האליטה של ריידוויל 1 - כוונות אכזריות

פרולוג

גלים מתנפצים על החוף הריק, מזמנים אותי בזרועות בלתי נראות, וכפות רגליי נעות אל המים הקפואים כאילו חוט מושך אותי. אני קהת חושים מבפנים. חלולה. רק רוצה לשים לזה סוף... להעמדת הפנים שהיא כביכול חיי.

אני לא זוכרת רגע אחד לאורך שבע־עשרה שנותיי על האדמה הזאת שהיה לי רצון חופשי. רגע שבו כל היבט של חיי לא נשלט ותוכנן בפרטי פרטים.

ונמאס לי.

נמאס לי מהמסכה שאין לי ברירה אלא לעטות.

נמאס לי מהחרא האליטיסטי הזה שאני חייבת להשתתף בו.

נמאס לי מהמפלצת הזאת שנקראת אבא שלי.

אני רוצה לצאת, והים הסוער מציע לי גאולה. אני בקושי מרגישה את המים הקרים עד מוות, כשהם מסתחררים סביב קרסוליי כמו ליטוף מפתה של מאהב הרסני. חלוק המשי מציע הגנה מעטה מהרוח העזה שמצליפה בשערי הארוך והכהה סביב פניי, וצמרמורת מתפשטת בעורי בכל מקום חשוף.

אני נכנסת עמוק יותר לתוך המים, גופי רועד ורוטט, כשהגלים הפראיים מלחכים את שוקיי. קול מוזר מהדהד במחשבותיי, דוחק בי לעצור.

מפציר בי לחזור.

מתחנן אליי שלא איכנע.

אומר שעולמי עומד להשתנות.

אני מתעלמת מהקול הטורדני, מרימה את ראשי, מביטה בירח השט בשמי הלילה החשוכים, מטיל צללים בצורות מוזרות על האדמה תחתיו. אוזניי מעקצצות לשמע התזה מאחוריי, וליבי פועם במרץ כשאדרנלין זורם בעורקיי, אבל אני לא מסתובבת.

"היי, את בסדר?" קול גברי עמוק שואל מקרוב.

אני עומדת במים קפואים שמגיעים לי עד הברכיים באמצע הלילה בביגוד מינימלי. נראה לך שאני בסדר? האלטר־אגו התוקפני שלי מגיב בראשי לשאלתו, אבל אני נשארת אילמת. אני לא מצליחה לאזור את הכוחות לדבר או להתעניין בדעתו של הזר עליי.

אני רק רוצה שילך. שיניח לי. שייתן לי לפחות את זה.

אבל אין לי מזל.

הוא משתכשך במים, ודמותו החשוכה מתחככת בזרועי כשהוא נע סביבי, מתמקם בתוך שדה הראייה שלי, כך שאין לי ברירה אלא להביט בו.

זיק של חמימות חודר לחזי, כשאני מביטה אל העיניים החומות שמרוב עומק הן כמעט שחורות. הזוהר מהירח מטיל צל סביב דמותו, מדגיש את יופיו הגברי במלוא הדרו. הוא לבוש רק במכנסי כותנה קצרים בגזרה נמוכה. חזהו החשוף הוא יצירת אומנות מרשימה שמעידה על השקעה יוצאת דופן בחדר הכושר. שרירי הבטן החטובים שלו נראים כאילו צוירו על גופו, אבל הקעקועים על חזהו ועל שיפולי זרועותיו הם שתופסים את תשומת ליבי. אף אחד מהבחורים בתיכון ריידוויל לא היה מעז לקעקע את העור שלו. זה לא מתאים למוניטין שהם מטפחים בקפידה או לתוכניות של ההורים הדוחים שלהם לעתידם. האליטה לא הייתה מעלה בדעתה להשפיל את עצמה למשהו כל כך פרובינציאלי.

הבחור הזה הוא חידה, וניצוצות ראשונים של סקרנות ניצתים בתוכי.

עיניי נעות על גופו מעורר התאווה ומתמקדות שוב בפניו. הוא צופה בתשומת לב. מתבונן בעיניי, כאילו הוא רוצה להיקבר עמוק בתוכי ולפענח אותי. אצבעותיי מעקצצות לגעת בשכבה הדקה של הזיפים שמעטרת את סנטרו ואת קו הלסת שלו. לפרוע את שערו העבות שהולך ומתקצר בצדדים. תשוקה ללטף את עצמות לחייו המסותתות ולטעום את שפתיו המלאות הולמת בי בפתאומיות ומזכירה לי שאני עדיין חיה.

אני לא זוכרת שאי פעם הרגשתי תגובה גופנית כל כך עזה לבחור שראיתי. אף אחד מהבחורים בבית לא השפיע עליי בעוצמה כזאת, למעט טרנט — הוא מעביר בי צמרמורת רק ממבט חטוף — אבל זה ההפך הגמור.

מבט אחר מהזר הזה מלהיט את דמי ומעיר תשוקה עמוק בקרבי. אני מטה את ראשי הצידה, מסוקרנת ומגורה, המשימה הקודמת שלי להרוס את עצמי נשכחה כליל.

אנחנו לא מדברים. אנחנו רק מביטים זה בזה, וזרם חשמלי טוען את המרחב הקטן בינינו. גופי מתעורר ממצב התרדמת שלו, וחם לי וקר לי בו זמנית. רעד עובר בי, ואני כורכת את זרועותיי סביב גופי הצנום, מנסה בכל הכוח לסלק את הקור המצמית שצורב את עורי החיוור.

"את צריכה להתחמם," הזר מושיט את ידו, "בואי איתי."

אני עוטפת את ידי בידו ללא היסוס, ואנחנו פוסעים במים בחזרה אל החוף. כף ידו המיובלת קשה על עורי ומשלחת רטט של עקצוצים לוהטים על פני זרועי. אנחנו לא מדברים כשאנחנו מגיחים מהים, פוסעים על פני החול הדביק אל עבר בקתת עץ קטנה באופק הקרוב. לא שמתי לב אליה כשהגעתי לראשונה, כי התמקדתי במשהו מסוים.

זרם דקיק של עשן יוצא מתוך ארובה צרה, ואני מרותקת לספירלות המעוננות, כשאנחנו פוסעים יד ביד לעבר מבנה העץ הנאה. באופק, אחוזה רחבת ידיים חולשת על שטח נדל"ן יוקרתי. המקום אפוף חשכה בשעה כל כך מאוחרת.

הוא פותח את הדלת, זז הצידה כדי לאפשר לי להיכנס ראשונה. פרץ חום הולם בפניי מהאש הבוערת באח, וגופי מתרפה לראשונה מזה כמה ימים. הבקתה קטנה אבל נעימה ומזמינה. החדר המרכזי כולל מטבח קטן עם כיריים, כיור ודלפק ארוך עם שלושה כיסאות. מצד ימין יש ספה תלת־מושבית שניצבת בחזית שולחן קפה וטלוויזיה שתלויה על קיר מעל תנור האח. חדר צדדי מעיד על חדר שינה עם אמבטיה צמודה, וזה היקף המקום.

חדר השינה שלי גדול יותר מכל הבקתה, אבל הוא לא מזמין כמוה.

שטיח בהיר מונח על פני רצפת העץ המבריקה, שמיכה צבעונית על הספה ושפע כריות בצבעים תוססים — כל אלה משווים למקום תחושה נינוחה של מגורים. כוננית הספרים הישנה תחובה בפינה בין הקיר והדלת ועמוסה בספרים, בדי־וי־די ובמזכרות. היא יוצרת אווירה ביתית. האור היחיד בבקתה בוקע מהלהבות המרצדות של האש באח וממנורה עתיקה מעל שולחן הקפה.

הוא סוגר את הדלת ומוביל אותי אל האח. אני מרימה את כפות ידיי, כמו על טייס אוטומטי, ומתענגת מהחום האופף את עורי הקריר. הוא נע מאחוריי, אבל אני לא מסתובבת להביט. אני עומדת מול האש ומאפשרת לה להפשיר את איבריי הקפואים ולסדוק את שכבת הקרח העוטפת את ליבי.

"שבי," הוא פוקד בקולו הצרוד ועוטף את פלג גופי העליון בשמיכה.

אני שוקעת ארצה ללא מילים, מצמידה את ברכיי אל חזי ומביטה בו. הוא צונח מולי, מושך בעדינות את רגליי ומניח אחת בחיקו בעודו מייבש את עורי הרטוב במגבת כחולה רכה. אנחנו מחליפים מבטים בשעה שהוא מנגב את רגליי, ואותה משיכה שחשתי קודם פועמת בינינו, יוצרת חיבור בלתי נראה.

"נדמה לי שאני מכירה אותך מאיזשהו מקום, אבל מעולם לא ראיתי אותך קודם," אני מודה כשמוצאת סוף־סוף את קולי.

הוא עוצר עם ידיו על כפות רגליי, ומבטו מפלח את מבטי בעיני השוקולד שלו. "אני יודע," הוא אומר לאחר כמה רגעים.

כשהוא משליך את המגבת הצידה, אני מתקרבת אליו, מתיישבת על ברכיי כשגופי נשען על קרסוליי. עיניי נעוצות בעיניו, כשאני מושיטה יד ונוגעת בצד המגולח של ראשו, אצבעותיי מלטפות את השיער הרך והקטיפתי, מלטפות את קצה קעקוע הגולגולת שלו. היה חשוך מדי בחוץ ולא הבחנתי, אבל עכשיו אני סקרנית עוד יותר מהזר הלוהט והחמקמק שהופיע משום מקום כדי להציל אותי.

הקעקוע הזה בצורת צלב, ואני תוהה אם הפירוש שלו מסמל משהו אישי עבורו. אני יודעת רק שזה סקסי בטירוף, וגופי מגיב אליו בטבעיות ומתקמר כדי להתקרב.

הוא מרחיק את ידי מראשו ומנשק בעדינות את העור הרגיש שעל מפרק ידי, ואני מרגישה את מגעו הרך עד לקצות בהונותיי. מגעו העדין עומד בסתירה מוחלטת למראהו המחוספס. השרירים החטובים, הזרועות העבות, העור השזוף והמקועקע — הכול משווה לו מראה של ילד רע שכל בחורה מוזהרת מפניו. "למה היית שם?" הוא שואל, ומבטו נעוץ במבטי.

יכולתי לשקר, אבל נמאס לי מהשקרים.

נמאס לי להגיד מה שמצפים ממני ולהעמיד פנים שאני מישהי אחרת.

"לא רציתי יותר להרגיש."

יש שתיקה כבדה כשהוא מביט בי, וללא ספק תוהה אם התכוונתי לכך בכנות. "מה היית עושה, אם לא הייתי רואה אותך?" הוא שואל ועדיין מנסה לפתור את חידתי.

אני מושכת בכתפיי. "כנראה הייתי ממשיכה ללכת." מרשה לים לסחוף אותי כמו שתכננתי מראש כשברחתי לאוסקר, שומר הראש שלי, ונסעתי לכאן.

"מי את? איך קוראים לך?"

אני עוטפת בידיי את פניו ומחליטה שוב לומר את האמת. "אני אף אחת. אני בלתי נראית. אני לא קיימת מלבד כדי למלא את הפקודות שלהם."

זעף קל חורש קמטים במצחו. "אם את בצרות. אם..."

"לא," אני קוטעת אותו. "אני לא רוצה לדבר על זה."

שתיקה עוטפת אותנו למשך כמה רגעים. "מה את רוצה?" הוא שואל, וקולו צונח מעט ונשמע מפתה מאוד, אף שאני לא יודעת אם זה בכוונה או לא.

"אני רוצה להרגיש משהו אמיתי," אני עונה ללא היסוס. "אני רוצה להרפות את השלשלאות שכובלות לי את הגוף. להרגיש כאילו אני בשליטה, גם אם זו רק אשליה." עיניי נעוצות בעיניו, וחשמל שוב רוחש באוויר.

הוא סוקר במבטו את גופי לכל האורך, עיניו הלהוטות מתעכבות על חזי כשפטמותיי מתקשחות. עיניו מתרוממות אל פי, לפני שהוא מלקק את שפתיו ומרים את המבט. עיניו ננעצות בעיניי, ופרפרים מתפשטים בחזי, ליבי פועם במרץ גובר כשגופי מתלהט בצורה חדשה לחלוטין. "אני יכול לעזור לך בזה."

הפעם אי אפשר להטיל ספק בכוונותיו, וליבת גופי כואבת מרוב הזדקקות. מבטי ננעץ בעיניו, משקף את אישורי ורשותי.

הוא מהנהן לאיטו ומושך אותי אל חיקו. זרועותיו עוטפות את מותניי. "את בטוחה?"

אני מהנהנת בראשי. "בבקשה תגרום לי להרגיש חיה. תגרום לי להרגיש מחוברת לעצמי. תזכיר לי למה אני אמורה לחיות."

זה מטורף.

אני לא מכירה אותו.

הוא לא מכיר אותי.

אבל אני מרגישה ברגע זה יותר תקווה משהרגשתי כבר שנים.

אט־אט הוא מקרב את פניו אל פניי, שפתיו מתחככות בפי. אני עוצמת את עיניי, וגופי שוקע בהקלה. אני עוטפת בזרועותיי את צווארו ומטה את ראשי בעוד הוא מלטף את פי בשפתיו החושניות. נשיקתו אינה חפוזה או מזלזלת. פיו נע לאט ובפתיינות על פי, והנשיקה הזאת לא דומה לשום דבר שחוויתי קודם לכן.

טרנט מנשק עם שנים של זעם וכעס אצורים מאחורי שפתיו המענישות, ואני מרגישה מתה מבפנים. נשיקותיו של הזר עדינות ופורמות את הקשרים שמתפתלים בדרך כלל בקרבי, שוברות את החומות שכולאות את ליבי, מאפשרות לחמימות ולעונג לפלוש לכל איבר ואיבר שבי.

אני מתיכה את שפתיי ואת גופי לאלו שלו, עוטפת בידיי את מותניו ומשתנקת, בשעה שאיברו הקשה מתחכך באיבר הרך ביותר בגופי. הוא מנענע את אגנו בעדינות בתנועות מיומנות ומדודות, ופרץ תשוקה מציף אותי, משתלט על ההיגיון והאזהרה והשכל הישר.

אסור לי לעשות את זה כאן עם בחור שאני לא מכירה.

זה ירתיח את אבא שלי, את אחי התאום, דרו, ואת ארוסי, טרנט, אם יראו אותי, אבל המחשבה הזאת רק מדרבנת אותי עוד ועוד, מחזקת את נחישותי.

הוא עומד ומצמיד אותי אליו, ואני מהדקת את רגליי סביב מותניו כשהוא הולך לעבר חדר השינה. הפיות שלנו לא נפרדים כשהוא משכיב אותי על המיטה, ואנחנו משילים בהדרגה את השכבות החיצוניות.

מעולם לא הייתי עירומה מול בחור בעבר. טרנט כל הזמן מנסה להפשיט אותי, אבל אני נהנית לסרב לו. עכשיו אני מפשקת את רגליי לזר היפהפה והמחוספס הזה ללא שמץ של לחץ או פגיעות, מתפעלת מגופו המהמם, כשהוא מוציא קונדום מהשידה שליד המיטה ומלביש אותו על איברו המרשים.

אנחנו לא מדברים, אבל המילים מיותרות. הוא מתמקם בין ירכיי, מקרב את פיו הלוהט לכוס שלי, ואני כמעט מרחפת מעל המיטה, כשהוא טורף אותי בלשונו ובאצבעותיו, מקרב אותי במהירות אל הקצה.

אף גבר לא עשה לי את זה בעבר, והתחושות המענגות שמציפות את גופי חדשות לחלוטין. כשאני מתאוששת מהאורגזמה הטובה ביותר שחוויתי בחיי, הוא עולה עליי, מנשק אותי בלהט בשעה שידיו מלטפות את שדיי הקטנים. אצבעותיו המחוספסות צובטות את פטמותיי, כאילו הוא פורט על מיתרי גיטרה, ומסובבות אותן במיומנות עד שהן כפסגות מתוחות, ותוך זמן קצר אני שוב מתפתלת מרוב תשוקה.

הוא מתמקם בפתח שלי ומתעכב כדי להביט בי. "את בטוחה שזה מה שאת רוצה?" הוא שואל, וחלק נוסף מהקרחון שסביב ליבי נמס.

איש לא טרח לשאול אותי מעולם מה אני צריכה או רוצה, ודמעות צורבות את עיניי נוכח הדאגה הכנה בעיניו.

"כן. אני רוצה לעשות את זה איתך."

עיניו נעוצות בעיניי, כשהוא נכנס לאיטו לתוכי. הוא עוצר באמצע הדרך פנימה ומלטף את לחיי באצבעותיו. "את כל כך יפה." הוא נדחק עוד קצת. "והדוקה." הוא מזיז את הלסת, ואני רואה שהוא נזהר. כשהוא נכנס פנימה עוד קצת, צריבה חדה של כאב מפלחת אותי, ואני מתכווצת.

עיניו נפערות, כשהוא מתאמץ לא לזוז. הלם מתפשט על פניו. "את בתולה?" הוא ממלמל.

חיוך שובב נפרש על פי. "הייתי."

"פאק." הוא רוכן ומנשק אותי במתיקות שמעוררת בי חשק לבכות. "היית צריכה לומר."

ולגרום לך לשנות את דעתך? לא סביר.

מחשבות על אובדן בתוליי לפסיכופת הזה טרנט היו חלק מהסיבות לכך שנמשכתי אל הים הערב. אני דוחה אותו כבר שנים, אבל עם החתונה המתקרבת, אני יודעת שלא אצליח לעכב אותו לאורך זמן.

למנוע ממנו את ההישג הזה רק מוסיף לאושר שמביא איתו הרגע הזה.

אבל יש כאן הרבה מעבר לאחת־אפס על טרנט.

אני רוצה לתת את גופי לזר המהמם הזה.

ליהנות מהלילה היחיד שבו אני יכולה לקחת משהו לעצמי לפני שאשוב אל כלוב הזהב שבו אני חיה.

"זה לא משנה," אני אומרת ומרימה את האגן שלי בעידוד. "אני רוצה את זה איתך. כאן. עכשיו. כבר זמן רב ששום דבר בחיי לא היה כל כך הגיוני."

הוא מתבונן בי שעה ארוכה, עד שאני חוששת שהוא יצא וישנה את דעתו, אבל הוא נכנס עד הסוף לתוכי, ואני כובשת את זעקת הכאב שלי. הוא ממטיר נשיקות קטנות על צווארי ועל עצם הבריח שלי, לש בעדינות את השדיים שלי בעודו מתנועע קדימה ואחורה בתוכי. "אנוע לאט, עד שכבר לא יכאב לך," הוא לוחש על עורי הרותח. "ואם תרצי שאפסיק, אפסיק."

"אני לא רוצה שתפסיק," אני אומרת ושוזרת את אצבעותיי בשערו הכהה והארוך שגולש עכשיו על מצחו החזק. "תמשיך."

הוא מתעלס איתי ומגביר את הקצב רק כשאני מאשרת שכבר לא כואב, אבל הוא אף פעם לא כוחני ותמיד קשוב לצרכיי. הוא מביא אותי לאורגזמה שנייה, בדיוק כשפורקנו מגיע.

כעבור כמה שעות אני שרועה על גופו החמים ומאזינה להלמות ליבו המנחמת, צופה בחזהו עולה ויורד כשהוא ישן ומצטערת שאיני יכולה להישאר כאן בבקתת החוף הקטנה עם הזר היפהפה הזה לנצח.

אבל אני יודעת שזו רק משאלת לב. פנטזיה חסרת תכלית. אם אכניס מישהו לחיי, אסכן את חייו, וזו תהיה דרך עגומה לגמול לאיש הזה שנתן לי לילה שאוקיר עד יומי האחרון.

אף שאני שונאת להשאיר אותו ככה, זה לטובה.

הוא לא יודע מי אני או מבין את השלכות מעשיו.

אני יוצאת מהמיטה החמימה ומחייו בעל כורחי ומרגישה דקירת עצב עזה כשאני מתלבשת, מתכוננת להשאיר אותו מאחור. הוא נראה שלו בשנתו, כמו מלאך שומר מקועקע, שהגיע ברגע הנכון לעזור לי להכניס דברים לפרספקטיבה.

אם אממש את תוכניתי הלילה, הם ינצחו, ואני יודעת שאימי המתה לא תרצה בכך עבורי.

אני חזקה יותר.

אני אולי כלי במשחק שאני לא רוצה לשחק, אבל זה לא אומר שאני לא יכולה לנצח.

אני צריכה לפעול בצורה אסטרטגית.

לתכנן את ניצחוני, כך שאוכל להימלט מהעתיד המיוסר שמצפה לי.

נחישות מציפה את עורקיי, ואני מחייכת בהתפעלות אל האיש היפהפה שנתן לי הרבה מעבר לגופו. "תודה," אני לוחשת ומפריחה אליו נשיקה. הלוואי שיכולתי לטעום את שפתיו בפעם האחרונה, אבל אני לא רוצה להעירו. עדיף שאעזוב אותו כך.

ידי עוטפת את ידית הדלת, כשאני מבחינה בעיפרון ובפנקס על שולחן הקפה. אני תולשת רצועה מקצה דף ריק, ובלי לעצור ולהתחרט, אני כותבת פתק קצר.

אתה בטח לא יודע את זה, אבל הצלת את חיי ביותר מדרך אחת הלילה. הזכרת לי למה חשוב לשרוד. נתת לי את הכוח להילחם על מה שאני רוצה, ונתת לי זיכרון יקר שאנצור בליבי עד יום מותי. תודה. א'.

כשאני סוגרת את הדלת והולכת בכיוון הרכב שלי, חוזרת לחיים שאני מתעבת, אני יודעת שאשחזר את הלילה המיוחד הזה כל יום עד סוף חיי.

אבל לא ידעתי שסקס עם הזר הזה יגרום לדברים מסוימים לקרות. דברים שאי אפשר יהיה להחזיר לאחור. ובהחלט לא היה לי מושג שאלמד לשנוא אותו ולנטור לו טינה על כך שנתתי לו את בתוליי.

 

 

פרק 1

 

"תוריד את הידיים שלך ממני!" אני הודפת את כתפיו הרחבות של טרנט ומרחיקה אותו כמה צעדים. הוא מייד משתלט על המרחב ודוחף את פניו אל פניי. "ההצגה הקרירה שלך נמאסה עליי, יקירתי," הוא לועג ומדגיש את המילה האחרונה כדי שלא יהיה לי ספק שהוא לועג לי.

מבחינה חיצונית, טרנט בחור מהמם — שיער בלונדיני זהוב, עיניים כחולות אפורות מרשימות, לסת גברית נחושה, עצמות לחיים גבוהות וגוף מרשים וחטוב בכל המקומות הנכונים — אבל האדם שמאחורי החזות הזאת דוחה וחסר תקנה לחלוטין.

תאמינו לי שניסיתי. ברגע שהבנתי שאני תקועה עם הדושבג הזה, עשיתי כמיטב יכולתי להוציא ממנו את המרב.

אבל אי אפשר להוציא משהו שלא קיים.

טרנט לא בחור נחמד.

טרנט לא בחור הגון.

טרנט מגלם את כל מה שרע בחברה שאנחנו חיים בה וכל דבר שאני רוצה לברוח ממנו בצרחות.

אבל אין לי שליטה על החיים האלה, ואני על הרכבת הדוהרת הזאת, אף שאני רוצה לקפוץ ממנה בכל הכוח.

ידיו ננעצות עמוק במותניי, והוא דוחף את העוררות הגלויה שלו אל בטני. אני מתאמצת מאוד לכבוש את הגועל שאני מרגישה. אף שמפתה אותי ללחוץ לו עוד על הכפתורים, הוא שתה, ואני זוכרת מה קרה בפעם האחרונה שרבנו בזמן שיכרות. רעד עולה בגווי, כשאני נזכרת בו דוחף את הזין שלו לפי בזמן שהוא מרתק אותי למיטה וישבנו לוחץ על חזי בשעה שהוא מזיין לי את הפה בלי רחמים.

איך בחור יכול להיראות כמו מלאך ולהתנהג כמו שטן? טרנט מתחכך בי, שורט את חזי ומזיל ריר על צווארי.

במבט ראשון פיו דורש נשיקה, עד שהוא פותח אותו ומנפץ את האשליה בארס הקבוע שניתז מפיו.

טרנט הוא בחור עשיר סטריאוטיפי. מפונק, שחצן וחלקלק. החיים שלו דבש, והוא קיבל הכול על מגש של כסף. נדמה לו שהחרא שלו לא מסריח. כמעט כולם מכרכרים סביבו כדי לתת לו את כל מבוקשו, בעיקר גדודי הנשים שנלחמות על מקום זמני במיטתו, והאגו שלו מרחף אי שם בחלל.

לכן הוא לא מבין למה אני לא מגלה בו עניין, למה אני מתעבת אותו. בעיקר מאז שהתארסנו ונקבע שנצעד יחד לכנסייה בשנה הבאה.

"מספיק!" אני הודפת את חזהו ומרחיקה את פיו הדוחה ממני. "אבא שלי בבית, ובצרחה אחת הכול יסתיים," אני מאיימת.

הוא מצמצם את עיניו, ופיו מתעקל בחיוך זדוני. "שכחת שאבא'לה היקר שלך ארגן את עסקת הנישואים הזאת? או את הסיבה שהוא יעשה הכול כדי לוודא שהיא מתקיימת?" הוא צועד קדימה ושוב משתלט על המרחב בינינו.

אני תוקעת אצבע בחזהו הנוקשה. "שכחת שאבא שלך היה זה שהתעקש שאישאר בתולה עד ליל הכלולות?" אני מביטה בחיוכו המרושע ושולחת אליו חיוך זחוח. "או אולי הוא שינה את הכלל עתיק היומין, כי אתה לא יכול לשמור את הידיים הפולשניות שלך לעצמך?" אני מרימה את הסנטר. "תתקשר לאחת היזיזות שלך. אני בטוחה שהן ישמחו מאוד למצוץ לך."

טרנט מחייך ומוציא את הטלפון שלו. הוא מצמיד אותו לאוזנו. אני משלבת את זרועותיי על חזי ומחכה להעמדת הפנים.

מה שמצחיק הוא שבאמת נדמה לו שאכפת לי.

יש לי חדשות בשבילו — לא מזיז לי בכלל.

"אני צריך את התחת שלך," הוא נובח לתוך הטלפון ולא מנסה להסוות שמדובר בהזמנה לזיון ולא יותר. "לא, רושל, אני ממש מתכוון שאני צריך את התחת שלך. הערב אני ממלא לך את כל החורים, בייבי. תתכונני."

מניאק. הוא יודע בדיוק מה אני חושבת על הכלבה הזאת.

אני חושקת שיניים ומשתדלת מאוד לכבוש את הרוגז.

אני יודעת שטרנט מזיין מהצד. והרבה. והאמת היא שלא אכפת לי. מצמרר אותי לחשוב מה היה קורה אם לא היו לו יזיזות. אף שכריסטיאן מונטגומרי התנה בהסכם הנישואים שלנו, שנוהל עליו משא ומתן כשהייתי בת עשר — כן, עשר — שאישאר בתולה עד ליל הכלולות, טרנט לא מפסיק להציק לי לגבי סקס כבר שנתיים. אני מעדיפה לפשוט לעצמי את העור מאשר להתמסר לו, לכן אני הודפת אותו כבר שנתיים.

מדי פעם אני מרגישה נדיבות ומוצצת לו.

בדרך כלל הוא פשוט לוקח את מה שהוא רוצה.

הוא בן זונה אנוכי שאינו מתחשב בצרכיי, לכן זה אומר שהוא מזיין לי את הפה, מכריח אותי לבלוע, בזמן שהוא מושך לי בשדיים כמעט עד זוב דם.

זה הרבה יותר גרוע כשהוא משתכר, לכן יש לי מושג מה יחכה לרושל כשהוא יגיע אליה.

אבל אין בתוכי שמץ של רחמים. רושל היא הדבר הכי קרוב לאויבת מושבעת שיש לי בתיכון ריידוויל, וטרנט יודע עד כמה אנחנו מתעבות זו את זו. זאת הסיבה שהוא התקשר אליה במכוון בנוכחותי.

שמירה על מראית עין היא חובה אם אתה צאצא לאחת המשפחות הנחשבות האלה. זה מוטבע אצל טרנט, דרו, צ'ארלי ואצלי מגיל קטן. ואבא שלי הוא הדוגמה המושלמת לאדם שמתנהג כמו זונה ממין זכר מאחורי דלתיים סגורות בעודו מציג חזות של אזרח מושלם ושומר חוק.

כולם יודעים שטרנט מזיין מהצד, אבל כל עוד הוא דיסקרטי, הכול בסדר.

גם דרו מאורס, אבל הוא מתייחס לארוסתו בכבוד, ואילו צ'ארלי לא משפיל את עצמו לסקס עם תיכוניסטיות. אבל אם הם רוצים לזיין בחוץ כשבא להם, הם מקבלים טפיחות על השכם.

ג'יין ואני בקושי מצליחות לנשום בלי שמישהו ינשוף בעורפנו.

ג'יין פורד היא החברה הכי טובה שלי — החברה היחידה שלי — והיא גם ארוסתו של דרו.

התאום שלי ואני מיועדים לנישואי שידוך לאחר שנסיים את הלימודים, כמה שבועות לאחר יום הולדתנו השמונה־עשרה, בזכות ה"עסקאות" שאבא שלנו סגר עם שאר האבות באליטה.

טרנט מנופף בכך בפניי, וזו לא התנהגות ג'נטלמנית.

בדרך כלל לא אכפת לי.

אבל רושל מורטת לי את העצבים. מותחת גבולות ובודקת אותי. היא שולחת אליי מבטי שנאה כשהבחורים לא מסתכלים. מעוללת תרגילים ילדותיים, כמו לדחוף דברים מוזרים לתא שלי. היא חושבת שהיא שווה משהו רק כי טרנט מזיין אותה לפעמים. אבל לפעמים היא שימושית.

כמו עכשיו.

אם טרנט חושב שאשנה את דעתי כי הוא מתכוון לזיין את האויבת שלי, מחכה לו הפתעה. "תבלה, חתיך," אני אומרת ומחייכת אליו בנועם. "ותוודא שאתה מכוסה. לא כדאי שתידבק באיזו מחלת מין."

טרנט מניף את ראשו לאחור וצוחק. "מקנאה, מה?"

לא. ממש לא.

הוא תופס את זרועי ומושך אותי אל גופו הנוקשה. "אני אזרוק את הכלבה. פשוט תפתחי את הרגליים היפות שלך בשבילי ותני לי למלא אותך." הוא נושך את שפתי התחתונה וגורר אותה בין שיניו עד זוב דם.

"בחיים לא אעשה איתך סקס מרצוני." אני מנסה להיחלץ מזרועותיו, אבל אין טעם כי הוא חזק מדי. הוא יכול לגבור עליי בקלות, וזה קרה יותר מדי פעמים. "אתה דוחה אותי," אני מביטה בו בזעם וצופה בנחיריו רושפים, כשהוא תופס בכוח במעלה זרועותיי. "תצטרך לכפות את עצמך עליי אם תרצה, כי אני לא מתכוונת לעשות לך חיים קלים."

אצבעותיו ננעצות בעורי ופוצעות אותי, אבל אני מסרבת להזדעק, להפגין סימני חולשה. "את אומרת את זה כאילו זה ידחה אותי." הוא דוקר את בטני עם הזקפה שלו, בזמן שאחת מידיו גולשת כדי לחפון את ישבני. "כאילו שזה יעצור בעדי." אצבעותיו דוקרות את חריץ ישבני מבעד לבגדים, ואני מתכווצת. "אין כמו סקס שנאה." פיו מסתער על פי, ואני מצמידה את שפתיי ומונעת ממנו גישה, מסרבת להשיב לו נשיקה. נשיקתו הופכת אלימה, פיו מכאיב, והוא נושך את שפתיי, מקיז עוד דם, אבל אני לא נסוגה.

אני רגילה למשחק שלו.

כשהוא מתנתק, עיניו כמעט שחורות מרוב זעם. הוא תופס את מפשעתי ולוחץ בכוח, עד שכאב מפלח את ליבת גופי. "זה שלי. ואני אזיין אותך. אני אקרע לך את הצורה לגזרים, עד שההתנגדות שלך לא תהיה שווה כלום." הוא הודף אותי בעוצמה שגורמת לי לאבד שיווי משקל וליפול ארצה.

ייתכן שהוא יממש את האיום כשיגלה שאני לא טהורה, אבל כשאגיע לגשר הזה אעבור אותו.

"מה נסגר, אחי?" דרו מתפרץ לחדר שלי והודף את טרנט. פניו הנאות מאדימות מרוב כעס. "כמה פעמים אני צריך להגיד לך?!" הוא צורח ומושיט את זרועו כדי לעזור לי לקום על רגליי. התאום שלי עוטף אותי בתנוחה מגוננת ומזדעף נוכח הדם שעל שפתיי. "תפסיק עם השטויות האלה או שגמרנו, טרנט. אני רציני הפעם."

טרנט שולח חיוך משועשע אל דרו. "אתה מדבר כאילו יש לך זכות החלטה בנושא. אנחנו בסיפור הזה לתמיד. אתה תקוע איתי, לא משנה אם אתה או אחותך הכלבה אוהבים את זה."

"אסור לך לדבר ככה אל אַבּי. ולא ארשה לך להתייחס אליה ככה."

טרנט מביט בדרו. "היא שלי, ואני יכול לעשות איתה מה שבא לי. אל תתערב. אני לא אומר לך מה לעשות עם ג'יין."

"כי אני מתייחס לג'יין בכבוד," משיב דרו ומעביר יד בשערו החום כהה.

טרנט מגחך. "אתה כזה כוסית. לא ברור לי למה אתה רוצה לכבול את עצמך לכוס אחד לכל החיים." טרנט טופח על שכמו ומנענע את הראש. "אתה צריך לזיין כמה שיותר בחורות לפני שתתמסד."

"איכס," אני צועדת אל שני הבחורים המתקוטטים. "אתה דוחה. הם אוהבים זה את זה, זו הסיבה." אני יודעת שהרעיון זר לו, אבל קשה לי שהוא מתנשא על אחי. כאילו מגיעה לו מדליה על כך שהוא רב זיין. "לך, טרנט." אני דוחפת אותו אל הדלת. "לך אל הבהמה הזאת ותזיין לה את התחת. תראה אם אכפת לי."

"אתה הולך לרושל?" שואל דרו בהרמת גבה.

"אחותך לא פותחת בשבילי את הרגליים כרגיל, ואני כולי אש," הוא קורץ אליי. "למזלה של רושל."

"היה בינינו הסכם," מוחה דרו, וזו הפעם הראשונה שאני שומעת על זה. "ואתה כבר מפר אותו."

"אתה החלטת שאני צריך להיפטר מרושל. אני לא הבעתי שום דעה בעניין." הוא ניגש אל הדלת, ומתח מתפוגג מעל כתפיי. "שכנע את אחותך היקרה להירגע, ואשקול את זה," הוא אומר מבעד לכתפו לפני שהוא יוצא. קול נעליו מהדהד במסדרון הרחב כשהוא מסתלק.

דרו מסתובב לאיטו ובוחן אותי בזריזות. "הוא פגע בך באיזה מקום?" הוא שואל ומוציא ממחטה ממכנסיו המחויטים כדי לנגב בעדינות את שפתי.

הבחורים היו באיזה אירוע במועדון ג'נטלמנים במרכז העיר עם האבות שלהם. לכן דרו לבוש כמו ללוויה וטרנט שיכור. אני שונאת את היחס לנשים בחוגי האליטות, אבל לפעמים אני שמחה שלא כוללים אותנו בדברים האלה.

אני מזדעפת. "אתה מוכרח לשאול?" אני מרימה את שרוולי השמלה שלי אל כתפיי ומלטפת באצבעי חבורה שכבר מתפשטת במעלה זרועותיי.

טרנט אף פעם לא משאיר סימן במקום בולט.

מראית עין והכול.

זה עוד מכנה משותף לו ולאבא שלי. זה והגן הפסיכי. למרבה המזל, התכונה הזאת פסחה על דרו, אף שהוא שחצן ואובססיבי לכוח כמו אבינו היקר, לכן ברור שהוא ירש חלק מהדי־אן־איי.

אני רוצה לחשוב שיש בי יותר מאימא.

דרו משפשף את מצחו המתוח. "הוא עצבני בגלל הנסיעה הקרובה."

הבחורים נוסעים בסוף השבוע לפרקהרסט, מחנה אימונים מחורבן של האליטות שהם משתתפים בו כמה פעמים בשנה. אומנם הבחורים ילמדו באוניברסיטה לאחר סיום התיכון במאי הבא, אבל הם יקבלו תפקידים רשמיים בעסקי המשפחה ויצטרכו לעמוד במחויבויות פומביות, ומחנה האימונים הזה שאורך חודש הוא חלק מההכנה שלהם.

"אל תמציא בשבילו תירוצים," אני אומרת, מסתובבת ומרימה את השיער.

דרו פותח את רוכסן השמלה שלי ומשפיל את עיניו החומות והחמימות ארצה כשאני פושטת אותה ולובשת כותונת לילה עשויה משי. "אני לא. את לא מבינה איזה לחץ מוטל עלינו."

אני מסתובבת אליו, ועיניי בוערות. "אל תדבר איתי על לחץ! לך לפחות יהיו קריירה וחיים! אילו בחירות יש לי?" אני מנופפת בידי.

"את תלמדי באוניברסיטה, וכריסטיאן מונטגומרי הסכים לחכות עד שתקבלי את התואר לפני שתצטרכי להוליד יורש."

"אני אמורה להרגיש אסירת תודה?" אני צועקת, אף שאני מוציאה עצבים על האדם הלא נכון.

"שום דבר לא יחסר לך, אבי." הוא עוטף בעדינות את פניי. "ואת וטרנט תולידו ילדים יפהפיים."

אני הודפת אותו ונגעלת מהמפנה בשיחה. "לך מפה, דרו. אני לא יכולה לשמוע את זה הערב."

פניו נדרכות. "תפסיקי להיות כלבה יללנית," הוא מתעצבן. "את יודעת כמה חשובה הברית עם בני מונטגומרי. שנינו צריכים למלא תפקיד."

אני מרימה את שמיכות המשי במיטתי הענקית, נכנסת פנימה ורוצה שהיום הזה כבר ייגמר. "אני יודעת, דרו. אני שומעת את זה כל החיים שלי. אני לא צריכה שכל הזמן תזכיר לי."

"בטח שכן," הוא אומר ומתיישב על צד מיטתי ומאבד את מעט הכעס שנשאר בו. "כי יש בך יותר מדי מאימא, ואני מבין כמה את רוצה למרוד." הוא מכסה אותי כמו שעשה לאחר שאימא מתה והיו לי סיוטים באופן קבוע. אבל אז הוא היה נכנס למיטה ונשכב לידי. "אבל את לא יכולה, אבי. תפסיקי להתנגד לטרנט. תני לו את מה שהוא רוצה, והוא ישתנה. הוא רק רוצה שתאהבי אותו."

"הוא רק רוצה לזיין אותי," אני עונה.

"זה כזה דבר נורא?"

"הזין שלו רקוב עד היסוד, והמגע שלו מעורר בי צמרמורת, אז התשובה היא כן." דרו נאנח. "אולי אם הוא לא היה תוקפני איתי כל הזמן. אולי אם הוא היה מכבד אותי כמו שאתה מכבד את ג'יין, המצב היה משתנה, אבל זה לא קורה."

אף שמשפחת פורד אינה מהמשפחות המייסדות, הם זוכים לכבוד במעגלים הנחשבים באליטה, בחוג הפנימי, לכן אבא היה להוט לכרות ברית רשמית איתם.

נישואים בין שתי המשפחות יבטיחו זאת.

אבא של ג'יין גם התעקש על סעיף הבתולים, אבל דרו וג'יין דלוקים זה על זה ולא הצליחו לחכות. בניגוד אליי, ג'יין מעריצה את אבא שלה, והיא לא רוצה לאכזב אותו, לכן אפילו שהיא כבר שוכבת עם אחי, אבא שלה לא יודע.

בכל פעם שג'יין ישנה אצלנו, ההורים שלה מניחים שהיא איתי, אבל היא בדרך כלל ישנה במיטה של דרו. אבא שלי מעודד את זה, כי הוא אוהב להשיג יתרון על מר פורד, והוא סוטה מין. חדר הסקס הפרטי במרתף שלנו מעיד על כך.

כשאני רואה את אחי וג'יין יחד, מאוהבים ומאושרים כאילו אף אחד אחר לא קיים בעולם מלבדם, אני מרגישה דקירת קנאה מוזרה. אם טרנט ואני היינו מאוהבים, הייתי שמחה להכניס אותו למיטה שלי. אבל אני מתעבת את טרנט במלוא מובן המילה ובחיים לא אסכים לשכב איתו מרצוני.

"פשוט אל תעשי משהו מטופש, אחותי," דרו נושק למצחי. "כבר איבדנו את אימא, ואני לא מוכן לאבד גם אותך."

"לא תאבד," אני משקרת, מתיישבת ומחבקת אותו. "אבל אני גם לא אהיה שק החבטות של טרנט."

"תקבלי אותו, אבי," מפציר בי דרו. "זה יקל על החיים של כולם."

וכשאחי סוגר את הדלת מאחוריו, אני תוהה אם יש היגיון בדבריו, ואולי עליי לשנות מעט את תוכניתי.