סוכני בורות
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
סוכני בורות
מכר
מאות
עותקים
סוכני בורות
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

סוכני בורות

4 כוכבים (2 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

מארק לוין

מארק לוין הוא משפטן, מנחה רדיו ופרשן פוליטי אמריקני-יהודי. פרסם שבעה ספרים שנכנסו לרשימת רבי המכר של הניו-יורק טיימס, ובהם 'חירות ורודנות' ו'לגלות מחדש את האמריקניזם'. לוין ידוע כמבקר חריף של ממשל אובמה ושל הפיכת ארה"ב, לדבריו, מדמוקרטיה ייצוגית לממשלת פקידים בלתי נבחרים. עבד כיועץ ומנהל בכיר בממשל הנשיא רייגן.

תקציר

"העיתונות ברובה המכריע נהפכה למפעל פרוגרסיבי. חוסר הכנות שבהכחשת העובדה הזאת מוביל לעיתים קרובות לחשיבת עדר, ולכך שתעמולה מוצגת כחדשות"

התקשורת גוססת. אמון הציבור בגופי התקשורת המסורתיים פוחת והולך, ואנשים מחפשים מקורות מידע חלופיים, אמינים יותר. המושג "אתיקה עיתונאית" נשחק עד דק.
זהו תיאור שאמור להתאים לסיפורה העצוב של התקשורת במדינות כמו רוסיה, סין או טורקיה, שמשטריהן מדכאים את חופש העיתונות באלימות. לצערה של ארה"ב, שקידשה את חופש העיתונות במשך יותר ממאתיים שנה, היום זהו גם סיפורה העצוב של התקשורת שלה. 

מארק לוין מתאר ברב המכר סוכני בורות כיצד התקשורת האמריקנית הידרדרה - לא בעקבות התערבות ממשלתית, אלא בשל הדיכוי שהעיתונות הפעילה על עצמה בעקבות אימוץ עיוור של תפישת העולם הפרוגרסיבית. בראשית ימיה, מראה לוין, קידשה העיתונות האמריקנית את חופש המחשבה, הדעה והביטוי, ולצד זאת הציג כל עיתון בשקיפות את עמדתו. בראשית המאה ה-20 התמונה השתנתה. גופי התקשורת הגדולים החלו להסתיר מידע לא נוח, החרימו עיתונאים שחשבו אחרת, ובשמה של נאורות מדומה והתגנדרות שווא ב"אובייקטיביות" החריבו את חופש העיתונות.

• מדוע הצניעו עיתונים מובילים את השואה והכחישו את מעללי סטלין?
• כיצד התנכלו נשיאים דמוקרטים לעיתונאים ביקורתיים, ומדוע זה הושתק?
• איך הצליחה עלילת הכזב על קשרי טראמפ-פוטין לסחרר מעצמה שלמה?
• מה הפך את חמאס לחביב התקשורת האמריקנית?

פרק ראשון

מבוא. 
סוכני בורות

סוכני בורות מספר כיצד מי שהופקדה בידיהם האחריות על דיווחי החדשות בתקשורת המודרנית הורסים את חופש העיתונות מבפנים. לא רדיפה ממשלתית ודיכוי, לא האשמותיו של הנשיא טראמפ, אלא מערכות החדשות והעיתונאים בימינו. אכן, אקטיביזם חברתי, חשיבת עדר פרוגרסיבית, נאמנות למפלגה הדמוקרטית, דעתנות ותעמולה המוצגות כחדשות, ביום אירועי דמה, צנזורה עצמית, השמטת עובדות מוטה ושקרים ברורים דוחקים לעיתים קרובות מדי את ליקוט העובדות והדיווח החדשותי האובייקטיביים, הישנים והטובים. הלך רוח המקדם את עצמו ומחזק את עצמו תפס את מקומה של החשיבה העצמאית, חסרת הפניות. והעם האמריקני יודע זאת. לכן אמינותה של תקשורת ההמונים מעולם לא הייתה חלשה כל כך.
הספר הזה היה יכול להיות ארוך פי עשרה, אך אז היה נעשה בלתי קריא. ובכל זאת נושאים רבים נסקרים בו, ולקראת כתיבתו נערך מחקר נרחב, שנעזר בעצותיהם של מחברים ומלומדים רבים, כפי שמתחייב בבחינה קפדנית של ההיסטוריה של העיתונות האמריקנית ושל הראיות לשקיעתה הממושכת. מטרתו של סוכני בורות היא לעורר שיח פורה, שנדרש זה זמן רב בקרב קהל האזרחים האמריקנים, בשאלה כיצד להתמודד עם הנושא המורכב והמסובך של התמוטטות מעמדם של כלי התקשורת בתור מעוזי החירות, החברה האזרחית והרוח הלאומית — החל בעיתונים המוקדמים ובעלונים שקידמו את עקרונות הצהרת העצמאות והחוקה, עבור בעיתונות המפלגתית בשנים הבאות, המחויבת בגלוי למפלגה זו או אחרת, וכלה בגישה המתקדמת של דיווח החדשות המקצועי כביכול, ובעיתונות השתדלנות האידיאולוגית של ימינו.
בניגוד לעיתונות הפטריוטית המוקדמת, העיתונאים ומערכות החדשות בימינו עוינים ברובם את עקרונות היסוד של אמריקה, מסורותיה ומוסדותיה. הם אינם מקדמים את חופש הדיבור ואת חופש העיתונות, בניגוד לטענותיהם הצדקניות והאנוכיות. אכן, הם מעין מסננים חברתיים, המנסים לכפות אחדות מחשבה ופעולה פוליטיות וחברתיות המתמקדות בסדר היום הפרוגרסיבי ובערכיו. נושאים, אירועים, קבוצות ואנשים שאינם מתאימים לעלילה נדחים או נדחקים; מי שכן מתאימים לעלילה מוערכים ומהוללים. כמובן, תפיסת העולם הזו משפיעה מאוד על התרבות, על הממשלה ועל הנפש הלאומית. היא מגדירה "מציאות" שיצרה התקשורת, בין שיש לה בסיס במציאות האמיתית ובין שאין לה, וסביבה הפרטים מגבשים את מחשבותיהם, אמונותיהם וגם את חייהם במקרים מסוימים.
אך כל זה עטוף במסתורין ובאטימות. ואם מישהו מעז לפקפק במניעים ובתוצרים של המפעל הזה או באחדים מהיבטיו — כלומר, בדיווח זה או אחר של מערכת חדשות כלשהי או כמה מהן — ולבקר אותם, התגובה היא לעיתים קרובות אינסטינקטיבית וטעונה רגשית; החוקר או המבקר מוצגים כאויבי חופש העיתונות, והתקשורת כולה מתבצרת בעמדתה.
יש לזכור שמטרתה של עיתונות חופשית, כמו מטרתו של חופש הדיבור, היא להזין את הרוח, למסור רעיונות, לקרוא תיגר על אידיאולוגיות, לשתף מושגים, לעורר יצירתיות ולתמוך בעקרונות היסוד של אמריקה ולחזקם — כלומר, לתרום לקידומם של פרטים איתנים, יצרניים, בריאים ומאושרים, ושל מדינה וחברה אזרחית המתפקדות היטב. מעבר לכך, על התקשורת לחשוף פעולות שכוונתן לדכא שיח ותקשורת. אך כאשר התקשורת מתפקדת ככלי תעמולה של מפלגה פוליטית ואידיאולוגיה יחידה, היא לא רק מחריבה את ייעודה שלה אלא מאיימת על קיומה של רפובליקה חופשית.
אין זה תפקידה של הממשלה לשלוט בעיתונות, כמובן, אך נדמה שהתקשורת אינה מסוגלת לשלוט בעצמה. עלינו לזכור: איננו פשוט צופים מן הצד. אנחנו קהל האזרחים. "אנחנו העם" שלמענו יוסדה האומה הזאת ולמענו היא קיימת, "במטרה ליצור ברית מושלמת יותר, לכונן צדק, להבטיח שקט מבית, לעשות להגנת הציבור, לטפח את רווחת הכלל ולקיים את ברכות החירות לנו ולדורות הבאים".1 עלינו לדרוש תקשורת הראויה למדינתנו הגדולה. ונתחיל בכך שניידע את עצמנו לגבי המוסדות והפרטים (ושיטותיהם ואמות המידה שלהם) אשר משחו את עצמם למי שחובתם האצילית היא ליידע אותנו.

מארק לוין

מארק לוין הוא משפטן, מנחה רדיו ופרשן פוליטי אמריקני-יהודי. פרסם שבעה ספרים שנכנסו לרשימת רבי המכר של הניו-יורק טיימס, ובהם 'חירות ורודנות' ו'לגלות מחדש את האמריקניזם'. לוין ידוע כמבקר חריף של ממשל אובמה ושל הפיכת ארה"ב, לדבריו, מדמוקרטיה ייצוגית לממשלת פקידים בלתי נבחרים. עבד כיועץ ומנהל בכיר בממשל הנשיא רייגן.

עוד על הספר

סוכני בורות מארק לוין

מבוא. 
סוכני בורות

סוכני בורות מספר כיצד מי שהופקדה בידיהם האחריות על דיווחי החדשות בתקשורת המודרנית הורסים את חופש העיתונות מבפנים. לא רדיפה ממשלתית ודיכוי, לא האשמותיו של הנשיא טראמפ, אלא מערכות החדשות והעיתונאים בימינו. אכן, אקטיביזם חברתי, חשיבת עדר פרוגרסיבית, נאמנות למפלגה הדמוקרטית, דעתנות ותעמולה המוצגות כחדשות, ביום אירועי דמה, צנזורה עצמית, השמטת עובדות מוטה ושקרים ברורים דוחקים לעיתים קרובות מדי את ליקוט העובדות והדיווח החדשותי האובייקטיביים, הישנים והטובים. הלך רוח המקדם את עצמו ומחזק את עצמו תפס את מקומה של החשיבה העצמאית, חסרת הפניות. והעם האמריקני יודע זאת. לכן אמינותה של תקשורת ההמונים מעולם לא הייתה חלשה כל כך.
הספר הזה היה יכול להיות ארוך פי עשרה, אך אז היה נעשה בלתי קריא. ובכל זאת נושאים רבים נסקרים בו, ולקראת כתיבתו נערך מחקר נרחב, שנעזר בעצותיהם של מחברים ומלומדים רבים, כפי שמתחייב בבחינה קפדנית של ההיסטוריה של העיתונות האמריקנית ושל הראיות לשקיעתה הממושכת. מטרתו של סוכני בורות היא לעורר שיח פורה, שנדרש זה זמן רב בקרב קהל האזרחים האמריקנים, בשאלה כיצד להתמודד עם הנושא המורכב והמסובך של התמוטטות מעמדם של כלי התקשורת בתור מעוזי החירות, החברה האזרחית והרוח הלאומית — החל בעיתונים המוקדמים ובעלונים שקידמו את עקרונות הצהרת העצמאות והחוקה, עבור בעיתונות המפלגתית בשנים הבאות, המחויבת בגלוי למפלגה זו או אחרת, וכלה בגישה המתקדמת של דיווח החדשות המקצועי כביכול, ובעיתונות השתדלנות האידיאולוגית של ימינו.
בניגוד לעיתונות הפטריוטית המוקדמת, העיתונאים ומערכות החדשות בימינו עוינים ברובם את עקרונות היסוד של אמריקה, מסורותיה ומוסדותיה. הם אינם מקדמים את חופש הדיבור ואת חופש העיתונות, בניגוד לטענותיהם הצדקניות והאנוכיות. אכן, הם מעין מסננים חברתיים, המנסים לכפות אחדות מחשבה ופעולה פוליטיות וחברתיות המתמקדות בסדר היום הפרוגרסיבי ובערכיו. נושאים, אירועים, קבוצות ואנשים שאינם מתאימים לעלילה נדחים או נדחקים; מי שכן מתאימים לעלילה מוערכים ומהוללים. כמובן, תפיסת העולם הזו משפיעה מאוד על התרבות, על הממשלה ועל הנפש הלאומית. היא מגדירה "מציאות" שיצרה התקשורת, בין שיש לה בסיס במציאות האמיתית ובין שאין לה, וסביבה הפרטים מגבשים את מחשבותיהם, אמונותיהם וגם את חייהם במקרים מסוימים.
אך כל זה עטוף במסתורין ובאטימות. ואם מישהו מעז לפקפק במניעים ובתוצרים של המפעל הזה או באחדים מהיבטיו — כלומר, בדיווח זה או אחר של מערכת חדשות כלשהי או כמה מהן — ולבקר אותם, התגובה היא לעיתים קרובות אינסטינקטיבית וטעונה רגשית; החוקר או המבקר מוצגים כאויבי חופש העיתונות, והתקשורת כולה מתבצרת בעמדתה.
יש לזכור שמטרתה של עיתונות חופשית, כמו מטרתו של חופש הדיבור, היא להזין את הרוח, למסור רעיונות, לקרוא תיגר על אידיאולוגיות, לשתף מושגים, לעורר יצירתיות ולתמוך בעקרונות היסוד של אמריקה ולחזקם — כלומר, לתרום לקידומם של פרטים איתנים, יצרניים, בריאים ומאושרים, ושל מדינה וחברה אזרחית המתפקדות היטב. מעבר לכך, על התקשורת לחשוף פעולות שכוונתן לדכא שיח ותקשורת. אך כאשר התקשורת מתפקדת ככלי תעמולה של מפלגה פוליטית ואידיאולוגיה יחידה, היא לא רק מחריבה את ייעודה שלה אלא מאיימת על קיומה של רפובליקה חופשית.
אין זה תפקידה של הממשלה לשלוט בעיתונות, כמובן, אך נדמה שהתקשורת אינה מסוגלת לשלוט בעצמה. עלינו לזכור: איננו פשוט צופים מן הצד. אנחנו קהל האזרחים. "אנחנו העם" שלמענו יוסדה האומה הזאת ולמענו היא קיימת, "במטרה ליצור ברית מושלמת יותר, לכונן צדק, להבטיח שקט מבית, לעשות להגנת הציבור, לטפח את רווחת הכלל ולקיים את ברכות החירות לנו ולדורות הבאים".1 עלינו לדרוש תקשורת הראויה למדינתנו הגדולה. ונתחיל בכך שניידע את עצמנו לגבי המוסדות והפרטים (ושיטותיהם ואמות המידה שלהם) אשר משחו את עצמם למי שחובתם האצילית היא ליידע אותנו.