הגבר הזה 4 - עם הגבר הזה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הגבר הזה 4 - עם הגבר הזה
מכר
אלפי
עותקים
הגבר הזה 4 - עם הגבר הזה
הוספה למועדפים
מכר
אלפי
עותקים

הגבר הזה 4 - עם הגבר הזה

4.4 כוכבים (59 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    ג’ודי אלן מלפס נולדה, גדלה וחיה בנורת’המפטון, אנגליה. היא ניסתה להתעלם מרעיון הכתיבה שאט אט חילחל במוחה, עד שלא ניתן היה להכחיש את האש והיא החלה לכתוב בסתר. תקופה ארוכה ג’ודי הסתירה את כתביה ואת העובדה שהיא ממשיכה לכתוב, עד שאזרה אומץ, ובאוקטובר 2012 היא הוציאה את “הגבר הזה“.
    הסדרה הפכה לרב מכר ברחבי העולם ואף הגיעה מקום ראשון ברשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס והסאנדיי טיימס.
    כתיבת סיפורי אהבה בעלי עוצמה ויצירת דמויות ממכרות הפכה לתשוקתה – תשוקה שהיא חולקת עם קוראותיה המסורות.

    ניתן לרכישה גם במארז

    תקציר

    הלורד - ג'סי וורד חוזר בספר החדש בסדרה ״הגבר הזה״. סדרת רבי המכר #1 של ה  NY Times.
    "הרגש הפראי והפגיעות – עוצרי נשימה!"
     — RT Book Reviews

    החיים מחייכים ללורד ג'סי וורד. למעשה, הם מושלמים. יש לו את זה עדיין; את הקסם, את הכושר, ואת היכולת לעורר באישתו, אווה, את אש התשוקה, במבט אחד בלבד. 
    הוא לגמרי בשליטה, בדיוק כמו שהוא אוהב להיות.
    אבל עולמו המושלם של ג'סי מתפורר, כאשר אווה נפצעת קשה בתאונה מחרידה. הוא מזועזע ושבור, ומרגיש שעולמו קורס. הוא לא יכול לשרוד בלי אהבתה של האישה הזאת. 
    כאשר היא שבה לבסוף להכרה, מסתבר שהסיוט לא נגמר. הוא רק מתחיל. אישתו לא זוכרת דבר משש עשרה השנים האחרונות של חייה, כלומר היא לא זוכרת אותו כלל. כל חייהם המשותפים נמחקו, וג’סי זר לה.
    עכשיו הוא צריך לעשות הכל כדי לעזור לאווה למצוא את הזיכרונות שלה... שלהם... ולגרום לה להתאהב בו מחדש. 

    "סופר לוהט, אינטנסיבי ומרגש."
     — Library Journal


    ג’ודי אלן מלפס נולדה, גדלה וחיה בנורת’המפטון, אנגליה. היא ניסתה להתעלם מרעיון הכתיבה שאט אט חילחל במוחה, עד שלא ניתן היה להכחיש את האש והיא החלה לכתוב בסתר. תקופה ארוכה ג’ודי הסתירה את כתביה ואת העובדה שהיא ממשיכה לכתוב, עד שאזרה אומץ, ובאוקטובר 2012 היא הוציאה את “הגבר הזה“.
    הסדרה הפכה לרב מכר ברחבי העולם ואף הגיעה מקום ראשון ברשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס והסאנדיי טיימס.
    כתיבת סיפורי אהבה בעלי עוצמה ויצירת דמויות ממכרות הפכה לתשוקתה – תשוקה שהיא חולקת עם קוראותיה המסורות.

    פרק ראשון

    1


    רקיעות רגליי על ההליכון קצביות ומרגיעות. הדופק הולם באוזניי וגובר על השיר ״Beliver״ של ״Imagine Dragons״ באייפון שלי. פעימות ליבי מודיעות לי שאני חי. לא שאני צריך לרוץ עד אובדן תחושה ברגליים כדי לדעת את זה. כבר לא.

    אני מגביר קצב, הנשימה שלי הופכת מאומצת והריצה הופכת לספרינט. זיעה שוטפת במורד חזי החשוף ואני מביט בשעון שבצדו השני של מכון הכושר, עוקב אחר מחוג השניות, מתגלגל לאיטו סביב החוגה. עוד שתי דקות. שמור על הקצב הזה לעוד שתי דקות.

    ועדיין, כשהזמן נגמר והמכונה מתחילה להאט אוטומטית, הרגליים שלי לא מאטות. אני מכה בידי על הכפתור המסומן בפלוס בכדי לחזור ולהגביר את הקצב, האגו שלי לא מוכן עדיין לאפשר לי לעצור. עוד קילומטר וחצי. אני מגביר את הווליום וממשיך בספרינט לעוד זמן מה, נושף את האוויר בקצב קבוע דרך האף, בקושי מצליח לנגב את הזיעה המתגלגלת במורד מצחי. אני מביט מטה אל המסך שעל ההליכון, קורא את המרחק. עשרים וארבעה קילומטרים. אפשר לסמן וי.

    אני מטיח את אגרופי בכפתור ונותן למכונה להאט אותי לריצה קלה, שולף את האוזניות מאוזניי ומנגב את פניי הרטובים בחולצת הטי שלי.

    ״אתמול עשית את זה יותר מהר, בן זונה עקשן שכמוך.״

    רגליי מאטות עד לעצירה ואני אוחז בידיות בשתי ידיים ומרכין את ראשי בזמן שאני מנסה לאזן את הנשימה. ״לך תזדיין,״ אני מצליח לחרחר, מסתובב אל אחד מחבריי הוותיקים ביותר. החיוך המתגרה של ג'ון, זה שחושף את שן הזהב שלו במלואה, גורם לי לרצות לשבור לו אותה.

    הוא משמיע גיחוך עמוק ומתגלגל, זורק מגבת לעברי. ״אני מבין שעדיין לא השלמת עם זה?״

    בזמן שאני יורד מההליכון, אני מנגב את החזה הרטוב שלי והודף את המגבת בחזרה לעברו. ״אין לי מושג על מה אתה מדבר.״ אני משקר. אני יודע בדיוק על מה המנוול מדבר, ונמאס לי עד מוות לעזאזל להיות מעוצבן מזה. אני אפילו לא בטוח איך זה קרה — לאן ברח הזמן. כי בסוף השבוע הזה, שאלוהים יעזור לי, אני אהיה בן חמישים. בן חמישים שנה לעזאזל. בכל פעם שאני חושב על זה האגו שלי הולך ומתערער.

    אני מתקדם לעבר הקולר, ג'ון הולך בעקבותיי.

    ״מתאים לך חמישים.״

    אני מגלגל עיניים, לוקח כוס ודוחף אותה תחת הברז. ״רצית משהו?״

    עוד צחקוק כבוש נשמע מאחוריי בזמן שאני גומע מן המים ומסתובב לעבר המנוול הזחוח. אני לא יודע ממה הוא כל כך מרוצה. ג'ון תכף בן שישים, למרות שלעולם לא הייתם מנחשים. הוא עדיין בכושר שיא, לא שאי פעם אומר לו את זה.

    ״מכשירי הכוח החדשים מגיעים עוד מעט.״

    ״אתה מוכן לטפל בזה?״ אני שואל, ממלא מחדש את הכוס שלי.

    ״אין בעיה.״

    ״תודה.״ אני סוקר במבטי את קומת חדר הכושר של מועדון הבריאות שבבעלותי, היא שוקקת חיים, מלאה במוסיקה, זיעה ולבבות פועמים. השיר ״Daylight״ של ה־״Disciples״ רועם, האדרנלין גועש, צעקות עידוד מהדהדות. אחרי הכל מסתבר שהתגעגעתי להיות הבעלים של מועדון. לא לסקס ולנהנתנות של האחוזה, אלא לקהילה, להיבט החברתי, ולניהול היומיומי של עסק. לכן פתחתי עסק חדש, הפעם לא סודי כל כך, ועם זאת בעל קהל לקוחות מובחר למדיי. מועדון הכושר והספא של ג'.וו. הולך מחיל לחיל מאז הפתיחה לפני שש שנים.

    ״איפה אווה?״

    ג'ון לוקח את הכוס הריקה מידי וזורק אותה אל הפח לפני שהוא מסתלק. ״במשרד.״

    במשרד? חיוך מתפשט על פניי בזמן שאני ממהר לחצות את חדר הכושר, הדופק שלי שוב מתגבר, אלא שהפעם הוא יורד לי לתחתונים.

    אני מאיץ את קצב ההליכה שלי ומתפרץ לתוך המשרד, בכוונה ברורה ... ועוצר בחריקה כשאני לא מוצא את אווה. אני מזעיף פנים לעבר החלל הריק ומוציא את הטלפון שלי מכיסי, מחייג אליה בזמן שאני מתקדם לעבר שולחן הכתיבה.

    ״היי,״ היא עונה, נשמעת קצת נרגזת.

    אני לא שואל למה. ברגע זה, זה ממש לא מעניין אותי. ״איפה את?״ אני צונח אל הכיסא שליד שולחן הכתיבה שלה.

    ״בספא.״

    ״יש לך שלוש שניות לגרור את התחת שלך למשרד שלך,״ אני אומר לה, מגחך קצת כשאני שומע אותה משתנקת.

    ״אני בקצה השני של המועדון.״

    אני מושך בכתפיי ביני לביני. ״שלוש,״ אני לוחש, מניף את רגליי מעלה אל שולחן הכתיבה שלה, ונשען לאחור.

    ״ג'סי, אני מנסה לפתור מחלוקת בין העובדים.״

    ״לא מעניין אותי. שתיים.״

    ״אוף, לכל הרוחות.״

    הלסת שלי מתהדקת ברוגז. ״את עוד תשלמי על זה. אחת.״ קול צעדיה הממהרים נשמע על הקו, ואני מחייך בתחושת ניצחון. ״צ'יק צ'ק,״ אני אומר בנחת, ושולח יד לסדר את הזין המזדקר שלי.

    ״אנחנו באמצע העבודה.״

    ״בכל מקום, בכל זמן.״ אני אומר בביטול. היא יודעת את זה.

    ״אתה מאד תובעני, ג'סי וורד.״

    הצרידות בקולה מכריחה אותי לשאוף אוויר, עמוק ובשליטה. כן, היא עדיין בורחת מפניי לפעמים, אבל לפעמים היא רצה אליי. עכשיו למשל. כשהיא יודעת שאני טעון ומחכה במשרד.

    העיניים שלי נעוצות בדלת, האנרגיה גואה בי. נו כבר, בייבי. אני שומע אותה ממהרת לאורך המסדרון לכיוון המשרד, ואז הדלת נפתחת לרווחה.

    והנה היא כאן. אשתי היפיפייה. היא לא נראית אחרת מאשר ביום שבו פגשתי אותה. סקסית. יפה. השילוב המושלם בין עידון וחוצפה. ״אפס, בייבי,״ אני ממלמל, מנתק את השיחה שלנו וזורק את הטלפון שלי על שולחן הכתיבה שלה.

    זרם מוכר עובר במעלה עמוד השדרה שלי, ואני מחייך, סוקר כל סנטימטר מזורגג של השלמות שלה. היא מניחה יד על משקוף הדלת, נשענת בזמן שהיא לועסת את השפה התחתונה, עיניה מלאות עונג. העונג שבמפגש איתי. בעלה. האיש שהיא אוהבת. ״יום טוב?״ היא שואלת.

    ״עכשיו יותר טוב,״ אני מודה. ״את מתכוונת לעשות אותו עוד יותר טוב?״

    המבט המשתוקק שלה בולע אותי. אני אוהב את זה. אוהב את זה שגם היא לא מסוגלת לשלוט בצורך שלה לנעוץ בי מבטים כל הזמן. אז כן, אני אהיה בן חמישים בסוף השבוע הזה. אז מה לעזאזל. עדיין יש לי את זה. פתאום אני מרגיש כמו האל שהיא חושבת שאני. האל שאני יודע שאני. ״אז?״ אני דוחק בה. היא יודעת שיש רק תשובה נכונה אחת לשאלה הזאת.

    היא מושכת בכתפיה, משחקת אותה רגועה. איזה בזבוז של הזמן שלה. ושלי.

    ״אל תשחקי איתי משחקים, ליידי.״

    ״אתה מת על המשחקים שלנו.״

    ״לא כמו שאני אוהב להיות נעוץ בתוכך עד העצם.״ אני מוריד את רגליי משולחן הכתיבה ונעמד. ״את מבזבזת זמן יקר. בואי לכאן.״

    ״בוא ותתפוס אותי.״ היא סוגרת את הדלת מאחוריה ומסובבת את המנעול בזמן שאני מתקדם לעברה, עיניה זוהרות יותר עם כל צעד שאני עושה. גופה מתקשח, מתכונן למתקפה שלי. כל קצות העצבים שלי דרוכים וזועקים אליה. בתנועה מהירה אני רוכן ומניף אותה מעבר לכתפי, וכבר אני בדרכי בחזרה אל השולחן.

    היא צוחקת, כפות ידיה מחליקות תחת הגומי של התחתונים שלי, ואל התחת שלי. היא תופסת בו, נועצת את ציפורניה לתוך הבשר. ״כולך מזיע.״

    אני משכיב אותה על השולחן ונשכב עליה, מעגן אותה למקומה ביד אחת, ומחליק את שמלתה במעלה גופה בזמן שהיא מתפתלת בהתנגדות. ללא סיכוי. ״תפסיקי להילחם בי, בייבי,״ אני מזהיר, מושך את השמלה מעל לראשה וזורק את הבד הצידה לפני שאני עובר לתחתונים. אני מחייך למראה התחרה שמסתירה את גופה ממני, רוכן מטה עד שפי מגיע אליהם, ותופס קצה אחד בין שיניי.

    ״ג'סי! ״ היא צורחת, ראשה מיטלטל קדימה ואחורה, גופה מתפתל.

    אני צוחק בשקט. משחקי כוח אף פעם לא נמאסים. ״אצל מי נמצא הכוח?״ אני שואל, קורע את הבד ממותניה ויורק אותו.

    ״אצלך, חולה שליטה מזדיין שכמותך!״

    ״תשמרי על הפה שלך!״ אני מושך את החזייה שלה למטה ודוחף את מכנסי הספורט שלי במורד ירכיי, משחרר את הזקפה המתפרצת שלי.

    עיניים מורמות אליי מעורפלות בזמן שהיא מתיישבת, אוחזת בזין שלי, ומעבירה ליטוף קטלני לכל אורכו. הבטן שלי מתכווצת, התחושה של כף ידה החמה כרוכה סביבי מהממת אותי. ״לעזאזל, אווה,״ אני משתנק, מניח את ידיי על כתפיה, סנטרי נשמט אל החזה שלי. ״כשאת נוגעת בי, אני בטוח שאני מסוגל לרדוף אחרי הירח ולתפוס אותו.״ אני די בטוח שאני מסוגל לעשות כל דבר. אני בלתי מנוצח, חסין. ויחד עם זאת אני גם פגיע לחלוטין.

    היא נשכבת בחזרה על השולחן ומתקמרת, נשימתה שטוחה, פניה לחות וסמוקות. המראה הזה שלה הוא לא מהעולם הזה, הקול קסום. ״תזיין אותי,״ היא מצווה, חסרת סבלנות ולהוטה. ״בבקשה, תזיין אותי.״

    ״תשמרי על הפה שלך, אווה,״ אני מתרה בה, אוחז בה מאחורי הברכיים ומושך אותה קדימה. ״אני בהחלט מתכוון לזיין אותך, אשתי. חזק. מהר.״

    החום הנפלא של הכוס שלה מושך אותי פנימה כמו מגנט. הצורך הבוער בתוכי מתגבר. ״אוי, אלוהים, בייבי.״ אני מתכופף ומנשק כל פטמה בתורה לפני שאני מתרומם לעמידה ונוגח בלי רחמים, מתנשף כמו איזה בן זונה בזמן שהיא צורחת מההלם. זה תמיד טוב כמו בפעם הראשונה.

    הידיים שלה מונפות מעלה אל מעבר לראשה כדי לתפוס את קצה השולחן. ״אלוהים!״

    אני חושק שיניים, נסוג אחורה ודוחף קדימה. חזק.

    ״ג'סי!״

    ״את אוהבת את זה, ליידי?״

    ״יותר חזק,״ היא דורשת, מבט פראי בעיניה. ״תזכיר לי.״

    ״מה להזכיר לך?״

    ״כל דבר.״ היא מכופפת את ירכיה, נכרכת סביבי. ״תראה לי אצל מי נמצא הכוח.״

    החיוך שלי רחב ומלא סיפוק בזמן שאני מביט בה מחכה שאעשה את מה שצוותה עלי. אבל אני לא. לא עד שתגיד את שלושת מילות הקסם. אני מפסיק בבת אחת ונעצר, קבור עמוק בתוך החום שלה, מחכה. ״תגידי את זה,״ אני נושם, מפיל את גופי עליה ומנשק את צד הפה שלה. ״תני לי את מה שאני רוצה ואני אתן לך את מה שאת רוצה.״

    הפנים שלה מסתובבות אל פניי, אוחזות בשפתיי במתיקות. ״אני אוהבת אותך,״ היא ממלמלת סביב לשונותינו המתפתלות. ״כל כך.״

    אני מחייך כנגד שפתיה ולאט דוחף את עצמי בחזרה למעלה. ״תחזיקי מעמד, בייבי.״

    כל גופה קופא, נדרך לקראת זה. אני לא מוותר. לעולם. אני מתרסק לתוכה בכוח אלים שוב ושוב, מפיק ממנה צעקות בלתי פוסקות של שכרון חושים. הן כמו מוסיקה באוזניי. אבל אני רוצה לראות עד כמה היא רוצה אותי, אז אני נסוג ומניח את כפות ידיי על ברכיה, דוחף את רגליה אחורה, חושף לגמרי את הכוס המבריק מרטיבות שלה. היא פועמת. ״יפה בטירוף,״ אני לוחש ביראת כבוד. אני חוזר ונכנס לתוכה באיטיות, מטה את ראשי לאחור ומוצא את הקצב שלי, דוחף קדימה, ננעץ עמוק, בתנועה חזקה. ״נו, בייבי,״ אני מתנשף, מתחיל להזיע. ״תמצאי את זה.״

    עוד צרחות. עוד התנשפויות. החושים שלי מבולבלים. הדם שמטעין את הזין שלי כמעט מפיל אותי על ברכיי, האחיזה שלי ברגליה של אווה מתהדקת בזמן שאני דוחף עוד ועוד. כל הסימנים לאורגזמה הקרבה שלה כבר שם: עיניים פעורות, נוצצות ואצבעות שננעצות לתוך משטח העץ. היא מתפרקת, ומבט אחד בשדיה המדהימים גורם לי להתפרק ביחד איתה. פלג הגוף העליון שלי נדרך ומתכווץ, גל הדף של הנאה עובר בגופי. זה עוצמתי. כל כך עוצמתי לעזאזל. אני גומר חזק, רועד כמו עלה מזורגג בזמן שאווה גונחת אל תוך הרפיון שלה, אצבעותיי מתכווצות סביב ברכיה. אלוהים. אדירים. לעזאזל.

    ״שיט,״ היא מתנשפת, מתרפה, ראשה נופל לצד אחד, עיניה נעצמות.

    ״לכל הרוחות, ג'סי.״

    אני משחרר את ברכיה ומתמוטט עליה, מוודא שאני נשאר עמוק בתוכה, מתענג על ההתכווצויות החוזרות של קירות צוואר הרחם שלה סביב הזין הנפוח שלי. ״תשמרי,״ אני מתנשף. ״על״ אני מנשק את לחייה המיוזעת, ונשען עליה בכל כובד משקלי. ״הפה שלך.״

    ״אתה טוב.״

    ״אני יודע.״

    ״אתה עקשן.״

    ״אני יודע.״

    ״אני אוהבת אותך.״

    אני מתכרבל אל תוך צווארה ונאנח. ״אני יודע.״

    זרועותיה נכרכות סביב גבי ומצמידות אותי אליה חזק. אני בבית. סיפוק ממלא אותי. ״אני צריכה ללכת לאסוף את הילדים מבית הספר.״

    ״המממ...״ אני לא מסוגל לגייס מספיק כוח כדי לדבר, שלא לדבר על לזוז. ואז נשמעת דפיקה בדלת, ואני רוטן, ומרים את עצמי בעצלות מעל לשולחן שלה. ״באותה שעה מחר?״

    היא מחייכת בזמן שהיא מתפתלת לרדת מעל לשולחן ומתחילה לאסוף את עצמה, ההבעה שלי זועפת יותר ויותר עם כל חתיכה מעורה שהיא ממשיכה לכסות בהדרגה. ״עוד רגע, אני באמצע משהו,״ היא קוראת לעבר הדלת, מחליקה את השמלה מעל ראשה.

    אני דוחק את עצמי לתוך המכנסיים הקצרים שלי ומתיישב על הספה שבצדו השני של החדר. ״כבר גמרת.״

    היא מגלגלת את עיניה לנוכח החיוך החצוף שלי וממהרת אל הדלת, שולחת תנועת יד מהירה אל שיערה לפני שהיא אוחזת בידית. היא מבזבזת את זמנה. לחייה זוהרות, וכל הישות שלה מסגירה את העובדה שהיא אחריי זיון טרי. היא פותחת את הדלת לרווחה, ואני יודע מיד מי נמצאת מן העבר השני כשאני רואה את כתפיה של אשתי מתרוממות ומתקשחות.

    ״צ'רי,״ אומרת אווה ביובש, מסתובבת על עקביה ועושה דרכה בחזרה אל שולחן הכתיבה שלה. בדרך היא משגרת לעברי מבט, כזה שמאשר את מה שאני כבר יודע. היא לא מחבבת את צ'רי.

    לדברי אשתי, האישה הזאת חמה עליי. אני לא יודע למה זה מפתיע את אווה. כל הנשים דלוקות עליי. ״אני רק יוצאת לאסוף את התאומים.״ אווה אוספת את התיק שלה וזורקת אותו על כתפה. ״מה קורה?״

    צ'רי פוסעת לתוך המשרד ומניחה תיק על שולחנה של אווה. השיער הבלונדיני שלה מפותל בחוזקה ואסוף לפקעת גבוהה על ראשה, ויש בחולצה הלבנה שלה קצת יותר מדיי כפתורים פתוחים, לדעתי. אני לא מסתכל בכוונה. פשוט אי אפשר שלא להבחין.

    ״רשימת המנויים שביקשת.״

    ״מצוין. אני אסתכל עליהם מחר.״

    אווה עושה דרכה לדלת, מעיפה מבט לעבר הספה עליה אני שרוע. ״תלווה אותי החוצה.״ זאת לא שאלה.

    אני מחייך. אשתי רכושנית כלפיי. אני קם מן הספה, אוסף את חולצת הטי שלי מהשולחן של אווה וזורק אותה עליי בזמן שאני צועד אל הדלת. אני לא מפספס את מבטה המעריץ של צ'רי על פלג גופי העליון בזמן שאני מושך עליו את החולצה, וגם אשתי לא.

    ״בואי נלך.״ אני אוסף את אווה ויוצא איתה לדרך לפני שתשלוף את ציפורניה.

    ״היא רוצה אותך,״ היא נוהמת, כורכת זרוע סביב מותניי. ״אילו לא היתה טובה כל כך בעבודה שלה ולא הייתי כל כך זקוקה לה, היא כבר היתה עפה מכאן.״

    אני צוחק. ״היא לא עושה שום דבר רע.״

    ״כן, היא כן. היא מסתכלת עליך.״

    אני מהדק את אשתי חזק יותר אל צד גופי. ״את לא יכולה להתנכל לעובדים רק בגלל שהם מסתכלים עליי.״

    ״מה היית עושה אם גבר בצוות היה מסתכל עליי כך?״

    חום. הוא מכה בפתאומיות בעורקיי, והוא לא מהסוג המענג. נהמה נפלטת לי אוטומטית, והיא צוחקת, מתנתקת ממני כשאנחנו מתקרבים לתחתית המדרגות באזור הקבלה.

    ״לא נראה לי, ליידי.״ אני מושך אותה חזרה ועוטף אותה בזרועותיי. ״אל תדברי שטויות שיגרמו לי להשתגע מרוב כעס.״ אני מטיח את שפתיי בשלה וטורף אותה למשך כמה שניות מסחררות.

    ״אראה אותך בבית.״ אני נושך את שפתה ומרפה, מחייך בזמן שאני מתרחק, למראה הבלבול שהשתלט עליה. היא שכחה לאן היא צריכה ללכת. ״לכי לאסוף את הילדים,״ אני מזכיר לה.

    היא חוזרת לעשתונותיה וסוקרת במבטה את אזור הקבלה. אף אחד לא שם לב. כולם מכירים את ההתנהלות שלנו. זאת כבר לא רק השגרה שלנו, אלא גם של הצוות. צריכה להיות, אם הם רוצים לשמור על המשרות שלהם.

    הנה אשתי הולכת, ואני מתחיל לספור את הדקות עד שאוכל ללכת הביתה ולראות את הילדים שלי.

    ג’ודי אלן מלפס נולדה, גדלה וחיה בנורת’המפטון, אנגליה. היא ניסתה להתעלם מרעיון הכתיבה שאט אט חילחל במוחה, עד שלא ניתן היה להכחיש את האש והיא החלה לכתוב בסתר. תקופה ארוכה ג’ודי הסתירה את כתביה ואת העובדה שהיא ממשיכה לכתוב, עד שאזרה אומץ, ובאוקטובר 2012 היא הוציאה את “הגבר הזה“.
    הסדרה הפכה לרב מכר ברחבי העולם ואף הגיעה מקום ראשון ברשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס והסאנדיי טיימס.
    כתיבת סיפורי אהבה בעלי עוצמה ויצירת דמויות ממכרות הפכה לתשוקתה – תשוקה שהיא חולקת עם קוראותיה המסורות.

    הגבר הזה 4 - עם הגבר הזה ג'ודי אלן מלפס

    1


    רקיעות רגליי על ההליכון קצביות ומרגיעות. הדופק הולם באוזניי וגובר על השיר ״Beliver״ של ״Imagine Dragons״ באייפון שלי. פעימות ליבי מודיעות לי שאני חי. לא שאני צריך לרוץ עד אובדן תחושה ברגליים כדי לדעת את זה. כבר לא.

    אני מגביר קצב, הנשימה שלי הופכת מאומצת והריצה הופכת לספרינט. זיעה שוטפת במורד חזי החשוף ואני מביט בשעון שבצדו השני של מכון הכושר, עוקב אחר מחוג השניות, מתגלגל לאיטו סביב החוגה. עוד שתי דקות. שמור על הקצב הזה לעוד שתי דקות.

    ועדיין, כשהזמן נגמר והמכונה מתחילה להאט אוטומטית, הרגליים שלי לא מאטות. אני מכה בידי על הכפתור המסומן בפלוס בכדי לחזור ולהגביר את הקצב, האגו שלי לא מוכן עדיין לאפשר לי לעצור. עוד קילומטר וחצי. אני מגביר את הווליום וממשיך בספרינט לעוד זמן מה, נושף את האוויר בקצב קבוע דרך האף, בקושי מצליח לנגב את הזיעה המתגלגלת במורד מצחי. אני מביט מטה אל המסך שעל ההליכון, קורא את המרחק. עשרים וארבעה קילומטרים. אפשר לסמן וי.

    אני מטיח את אגרופי בכפתור ונותן למכונה להאט אותי לריצה קלה, שולף את האוזניות מאוזניי ומנגב את פניי הרטובים בחולצת הטי שלי.

    ״אתמול עשית את זה יותר מהר, בן זונה עקשן שכמוך.״

    רגליי מאטות עד לעצירה ואני אוחז בידיות בשתי ידיים ומרכין את ראשי בזמן שאני מנסה לאזן את הנשימה. ״לך תזדיין,״ אני מצליח לחרחר, מסתובב אל אחד מחבריי הוותיקים ביותר. החיוך המתגרה של ג'ון, זה שחושף את שן הזהב שלו במלואה, גורם לי לרצות לשבור לו אותה.

    הוא משמיע גיחוך עמוק ומתגלגל, זורק מגבת לעברי. ״אני מבין שעדיין לא השלמת עם זה?״

    בזמן שאני יורד מההליכון, אני מנגב את החזה הרטוב שלי והודף את המגבת בחזרה לעברו. ״אין לי מושג על מה אתה מדבר.״ אני משקר. אני יודע בדיוק על מה המנוול מדבר, ונמאס לי עד מוות לעזאזל להיות מעוצבן מזה. אני אפילו לא בטוח איך זה קרה — לאן ברח הזמן. כי בסוף השבוע הזה, שאלוהים יעזור לי, אני אהיה בן חמישים. בן חמישים שנה לעזאזל. בכל פעם שאני חושב על זה האגו שלי הולך ומתערער.

    אני מתקדם לעבר הקולר, ג'ון הולך בעקבותיי.

    ״מתאים לך חמישים.״

    אני מגלגל עיניים, לוקח כוס ודוחף אותה תחת הברז. ״רצית משהו?״

    עוד צחקוק כבוש נשמע מאחוריי בזמן שאני גומע מן המים ומסתובב לעבר המנוול הזחוח. אני לא יודע ממה הוא כל כך מרוצה. ג'ון תכף בן שישים, למרות שלעולם לא הייתם מנחשים. הוא עדיין בכושר שיא, לא שאי פעם אומר לו את זה.

    ״מכשירי הכוח החדשים מגיעים עוד מעט.״

    ״אתה מוכן לטפל בזה?״ אני שואל, ממלא מחדש את הכוס שלי.

    ״אין בעיה.״

    ״תודה.״ אני סוקר במבטי את קומת חדר הכושר של מועדון הבריאות שבבעלותי, היא שוקקת חיים, מלאה במוסיקה, זיעה ולבבות פועמים. השיר ״Daylight״ של ה־״Disciples״ רועם, האדרנלין גועש, צעקות עידוד מהדהדות. אחרי הכל מסתבר שהתגעגעתי להיות הבעלים של מועדון. לא לסקס ולנהנתנות של האחוזה, אלא לקהילה, להיבט החברתי, ולניהול היומיומי של עסק. לכן פתחתי עסק חדש, הפעם לא סודי כל כך, ועם זאת בעל קהל לקוחות מובחר למדיי. מועדון הכושר והספא של ג'.וו. הולך מחיל לחיל מאז הפתיחה לפני שש שנים.

    ״איפה אווה?״

    ג'ון לוקח את הכוס הריקה מידי וזורק אותה אל הפח לפני שהוא מסתלק. ״במשרד.״

    במשרד? חיוך מתפשט על פניי בזמן שאני ממהר לחצות את חדר הכושר, הדופק שלי שוב מתגבר, אלא שהפעם הוא יורד לי לתחתונים.

    אני מאיץ את קצב ההליכה שלי ומתפרץ לתוך המשרד, בכוונה ברורה ... ועוצר בחריקה כשאני לא מוצא את אווה. אני מזעיף פנים לעבר החלל הריק ומוציא את הטלפון שלי מכיסי, מחייג אליה בזמן שאני מתקדם לעבר שולחן הכתיבה.

    ״היי,״ היא עונה, נשמעת קצת נרגזת.

    אני לא שואל למה. ברגע זה, זה ממש לא מעניין אותי. ״איפה את?״ אני צונח אל הכיסא שליד שולחן הכתיבה שלה.

    ״בספא.״

    ״יש לך שלוש שניות לגרור את התחת שלך למשרד שלך,״ אני אומר לה, מגחך קצת כשאני שומע אותה משתנקת.

    ״אני בקצה השני של המועדון.״

    אני מושך בכתפיי ביני לביני. ״שלוש,״ אני לוחש, מניף את רגליי מעלה אל שולחן הכתיבה שלה, ונשען לאחור.

    ״ג'סי, אני מנסה לפתור מחלוקת בין העובדים.״

    ״לא מעניין אותי. שתיים.״

    ״אוף, לכל הרוחות.״

    הלסת שלי מתהדקת ברוגז. ״את עוד תשלמי על זה. אחת.״ קול צעדיה הממהרים נשמע על הקו, ואני מחייך בתחושת ניצחון. ״צ'יק צ'ק,״ אני אומר בנחת, ושולח יד לסדר את הזין המזדקר שלי.

    ״אנחנו באמצע העבודה.״

    ״בכל מקום, בכל זמן.״ אני אומר בביטול. היא יודעת את זה.

    ״אתה מאד תובעני, ג'סי וורד.״

    הצרידות בקולה מכריחה אותי לשאוף אוויר, עמוק ובשליטה. כן, היא עדיין בורחת מפניי לפעמים, אבל לפעמים היא רצה אליי. עכשיו למשל. כשהיא יודעת שאני טעון ומחכה במשרד.

    העיניים שלי נעוצות בדלת, האנרגיה גואה בי. נו כבר, בייבי. אני שומע אותה ממהרת לאורך המסדרון לכיוון המשרד, ואז הדלת נפתחת לרווחה.

    והנה היא כאן. אשתי היפיפייה. היא לא נראית אחרת מאשר ביום שבו פגשתי אותה. סקסית. יפה. השילוב המושלם בין עידון וחוצפה. ״אפס, בייבי,״ אני ממלמל, מנתק את השיחה שלנו וזורק את הטלפון שלי על שולחן הכתיבה שלה.

    זרם מוכר עובר במעלה עמוד השדרה שלי, ואני מחייך, סוקר כל סנטימטר מזורגג של השלמות שלה. היא מניחה יד על משקוף הדלת, נשענת בזמן שהיא לועסת את השפה התחתונה, עיניה מלאות עונג. העונג שבמפגש איתי. בעלה. האיש שהיא אוהבת. ״יום טוב?״ היא שואלת.

    ״עכשיו יותר טוב,״ אני מודה. ״את מתכוונת לעשות אותו עוד יותר טוב?״

    המבט המשתוקק שלה בולע אותי. אני אוהב את זה. אוהב את זה שגם היא לא מסוגלת לשלוט בצורך שלה לנעוץ בי מבטים כל הזמן. אז כן, אני אהיה בן חמישים בסוף השבוע הזה. אז מה לעזאזל. עדיין יש לי את זה. פתאום אני מרגיש כמו האל שהיא חושבת שאני. האל שאני יודע שאני. ״אז?״ אני דוחק בה. היא יודעת שיש רק תשובה נכונה אחת לשאלה הזאת.

    היא מושכת בכתפיה, משחקת אותה רגועה. איזה בזבוז של הזמן שלה. ושלי.

    ״אל תשחקי איתי משחקים, ליידי.״

    ״אתה מת על המשחקים שלנו.״

    ״לא כמו שאני אוהב להיות נעוץ בתוכך עד העצם.״ אני מוריד את רגליי משולחן הכתיבה ונעמד. ״את מבזבזת זמן יקר. בואי לכאן.״

    ״בוא ותתפוס אותי.״ היא סוגרת את הדלת מאחוריה ומסובבת את המנעול בזמן שאני מתקדם לעברה, עיניה זוהרות יותר עם כל צעד שאני עושה. גופה מתקשח, מתכונן למתקפה שלי. כל קצות העצבים שלי דרוכים וזועקים אליה. בתנועה מהירה אני רוכן ומניף אותה מעבר לכתפי, וכבר אני בדרכי בחזרה אל השולחן.

    היא צוחקת, כפות ידיה מחליקות תחת הגומי של התחתונים שלי, ואל התחת שלי. היא תופסת בו, נועצת את ציפורניה לתוך הבשר. ״כולך מזיע.״

    אני משכיב אותה על השולחן ונשכב עליה, מעגן אותה למקומה ביד אחת, ומחליק את שמלתה במעלה גופה בזמן שהיא מתפתלת בהתנגדות. ללא סיכוי. ״תפסיקי להילחם בי, בייבי,״ אני מזהיר, מושך את השמלה מעל לראשה וזורק את הבד הצידה לפני שאני עובר לתחתונים. אני מחייך למראה התחרה שמסתירה את גופה ממני, רוכן מטה עד שפי מגיע אליהם, ותופס קצה אחד בין שיניי.

    ״ג'סי! ״ היא צורחת, ראשה מיטלטל קדימה ואחורה, גופה מתפתל.

    אני צוחק בשקט. משחקי כוח אף פעם לא נמאסים. ״אצל מי נמצא הכוח?״ אני שואל, קורע את הבד ממותניה ויורק אותו.

    ״אצלך, חולה שליטה מזדיין שכמותך!״

    ״תשמרי על הפה שלך!״ אני מושך את החזייה שלה למטה ודוחף את מכנסי הספורט שלי במורד ירכיי, משחרר את הזקפה המתפרצת שלי.

    עיניים מורמות אליי מעורפלות בזמן שהיא מתיישבת, אוחזת בזין שלי, ומעבירה ליטוף קטלני לכל אורכו. הבטן שלי מתכווצת, התחושה של כף ידה החמה כרוכה סביבי מהממת אותי. ״לעזאזל, אווה,״ אני משתנק, מניח את ידיי על כתפיה, סנטרי נשמט אל החזה שלי. ״כשאת נוגעת בי, אני בטוח שאני מסוגל לרדוף אחרי הירח ולתפוס אותו.״ אני די בטוח שאני מסוגל לעשות כל דבר. אני בלתי מנוצח, חסין. ויחד עם זאת אני גם פגיע לחלוטין.

    היא נשכבת בחזרה על השולחן ומתקמרת, נשימתה שטוחה, פניה לחות וסמוקות. המראה הזה שלה הוא לא מהעולם הזה, הקול קסום. ״תזיין אותי,״ היא מצווה, חסרת סבלנות ולהוטה. ״בבקשה, תזיין אותי.״

    ״תשמרי על הפה שלך, אווה,״ אני מתרה בה, אוחז בה מאחורי הברכיים ומושך אותה קדימה. ״אני בהחלט מתכוון לזיין אותך, אשתי. חזק. מהר.״

    החום הנפלא של הכוס שלה מושך אותי פנימה כמו מגנט. הצורך הבוער בתוכי מתגבר. ״אוי, אלוהים, בייבי.״ אני מתכופף ומנשק כל פטמה בתורה לפני שאני מתרומם לעמידה ונוגח בלי רחמים, מתנשף כמו איזה בן זונה בזמן שהיא צורחת מההלם. זה תמיד טוב כמו בפעם הראשונה.

    הידיים שלה מונפות מעלה אל מעבר לראשה כדי לתפוס את קצה השולחן. ״אלוהים!״

    אני חושק שיניים, נסוג אחורה ודוחף קדימה. חזק.

    ״ג'סי!״

    ״את אוהבת את זה, ליידי?״

    ״יותר חזק,״ היא דורשת, מבט פראי בעיניה. ״תזכיר לי.״

    ״מה להזכיר לך?״

    ״כל דבר.״ היא מכופפת את ירכיה, נכרכת סביבי. ״תראה לי אצל מי נמצא הכוח.״

    החיוך שלי רחב ומלא סיפוק בזמן שאני מביט בה מחכה שאעשה את מה שצוותה עלי. אבל אני לא. לא עד שתגיד את שלושת מילות הקסם. אני מפסיק בבת אחת ונעצר, קבור עמוק בתוך החום שלה, מחכה. ״תגידי את זה,״ אני נושם, מפיל את גופי עליה ומנשק את צד הפה שלה. ״תני לי את מה שאני רוצה ואני אתן לך את מה שאת רוצה.״

    הפנים שלה מסתובבות אל פניי, אוחזות בשפתיי במתיקות. ״אני אוהבת אותך,״ היא ממלמלת סביב לשונותינו המתפתלות. ״כל כך.״

    אני מחייך כנגד שפתיה ולאט דוחף את עצמי בחזרה למעלה. ״תחזיקי מעמד, בייבי.״

    כל גופה קופא, נדרך לקראת זה. אני לא מוותר. לעולם. אני מתרסק לתוכה בכוח אלים שוב ושוב, מפיק ממנה צעקות בלתי פוסקות של שכרון חושים. הן כמו מוסיקה באוזניי. אבל אני רוצה לראות עד כמה היא רוצה אותי, אז אני נסוג ומניח את כפות ידיי על ברכיה, דוחף את רגליה אחורה, חושף לגמרי את הכוס המבריק מרטיבות שלה. היא פועמת. ״יפה בטירוף,״ אני לוחש ביראת כבוד. אני חוזר ונכנס לתוכה באיטיות, מטה את ראשי לאחור ומוצא את הקצב שלי, דוחף קדימה, ננעץ עמוק, בתנועה חזקה. ״נו, בייבי,״ אני מתנשף, מתחיל להזיע. ״תמצאי את זה.״

    עוד צרחות. עוד התנשפויות. החושים שלי מבולבלים. הדם שמטעין את הזין שלי כמעט מפיל אותי על ברכיי, האחיזה שלי ברגליה של אווה מתהדקת בזמן שאני דוחף עוד ועוד. כל הסימנים לאורגזמה הקרבה שלה כבר שם: עיניים פעורות, נוצצות ואצבעות שננעצות לתוך משטח העץ. היא מתפרקת, ומבט אחד בשדיה המדהימים גורם לי להתפרק ביחד איתה. פלג הגוף העליון שלי נדרך ומתכווץ, גל הדף של הנאה עובר בגופי. זה עוצמתי. כל כך עוצמתי לעזאזל. אני גומר חזק, רועד כמו עלה מזורגג בזמן שאווה גונחת אל תוך הרפיון שלה, אצבעותיי מתכווצות סביב ברכיה. אלוהים. אדירים. לעזאזל.

    ״שיט,״ היא מתנשפת, מתרפה, ראשה נופל לצד אחד, עיניה נעצמות.

    ״לכל הרוחות, ג'סי.״

    אני משחרר את ברכיה ומתמוטט עליה, מוודא שאני נשאר עמוק בתוכה, מתענג על ההתכווצויות החוזרות של קירות צוואר הרחם שלה סביב הזין הנפוח שלי. ״תשמרי,״ אני מתנשף. ״על״ אני מנשק את לחייה המיוזעת, ונשען עליה בכל כובד משקלי. ״הפה שלך.״

    ״אתה טוב.״

    ״אני יודע.״

    ״אתה עקשן.״

    ״אני יודע.״

    ״אני אוהבת אותך.״

    אני מתכרבל אל תוך צווארה ונאנח. ״אני יודע.״

    זרועותיה נכרכות סביב גבי ומצמידות אותי אליה חזק. אני בבית. סיפוק ממלא אותי. ״אני צריכה ללכת לאסוף את הילדים מבית הספר.״

    ״המממ...״ אני לא מסוגל לגייס מספיק כוח כדי לדבר, שלא לדבר על לזוז. ואז נשמעת דפיקה בדלת, ואני רוטן, ומרים את עצמי בעצלות מעל לשולחן שלה. ״באותה שעה מחר?״

    היא מחייכת בזמן שהיא מתפתלת לרדת מעל לשולחן ומתחילה לאסוף את עצמה, ההבעה שלי זועפת יותר ויותר עם כל חתיכה מעורה שהיא ממשיכה לכסות בהדרגה. ״עוד רגע, אני באמצע משהו,״ היא קוראת לעבר הדלת, מחליקה את השמלה מעל ראשה.

    אני דוחק את עצמי לתוך המכנסיים הקצרים שלי ומתיישב על הספה שבצדו השני של החדר. ״כבר גמרת.״

    היא מגלגלת את עיניה לנוכח החיוך החצוף שלי וממהרת אל הדלת, שולחת תנועת יד מהירה אל שיערה לפני שהיא אוחזת בידית. היא מבזבזת את זמנה. לחייה זוהרות, וכל הישות שלה מסגירה את העובדה שהיא אחריי זיון טרי. היא פותחת את הדלת לרווחה, ואני יודע מיד מי נמצאת מן העבר השני כשאני רואה את כתפיה של אשתי מתרוממות ומתקשחות.

    ״צ'רי,״ אומרת אווה ביובש, מסתובבת על עקביה ועושה דרכה בחזרה אל שולחן הכתיבה שלה. בדרך היא משגרת לעברי מבט, כזה שמאשר את מה שאני כבר יודע. היא לא מחבבת את צ'רי.

    לדברי אשתי, האישה הזאת חמה עליי. אני לא יודע למה זה מפתיע את אווה. כל הנשים דלוקות עליי. ״אני רק יוצאת לאסוף את התאומים.״ אווה אוספת את התיק שלה וזורקת אותו על כתפה. ״מה קורה?״

    צ'רי פוסעת לתוך המשרד ומניחה תיק על שולחנה של אווה. השיער הבלונדיני שלה מפותל בחוזקה ואסוף לפקעת גבוהה על ראשה, ויש בחולצה הלבנה שלה קצת יותר מדיי כפתורים פתוחים, לדעתי. אני לא מסתכל בכוונה. פשוט אי אפשר שלא להבחין.

    ״רשימת המנויים שביקשת.״

    ״מצוין. אני אסתכל עליהם מחר.״

    אווה עושה דרכה לדלת, מעיפה מבט לעבר הספה עליה אני שרוע. ״תלווה אותי החוצה.״ זאת לא שאלה.

    אני מחייך. אשתי רכושנית כלפיי. אני קם מן הספה, אוסף את חולצת הטי שלי מהשולחן של אווה וזורק אותה עליי בזמן שאני צועד אל הדלת. אני לא מפספס את מבטה המעריץ של צ'רי על פלג גופי העליון בזמן שאני מושך עליו את החולצה, וגם אשתי לא.

    ״בואי נלך.״ אני אוסף את אווה ויוצא איתה לדרך לפני שתשלוף את ציפורניה.

    ״היא רוצה אותך,״ היא נוהמת, כורכת זרוע סביב מותניי. ״אילו לא היתה טובה כל כך בעבודה שלה ולא הייתי כל כך זקוקה לה, היא כבר היתה עפה מכאן.״

    אני צוחק. ״היא לא עושה שום דבר רע.״

    ״כן, היא כן. היא מסתכלת עליך.״

    אני מהדק את אשתי חזק יותר אל צד גופי. ״את לא יכולה להתנכל לעובדים רק בגלל שהם מסתכלים עליי.״

    ״מה היית עושה אם גבר בצוות היה מסתכל עליי כך?״

    חום. הוא מכה בפתאומיות בעורקיי, והוא לא מהסוג המענג. נהמה נפלטת לי אוטומטית, והיא צוחקת, מתנתקת ממני כשאנחנו מתקרבים לתחתית המדרגות באזור הקבלה.

    ״לא נראה לי, ליידי.״ אני מושך אותה חזרה ועוטף אותה בזרועותיי. ״אל תדברי שטויות שיגרמו לי להשתגע מרוב כעס.״ אני מטיח את שפתיי בשלה וטורף אותה למשך כמה שניות מסחררות.

    ״אראה אותך בבית.״ אני נושך את שפתה ומרפה, מחייך בזמן שאני מתרחק, למראה הבלבול שהשתלט עליה. היא שכחה לאן היא צריכה ללכת. ״לכי לאסוף את הילדים,״ אני מזכיר לה.

    היא חוזרת לעשתונותיה וסוקרת במבטה את אזור הקבלה. אף אחד לא שם לב. כולם מכירים את ההתנהלות שלנו. זאת כבר לא רק השגרה שלנו, אלא גם של הצוות. צריכה להיות, אם הם רוצים לשמור על המשרות שלהם.

    הנה אשתי הולכת, ואני מתחיל לספור את הדקות עד שאוכל ללכת הביתה ולראות את הילדים שלי.