כל הפרחים בפריז
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
כל הפרחים בפריז
מכר
אלפי
עותקים
כל הפרחים בפריז
הוספה למועדפים
מכר
אלפי
עותקים

כל הפרחים בפריז

4.7 כוכבים (94 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
ספר קולי
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

  • תרגום: רחלי לביא
  • הוצאה: תכלת
  • תאריך הוצאה: ינואר 2021
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 336 עמ' מודפסים
  • קריינות: מירי גדרון
  • זמן האזנה: 11 שעות ו 3 דק'

שרה ג'יו

שרה ג'יו היא סופרת, עשרה מספריה הופיעו במקום הראשון ברשימות רבי־המכר הבינלאומיים של ה"ניו יורק טיימס" ו"יו־אס־איי טודיי". כמו כן היא עיתונאית ותיקה שכתבה, בין השאר, ב"גלמור", ב"ניו יורק טיימס", ב"מארי קלייר" ועוד. ספריה של ג'יו יצאו לאור ביותר מעשרים וחמש מדינות. היא מתגוררת בסיאטל עם בעלה, שלושה בנים קטנים ושלושה ילדים חורגים.

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

פריז הכבושה היא לא מקום לאלמנות צעירות. 
 
בעיר שבה נושבות רוחות מלחמה עזות, סלין הצעירה מנסה לשמור על שגרת חיים עבור קוזי, בתה הקטנה. היא עושה כל שביכולתה על מנת להסתיר ממנה את ההתרחשויות, וממשיכה לעבוד בחנות הפרחים הוותיקה של אביה, מכינה זרים יפהפיים לתושבי השכונה.
 
כאשר קצין גרמני מגלה את מוצאה היהודי, הפחדים הגרועים ביותר שלה מתממשים. סלין מבינה שעליה להשיב מלחמה כדי להציל את האדם היקר לה מכול, את בתה, קוזי.
 
עשורים לאחר מכן, באותה דירה פריזאית, קרוליין האמריקנית מוצאת את עצמה ללא בדל של זיכרון מעברהּ. היא מתאוששת מתאונת דרכים ומגלה שבמשך שנים חיה חיים עצובים ובודדים. כאשר בחיפוש מקרי בדירה היא נתקלת במכתבים שכתבה סלין לאהובהּ לפני כל אותן שנים, היא אוזרת עוז ויוצאת למסע שיוביל אותה אל עברה האבוד, אבל גם לעתיד שממתין לה.

"כל הפרחים בפריז" מאת שרה ג'יו הוא רומן מרגש על אומץ לב ונחישות, על אהבת אם ועל יכולתו המופלאה של הלב לסלוח. ספריה של שרה ג'יו היו לרבי מכר עולמיים. "כל הפרחים בפריז" הוא הראשון הרואה אור בעברית.
 

פרק ראשון

1
קרוליין

4 בספטמבר, 2009

פריז, צרפת

איך הוא העז? אני עולה על האופניים שלי, סמוקת לחיים, ורוכבת במהירות ברוּ קְלֶר על פני דוכני הרוכלים העמוסים חצילים סגולים מבריקים וזרי פרחים. אדמוניות ורודות וחמניות זהובות עומדות דום בדליים מסודרים. אני חולפת על פני קפה דוּ־מוֹנד, שבו אני קונה קפה כשאין לי כוח ללכת עד ביסטרו זִ'ינְטִי. עוברת על פני אישה שמטיילת עם הפודל הלבן הקטנטן שלה. למרות השמש הבהירה, היא נאחזת במטרייה הסגורה שלה, כאילו בכל רגע ייפתחו שערי שמים ויטיחו בה את זעמם.

זעם, זה בדיוק מה שאני מרגישה. אני זועמת. הוא היה האדם האחרון בעולם שציפיתי או רציתי לראות הבוקר. איך הוא מעז לא לכבד את הבקשה שלי, אחרי כל מה שקרה? אמרתי לו שאני לא רוצה לראות אותו, עכשיו או אי־פעם. ובכל זאת, הוא מופיע שם, בקפה דוּ־מוֹנד, מכל המקומות בעולם, מחייך אלי כאילו לא קרה דבר, כאילו...

אני ממצמצת כדי לעצור את הדמעות, מנסה להתעשת, כפי שלא עשיתי אתמול בלילה, כשזרקתי את המפית שלי, צעקתי עליו ויצאתי מהמקום בסערה. אישה פריזאית, בניגוד אלי, לעולם לא היתה מאבדת כך את עשתונותיה.

על זה אני עוד צריכה לעבוד, אבל משאר הבחינות בהחלט עשויים לחשוב שאני צרפתייה, לפחות מרחוק. אני נראית שייכת, פחות או יותר. צעיף קשור ברישול סביב צווארי. אני לובשת שמלה ורוכבת על אופניים. שיער בלונדיני אסוף בפקעת גבוהה. ללא קסדה — כמובן. נדרשו לי שלוש שנים כדי להשתלט כמעט על השפה (דגש על ה"כמעט"), אבל יידרשו לי חיים שלמים כדי לרכוש מיומנות מספקת בסגנון הצרפתי.

אבל לשום דבר מזה אין משמעות כעת. לאורך השנים פריז היתה למקום המסתור שלי, לקונכייה שלי, למפלט מכאבי עֲבָרִי. אני עוצמת את עיני כדי לעצור את הדמעות. ועכשיו? הוא באמת חושב שהוא יכול לחזור לכאן ולצפות ממני להתנהג כאילו כלום לא קרה? שכבמטה קסם — הכול יחזור להיות כשהיה?

צמרמורת חולפת בגבי, ואני מביטה מעבר לכתפי כדי לוודא שהוא לא עוקב אחרי. נראה שלא, ואני רוכבת מהר יותר מעבר לפינה. גבר במעיל עור מביט בי, ומחייך כאילו כבר נפגשנו פעם. מעולם לא נפגשנו. הישירות של הגברים הצרפתיים ידועה לשמצה. אין אפילו טעם לציין את זה. הם משוכנעים שהעולם כולו, על כל הנשים שבו, צריך לברך על מזלו הטוב שהרעיף עליו את יופיים המיוחד, את קסמם ואת האינטליגנציה שלהם.

בקושי טבלתי בוהן בבריכת ההיכרויות הצרפתית, והחוויה לא היתה מרוממת. היתה ארוחת הערב עם מעצב השיער, שלא הצליח להפסיק לבדוק איך הוא נראה במראה שמאחורי; ארוחת צהריים עם האמן, שהציע שנלך לדירה שלו ונדבר על הציורים האחרונים שלו, שממש במקרה תלויים מעל המיטה שלו; והמרצה שהציע לי לצאת איתו לפני שבוע... ועדיין לא הצלחתי להתקשר אליו בחזרה.

אני נאנחת ומדוושת הלאה. אני לא אמריקנית ולא פריזאית. למען האמת, לאחרונה אני לא מרגישה שייכת לשום מקום. אני לא שייכת לשום אדם ולשום מדינה. אני לא יותר מאשר רוח, מרחפת על פני החיים.

אני רוכבת דרך רוּ דֶה סֵיין, מזגזגת בין עמודי התאורה במורד הגבעה, הדרהּ של העיר מאחורי, השמלה הקיצית התכלכלה שלי מתנופפת ברוח, ועיני מתמלאות דמעות ומערפלות את מראה הרחוב הצר שלפני. אני ממצמצת בחוזקה ומוחה דמעה, והרחוב המרוצף באבנים עגלגלות מתחדד שוב למולי. מבטי מתקבע על זוג מבוגר שפוסע על המדרכה לפני. הם נראים כמו כל זוג צרפתי מבוגר אחר, מלאים במתיקות אופיינית שהם לעולם לא יהיו מודעים לה. הוא לובש מעיל ספורט (למרות הלחות והחום — כמעט שלושים מעלות היום), והיא בשמלה משובצת, שייתכן כי המתינה בארון שלה מאז אחר הצהריים שבו ראתה אותה בחלון ראווה של בוטיק לא יקר איפה שהוא בשאנז־אליזה ב-1953. היא נושאת סל מלא מציאות משוק האיכרים (אני רואה את הקישוא). הוא נושא בגט ותו לא, ואוחז בו צמוד לכתפו כמו רובה מתקופת מלחמת העולם השנייה, בצייתנות שמתלווה אליה קורטוב כמעט בלתי מורגש של טרדה שאיכשהו יש בה גם קסם.

מחשבותי נודדות שוב אל חילופי הדברים בבית הקפה, ואני שוב זועמת. אני שומעת את קולו בראשי, רך, מתוק, מלא תחנונים. האם החמרתי איתו מדי? לא. לא. אולי? לא! בעולם מקביל אולי היינו מעבירים את הערב בהתגפפות בשולחן פינתי באיזה בית קפה, היינו שותים יין בורדו משובח, מאזינים לצֵ'ט בֵּייקֶר, מתכננים מסעות היפותטיים לאיי יוון או בנייה של חממה בחצר האחורית, שם נוכל לשקול את היתרונות של גידול עץ לימון (או אבוקדו?) בעציץ, ולשבת תחת שיח מטפס של בוגנוויליה כמו זה שאמי שתלה בשנה שבה מלאו לי אחת־עשרה, לפני שאבי עזב את הבית. ג'ז. סַנְטוֹרִינִי. עצי לימון. פרטים יפהפיים, מלאי אהבה, שאין להם כל חשיבות עוד. לא בחיים האלה, בכל אופן. הפרק הזה הסתיים. לא, הספר כולו.

איך אני יכולה לסלוח לו? איך אוכל לסלוח לו אי־פעם?

"סליחה היא מתנה," אמרה לי מטפלת שהלכתי אליה לכמה פגישות, "גם למי שפגע בך וגם לך. אבל אף אחד לא יכול לתת מתנה אם הוא לא מוכן לכך."

אני עוצמת עיניים לרגע, ופוקחת אותן בהחלטיות. אני עדיין לא מוכנה, ואני בספק אם אהיה מוכנה אי־פעם. אני מדוושת הלאה, מהר יותר, בנחישות. כאב העבר מתחדד בי לפתע במלוא מרירותו. הוא צורב, כמו פלח לימון שמוצמד לפצע.

אני מוחה דמעה נוספת ומבחינה במשאית ששועטת לעברי לפתע פתאום. אדרנלין מציף אותי, כפי שקורה כשמאבדים ריכוז בנהיגה וכמעט נכנסים במכונית מתקרבת או בעמוד תאורה, או באיש שמטייל עם הכלב שלו. אני סוטה עם האופניים שלי ימינה, נזהרת שלא לפגוע באמא שהולכת לעברי משמאל עם בתה הקטנה. הילדה נראית בת לא יותר משנתיים. לבי מתרחב. השמש בהירה, אורה מסמא, והוא מסתנן דרך שערה הבלונדיני הרך.

אני מצמצמת את עיני, מנסה לנווט את דרכי בדרך הצרה שלפני, פעימות לבי נעשות יותר ויותר מהירות. לא נראה לי שנהג המשאית רואה אותי. "עצור!" אני צועקת. "אָרֵטֶה!"

אני לופתת את הכידון, מועכת את הבלמים, אבל איכשהו הם כושלים. הרחוב תלול וצר, צר מדי, וכעת אני דוהרת במורד צלע הגבעה, במהירות הולכת וגוברת. נהג המשאית מתעסק בסיגריה, מטה אותה לכאן ולשם, ובה בעת מתפתל עם המשאית בין הרחובות המרוצפים באבנים עגלגלות. אני צורחת שוב, אבל לא נראה שהוא שומע. חרדה סמיכה מציפה את כל כולי, ומותירה אותי חסרת אונים. שתי אפשרויות עומדות בפני: לפנות שמאלה ולהתרסק עם האופניים שלי על האמא והילדה הקטנה, או לפנות ימינה ולהתנגש במשאית.

אני פונה ימינה.

שרה ג'יו

שרה ג'יו היא סופרת, עשרה מספריה הופיעו במקום הראשון ברשימות רבי־המכר הבינלאומיים של ה"ניו יורק טיימס" ו"יו־אס־איי טודיי". כמו כן היא עיתונאית ותיקה שכתבה, בין השאר, ב"גלמור", ב"ניו יורק טיימס", ב"מארי קלייר" ועוד. ספריה של ג'יו יצאו לאור ביותר מעשרים וחמש מדינות. היא מתגוררת בסיאטל עם בעלה, שלושה בנים קטנים ושלושה ילדים חורגים.

עוד על הספר

  • תרגום: רחלי לביא
  • הוצאה: תכלת
  • תאריך הוצאה: ינואר 2021
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 336 עמ' מודפסים
  • קריינות: מירי גדרון
  • זמן האזנה: 11 שעות ו 3 דק'
כל הפרחים בפריז שרה ג'יו

1
קרוליין

4 בספטמבר, 2009

פריז, צרפת

איך הוא העז? אני עולה על האופניים שלי, סמוקת לחיים, ורוכבת במהירות ברוּ קְלֶר על פני דוכני הרוכלים העמוסים חצילים סגולים מבריקים וזרי פרחים. אדמוניות ורודות וחמניות זהובות עומדות דום בדליים מסודרים. אני חולפת על פני קפה דוּ־מוֹנד, שבו אני קונה קפה כשאין לי כוח ללכת עד ביסטרו זִ'ינְטִי. עוברת על פני אישה שמטיילת עם הפודל הלבן הקטנטן שלה. למרות השמש הבהירה, היא נאחזת במטרייה הסגורה שלה, כאילו בכל רגע ייפתחו שערי שמים ויטיחו בה את זעמם.

זעם, זה בדיוק מה שאני מרגישה. אני זועמת. הוא היה האדם האחרון בעולם שציפיתי או רציתי לראות הבוקר. איך הוא מעז לא לכבד את הבקשה שלי, אחרי כל מה שקרה? אמרתי לו שאני לא רוצה לראות אותו, עכשיו או אי־פעם. ובכל זאת, הוא מופיע שם, בקפה דוּ־מוֹנד, מכל המקומות בעולם, מחייך אלי כאילו לא קרה דבר, כאילו...

אני ממצמצת כדי לעצור את הדמעות, מנסה להתעשת, כפי שלא עשיתי אתמול בלילה, כשזרקתי את המפית שלי, צעקתי עליו ויצאתי מהמקום בסערה. אישה פריזאית, בניגוד אלי, לעולם לא היתה מאבדת כך את עשתונותיה.

על זה אני עוד צריכה לעבוד, אבל משאר הבחינות בהחלט עשויים לחשוב שאני צרפתייה, לפחות מרחוק. אני נראית שייכת, פחות או יותר. צעיף קשור ברישול סביב צווארי. אני לובשת שמלה ורוכבת על אופניים. שיער בלונדיני אסוף בפקעת גבוהה. ללא קסדה — כמובן. נדרשו לי שלוש שנים כדי להשתלט כמעט על השפה (דגש על ה"כמעט"), אבל יידרשו לי חיים שלמים כדי לרכוש מיומנות מספקת בסגנון הצרפתי.

אבל לשום דבר מזה אין משמעות כעת. לאורך השנים פריז היתה למקום המסתור שלי, לקונכייה שלי, למפלט מכאבי עֲבָרִי. אני עוצמת את עיני כדי לעצור את הדמעות. ועכשיו? הוא באמת חושב שהוא יכול לחזור לכאן ולצפות ממני להתנהג כאילו כלום לא קרה? שכבמטה קסם — הכול יחזור להיות כשהיה?

צמרמורת חולפת בגבי, ואני מביטה מעבר לכתפי כדי לוודא שהוא לא עוקב אחרי. נראה שלא, ואני רוכבת מהר יותר מעבר לפינה. גבר במעיל עור מביט בי, ומחייך כאילו כבר נפגשנו פעם. מעולם לא נפגשנו. הישירות של הגברים הצרפתיים ידועה לשמצה. אין אפילו טעם לציין את זה. הם משוכנעים שהעולם כולו, על כל הנשים שבו, צריך לברך על מזלו הטוב שהרעיף עליו את יופיים המיוחד, את קסמם ואת האינטליגנציה שלהם.

בקושי טבלתי בוהן בבריכת ההיכרויות הצרפתית, והחוויה לא היתה מרוממת. היתה ארוחת הערב עם מעצב השיער, שלא הצליח להפסיק לבדוק איך הוא נראה במראה שמאחורי; ארוחת צהריים עם האמן, שהציע שנלך לדירה שלו ונדבר על הציורים האחרונים שלו, שממש במקרה תלויים מעל המיטה שלו; והמרצה שהציע לי לצאת איתו לפני שבוע... ועדיין לא הצלחתי להתקשר אליו בחזרה.

אני נאנחת ומדוושת הלאה. אני לא אמריקנית ולא פריזאית. למען האמת, לאחרונה אני לא מרגישה שייכת לשום מקום. אני לא שייכת לשום אדם ולשום מדינה. אני לא יותר מאשר רוח, מרחפת על פני החיים.

אני רוכבת דרך רוּ דֶה סֵיין, מזגזגת בין עמודי התאורה במורד הגבעה, הדרהּ של העיר מאחורי, השמלה הקיצית התכלכלה שלי מתנופפת ברוח, ועיני מתמלאות דמעות ומערפלות את מראה הרחוב הצר שלפני. אני ממצמצת בחוזקה ומוחה דמעה, והרחוב המרוצף באבנים עגלגלות מתחדד שוב למולי. מבטי מתקבע על זוג מבוגר שפוסע על המדרכה לפני. הם נראים כמו כל זוג צרפתי מבוגר אחר, מלאים במתיקות אופיינית שהם לעולם לא יהיו מודעים לה. הוא לובש מעיל ספורט (למרות הלחות והחום — כמעט שלושים מעלות היום), והיא בשמלה משובצת, שייתכן כי המתינה בארון שלה מאז אחר הצהריים שבו ראתה אותה בחלון ראווה של בוטיק לא יקר איפה שהוא בשאנז־אליזה ב-1953. היא נושאת סל מלא מציאות משוק האיכרים (אני רואה את הקישוא). הוא נושא בגט ותו לא, ואוחז בו צמוד לכתפו כמו רובה מתקופת מלחמת העולם השנייה, בצייתנות שמתלווה אליה קורטוב כמעט בלתי מורגש של טרדה שאיכשהו יש בה גם קסם.

מחשבותי נודדות שוב אל חילופי הדברים בבית הקפה, ואני שוב זועמת. אני שומעת את קולו בראשי, רך, מתוק, מלא תחנונים. האם החמרתי איתו מדי? לא. לא. אולי? לא! בעולם מקביל אולי היינו מעבירים את הערב בהתגפפות בשולחן פינתי באיזה בית קפה, היינו שותים יין בורדו משובח, מאזינים לצֵ'ט בֵּייקֶר, מתכננים מסעות היפותטיים לאיי יוון או בנייה של חממה בחצר האחורית, שם נוכל לשקול את היתרונות של גידול עץ לימון (או אבוקדו?) בעציץ, ולשבת תחת שיח מטפס של בוגנוויליה כמו זה שאמי שתלה בשנה שבה מלאו לי אחת־עשרה, לפני שאבי עזב את הבית. ג'ז. סַנְטוֹרִינִי. עצי לימון. פרטים יפהפיים, מלאי אהבה, שאין להם כל חשיבות עוד. לא בחיים האלה, בכל אופן. הפרק הזה הסתיים. לא, הספר כולו.

איך אני יכולה לסלוח לו? איך אוכל לסלוח לו אי־פעם?

"סליחה היא מתנה," אמרה לי מטפלת שהלכתי אליה לכמה פגישות, "גם למי שפגע בך וגם לך. אבל אף אחד לא יכול לתת מתנה אם הוא לא מוכן לכך."

אני עוצמת עיניים לרגע, ופוקחת אותן בהחלטיות. אני עדיין לא מוכנה, ואני בספק אם אהיה מוכנה אי־פעם. אני מדוושת הלאה, מהר יותר, בנחישות. כאב העבר מתחדד בי לפתע במלוא מרירותו. הוא צורב, כמו פלח לימון שמוצמד לפצע.

אני מוחה דמעה נוספת ומבחינה במשאית ששועטת לעברי לפתע פתאום. אדרנלין מציף אותי, כפי שקורה כשמאבדים ריכוז בנהיגה וכמעט נכנסים במכונית מתקרבת או בעמוד תאורה, או באיש שמטייל עם הכלב שלו. אני סוטה עם האופניים שלי ימינה, נזהרת שלא לפגוע באמא שהולכת לעברי משמאל עם בתה הקטנה. הילדה נראית בת לא יותר משנתיים. לבי מתרחב. השמש בהירה, אורה מסמא, והוא מסתנן דרך שערה הבלונדיני הרך.

אני מצמצמת את עיני, מנסה לנווט את דרכי בדרך הצרה שלפני, פעימות לבי נעשות יותר ויותר מהירות. לא נראה לי שנהג המשאית רואה אותי. "עצור!" אני צועקת. "אָרֵטֶה!"

אני לופתת את הכידון, מועכת את הבלמים, אבל איכשהו הם כושלים. הרחוב תלול וצר, צר מדי, וכעת אני דוהרת במורד צלע הגבעה, במהירות הולכת וגוברת. נהג המשאית מתעסק בסיגריה, מטה אותה לכאן ולשם, ובה בעת מתפתל עם המשאית בין הרחובות המרוצפים באבנים עגלגלות. אני צורחת שוב, אבל לא נראה שהוא שומע. חרדה סמיכה מציפה את כל כולי, ומותירה אותי חסרת אונים. שתי אפשרויות עומדות בפני: לפנות שמאלה ולהתרסק עם האופניים שלי על האמא והילדה הקטנה, או לפנות ימינה ולהתנגש במשאית.

אני פונה ימינה.