סוכני בורות

מבוא. 
סוכני בורות

סוכני בורות מספר כיצד מי שהופקדה בידיהם האחריות על דיווחי החדשות בתקשורת המודרנית הורסים את חופש העיתונות מבפנים. לא רדיפה ממשלתית ודיכוי, לא האשמותיו של הנשיא טראמפ, אלא מערכות החדשות והעיתונאים בימינו. אכן, אקטיביזם חברתי, חשיבת עדר פרוגרסיבית, נאמנות למפלגה הדמוקרטית, דעתנות ותעמולה המוצגות כחדשות, ביום אירועי דמה, צנזורה עצמית, השמטת עובדות מוטה ושקרים ברורים דוחקים לעיתים קרובות מדי את ליקוט העובדות והדיווח החדשותי האובייקטיביים, הישנים והטובים. הלך רוח המקדם את עצמו ומחזק את עצמו תפס את מקומה של החשיבה העצמאית, חסרת הפניות. והעם האמריקני יודע זאת. לכן אמינותה של תקשורת ההמונים מעולם לא הייתה חלשה כל כך.
הספר הזה היה יכול להיות ארוך פי עשרה, אך אז היה נעשה בלתי קריא. ובכל זאת נושאים רבים נסקרים בו, ולקראת כתיבתו נערך מחקר נרחב, שנעזר בעצותיהם של מחברים ומלומדים רבים, כפי שמתחייב בבחינה קפדנית של ההיסטוריה של העיתונות האמריקנית ושל הראיות לשקיעתה הממושכת. מטרתו של סוכני בורות היא לעורר שיח פורה, שנדרש זה זמן רב בקרב קהל האזרחים האמריקנים, בשאלה כיצד להתמודד עם הנושא המורכב והמסובך של התמוטטות מעמדם של כלי התקשורת בתור מעוזי החירות, החברה האזרחית והרוח הלאומית — החל בעיתונים המוקדמים ובעלונים שקידמו את עקרונות הצהרת העצמאות והחוקה, עבור בעיתונות המפלגתית בשנים הבאות, המחויבת בגלוי למפלגה זו או אחרת, וכלה בגישה המתקדמת של דיווח החדשות המקצועי כביכול, ובעיתונות השתדלנות האידיאולוגית של ימינו.
בניגוד לעיתונות הפטריוטית המוקדמת, העיתונאים ומערכות החדשות בימינו עוינים ברובם את עקרונות היסוד של אמריקה, מסורותיה ומוסדותיה. הם אינם מקדמים את חופש הדיבור ואת חופש העיתונות, בניגוד לטענותיהם הצדקניות והאנוכיות. אכן, הם מעין מסננים חברתיים, המנסים לכפות אחדות מחשבה ופעולה פוליטיות וחברתיות המתמקדות בסדר היום הפרוגרסיבי ובערכיו. נושאים, אירועים, קבוצות ואנשים שאינם מתאימים לעלילה נדחים או נדחקים; מי שכן מתאימים לעלילה מוערכים ומהוללים. כמובן, תפיסת העולם הזו משפיעה מאוד על התרבות, על הממשלה ועל הנפש הלאומית. היא מגדירה "מציאות" שיצרה התקשורת, בין שיש לה בסיס במציאות האמיתית ובין שאין לה, וסביבה הפרטים מגבשים את מחשבותיהם, אמונותיהם וגם את חייהם במקרים מסוימים.
אך כל זה עטוף במסתורין ובאטימות. ואם מישהו מעז לפקפק במניעים ובתוצרים של המפעל הזה או באחדים מהיבטיו — כלומר, בדיווח זה או אחר של מערכת חדשות כלשהי או כמה מהן — ולבקר אותם, התגובה היא לעיתים קרובות אינסטינקטיבית וטעונה רגשית; החוקר או המבקר מוצגים כאויבי חופש העיתונות, והתקשורת כולה מתבצרת בעמדתה.
יש לזכור שמטרתה של עיתונות חופשית, כמו מטרתו של חופש הדיבור, היא להזין את הרוח, למסור רעיונות, לקרוא תיגר על אידיאולוגיות, לשתף מושגים, לעורר יצירתיות ולתמוך בעקרונות היסוד של אמריקה ולחזקם — כלומר, לתרום לקידומם של פרטים איתנים, יצרניים, בריאים ומאושרים, ושל מדינה וחברה אזרחית המתפקדות היטב. מעבר לכך, על התקשורת לחשוף פעולות שכוונתן לדכא שיח ותקשורת. אך כאשר התקשורת מתפקדת ככלי תעמולה של מפלגה פוליטית ואידיאולוגיה יחידה, היא לא רק מחריבה את ייעודה שלה אלא מאיימת על קיומה של רפובליקה חופשית.
אין זה תפקידה של הממשלה לשלוט בעיתונות, כמובן, אך נדמה שהתקשורת אינה מסוגלת לשלוט בעצמה. עלינו לזכור: איננו פשוט צופים מן הצד. אנחנו קהל האזרחים. "אנחנו העם" שלמענו יוסדה האומה הזאת ולמענו היא קיימת, "במטרה ליצור ברית מושלמת יותר, לכונן צדק, להבטיח שקט מבית, לעשות להגנת הציבור, לטפח את רווחת הכלל ולקיים את ברכות החירות לנו ולדורות הבאים".¹ עלינו לדרוש תקשורת הראויה למדינתנו הגדולה. ונתחיל בכך שניידע את עצמנו לגבי המוסדות והפרטים (ושיטותיהם ואמות המידה שלהם) אשר משחו את עצמם למי שחובתם האצילית היא ליידע אותנו.