אי-לידה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אי-לידה
הוספה למועדפים
5 כוכבים (3 דירוגים)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

ציפי קליין-יעקב

ציפי קליין־יעקב, הייתה מורה להיסטוריה בתיכון ומדריכה פדגוגית להוראת ההיסטוריה באוניברסיטה. כיהנה כמנהלת היחידה לקידום עובדי הוראה באוניברסיטה הפתוחה. תאריה האקדמיים הם בתחום הספרות וההיסטוריה. 
בעשור האחרון עוסקת המחברת בכתיבת סיפורי חיים. היא מנחה קבוצות כתיבה של ביוגרפיות ואוטוביוגרפיות במסגרת האוניברסיטה הפתוחה. כמו כן, מנחה כותבי סיפורי חיים ועורכת את ספריהם. 
ערכה תחקירים היסטוריים וניסיונה זה ליווה אותה במסע הגילוי והאימות ההיסטורי שתרמו רבות לכתיבת הספר "אי-לידה".

תקציר

אי-לידה הוא סיפור חייה ושמה של תינוקת שנולדה בגטו קובנה. הוריה נתנו לה שם זה בשפה העברית כהתרסה על האיסור ללדת ילדים, שגזרו הנאצים. בהיותה בת שלושה חודשים נמסרה בחשאי למשפחה ליטאית. עם חיסול הגטו נספו הוריה והיא נותרה יתומה. מכאן ואילך נשאו אותה תהפוכות הגורל על פני ארצות ויבשות , זהותה האמתית הוסתרה ממנה. שמה הוחלף מספר פעמים. גם שנדמה היה שהגיעה לחוף מבטחים סערות חייה לא הניחו לה והפכוה לגיבורה טרגית.  

הספר עוסק בקשר ההדוק שבין אירועים היסטוריים מרכזיים של העם היהודי במחצית השנייה של המאה ה-20 לבין מהלך חייו של הפרט. הספר נכתב בעקבות תחקיר רחב שערכה הכותבת בארץ, בליטא ובארצות הברית. לידיה הגיעו מסמכים ותמונות מהעבר הרחוק. בכתיבתה הסתמכה על ביבליוגרפיה רחבה. מסמכים, תמונות, עדויות ומכתבים אותנטיים. מציאתם של התעודות, המכתבים והמסמכים משולב בעלילת הספר ומשתף את הקורא בחוויית הגילוי. מרבית הדמויות המופיעות בספר נקראות בשמן האמתי. מרבית האירועים  התרחשו במציאות. 

"ביד אומן ומתוך תחושת שליחות עמוקה מספרת ציפי יעקב ברומן ביוגרפי יוצא דופן את סיפור חייה המרתק, הלא־ייאמן והסוער, של תינוקת שנולדה בגטו קובנה שבליטא במלחמת העולם השנייה, והחיים גלגלוהָ למצבים ולמקומות שמעטים היו עומדים בטלטלותיהם [...] ציפי יעקב לא נזקקה לתחבולות ספרותיות ולהתרוצצות בין זמנים כדי לספר את קורותיה של גיבורתה. [...] בכישרון ספרותי היא הצליחה לתאר את עולמה הפנימי של אילידה, לחדור לסגור ליבה של התינוקת, שנהפכת במהלך הרומן לנערה ולאישה. עולמה הפנימי של הדמות נפתח כמניפה, והוא נדיר באמינותו. כבר מזמן לא התרגשתי עד דמעות מרומן כפי שהתרגשתי מקריאתו של הספר. בתמונת המצרף האין־סופית שאנו מרכיבים כדי לקבל תמונה כלשהי על מה שאירע בשואה, הספר אי־לידה, הוא תרומה נכבדה, נתח חיים שלא יישכח."
פרופ’ ניצה בן־דֹב, מרצה לספרות, סופרת וחוקרת ביוגרפיות

"הספר הוא סוג של תעודה, המצטרפת לאלפי יצירות של אחרי השואה. יש בה “דגימה” של עשרות סיטואציות קטלניות מתקופת האופל ההיא. קשה לסכם מסמך כזה, מכיוון שכל עמוד, לעיתים כל משפט, מחזיק בתוכו תיאור עובדות ורגשות מעוררי חלחלה [...] מרתק, מזעזע, מחריד, מכאיב ומשאיר אצל הקורא שריטה בלב."
פרופ’ שבח וייס, לשעבר יו”ר הכנסת ונשיא המועצה העולמית של “יד ושם”, פרופ’ למדעי המדינה, שגריר ישראל בפולין בשנים 2004-2001.

ציפי קליין־יעקב בעלת תארים אקדמיים בספרות ובהיסטוריה.
כיהנה כמנהלת היחידה לעובדי הוראה באוניברסיטה הפתוחה.
בעשור האחרון היא מנחה קבוצות כתיבה במסגרת האוניברסיטה ומלווה כעורכת ספרותית כותבי סיפורי חיים, ביוגרפיות ואוטוביוגרפיות.

פרק ראשון

פתח דבר

כיצד יכול הגורל לתעתע בתינוקת שנולדה בגטו קובנה בימי המלחמה הנוראה ההיא, תינוקת שהוריה בחרו לקרוא לה בעברית אי־לידה? הוריה, ד״ר יונה וצילה פרידמן, בוגרי הגימנסיה העברית בקובנה, בחרו בשם זה כהתרסה נגד הצו האוסר על הולדת ילדים, שגזרו הנאצים על היהודים בגטאות ליטא.

הייתי בת שתים עשרה כשפגשתי את אילידה. היא הגיעה מווילנה למשפחתנו בחיפה בשלהי שנות החמישים. נערה צנומה, עיניה כהות ועצובות, אפה נשרי, סנטרה הארוך בולט ושערה הגלי שחור. לבושה הייתה בשמלות משובצות שכיסו את ידיה וברכיה. היא המעיטה בדיבור, וכשדיברה — דיברה יידיש.

אינני זוכרת כיצד הוצגה בפניי, ומה סיפרו לי ולילדי המשפחה האחרים אודותיה. טרם ידענו על מוראות השואה. כל מה שידענו היה מה שדלינו מלחישותיהם של המבוגרים. היו אלה פיסות מידע שלא התחברו לסיפור אחד. היא הגיעה אלינו מווילנה עם זוג מבוגר. הבנתי שאלה הוריה, אבל מסיבה שלא הבנתי את מקורה, היא לא שהתה עימם אלא בבית אחת מדודותיי.

חודשים מספר לאחר בואה החלה תכונה מסתורית לרחוש סביבנו. המבוגרים הרבו להתלחש ביניהם ביידיש. נושא שיחתם היה אילידה, אבל איש מהם לא סיפר לנו, ילדי המשפחה, דבר על המתרחש. לאווירה המסתורית תרמה העובדה שדודי לייזר, אחיה של אמי, הגיע מאמריקה ואחריו אשתו טייבה. הם הרבו לשהות במחיצתה של אילידה ופינקו אותה בשפע מתנות. כעבור מספר חודשים התבשרתי שאילידה נוסעת איתם לאמריקה.

כמה ימים אחרי נסיעתה קלטו עיניי כותרת בעיתון שהיה פרוש על השולחן בביתנו. איני יודעת אם הוריי שמו אותו כך בכוונה כדי שאקרא או שהוא נשאר פרוש כך בהיסח הדעת. הכותרת הייתה ״קורותיה של ברית מוזרה שכרתו שני יהודים בגטו קובנה.״ הכתבה עסקה בבני משפחתי ובסיפור גלגוליה של ברית בין דודי לייזר גולדברג ובין בן דודו ד"ר יונה פרידמן, שנשבעו זה לזה כי מי שיישאר בחיים לאחר המלחמה, ידאג לילד או לילדה שיינצלו ויאמץ אותם.

כתבה זו נטעה בי את זרעי סיפורה של אילידה. מקור שמה לא הניח לי. דבקתי בכל פיסת מידע שליקטתי עליה ועל דודיי. בראייה לאחור הבנתי כי התעניינותי בתקופת השואה החלה מקריאת הכתבה. שנים התעניינתי בכל הנוגע לתקופה אפלה זו. הלכתי ללמוד היסטוריה באוניברסיטה כי ביקשתי להעמיק את ידיעותיי במוראות מלחמת העולם השנייה.

בבגרותי הקשר עם אילידה הפך קרוב ואוהב. כשביקרה בארץ התחברנו, וביוני 1973 היא באה לכאן כעולה, נשואה ואימא לשלושה ילדים. וכשנדמה היה שהנה הגיעה למנוחה ולנחלה, הכה בה גורלה.

לאורך שנים הדרמה של חייה לא נתנה לי מנוח. ביקשתי לחקור וללמוד את סיפורה לעומק. התשוקה לכתוב על דמותה ועל טלטלות חייה הובילו אותי למסע הכתיבה.

לפני כעשר שנים יצאתי לדרך של אלפי קילומטרים לקובנה, לווילנה ולארצות הברית. ערכתי עשרות פגישות וראיונות. זיכרונותיהם וכאבם של בני משפחתי נפרשו לנגד עיניי. איתרתי מסמכים, תעודות, פרוטוקולים של בתי משפט, מכתבים ורישומים בכתב ידה של אילידה. קראתי ספרים על תקופות ואירועים שהיו חלק מחייה. את המידע שקיבצתי שזרתי בעלילת הספר ובעיצוב דמותה של אילידה כפי שהבנתי אותה. את עלילת חייה בחרתי לספר כרומן ביוגרפי.

לקחתי בחשבון שחלק משותפיי לדרך, בעיקר חלק מבני משפחתי, חוו את האירועים באופן שונה ממני. מכולם אני מבקשת סליחה אם פגעתי ברגשותיהם ואם הטיתי את הסיפור בניגוד לזיכרונם ולדרך שבה הם הבינו את המאורעות.

בספר זה אספר את סיפורה של אילידה, בת דודתי, כפי שאני חוויתי והפנמתי לאורך השנים. אני מקווה שהספר ינציח בליבות קוראיו את דמותה ואת גורלה.

 

 

ציפי קליין-יעקב

ציפי קליין־יעקב, הייתה מורה להיסטוריה בתיכון ומדריכה פדגוגית להוראת ההיסטוריה באוניברסיטה. כיהנה כמנהלת היחידה לקידום עובדי הוראה באוניברסיטה הפתוחה. תאריה האקדמיים הם בתחום הספרות וההיסטוריה. 
בעשור האחרון עוסקת המחברת בכתיבת סיפורי חיים. היא מנחה קבוצות כתיבה של ביוגרפיות ואוטוביוגרפיות במסגרת האוניברסיטה הפתוחה. כמו כן, מנחה כותבי סיפורי חיים ועורכת את ספריהם. 
ערכה תחקירים היסטוריים וניסיונה זה ליווה אותה במסע הגילוי והאימות ההיסטורי שתרמו רבות לכתיבת הספר "אי-לידה".

עוד על הספר

אי-לידה ציפי קליין-יעקב

פתח דבר

כיצד יכול הגורל לתעתע בתינוקת שנולדה בגטו קובנה בימי המלחמה הנוראה ההיא, תינוקת שהוריה בחרו לקרוא לה בעברית אי־לידה? הוריה, ד״ר יונה וצילה פרידמן, בוגרי הגימנסיה העברית בקובנה, בחרו בשם זה כהתרסה נגד הצו האוסר על הולדת ילדים, שגזרו הנאצים על היהודים בגטאות ליטא.

הייתי בת שתים עשרה כשפגשתי את אילידה. היא הגיעה מווילנה למשפחתנו בחיפה בשלהי שנות החמישים. נערה צנומה, עיניה כהות ועצובות, אפה נשרי, סנטרה הארוך בולט ושערה הגלי שחור. לבושה הייתה בשמלות משובצות שכיסו את ידיה וברכיה. היא המעיטה בדיבור, וכשדיברה — דיברה יידיש.

אינני זוכרת כיצד הוצגה בפניי, ומה סיפרו לי ולילדי המשפחה האחרים אודותיה. טרם ידענו על מוראות השואה. כל מה שידענו היה מה שדלינו מלחישותיהם של המבוגרים. היו אלה פיסות מידע שלא התחברו לסיפור אחד. היא הגיעה אלינו מווילנה עם זוג מבוגר. הבנתי שאלה הוריה, אבל מסיבה שלא הבנתי את מקורה, היא לא שהתה עימם אלא בבית אחת מדודותיי.

חודשים מספר לאחר בואה החלה תכונה מסתורית לרחוש סביבנו. המבוגרים הרבו להתלחש ביניהם ביידיש. נושא שיחתם היה אילידה, אבל איש מהם לא סיפר לנו, ילדי המשפחה, דבר על המתרחש. לאווירה המסתורית תרמה העובדה שדודי לייזר, אחיה של אמי, הגיע מאמריקה ואחריו אשתו טייבה. הם הרבו לשהות במחיצתה של אילידה ופינקו אותה בשפע מתנות. כעבור מספר חודשים התבשרתי שאילידה נוסעת איתם לאמריקה.

כמה ימים אחרי נסיעתה קלטו עיניי כותרת בעיתון שהיה פרוש על השולחן בביתנו. איני יודעת אם הוריי שמו אותו כך בכוונה כדי שאקרא או שהוא נשאר פרוש כך בהיסח הדעת. הכותרת הייתה ״קורותיה של ברית מוזרה שכרתו שני יהודים בגטו קובנה.״ הכתבה עסקה בבני משפחתי ובסיפור גלגוליה של ברית בין דודי לייזר גולדברג ובין בן דודו ד"ר יונה פרידמן, שנשבעו זה לזה כי מי שיישאר בחיים לאחר המלחמה, ידאג לילד או לילדה שיינצלו ויאמץ אותם.

כתבה זו נטעה בי את זרעי סיפורה של אילידה. מקור שמה לא הניח לי. דבקתי בכל פיסת מידע שליקטתי עליה ועל דודיי. בראייה לאחור הבנתי כי התעניינותי בתקופת השואה החלה מקריאת הכתבה. שנים התעניינתי בכל הנוגע לתקופה אפלה זו. הלכתי ללמוד היסטוריה באוניברסיטה כי ביקשתי להעמיק את ידיעותיי במוראות מלחמת העולם השנייה.

בבגרותי הקשר עם אילידה הפך קרוב ואוהב. כשביקרה בארץ התחברנו, וביוני 1973 היא באה לכאן כעולה, נשואה ואימא לשלושה ילדים. וכשנדמה היה שהנה הגיעה למנוחה ולנחלה, הכה בה גורלה.

לאורך שנים הדרמה של חייה לא נתנה לי מנוח. ביקשתי לחקור וללמוד את סיפורה לעומק. התשוקה לכתוב על דמותה ועל טלטלות חייה הובילו אותי למסע הכתיבה.

לפני כעשר שנים יצאתי לדרך של אלפי קילומטרים לקובנה, לווילנה ולארצות הברית. ערכתי עשרות פגישות וראיונות. זיכרונותיהם וכאבם של בני משפחתי נפרשו לנגד עיניי. איתרתי מסמכים, תעודות, פרוטוקולים של בתי משפט, מכתבים ורישומים בכתב ידה של אילידה. קראתי ספרים על תקופות ואירועים שהיו חלק מחייה. את המידע שקיבצתי שזרתי בעלילת הספר ובעיצוב דמותה של אילידה כפי שהבנתי אותה. את עלילת חייה בחרתי לספר כרומן ביוגרפי.

לקחתי בחשבון שחלק משותפיי לדרך, בעיקר חלק מבני משפחתי, חוו את האירועים באופן שונה ממני. מכולם אני מבקשת סליחה אם פגעתי ברגשותיהם ואם הטיתי את הסיפור בניגוד לזיכרונם ולדרך שבה הם הבינו את המאורעות.

בספר זה אספר את סיפורה של אילידה, בת דודתי, כפי שאני חוויתי והפנמתי לאורך השנים. אני מקווה שהספר ינציח בליבות קוראיו את דמותה ואת גורלה.