אורלנדו
לפני ארבע עשרה שנים
אגרופו הלם בפרצופה, משלח אותה לקרקע כה מהר עד כי שערה הצליף בפניה עוד לפני שגופה פגש את המשטח. היא נותרה שם לרגע, קפואה על רצפת זירת האגרוף, כמעט מתה, בטרם ניסתה להרים את עצמה. זרועותיה רעדו, וחזהּ עלה וירד, כשניסתה נואשות לדחוס אוויר לתוך ריאותיה. בקושי הצליחה לעלות על ברך אחת לפני ששבה וקרסה תחתיה.
עלובה.
"קומי, מלודי," אמרתי לה, בעודי נשען על קיר אולם האגרוף הישן שמחוץ לעיר. האולם היה עלוב בדיוק כמו העיר עצמה, ואף אחד, מלבד האנשים שלנו, לא פקד את המקום – זיעה מזיעתנו, דם חם מדמנו. אנחנו איטלקים. עם אחד. וכעת היא ממיטה על עצמה חרפה בפני אותם האנשים שהיו אמורים להיות אלו, המכבדים אותה יותר מכולם.
היא לא זזה, פשוט שוכבת שם כמו איזה יצור מת. לא אדם ולא חיה.
"אמרתי קומי. מלודי!"
ביבבת תסכול חנוקה, התרוממה על רגליה, והשליכה את עצמה כנגד חבלי הזירה כדי להצליח לעמוד, בזמן שג'ינו תומך בה.
"גברתי? גברת ג'ובאני? את בסדר?" שאל אותה ג'ינו, מביט בי בעיניים פעורות ומפוחדות, כשלא השיבה.
"עזוב אותה. ואני נשבע באלוהים, מלודי, אם את נופלת שוב... "
"אני בסדר." היא תחבה את הקווצות החופשיות של שערה הכהה אל מאחורי אוזניה, הזדקפה מעט והרימה את אגרופיה העטופים. היא ניערה את ראשה מספר פעמים בניסיון לייצב את עצמה.
"רואה? היא בסדר. עכשיו – התחל שוב." אמרתי לו.
"אדוני, עברו שעתיים – "
"לא מעניין אותי אם עברו יומיים!" השבתי בזעף, ואז הבחנתי בזאת. כל העיניים באולם הביטו ברחמים בבתי, ובתרעומת בי, כאילו אני איזו מפלצת.
"כולם החוצה!" שאגתי לפתע, מבהיל אותם. הם קמו ממקומם ומיהרו לעבר היציאה. ג'ינו העביר את עיניו ממלודי בחזרה אליי, לפני שטיפס החוצה מהזירה.
"אתה ואני עוד נדבר אחר כך," זרקתי לו, והוא הנהן והלך.
האולם היה אפלולי. מקור האור היחיד היה במרכז הזירה, שם עמדה והמתינה ללא מילה. טיפסתי פנימה, תפסתי בכריות האימון בידיי והתחלתי להקיף אותה.
"את מאכזבת אותי, מלודי," לחשתי. "ויותר מזה – ביישת אותי ואת עצמך. עלובה. בת כמה את עכשיו – שתים עשרה או ארבע? את עדיין צריכה מישהו שיציל אותך? שיטפל בך כמו תינוקת? זה מה שאת רוצה?"
"לא, אדוני," היא הרימה את ראשה. "אני בסדר. אני יכולה להמשיך."
"בסדר? לפני רגע נראית כמו גור חיה שרק נולד. עכשיו כשאנחנו לבד את פתאום רוצה לעשות הצגות?"
היא נעצה בי מעט זועם. "אני כבר שעתיים מתאמנת, אבא. כל אדם נורמלי – "
"את לא אדם נורמלי! את מלודי ניסי ג'ובאני. בתו של "אגרוף הפלדה" – הבת שלי! נורמלי לעולם לא יכול להיות תואר שמתאים לך! יוצאת דופן. ידועה לשמצה. בלתי מובסת. אלו התיאורים - אליהם את צריכה לשאוף. כואב לך? הגוף שלך דואב? נחשי מה – אלו הם החיים. את חושבת שהאידיוטים האלו בחוץ יעזרו לך כי אכפת להם? כי את כל כך יקרה להם? הם יתערבו כדי לגרום לך להיראות חלשה, כדי לגרור אותך למטה, למגבלות שלהם. לחולשות שלהם. יד שעוזרת היא יד אנוכית. אם את לא יכולה להציל את עצמך – אין לך זכות להינצל." עיניי פגשו את מבטה הקודר והזועם. "את מבינה?"
היא לא ענתה, והמשיכה לנעוץ בי מבט.
"שאלתי אותך משהו."
"כן אדוני. שמעתי אותך." ענתה בקושי.
"יופי." הרמתי את הכריות. "עכשיו, אגרופים באוויר."
"טִי אוֹדְיוֹ." אמרה בשקט, ממשיכה להנחית אגרופים לכריות.
"סליחה? את מי את שונאת - ?"
"כלום."
ככה חשבתי.
יום אחד היא עוד תודה לי.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
