מחלות קטנות

קובי שלי

עלינו עם הרכב על שביל עפר מפותל. קובי נהג. הבטתי בו כל הדרך. אני כל־כך אוהבת אותו כשהוא אוחז בהגה. אוהבת את הפרצוף המרוכז והרציני שלו, מתוק כזה. השביל הוביל אותנו אל תוך חורשה. העצים היו צפופים והצמרות הסתירו את השמש שעמדה כבר באמצע השמים. אחרי עשרים דקות נסיעה שאל אבי בעצבים אם אנחנו בכיוון הנכון. אף אחד לא העז לענות. ליאור, שישב במושב ליד הנהג, הציץ במפה, סובב אותה, הפך אותה, וסובב שוב. הוא נראָה מודאג. לי לא היה אכפת. כבר מהבוקר הרגשתי נהדר.

אחרי שלושה ימים של נסיעה בהרים, ההוסטל שהגענו אליו נראה כמו ארמון. מקלחת שהמים זורמים בה כמובן מאליו, מראה תלויה על הקיר, מגבות נקיות ואפילו אסלה פרטית בגובה נורמלי. גם מצב השרצים היה משביע רצון. אף חרק לא יצא לחפש אצלי מטמון באמצע הלילה, רק קובי חיבק אותי קצת. מתוק כזה. בערב החלטנו לנסוע למחרת לחוף הים כדי לנוח. קובי וליאור ביררו בקבלה איזה חוף יכול להתאים לנו, קנו מפה וסימנו את הדרך. אני סומכת על קובי.

קובי ואני חגגנו שנה לפני פחות מחודש. הוא מקסים, הוא יפה, והוא מצחיק אותי. אני אוהבת איך שהוא מביט בי. תמיד שם לב לכל דבר שאני עושה. לפעמים נדמה לי שהוא מכיר אותי טוב יותר ממה שהוא מכיר את עצמו. בא לי עכשיו לתת לו נשיקה.

כעבור עשר דקות של נסיעה בג'ונגל הקטן השמש נראתה שוב. החץ הורה שמאלה, לכיוון החנייה. הוצאנו את הציוד מתא המטען וצעדנו שמחים וטובי לב. כשהגענו לחוף נעמדתי נדהמת. החוף היה מרהיב ביופיו. החול צהוב, רך. השמים בהירים, נקיים, בלי ענן אחד אפילו. צוקים חשופים, גבוהים ולבנים מצפון, וגבעה מכוסה בעצים מדרום. אבל חופים כאלה ראינו בטיול שלוש פעמים לפחות. התדהמה נבעה מסיבה אחרת. המתרחצים היו ערומים. כולם. איזה פדיחות. זה חוף נודיסטים. אין סיכוי שאני מורידה.

ליאור ואבי מיהרו להתמקם, פרשֹו שמיכה על החול ופתחו פחיות בירה. בהתחלה לא רציתי להישאר בחוף. טוב, אולי קצת. הרגשתי לחוצה ומאוימת. קובי חייך את החיוך החמוד שלו ונישק אותי במצח. זה היה הסימן שלו שנשארים. הצטרפנו לליאור ואבי, ואחרי שהתיישבנו והתחלנו עם הבירה הרגשתי נוח יותר. אף אחד מאיתנו לא חשב לרגע להוריד את כל הבגדים. ובכל פעם שעבר איזה גבר ערום התחשק לי לחתוך סלט או לדבר עם קובי על הזוגיות שלנו.

אחרי שעה בערך קובי שאל אותי אם זה בסדר שהוא יֵלך לכיוון הצוקים. זה מזכיר לי את ראש הנקרה, אמר, אולי אפשר לקפוץ משם למים.

לך, אמרתי. אני סומכת על קובי ולא משנה באיזה עניין. התבוננתי בגלים שבאו והלכו. חוזרים תמיד למקום שממנו ברחו רק לפני רגע. דומים אבל שונים. אף פעם לא נראים אותו דבר. אולי בגלל כל הערומים מסביב חשבתי על קובי ועלי עושים אהבה. כמו הגלים, גם אנחנו חוזרים תמיד לאותו מקום, אבל איכשהו זה אף פעם לא אותו דבר.

החול דגדג לי בכפות הרגליים וניער לי את המחשבות. פתאום עלה לי זיכרון מאחת השיחות שהיו לי עם קובי. דיברנו על לעשות אהבה בים. אמרתי לו שאין סיכוי. שישכח מזה. מה אם מישהו יראה?! שאלוהים ישמור. הוא אמר שזה יכול להיות נחמד דווקא אבל אני צודקת, אין בזה כבוד. שתקנו. אחר־כך לחשתי לו באוזן שאם אי־פעם נהיה לבד, אבל ממש לבד, אז אולי. פתאום ליאור ואבי התגלגלו מצחוק. לרגע לא הבנתי, נבהלתי. אולי, בלי לשים לב, הרהרתי בקול רם. בהמשך הבנתי שהם צחקו על אחד הבחורים בחוף.

ליאור ואבי פתחו עוד בירות ואני המשכתי לחשוב על קובי ועלי עושים אהבה בחוף הים. התמונה שעלתה לי בראש היתה חמודה. ראיתי אותנו כמו טרזן וג'יין, אבל בים, מקפצים במים מסלע לסלע. רצים ערומים על החול החם. לפעמים קובי מתנהג ממש כמו טרזן, מתוק כזה. ראיתי אותו מחבק אותי ומנשק אותי על רקע שמש שוקעת ושמים מסמיקים. מחמיא לי במילים אמיתיות שיוצאות מהלב ונכנסות ללב. אם הוא ישכח - אני אזכיר לו. זאת הזדמנות טובה לדבר. לחזק את הזוגיות שלנו, שלי ושל קובי.

עלתה בדעתי תוכנית. למה לא כאן ועכשיו בעצם? בחוף הזה ממש. אני אלך לכיוון קובי, אתמקם באמצע הדרך בין ליאור ואבי לבין הצוקים - רחוק מספיק בשביל שלא יראו אותי - ושם אשב לי ואחכה לו. קובי יזהה אותי כבר מרחוק והוא בטח יבין. אם יתחשק לנו נסתתר בין העצים ונהיה לבד, ממש לבד.

נעמדתי ואמרתי לליאור ואבי שאם קובי יגיע במקרה שיגידו לו שהלכתי לטייל קצת. שניהם עשו כן עם הראש במקביל, אני לא בטוחה שהם הבינו מה אני רוצה מהם. הם היו די שתויים ומרוצים מעצמם. הלכתי לכיוון הצוקים, מנסה ככל יכולתי לא להסתכל על הערומים. אך מרוב השתדלויות מעדתי ונפלתי על אחד מהם.

הוא היה חמוד אמיתי, גלגל אותי הצדה ומיד קם ועזר לי להיעמד. בגלל הזווית שנקלענו אליה העניינים שלו למטה קפצו לי מול הפרצוף. בלי שרציתי העיניים נמשכו לשם ונתקעו. רציתי למות מרוב בושה. הוא חייך אלי. אין לי מושג מה הוא רצה. אולי הוא ניסה לרמוז למשהו. אלוהים יודע. כל מה שאני רציתי זה לברוח. להתרחק משם הכי מהר שאני יכולה.

אחרי ההיתקלות הזאת הייתי זהירה יותר. אמנם התבוננתי סביבי, אבל לא נעצתי מבטים. אולי רק פה ושם בשדיים של הבחורות, בשביל להשוות, אבל לא יותר מזה. בחצי הדרך, פחות או יותר, מצאתי מקום טוב להתיישב בו. רחוק מספיק מהערומים ולא קרוב מדי לצוקים שקובי הלך לטפס עליהם. דמיינתי איך הוא עובר לידי ורואה אותי יושבת לבדי, הרחק מן ההמון הסוער. נעצר מולי ואני מחייכת אליו את החיוך הביישני שלי. לרגע הוא לא מאמין שזאת אני, ואז הוא פונה אלי - כולו חיוכים - בשאלה דבילית, כאילו אנחנו לא מכירים, כמו בפעם הראשונה שנפגשנו והוא התחיל איתי בים.

הסתכלתי לכיוון של ליאור ואבי ולא הצלחתי לזהות אותם. הייתי רחוקה מספיק וקיבלתי אומץ. חשבתי - אני מסוגלת להוריד את החלק העליון של הבגד ים. מה כבר יכול לקרות?! ובו־ברגע שאלתי את עצמי מה קובי יגיד על זה. שיחקתי בחול עם הידיים, גרפתי ערימה קטנה ושפכתי אותה ושוב גרפתי ושוב שפכתי. חשבתי על הפעם האחרונה שקובי נגע בי. זה היה מצחיק ועצוב. מצחיק בגלל שזה נעים ועצוב בגלל שזה קרה מזמן. בטיול הזה כמעט שלא היה לנו זמן לבד. בבית, כשתכננו את הטיול, חשבתי שהוא יחזק את הזוגיות שלנו. שיהיו לנו רגעים יפים יחד. בינתיים חלפו חודשיים, אני לא מתקלחת כמו שצריך ואני ממש לא רוצה שהוא יתקרב אלי במצב הזה.

פתאום קלטתי. אולי בגלל זה הוא הלך. לחפש לעצמו עניינים. כל החברים שלו שהיו במזרח חזרו עם סיפורים כאלה. לרגע נהיה לי עצוב, רק לרגע, כי מיד נזכרתי כמה הוא מתוק אלי וידעתי שאין סיכוי בעולם שהוא יעשה דבר כזה. אני סומכת על קובי שלי. חיים שלי.

נכון שעברו רק עשר דקות, אבל הן היו ארוכות כמו שיעורי היסטוריה. הסתכלתי לכיוון הצוקים, כיווצתי את העיניים מול השמש בניסיון לראות אותו. הנחתי את היד מעל העיניים כמו מצחייה וכלום. השמש סנוורה אותי לגמרי. איפה הוא?! רציתי לראות אותו כבר. גם עם הסנוור והכול היה לי ברור שאני אזהה את ההליכה שלו. אני מכירה אותו כל־כך טוב. את קובי שלי, מתוק שלי.

פתאום ירדו מהצוק שני אנשים. לא שני אנשים. זוג. גבר ואישה. זה לא קובי, חשבתי. אני מכירה את הצללית שלו. אין סיכוי שזה קובי, ובאמת זה לא היה קובי. הלב שלי שהתחיל לדפוק במרץ נרגע. המחשבות לא. פתאום לא רציתי לראות אותו בכלל. זאת אומרת רציתי ולא רציתי. פחדתי לראות אותו. מה יהיה אם הוא נמצא למעלה עם מישהי אחרת. הזוג שירד מהצוק הלך לכיוון העצים. אה, חשבתי, זה מה שהם עושים כשהם יורדים מהצוק, הולכים לעצים. לא, לא קובי. לא יכול להיות. גירשתי את המחשבה וחיזקתי את המבט.

אל תוך המבט נכנסו רגליים של שתי ערומות. אחת שמנה ואחת דווקא חטובה. היו לה רגליים יפות. לא רק רגליים, גם בטן. שטוחה כזאת כמו שלא תהיה לי לעולם. הלב שלי חזר להשתולל. נהיה לי חם. שתיים, אין סיכוי, אפילו אחת אין סיכוי, שכנעתי את עצמי. אימצתי את העיניים. המון אנשים ירדו מהצוק. הפעם נדמָה לי שזה קובי. ההליכה שלו דומה. כן, זה הוא. נשמתי לרווחה. זה קובי והוא בדרך אלי. הוא תכף מגיע. מתיישב לידי עם המבט הרציני שלו, המבט המתוק הזה שאני אוהבת. מעמיד פנים שהוא לא שם לב. סידרתי את השיער ולבשתי את החיוך הכי יפה שלי. אסור שיראה עלי חוסר ביטחון.

למרות החפיפה אתמול השערות שלי כמו קרשים. השתמשתי בכל המרכך שקיבלנו ואפילו ביקשתי עוד מתיירת הולנדית שהגיעה להוסטל אחרינו. היא חמודה מאוד. אחת שמפזרת חיוכים לכל עבר. ליאור ניסה להתחיל איתה, אני לא חושבת שהלך לו. היא מטיילת לבד, דבר שאני לא מבינה. איך היא לא מפחדת להסתובב לבד לגמרי ועוד במקום לא מוכר. בבית אני לא רוצה להיות לבד, אז בטח לא כאן.

המשכתי לחשוב על ההולנדית משום־מה. כנראה שהיא שונה ממני. ואולי היא לא לבד כמו שנדמה לי. אולי היא אחת מהנשים האלה שחוטפות גברים של אחרים. לוקחות את מה שהכי טוב באותו רגע. העיקר לא להיות לבד. אישה שטן. לליאור היא אמרה לא. אבל קובי הוא לא ליאור. כל אחת היתה רוצה את קובי. מתוק שלי.

כן, כל אחת. אפילו שתי הבלונדיניות האלה שקוראות ספר. מעניין אם הן צובעות. עלי רואים שאני צובעת. כבר עבר מלא זמן מאז הצבע האחרון ורואים את השורשים. בגללו צבעתי, בגלל קובי. איזה מפרגן הוא היה אחרי שצבעתי לבלונד. הוא אוהב את זה, אני יודעת. אבל אלה, אלה נראות לי רעות. מהסוג החוטף. אני מרגישה את זה. יושבות זקופות עם הציצים שלהן בחוץ. ערומות לגמרי. מחכות לקובי שלי שיציל אותן. אוף, חבל שבכלל יצאנו לטיול הזה, בשביל מה הייתי צריכה את זה, די! עכשיו אני מורידה.

פתחתי את הקשר של החלק העליון. שני קשרים עשיתי הבוקר. שלא ייפול במקרה. הסתכלתי מסביב, פחדתי קצת. לא האמנתי שאני עושה את זה. אבל הקשר עם קובי, חשבתי - קשר תמורת קשר - צחקתי מעצמי. הקשר נפרם והחזייה של הביקיני נשארה תלויה על השדיים. לא היה לי אומץ.

נשכבתי על הצד. החול היה חם ונעים, התחככתי בו, הוא ליטף אותי. נשכבתי על הבטן. נכנס לי קצת חול לחזייה. השרוכים נפלו. אבל הסתרתי. החול החם דגדג לי בבטן. זה היה נעים והזכיר לי את הבית. נזכרתי בקובי ובי עושים את זה על המיטה שלי. נשכבתי על הגב. החול הרך היה דבוק לי לבטן. דומה קצת לנשיפות החמות של קובי על הגוף שלי. מדגדג. כבר לא ידעתי ממה אני צוחקת. מהמחשבות או מקובי. אולי מהחול.

אחרי הנשיפות הוא מלטף אותי בכף היד הגדולה שלו. חוזר תמיד לאותם מקומות. בטח נעשה אהבה היום. רק שיחזור כבר. דמיינתי איך אני נוגעת בו והוא נותן בי את המבט הרציני שלו, אדיש כזה כאילו כלום. אבל אני יודעת שהוא נהנה, וזה גורם לי לרצות לגעת בו עמוק יותר. להיכנס מתחת לפנים היפות שלו, מתחת לכתפיים החזקות שלו, מתחת לחזה השרירי שלו. לגעת לו בלב. שם אני רוצה לגעת. שם אני נוגעת כשאני מלטפת את קובי שלי.

הנה, עוד פעם השתיים האלה. השמנה והרזה. איך היא מנדנדת את התחת בחופשיות כזאת. כשקובי יעבור כאן הוא בכלל לא יראה אותי. אין מה לעשות. גם אצל קובי הלב נמצא לפעמים למטה. ככה זה גברים. אולי בגלל זה אנחנו משלימים אחת את השני.

בבת־אחת, בלי לחשוב, התגלגלתי על הצד והחלק העליון נשאר על החול. ישר שמתי יד. חיכיתי קצת וחייכתי את החיוך הביישני. פתחתי את האצבעות. נתתי לשדיים שלי להציץ. עברו כמה רגעים ולא קרה כלום. הורדתי את היד לאט־לאט והתרוממתי לישיבה. הרוח נשבה לי על החזה, והגב שלי התכופף מעצמו. זאת היתה הרגשה מוזרה, אף פעם לא הייתי ערומה בחוף ים. בדקתי שאף אחד לא מסתכל. כולם באמת היו עסוקים בדברים אחרים. בהתחלה נשמתי לרווחה. אחר־כך זה נראה לי מוזר. אפילו נעלבתי. מה לא בסדר עם הגוף שלי, אולי אני שמנה? ודווקא הורדתי בטיול. זו בטח הצלקת בברך. היא באמת שיא הכיעור. איזו ילדה טיפשה הייתי. עכשיו אני משלמת. אבל לפחות הורדתי שערות אתמול. מזליסטית אני. קובי קורא לי לפעמים עוגיית המזל שלו. ואיזה מזל שיש לי את קובי. רק שיבוא כבר ויראה אותי. אוף, איפה אתה.

צריך להתכונן לקובי שלי. להיות יפה ומושכת. אני לא רוצה שיראה אותי מכופפת ככה. קדימה, גב זקוף, רגל אחת מתוחה, נוצצת בשמש, רגל שנייה כפופה מעט, ברך למעלה. נשענת על המרפק, מבליטה את הגוף. אצבעות הרגליים עמוק בחול. שלא יראו אותן, שונאת אותן. מעוּותות כאלה, כמו של חיות קדמוניות.

נכנס לי קצת חול לישבן. מגרד. הסתכלתי מסביב לראות שאף אחד לא רואה וניערתי. גירדתי גם באותה הזדמנות. אבל את זה, בחיים אני לא מורידה. גם ככה זה מספיק. אם אבא שלי היה יודע. איזה בושות. לא הייתי יכולה להסתכל לו בעיניים. בחיים. רק שלא יעבור פה מישהו שאני מכירה. ישר כל העיר מדברת. אמא שלי לא תצא מהבית שבוע. מה שבוע? כל החיים. ומה קובי יגיד? חסר לו שיגיד. כל הסיוט הזה הוא בשבילו.

האמת שיש כאן מכל הסוגים. לא כולם יפים יפות. הזקנים זה הכי מוזר. מגעיל קצת אפילו. הכול אצלם מקומט, והם, לא אכפת להם מכלום. רק הכובע על הראש מעניין אותם. להרבה יש קעקועים. בכל מיני מקומות. ראיתי אחד שהיה לו קעקוע של נחש ענקי שהתלפף לו מהכתף הימנית דרך הגב אל הצלע השמאלית, כשראש הנחש מגיע ממש עד לזה שלו. לא נעים להסתכל. אבל אי־אפשר שלא. הסתכלתי עליו עד שהוא קלט אותי והורדתי את העיניים, איזה לא נעים.

טוב שהספקתי לראות משהו, צחקתי. הוא גם היה די חתיך, וגם הזה שלו, נו ה... הזין שלו היה שם. אני לא אוהבת את המילה הזאת. אבל כאן, אי־אפשר בלי. בכל מקום הוא נמצא, מתנדנד לכל הבנים בין הרגליים בלי קשר. גם אצל קובי, אחרי שאנחנו שוכבים הוא קם והולך לשירותים, והזה שלו, הזין שלו, מתדלדל ככה בלי קשר. זה מצחיק. אני מעדיפה אותו עומד. מתוק כזה.

לקובי שלי יש זקפה יפה. אני יכולה להגיד את זה בביטחון כי הוא לא הגבר היחיד שהייתי איתו. יש לי עם מה להשוות. הוא לא אוהב שאני אומרת את זה, אבל היו לפניו, שלא יחשוב את עצמו. היה לי חבר בתיכון, הראשון שלי, ועוד אחד לפני קובי באיזה קטע קצר ודפוק. ככה שאני יכולה להגיד בביטחון - לקובי יש את הכי יפה, מתוק כזה.

כאן זה שונה. כלומר הם שונים. את ההוא שראיתי מקרוב, זה שנתקלתי בו, אני לא אשכח בחיים שלי. זה היה מבהיל ומפחיד. בגלל שהוא לא נימול. טוב, לא בדיוק מפחיד. בכל מקרה נתקעו לי העיניים שם. אף פעם לא ראיתי אחד כזה, מעניין איך ההרגשה. אם קובי היה יודע על מה אני חושבת בזמן שאני מחכה לו. שיבוא כבר. אני מוכנה ללכת איתו עכשיו לים, לעצים, מה שצריך.

אני רק גומרת את המחשבה הזו ומתיישב לידי איזה גבר. מחייך אלי כאילו אנחנו מכירים, ומציע לי פרי משונה. אדום כזה. לא רציתי להסתכל עליו, או שבעצם כן. היה לו שיער בלונדיני, גלי כזה, והוא היה גבוה וערום לגמרי. גם בשאר הגוף הוא היה בלונדיני, וגם לו היה קעקוע. ציור של צמיד עבה ומקושט על הזרוע. רציתי לברוח. ללכת משם מהר לפני שקובי בא. הסתרתי את החזה שלי בידיים וביקשתי ממנו יפה ללכת. הוא לא עשה עניין, רק חייך וקם ואפילו אמר לי משהו באיזה שפה שלא הבנתי. לבשתי מיד את החזייה ובדיוק באותו רגע ראיתי את קובי. הוא הסתכל עלי מתלבשת והמשיך ללכת. קראתי לו. הוא לא ענה. הלך ממני בצעדים מהירים לכיוון של ליאור ואבי.

קמתי והתחלתי לרוץ בעקבותיו. עד שהגעתי הוא כבר הספיק לקחת בירה ולהתיישב עם ליאור ואבי. התיישבתי מולו אבל הוא לא הסתכל עלי אפילו פעם אחת. רציתי להסביר לו. אבל ידעתי שצריך לחכות כמה דקות. אני מכירה אותו כבר שנה וקצת, הוא מתקרר בסוף, ואנחנו מדברים.

עברתי לשבת לידו. לחמם קצת את האווירה. ליאור ואבי היו ממש שתויים ולא הבחינו בכלום. קובי שתה את הבירה שלו בשתי לגימות ופתח עוד אחת. גם אותה הוא שתה די מהר ואז הוא קם ואמר, "בואו נלך לקפוץ מהצוקים, יש שם אחלה גובה."

הם הלכו. נשארתי לשמור על הדברים. לא יודעת איך הסתבכתי בזה. איזו שטות זאת היתה התוכנית הזאת. לחכות לקובי בדרך בשביל שנעשה אהבה בים, ועוד להוריד את החלק העליון. מה עבר לי בראש. הכנתי כריכים לארוחת צהריים, הים תמיד עושה את קובי שלי רעב. אחר־כך ניסיתי לתקן את משקפי השמש שהתעקמו לי בנסיעה באוטובוס. לא עשיתי עבודה טובה והם התעקמו עוד יותר. התעצבנתי. בדרך־כלל אני טובה מאוד בלתקן דברים כאלה. יש לי המון סבלנות.

אחרי חצי שעה או משהו כזה הופיע אבי בריצה, מזיע, מבוהל. נלחצתי. הוא הפך את התיק, רוקן הכול על החול.

"מה אתה עושה, מה קרה?"

"איפה הטלפון המחורבן?"

"מה קרה?" צעקתי.

"קובי קפץ לא טוב, בסלעים. חייבים אמבולנס."