לזאת ייקרא אישה

פרולוג

חלומות

שישי בערב, אני אחרי אמבטיה חמה, קצת לפני ארוחת ערב שבת לכבוד בר המצווה שלי. אנשים מגיעים לביתנו לברך את הוריי ואותי, נוגעים בי וטופחים לי על הגב, "נו, מחר היום הגדול, אתה עולה לתורה, ממחר אתה גבר"... המילה הזאת, "גבר", מעבירה בתוכי פחד וחלחלה. מה הם בעצם רוצים ממני? איך הם לא מרגישים שאני לא רוצה להיות גבר, לא מחר, לא מחרתיים ולא אף פעם? הוריי הנרגשים קורנים מאושר, מחליפים ביניהם צחוקים, אומרים "שהגיענו ליום הזה, ממחר הבן שלנו גבר". האוכל נתקע לי בגרון, אני אפילו לא יודעת אם אני רוצה להמשיך לחיות או למות. דמעות מתחילות לזלוג מעיניי ואני מבקשת בנימוס לעזוב את השולחן, הולכת לסלון, פותחת את הרדיו ומנסה להאזין למוזיקה שתוציא את המילים הנוראות ההן מראשי. בתוכי אני שומעת קול מרגיע, "את לא גבר, את לא גבר". עיניי נעצמות ואני צוללת לשינה טרופה.

בבוקר החלה החגיגה. אימא הלבישה אותי בחולצה לבנה ובמכנסיים כחולים והזכירה לי לא לשכוח לקחת את הכיפה ואת הסידור. אני זוכרת שהייתי מבולבלת ולא ידעתי איך לצאת מזה ואז נפתחה הדלת ולחדר נכנס הרב שלימד אותי את הדרשה שכל כך לא רציתי ללמוד. שאלתי אותו, "רבי, האם גם בנות עולות לתורה?" והוא צחק בפה מלא ואמר, "לא, הן לא".

אימא הייתה כבר לבושה בשמלת החג שלה ואבא חנוט בחליפה עם מגבעת. השכנים פתחו את הדלת ויצאו אחרינו בזה אחר זה לבית הכנסת. כל צעד שעשיתי כאב לי. עם כל מטר שהתקרבתי לבית הכנסת, נהיה לי רע יותר ויותר, ומכל עבר אני שומעת את כולם צועקים, "מהיום אתה גבר, אתה גבר, אתה גברררר..."

כאשר עליתי לקרוא בתורה, קראתי כמה שיותר מהר. רציתי רק לסיים עם זה כבר. זהו. הדרשה הייתה מאחוריי, גם הסוכריות כבר נזרקו. חשתי בתוכי כאב עצום והתפללתי שהסיוט ייגמר סוף סוף. נדמה היה לי כי הכול לוקח שעות. ואז הרגשתי שראשי סחרחר עליי והספקתי לשמוע צעקות של נשים ואימא בראשן, "איזה ילד עדין ורגיש הוא, תביאו לו מים" והתעלפתי מהלחץ ומהידיעה שאני לא במקום שבו אני רוצה להיות. התעוררתי במיטתי. אבא הסתכל בי במבט כועס, מתקשה לסלוח לי על הבושות שהבאתי עליו בפני כל המכרים והחברים בבית הכנסת, אבל אימא הביטה בי ואמרה, "אולי זה היה יותר מדי ליום אחד, ילד מתוק שלי, חיים שלי" ומלמלה כמה משפטים בגרמנית. לקראת מוצאי שבת התכנסו כל החברים של הוריי לברך אותם ושוב נאלצתי לשמוע את המילים, "הנה הגבר שלנו, הנה הוא, הגבר"... באותו רגע הבנתי שאם אמשיך כ״גבר״, ארגיש רע למשך כל חיי.

למרות שהמסיבה הייתה לכבודי, ביקשתי מאימא רשות לצאת קצת החוצה. הרגשתי שאני חייבת להירגע ולנשום קצת אוויר. הלכתי לחורשה, נשכבתי על האדמה, הבטתי לשמים זרועי כוכבים ואמרתי לעצמי, "לא, אני לא ילד וגם לא גבר. אני אישה בגוף הלא נכון, אישה יפה, אישה שרוצה שגבר ילטף אותה, שגבר חזק יהיה לצדה, גבר שייקח אותה ויראה לה את הדרך בחיים". עיניי נמלאו דמעות וגרוני נשנק בתחנונים, "אם מישהו נמצא שם למעלה, בבקשה שמע את בקשותיי ועזור לי להגשים את חלומי".

זה היה היום המכונן שגרם לי להבין שאני חייבת להתחיל בשינוי.