היא חשבה שהחדר יהיה לבן יותר. ושהמיטה תהיה לבנה והסדין והשמיכה. ושהאחיות ילבשו לבן ותהיה להן איזו מטפחת לבנה על הראש ונעליים צחורות ושטוחות. ושכולם ידברו בשקט. רק מדי פעם איזה אדם יצווח את עמקי נשמתו ויגבר על מלמוליהם הלא ברורים של המתהלכים מסוממים במסדרונות. אבל זה היה כל כך לא ככה.
החדר היה צבוע בצהוב דוהה ומצעי המיטה בתכלת וירוק. הכל נראה כמו בחילה או מיצי קיבה או כוס שמנת שעמדה שעות רבות על משטח השיש הסדוק בחום של אוגוסט. ואף אחד לא צווח ואיש לא מלמל. שאריות של אנשים התהלכו בחצר או בחדרים, חלקם שכבו עירומים על המיטה או על הרצפה, חלקם ישבו ובהו במסך הטלוויזיה. וכלום לא היה לבן.
הבטן שלה התהפכה. היא הניחה את היד בתנועה רכה על הבטן הריקה, מתרכזת במגע האצבעות על העור המתוח, מנסה לחדור מבעד לו אל תוכה פנימה, אל זרם הדם ואל הדופק ואל הבחילה. למשש דרך הידיים את היותו בתוכה. לחוש אותו שם, את יאיר שלה, מתערסל בפינוק, ישן בבטחה. עוד מעט יקיץ ויזדקף וילבש את חיוכו החצוף וישלח יד של בעל בית אל ירכיה, והיא תרגיש את נשימתו התובענית על אוזנה והיא תעצום עיניים, מגרשת את האור הפולש רע ואכזר אל החדר הקטן, מבקש להישפך על המיטה הישנה כמתריס בפניה את האמת העלובה. זה כל מה שיש לך, מיטה ישנה בחדר קטן וגבר שתכף קם והולך.
״בואי, אני אתן לך משהו לבוקר טוב,״ הוא ילחש מחויך אל אוזנה, מכרסם את התנוך ודוחף לשון חמה פנימה. והיא רצתה שיימשך לנצח. שיסתלק האור, שיבוא החושך בו כל אחד רשאי לראות את העולם כמו שהוא רוצה, בעיניים עצומות. לראות דרך הגב המוצמד אל המזרן ודרך הידיים המלטפות את האגן ודרך הריח הסתווי של הצוואר ודרך השפתיים הרעבות. הבטן שלה התהפכה, מזדעקת, מפצירה, מבקשת על חייה. ידיה נמלאו בחוסר מגעו והראש זמזם מנגינה אחת ובודדת, מטרידה ומטריפה וממלאת ומכלה. יאיר.
״ליז גרינפילד?״ פנתה אליה אחת האחיות, כשהיא מצמידה איזו מדבקה אל גליון נייר התלוי על משענת מיטתה.
״אלוהים, אם אתה שם, תעשה שאוכל לעוף.״ היא התפללה בכל מאודה, כאחוזת דיבוק המידפקת בכח על דלת אמונתה, כילד הממאן להיקרע משד אמו, כפרי בוסר הנאחז בדבקות בענפו ומסרב להיתלש טרם זמנו. ״אלוהים, בבקשה, אם אתה קיים, תעשה שאוכל לעוף.״ והיא מבטיחה שברגע שתפרוש כנפיה תהפוך למאמינתו המסורה ביותר, תנדוד בעולם ותישא את משנתו ותהגה בו יומם וליל, בו ורק בו. ״בבקשה, אם אתה שם,״ כיווצה את כל הווייתה אל תוך תפילתה המתחננת, ״בבקשה.״
״ליז?״ מגעו המתכתי של סד המיטה על עורפה העלה בה בעתה. אין כנפיים.
קורו המנוכר של מוט הברזל כה אחר מזה הרטוב של המספריים הדקיקים, הנצמדים אל העורף מקצה אחד אל האחר, משמיעים אבחת חיתוך מהירה, צרימה קלה, המותירה אחריה את עקבות המים ואת הנשורת העוקצנית של קצוות השֵׂער. ״חכי רגע, אני אעביר עלייך את המברשת, ננקה לך את השְׂערות.״
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
