צוענייה

דבר הסופרת

היה לי חלום לכתוב ספר ביוגרפי על חיי. לא חשבתי שמשאלתי אכן תתגשם.

הספר אינו בדיוק ביוגרפי, אלא שני סיפורים השזורים זה בזה: מציאות ודמיון. אני לא ממש יודעת איך הגעתי לזה, בסופו של דבר זה קרה מעצם הרצון והחלום של ילדה בת חמש – יתומה שרצתה לאמץ ילדה, לא משנה מאיפה.

כל זה קרה ממש באקראי, בגדר חלום שלא חשבתי שיתממש. פטירתו של אהובי, בעלי נסים ז"ל, שנפטר ממחלה ארורה (סרטן הלבלב, שממנו לא נרפאים) בסבל וביסורי איוב טרם זמנו – הובילה אותי לנושא.

נותרתי שבורה ובוכייה בלי שינה או רצון לחיות. היקר מכול הלך ממני, עזב אותי. מזלי היה התיאטרון, שאליו התמסרתי בכל עומק נפשי ונשמתי. כחובבת תיאטרון בחר בי הבמאי, אילת מנסיני, כדי לשחק את משחק חיי האמיתי בהצגה שהעלנו – "הבכיינים" של חנוך לוין.

הייתי השחקנית הראשית ואחות רחמנייה. המילים שנבחרו בעבורי היו דבר קל מחד גיסא, ומאידך גיסא – הדבר הקשה ביותר שיכולתי לבטא בזמן האבל שבו נותרתי. עשיתי זאת עם כל הכאב הנפשי והפיזי.

"לא לראיה נותרו עיניי רק לדמעה" – רבים ראו את ההצגה "הבכיינים", לא נותרה אפילו עין יבשה אחת.

בשתי ההצגות שהעלנו, בכה כל האולם בדמעות חנוקות.

זו הייתה הנצחת זכרו של אהובי נסים ז"ל. כולם נרתמו להוציא את ההצגה לפועל, החל מהבמאי וכלה בשחקנים – לרבות תיאטרון באר שבע, שניאות לתרום את מה שלא חלמתי שיקרה.

על כן, הריני מעניקה את כל תודותיי לכל אלו.

ההחלטה להתחיל לכתוב את הספר "צוענייה" נבעה מבדידות הכאב ומחוסר שינה. בלילות כתבתי וכתבתי ולא העזתי לספר לאיש, אפילו לא לילדים.

כך במשך כשנה-שנתיים, כתבתי ולא ידעתי לאן זה יוביל. עד שפגשתי באחת ההרצאות של חוג התיאטרון את פרופסור יצחק בן-מרדכי, שלו אודה בהמשך. סיפרתי לו שיש לי חלום, ואני סתם כותבת וצוחקת על עצמי, חוששת להיות ללעג. הוא עודד אותי ואמר לי: "פרלה, תכתבי מה שבא לך גם אם את חושבת שזה שטויות, בלי צנזורה. ואתן לך עוד טיפ: תנסי לשלוח אליי את המילים שאת כותבת, ואנסה לעזור אם אוכל."

עשיתי כדבריו. כתבתי והוא קרא, נתן את חוות דעתו ואמר: "פרלה, זה יפה מה שאת כותבת, תמשיכי! אבל כדאי לך לקחת עורך שיעזור, כל סופר שכותב צריך עורך טקסט." כך הגעתי ליואב איתמר, שביים את ההצגה "כהנא צדק" עם השחקן אברהם שלום לוי, שהיה הבמאי שלי בסדנת תיאטרון ב"גודמן".

ברצוני להנציח את זכרו של אהובי נסים אהרוני הכהן ז"ל: בעלי, אב, סבא, אח וחבר מופתי. לוֹ אני חבה את תודותיי, לוּ שמע וידע שמשאלת הכתיבה שלי התגשמה – היה גאה וזועק לכל העולם את גאוותו אליי.

יחד בנינו את כל האימפריה שלנו מאז תחילת עבודתי בבזק – שם הכרנו, שם התחתנו, שם הבאנו ילדים לתפארת. בגאווה נבנה בית לתפארת במיתר היפה, ונסים תמיד העניק לי את הטוב ביותר. הייתי המלכה והוא היה כתר לראשי. היו לנו אהבה וכבוד הדדי.

פטירתו ומחלתו היו המכה הקשה ביותר בעבורי, והכתיבה הייתה לנחמתי.

אני רוצה להודות לגילי בכורי על הליווי המתמיד בכל דרך אפשרית. ספר זה, כתיבת שיריי וספר השירה שהוצאתי – בזכות שלושת ילדיי האהובים הם. תודותיי נתונות לכם, יקיריי.

אני רוצה להודות לדורית רביבו מורתי הרוחנית, המלווה אותי בכל מצב ובכל מכאוב זה שלוש-עשרה שנים.

את תודתי אביע אף לפרופסור יצחק בן-מרדכי, שהאיר לי את הדרך לכתיבתי, עודד ותמך.

רב תודות ליואב איתמר העורך שלי ול"כתב ווב הוצאה לאור".

אני מברכת את כל אלה שלא הזכרתי בברכת תודה על הפרגון והתמיכה.

תודה לבורא עולם על כל העשייה הזאת, שלגמרי אינה מובנת מאליה – ולי הרי היא טפיחה על השכם. תודה על שנתת בי רצון ותעוזה להוציא את אשר שכן בליבי כל השנים, דברים שלא העזתי לחשוב ולדבר עליהם.

אני מאחלת לעצמי שאכתוב עוד ספרים רבים ואוציאם לאור.

פרק ראשון

כל חיי חלמתי לאמץ בן או בת, אבל רק מבית יתומים. אסופי או אסופית. לא רציתי שיהיו בדרך מתווכים, כדי שהדבר לא ייראה כמו סַחַר מֶכֶר. לדבר הנפלא שרציתי לא היה שום ערך לוּ היה נעשה בדרך כזו; זה היה משהו מעבר לכך – הלב הבוחר, הלב הרוצה, לא משנה מה.

המחשבה קיננה בי שנים ארוכות, ולא העזתי להתוודות עליה לפני בעלי. חששתי מפניו ומסירובו.

לאחר שגמלה בליבי ההחלטה התהלכתי ימים, לילות, שבועות וחודשים כמו סהרורית; לא ישנתי, לא אכלתי, רזיתי מאוד. "מה קורה לך?" שאלו בסביבתי ובמשפחתי. כולם דאגו אך שתקו, כדי לתת לי מרחב.

אני מצידי התחלתי לחפש בעיתונים, כדי למצוא כתבות שבהן היו פרטים של ארגוני רווחה העוסקים בעניין. לכל עיר ועיר הייתי מוכנה להגיע ולכל ארץ, גם לחוץ לארץ – בשביל המטרה הנעלה הזאת.

לבסוף נמצאה הדרך להגשים את חלומותיי. הכנתי ניירות, הכול היה מוכן. הייתי מוכנה למסעי ולהגשמת הייעוד שרציתי להגיע אליו. הכול נעשה בחשאי, אבל כשכבר הייתי צריכה חתימות לא יכולתי להתחמק יותר.

בלילה, כשכל בני הבית ישנו, ארזתי מזוודה ובה כמה חפצים. לקחתי גם את הכרטיסים לטיסה, שכבר היו מוכנים. לשמחתי היו הדרכונים בתוקף כי בעלי תמיד דאג לחדשם במועד. קניתי כרטיסי הלוך ושוב ליעד גם בשביל בעלי, כי ידעתי שהוא לעולם לא ייתן לי לטוס לבד לארץ זרה – ובפרט לא לארץ מוסלמית. גם את המזוודה של בעלי הכנתי מאחורי גבו. לאחותי ולמטפלת השארתי כסף ומצרכים בעבור הילדים, שנשארו בבית. אחותי הבטיחה שהיא תדאג לכולם, שאהיה שקטה ורגועה – אף על פי שלא הסברתי לה בדיוק מדוע אני טסה.

למוחרת קמתי מוקדם, הכנתי קפה ריחני לי ולבעלי ואז הערתי אותו. בהיותו עדיין ישנוני, פשוט זרקתי בדרך אגב: "אנחנו נוסעים."

"לאן?" הוא שאל.

"למרוקו."

"למה דווקא למרוקו?"

"לאמץ תינוק."

"מה מרוקו? השתגעת? ככה פתאום את רוצה לאמץ תינוק או תינוקת יתומים, ועוד ממרוקו?!"

"הכול כבר מוכן ומאורגן, חסרה רק החתימה שלך ויש לנו תינוק."

"את נפלת על הראש! מזמן הבנתי שמשהו לא בסדר איתך! אבל את זה לא תיארתי לעצמי... אני המום ממך. מה עם הילדים כאן? ומה יגידו השכנים? מה תגיד המשפחה כשתופיעי עם תינוקת?"

"לא מזיז לי מה יגידו. זה מה שאני רוצה! אם אתה לא מתלווה אליי, אני יוצאת. המונית כבר מחכה בחוץ..."

"אני צריך לבקש חופש מהעבודה! חוץ מזה אני צריך להתלבש, אני צריך להתקלח, להתגלח. מה הפזיזות הזאת? ובכלל, כבר יש לנו ילדים!"

"אבל את זה אני רוצה להציל! הבנת? אל תתווכח איתי! אני מחכה לך במרפסת. אבקש מן הנהג להמתין, אחותי כבר תדאג לילדים כשיבואו מבית הספר."

אתם, הקוראים, שואלים את עצמכם (ובצדק) מדוע אני צריכה את האימוץ הזה. הרי יש לי הכול.

התשובה פשוטה – גדלתי יתומה מאב. הייתי צעירה מאוד כשהוא נפטר, ומעולם לא הבנתי למה אין לי בית כמו לכולם. מה שהכרתי היה הבית של סבא, שהיו בו רק אנשים מבוגרים.

בלילה אבא לא בא לכסות אותי, לא בא לתת לי נשיקת לילה טוב. הרגשתי שונה. ומאז הבטחתי לעצמי: לכשאגדל ואתחתן ואהיה מבוססת, אאמץ תינוק ורק מבית יתומים. מה גם שמנקרת בתוכי מחשבה, שכשעברתי על יד בית היתומים ההוא בטיולי השבת המשפחתיים, תמיד ראיתי בעיני הילדים את המחשבה "תצילו אותי, תאמצו אותי, לא טוב לי פה". הם התחננו בשתיקתם, וזה היה בלתי אפשרי להתעלם מהם, לראות את עיניהם העצובות. שם, בטיולים ההם, זה הבשיל בתוכי. מעולם לא סיפרתי לאיש, עד שראיתי שאני יכולה להגשים את חלום ילדותי, ואז הכול קרה כמו רעם ביום בהיר, וכלל לא עניין אותי מה יגידו.

ועוד משהו חשוב שלא הזכרתי: הילדים שהיו שם, בבית היתומים שבמנזר ההוא, היו משלוש דתות – נוצרים, מוסלמים ויהודים. אמרתי לעצמי שאני אומנם בלי אבא אבל לפחות גרה במקום בטוח, בבית יהודי; ורציתי רק להציל אחד מהם, להביא אותו למקום המתאים לו. כמה אומללים היו שם הילדים. חשבתי: הלוואי שתינתן לי האפשרות להציל את כולם מהמקום האפל והקודר הזה – לוּ הייתי יכולה להציל את כולם, הייתי מצילה.

בחלוף השנים התחתנתי, והמחשבה על אימוץ לא עזבה אותי. עוד אחזור לשם ואקח לי ילד או ילדה מבית היתומים, חשבתי. לגמרי לא היה לי חשוב אם בן או בת, העיקר לקיים את אשר הבטחתי לעצמי.

אחרי הנישואים כבר הייתי עם שלושה ילדים ובעיות פרנסה, ובעלי נשלח מייד להשלמת לימודיו. הוא היה קצין בבסיס חיל האוויר, ולמזלנו היו לנו מגורים, גן ובתי ספר לילדים – ואני הייתי עקרת בית. בחרתי בלימודים שארכו זמן ממושך, סיימתי אותם בהצטיינות והייתי מורה לאומנות חזותית. קנינו בית קרקע יפהפה בכרכור אך עדיין גרנו בבסיס חיל האוויר, וכך נחסכו מאיתנו בזבוזים מיותרים. את הבית בכרכור השכרנו, ולא חסר לנו דבר. המחשבה עדיין הבשילה בתוכי, ולא יכולתי להרפות ממנה. הבטחה זאת הבטחה. הכול היה אידיאלי, אך הזמן למימוש ההבטחה עדיין לא נתן את אותותיו. כשבעלי יצא מהצבא לגמלאות, החלטתי שזה יהיה הפרויקט החדש שלי. נעבור למגורים בכרכור וזה יהיה נפלא. הרגשתי שאני קרובה לממש את המסע הפנימי, שאוטוטו הכול קורה.

המונית עדיין מחכה בחוץ. בעלי עודו המום, מבצע פעולות כמו רובוט. "השתגעה ורדה," הוא ממלמל – ואני לא עונה, כדי שנוכל לצאת מהבית. האמת, ידעתי שהוא ייענה לדרישה שלי לאמץ ילד, שבאה ממני באופן כה פתאומי. באופן מוזר, קיבל שמואל תמיד את שיגעונותיי בסובלנות ובאהבה ואפילו בהבנה, אבל כאן הוא אמר שזה הזוי ובלתי מובן.

"כשנהיה במטוס אדבר איתך על הכול, אני מבטיחה. רק בוא נזדרז, שלא נפסיד את הטיסה."

ומתוך מלמולים יצאנו סוף-סוף מהבית, ואני כאילו לא שומעת כלום – העיקר שנהיה בתוך המונית, שתוביל אותנו במהירות לשדה התעופה בן-גוריון.

במונית לא הפסיק שמואל לקטר: "סוד גדול שמרת ממני. איך פעלת לבד בלי להיוועץ בי? אני מקווה שאת לא טועה, יקירתי..."

"שמואל," אמרתי, "עוד קצת סבלנות ואספר לך בשקט הכול, את כל הפרטים הקטנים. אני מסכימה איתך שזה שיגעון, ואני יודעת גם שזה שיגעון יציב שליווה אותי כל חיי, ועכשיו בדיוק ניתנת לנו ברוך השם ההזדמנות הזאת. אז בבקשה, חכה עד שנגיע למטוס ואחר כך אספר ואספר ולא אפסיק, עד שתבין שזה מה שרציתי כל החיים ותעזור לי לעכל את מה שעומד לקרות עכשיו. בוא נעכל יחד, לא יעזור שניכנס לוויכוחים מיותרים. אתה יודע שאני עקשנית ובסופו של דבר משיגה את המטרות שלי. אז בבקשה, עוד קצת אורך רוח."

הגענו לשדה התעופה והזדרזנו לסיים את הסידורים לפני העלייה לטיסה. לאחר שסיימנו, התיישבנו בקפיטריה. לגמנו קפה ואכלנו עוגייה קטנה ועוד עוגייה... וככה, בלי להרגיש, בלענו את אשר היה בצלוחית. שמואל הביט בי באופן מוזר. ידעתי שעליי רק לשתוק ובתוך תוכי אמרתי: ורדה, שתיקה שווה זהב. אשתוק עד שנהיה במטוס, חשבתי, ושם למעלה יהיה עליי לתת דין וחשבון לשמואל, בעלי. ידעתי שזה לא יהיה קל, ובליבי התפללתי שהוא יזרום איתי.