתה אחד מהחבר'ה שיקפיצו אותנו לשם?"
הוא לא ענה. במקום זאת, עיניו העזות נחו עליי וזעתי באי־נוחות. "הירחון שולח אותך למדינה לא יציבה כדי לצלם תמונות? זה לא חכם במיוחד. ואין לי זמן לשמרטף על אזרחים."
ג'ז כחכח בגרונו. "אני מבין את דאגתך, רב"ט או'ניל, אך הציבור רוצה לקרוא על יותר מאשר על המלחמה המתנהלת כאן וזה מה שאני מתכוון לתת להם."
לא הבנתי שאני עוצרת את נשימתי עד שעיניו של או'ניל נעו ממני לעבר ג'ז.
"הייתי במאות מקומות לא יציבים ואני מודע לסיכונים," הוסיף ג'ז.
או'ניל השתהה והביט בו מלמעלה עד למטה. ג'ז היה בשנות הארבעים לחייו והתלבש בהתאם לנסיבות במכנסי דגמ"ח שחורים ובחולצה צמודה בעלת שרוולים ארוכים ונעל מגפיים צבאיים שחורים. שערו היה מסופר בסגנון של אנשי צבא, כך שהוא השתלב בסביבה.
שערו של או'ניל היה בלונדיני כהה באורך של כמה סנטימטרים וזיפים בני יומיים בערך שיוו לו מראה מחוספס.
"כן, אולי," אמר או'ניל והחזיר את תשומת ליבו אליי, "אך לא דיברתי עליך."
רגע. מה? הבטתי בעצמי. לבשתי מכנסי חאקי צמודים וחולצה לבנה שחשבתי שהייתה במקום לנוכח הלהט היבש והבלתי נסבל של המדבר, וגם אני נעלתי מגפיים.
"אשוחח עם הסמל שלי ואייעץ לו להטיס את שניכם מכאן בהזדמנות הראשונה. מישהו צריך לספר את הסיפור על בית היתומים, אך לא עכשיו. החבר'ה במחלקת יחסי הציבור של הצבא משוגעים על שאישרו את זה. תחזרו בעוד כמה שנים, כשהעניינים יירגעו, או כשתמצאו צלמת מבריקה אחרת." ואז הוא הוסיף, "אחת שכבר סיימה תיכון."
אלוהים אדירים. האם הוא באמת אמר את זה הרגע? הוא היה מבוגר ממני בכמה שנים בסך הכול, לא יותר.
הייתי המומה מכדי לומר משהו וג'ז חווה פרץ שיעול והניח את ידו על פיו. ידעתי טוב מאוד שהבחור צחק. צחק.
"ג'ז." בעטתי בקרסולו.
הוא כחכח בגרונו ואמר, "אמממ... כן, תקשיב, אל תדאג לגביה. היא תסתדר."
"זו ההחלטה שלי ואני אומר שהיא לא." עיניו של רב"ט או'ניל השתהו לשנייה על עיניי והוא הנהן. "גברתי. אדוני." ואז הוא הלך משם.
מה, לעזאזל, קרה הרגע? הוא באמת התכוון להורות לסמל שלו לשלוח אותנו הביתה? האם הוא יכול לעשות את זה? הסיפור הזה היה לא רק לגבי ההימלטות שלי מקרלוס מורנו, אלא גם בכך שזכיתי בעבודת החלומות שלי ולא היה מצב שהבחור הזה יהרוס את הסיכויים שלי. אני לא אחזור הביתה עם הזנב בין הרגליים.
רצתי אחריו.
"אלינה!" קרא ג'ז אחריי, אך התעלמתי ממנו.
השגתי את או'ניל, שהצליח לחצות מרחק רב ברגליו החזקות והארוכות, ותפסתי בזרועו. "חכה." עיקלתי את אצבעותיי סביב אמתו, אך הן אפילו לא התקרבו לעטוף את כל היקף ידו. הוא עצר. מבטו נחת על ידי וראיתי הבזק של להט מתלקח במעמקיהן לפני שהן האפילו ושוב ראיתי את הזעף העז הזה, שגרם לליבי לדהור. לפתע תהיתי שמא הייתי צריכה פשוט להניח לג'ז להתמודד עם זה. אך לרב"ט הייתה בעיה איתי.
שחררתי את זרועו. "אני זקוקה לעבודה הזאת. זה חשוב מאוד."
"לא תזדקקי לה אם תמותי."
"אנחנו נסקר בית יתומים."
"שאליו צריך להגיע בנסיעה. את יודעת מה אלה הפצצות בצידי הדרך? מחבלים מתאבדים? את יודעת מה מתרחש במדינה הזאת?"
אלוהים, הוא התנהג כמו מנוול.
"שמעת סיפורים על עיתונאים שנלקחו בשבי ונדרש עבורם כופר או גרוע מכך, עיתונאים שעונו על ידי מחבלים במשך חודשים ארוכים לפני שצולמו בעת שפוצצו להם את הראש? כי כל זה באמת קרה. זה לא מקום מתאים לבחורה צעירה שכנראה מעולם לא ראתה מוות בעיניים, שלא לדבר על שמעה יריית אקדח. סעי הביתה, סיימי את בית הספר וצלמי משפחות עם הכלבים שלהם." הוא הסתובב והחל לפסוע שוב.
אלוהים. באיזו זכות הוא אמר לי איך לחיות את חיי? הייתי טובה במקצוע שלי ורציתי לצלם תמונות שמספרות סיפור. "אני יודעת לירות באקדח וראיתי אנשים מתים," פלטתי.
הוא עצר ואז הסתובב ופנה לעברי. שיט. נסוגותי כמה צעדים ובלעתי את רוקי בחוזקה. "אבא שלי לימד אותי לירות כשהייתי בת עשר."
הוא חרחר בבוז. "אקדח מים לא נחשב."
"מצחיק מאוד." איזה חרא.
הוא רכן לעברי קרוב כל־כך, שנשימותיו החמות חלפו על פניי. "אני מלחיץ אותך? כי את נראית כאילו כן. הדופק שלך משתולל בעיקול הצוואר שלך, נשימות מהירות, אצבעות מעוקלות בצידי המכנסיים שלך והשיניים הלועסות את השפה התחתונה התפוחה הזאת. כמה לחוצה את חושבת שתהיי אם תיפלי לידי הטאליבן?"
שחררתי את השפה שלי מבין שיניי ועיניו הבזיקו לעבר שפתיי.
מנוול. אך הוא קרא אותי כמו ספר פתוח. הייתי לחוצה; הוא הלחיץ אותי וגדלתי בסביבת גברים מסוכנים ובעלי כוח; אבי היה אחד מהם. הוא היה מטיס קוקאין מקולומביה למיאמי בשביל קרלוס מורנו מאז שזכרתי את עצמי.
מעולם לא פגשתי את קרלוס באופן אישי עד לפני שלוש שנים, כשהייתי בת שש־עשרה. הייתי יחד עם אימי ואבי בשוק כשג'יפ עצר לידנו. זה היה קרלוס ויד ימינו, דייגו. אבא הורה לי לחזור הביתה, אך קרלוס כבר שם עליי עין וביקש שאוצג בפניו.
הוא היה מבוגר מספיק כדי להיות אבא שלי ובכל זאת נעץ בי עיניים בחיוך זדוני, מבטו משתהה על שדיי. היה ניצוץ בעיניו שגרם לבטני להתהפך ולדופק שלי לדהור מרוב פחד.
אבא שלי היה לחוץ, גמגם וכל הזמן העביר את מבטו ממני לקרלוס, אך היה מאוחר מדי. משכתי אליי את תשומת ליבו הלא רצויה.
אך הוא לא עשה שום דבר לגבי זה. עד שלילה אחד האיש של קרלוס, דייגו, הופיע בביתנו ללא הזמנה והוא ואבי נקלעו לוויכוח קולני. לאחר מכן אבא יצר קשר עם אחי, חואן, שהתגורר בארצות הברית.
בפעם האחרונה שראיתי את אחי הייתי בת עשר. הוא קנה לי את המצלמה הראשונה שלי; זו הייתה מתנת הפרידה שלו. הוא אמר לי שברגע שהוא יתמקם ויהיה לו מספיק כסף, אבוא אליו לארצות הברית. מהר מאוד הבנתי מדוע הוא עזב – כדי להימלט הרחק מקרלוס מורנו.
יישרתי את כתפיי כשנעמדתי פנים מול פנים עם רב"ט או'ניל. "אז תדאג שלא אפול לידי הטאליבן," אמרתי בתגובה, "ואתה לא יכול להפר פקודה."
לא הייתי בטוחה לגבי כל החוקים, אך הייתי בטוחה שהוא לא יכול היה פשוט לסרב מפני שחשב שהייתי צעירה מדי ומפני שהוא לא חיבב אותי.
הוא רטן והניד בראשו, שילב את זרועותיו ורמז לחיוך הופיע על שפתיו. "אני לא תחת חובה לציית לפקודה מפני שהתנדבתי, ועכשיו אני אי־מתנדב."
"אין מילה כזאת בכלל."
הוא הפגין חיוך מלא. "בטח שיש. את בעולם שלי עכשיו ואני בטוח שאני מכיר הרבה מילים שאת לא בוגרת מספיק כדי להבין."
מנוול. אבל נשכתי את הלשון מפני שאם הירחון יפטר אותי, תוקף אשרת השהייה שלי בארצות הברית יפוג ואצטרך לחזור לקולומביה. "למה אתה סולד ממני ככה?"
החיוך נעלם. "תקשיבי, זה לא שאני סולד ממך. אני לא מכיר אותך מספיק כדי לדעת אם אני בכלל מחבב אותך או לא, אבל זה לא המקום בשבילך. ציפיתי ללוות שני גברים מנוסים שיודעים למה הם פאקינג נכנסים."
לא רציתי להודות בזה, אבל היה צדק בדבריו. סביר להניח שלא הייתי צריכה להיות שם, אבל גם המציאות בבית לא הייתה מי־יודע־מה בטוחה עבורי.
הרמתי את סנטרי. "נכון, אני צעירה ולא מנוסה, אבל אני מבינה את הסיכון וזו ההחלטה שלי אם לקחת אותו או לא, והחובה שלך היא להסיע אותי לשם."
הבטן שלי התהפכה ונשימתי נעתקה מגרוני כשהוא פסע קרוב יותר אליי, להט גופו נספג לתוכי.
"אני יודע מה החובה שלי, גברתי." הוא הנמיך את קולו והנחתי שזה היה מפני שכמה בחורים חלפו על פנינו והביטו בנו. "זה לא יקרה. רדי מזה."
חשקתי שיניים ונשמתי עמוק. "ג'ז כבר דיבר עם המפקד שלך כשהגענו לבסיס. הוא פגש אותי ואין לו בעיה. מדור יחסי הציבור אישר את זה." איבדתי את קור רוחי לעיתים רחוקות ותמיד הייתי מנומסת, אך הייתי מותשת והוא עצבן אותי. "אז אתה זה שצריך 'לרדת מזה'."
הוא קילל בשקט ונראה עצבני־רצח. הוא היה שקט לרגע ואז משך בכתפיו. "או־קיי, גברתי."
הא? זה הכול? 'או־קיי, גברתי'? מה קרה הרגע?
הוא לא חיכה כדי לראות אם אני הולכת אחריו כשהוא פסע לאורך המגרש שבו הם שיחקו כדורגל. הוא עצר לרגע כדי לחטוף את החולצה שלו מגבו של כיסא מתקפל ומשך אותה מעל לראשו.
נראה שהוא שם לב שאני לא מאחוריו מפני שהוא הביט לאחור לעברי והזעיף פנים. "אם את מצפה שאחזיק לך את היד – זה לא יקרה."
הבטתי סביבי בחיפוש אחר ג'ז, אך הוא לא נראה בשום מקום. שיט. פסעתי באיטיות לעברו. "איפה ג'ז?"
"כנראה בחדר האוכל, טוחן. אנחנו נעשה את אותו הדבר ואז אראה לך איפה תוכלי לישון הלילה."
"היי, או'ניל."
שמעתי קריאה לימיני וראיתי שני בחורים לבושים ומצוידים היטב.
"מה הקטע עם הגלידה? אתה הולך ללקק אותה?"
גלידה? ללקק מה? פי נפער, אך או שאו'ניל לא שם לב או שלא היה אכפת לו כשהוא חצה את המגרש. צעדיו גמעו את הקרקע ונאלצתי לרוץ כדי לשמור על הקצב שלו. הבחור השני צעק: "באיזה טעם היא?"
"ב־ק," ענה או'ניל בלי להסתובב.
ב־ק? הטעם שלה? על מה הוא דיבר?
"מה אתה אומר!" צעק הבחור.
עמדתי בקצב של או'ניל כשהוא הוביל אותי לאוהל, שהוא קרא לו 'חדר האוכל'. כשעצרנו מחוץ לאוהל, השלמתי עם העובדה שאו'ניל היה מושך בעיניי. מושך ביותר. ידעתי את זה בשנייה שעיניי נחו עליו. כל בחורה, חובבת גברים או לא, הייתה מעריכה גבר כמו או'ניל. הוא היה גבוה ובעל גוף חטוב שהיה ניכר שהוא טיפח. עיניו הכחולות ברקו וגרמו לי לרצות לטבוע בהן, וניחוחו הגברי נספג בכל תא בגופי. החיוך שלו כבש אותי והעובדה שרציתי לבלות עוד זמן בחברתו הציקה לי.
לפי התנהלות הדברים בינינו, זה לא עמד לקרות. "מה זה אומר, ב־ק?" הייתי מודעת לקיומם של מושגים צבאיים וג'ז, שכתב במגזין על הצבא יותר מעשרים שנים כבר עדכן אותי בכמה מהם, אך 'ב־ק' לא היה ביניהם.
הוא הסתובב לעברי ושם הוא היה, הניצוץ הזה בעיניו, שנייה לפני שהפציע על שפתיו חיוך בהילוך איטי. "בצק עוגיות."
"בצק עוגיות?" הידקתי את שפתיי זו לזו ותהיתי מה המשמעות של זה עד שחיברתי את המונח אל ההערה על הליקוק והבנתי שהוא התייחס אליי בתור מנת גלידה. "אלוהים אדירים, אני הגלידה!"
"זו מחמאה."
הגיחוך שלו עדיין היה שם והכעיס אותי שחשבתי שהוא מושך בעיניי ובו־זמנית גם מעצבן. "אתה משווה אותי לטעם של גלידה ואומר לי שזו מחמאה? איך זו מחמאה בדיוק?"
הוא גיחך. קולו היה צרוד ועמוק ועצבן אותי עוד יותר מפני שצמרמורות פשטו בגופי. "זה טעם נהדר. האהובים עליי ביותר, האמת. אני מת על גלידה וטעמתי כל סוג אפשרי. נהגתי לקחת את אחותי לגלידרייה בשכונה שלנו כל הזמן. היא אף פעם לא רצתה שום דבר חוץ מווניל." הוא הרים את כנף האוהל. "אחרייך, אלינה..." הוא השתהה והרים את גבותיו, כאילו חיכה שאשלים עבורו את שם המשפחה שלי.
"דיאז," אמרתי.
"אלינה דיאז," הוא משך את שמי. לשונו החליקה על כל הברה ואלו היו שתי המילים הכי אינטימיות וממיסות תחתונים שגבר כלשהו אמר לי אי פעם. לפי חיוכו הזחוח והיהיר והקריצה, היה ברור שהוא מודע לכך היטב.
אלוהים אדירים. התכופפתי מתחת לזרועו ומיהרתי להיכנס, מנסה להציב מרחק בינינו. ראיתי את ג'ז יושב ליד שולחן ארוך עם קבוצת גברים. הוא נופף אליי שאגש אליהם. לא טרחתי לבדוק אם או'ניל נכנס אחריי כשמיהרתי לעבר ג'ז.

1 מאנגלית: שער.
2 מאנגלית: פרא עקשן.