שרה לוי־תנאי

מבוא
דינה רוגינסקי והניה רוטנברג
 

שרה לוי־תנאי (1910-2005) הייתה אמנית רב־תחומית: כוריאוגרפית, משוררת, מלחינה, שחקנית וכותבת. היא ידועה בישראל ובעולם בזכות תיאטרון מחול ענבל, שייסדה בשנת 1949 - עבורו יצרה כוריאוגרפיות מקוריות והייתה המנהלת האמנותית שלו עד שנות ה-90 של המאה ה-20. תיאטרון מחול ענבל בראשותה של לוי־תנאי היה תיאטרון רב־ממדי של מחול, שירה, מוזיקה ומשחק, אשר שיקף את גישתה התיאטרלית הבין־תחומית שנחשבה לחדשנית ומקורית ואת כישוריה האמנותיים הרבגוניים. מבקר המחול גיורא מנור (1985) הגדיר אותה כאמנית המולטימדיה הראשונה בישראל, וג'רום רובינס (Robbins), הכוריאוגרף האמריקני הנודע, אמר עליה: "שרה לוי־תנאי היא אחת משלושת הכוריאוגרפים הגדולים בעולם" (מנור 2002: 18).

ספר זה נולד מהרצון להוציא לאור אסופה מקיפה על חיי היצירה של שרה לוי־תנאי לציון מאה שנה להולדתה.1 בשל הנסיבות הטרגיות של ילדותה, שנים רבות לא היה ידוע תאריך הולדתה המדויק של לוי־תנאי. היא עצמה לא תיארכה אותו, ובכתובים היה נהוג להתייחס לשנת הולדתה כשנת 1910 או 1911. לקראת פרסום ספר זה שוחחנו עם מיכל דגני, בתה של שרה לוי־תנאי, שתיארכה את הולדתה של אמה לשנת 1910. דגני נסמכת על כיתוב על גב תצלום שבו אמה מצולמת בחצר הבית של חברתה. התצלום הוא מיולי 1927, ועליו כתוב: "בת שבע עשרה וחצי".

בשנת 1973 הכירה מדינת ישראל בתרומתה התרבותית והאמנותית הכבירה של שרה לוי־תנאי והעניקה לה את פרס ישראל על מפעל חייה. עיריית תל אביב העניקה לה בשנת 1956 את פרס אנגל, בשנת 1984 את פרס הכבוד לאמנות הבמה על שם משה הלוי, ובשנת 1988 את תואר "יקירת תל אביב". בשנת 1986 קיבלה לוי־תנאי את הפרס הראשון למוזיקה ומחול על שם יהודה שרת של הסתדרות העובדים הכללית. על יצירתה מגילת רות (1961) קיבלה לוי־תנאי ציון לשבח מתיאטרון האומות בפריז. לאחרונה התבשרנו שעיריית תל אביב קראה כיכר על שמה של שרה לוי־תנאי בשכונת נופי ים בתל אביב, וכן שהשירות הבולאי פרסם בול ועליו דיוקנה של לוי־תנאי (23.6.2014). זאת, נוסף על בול "אמנות הבמה" משנת 1971, שהפיק השירות הבולאי להוקרת תיאטרון מחול ענבל.

רבים בישראל ובעולם מכירים את תיאטרון מחול ענבל, המקושר כמעט בלעדית לשמה של לוי־תנאי. שפת התנועה והרפרטואר של ענבל כוללים שילוב של מרכיבים תימניים עממיים, מעובדים כמחול תיאטרלי מערבי ומודרני. בסוף שנות ה-40 של המאה שעברה נוסדה הלהקה, ובעשורים הראשונים לאחר קום המדינה הפכה לשם דבר בישראל. האוהדים מזה והמקטרגים מזה לא יכלו להתעלם מנוכחותה הבימתית, מהופעותיה בישראל וממסעותיה בעולם. לעתים קרובות, עצם קיומה של הלהקה והאופי שנשאה או הייתה אמורה לשאת הפך לסלע מחלוקת והצית ויכוחים חריפים בשיח הציבורי, שיח שעיתונאים, עסקני תרבות ואנשי קהילת האמנות והמחול בישראל נטלו בו חלק. הדיון הציבורי עסק בשאלות של ייצוגיות הלהקה, מימונה הציבורי, קהלי היעד שלה, ואופייה: עממי מול אמנותי, עדתי מול ישראלי, מסורתי מול מודרני ומזרחי מול מערבי.

לאחר שנפרדה הלהקה מחסותה וממימונה של קרן תרבות אמריקה־ישראל, שתמכה בה לאורך תקופה של כ-15 שנה, בד בבד עם השינויים שחלו ברקע האמנותי והתרבותי של הרקדנים, וביתר שאת - עם פרישתה הכפויה של לוי־תנאי מניהול ענבל בראשית שנות ה-90, קטנה בהדרגה ההשפעה החשובה שהייתה ללהקה על תחום האמנות והתרבות בישראל. בד בבד גם נאלם וכמעט נעלם הדיון הציבורי שעסק בדמותה ובהשפעתה. כיום הלהקה מחפשת מחדש את קולה הייחודי ואת דרכה האמנותית. בספר זה אנו מקוות לעורר דיון עכשווי ביוצרת שרה לוי־תנאי, על שלל יצירתה האמנותית, ובמפעל חייה בענבל, במבט מחודש ובפרספקטיבה של זמן.

על עבודתה של שרה לוי־תנאי עם ענבל נכתבו לאורך השנים עבודות אחדות. מבקר המחול גיורא מנור ניתח את פועלה של הלהקה, וגולת הכותרת בכתיבתו היו הספרים ענבל: בחיפוש אחר שפת תנועה (1975) והאלבום שערך דרכה הכוריאוגרפית של שרה לוי־תנאי (2002). ספר חשוב נוסף הוא סיפורה של להקה: שרה לוי־תנאי ותיאטרון מחול ענבל (2005) מאת גילה טולידאנו, שהייתה יד ימינה של לוי־תנאי בניהול הלהקה במשך 26 שנה. בספר התחקתה טולידאנו אחר תהליך התפתחותה של הלהקה מראשיתה ועד פרישתה של לוי־תנאי מניהולה. חוקרת המחול היהודייה האמריקנית יהודית ברין־אינגבר כתבה על לוי־תנאי ועל עבודתה עם ענבל, בכרך "שורשים" ("Shorashim") משנת 1974, שערכה עבור כתב העת Dance Perspectives.

עד כה התרכזה הכתיבה על אודות לוי־תנאי בעיקר בעבודתה עם ענבל. בספר זה אנו מבקשות להרחיב את היריעה על דמותה האמנותית של לוי־תנאי ולהציג את מגוון יצירתה הייחודית והמקורית מנקודת מוצא תרבותית בת־זמננו, ובמבט לעתיד. ברצוננו להאיר את כישוריה המגוונים של שרה לוי־תנאי בתחומי הכתיבה, ההלחנה, התיאטרון והכוריאוגרפיה ואת פניה הרבות של יצירתה: למבוגרים ולילדים, שירים לצד פרוזה, כוריאוגרפיה של מחול אמנותי מודרני לצד ריקודי עם ישראליים ומסכתות לטקסי חג בקיבוצים.

לפיכך, לאסופה זו כמה מטרות: ראשית, להקיף את עושר היריעה האמנותי של שרה לוי־תנאי ולחשוף גם את הצדדים הפחות מוכרים של עבודתה היצירתית; שנית, ברצוננו לבחון את עבודתה של לוי־תנאי עם ענבל בהעמקה מחקרית ולהציע פרשנות חדשה לפעילותה האמנותית על ידי הסתמכות על תיאוריות עכשוויות של פרשנות תרבותית; שלישית, העבודה הנוכחית מבקשת להעריך את תרומתה הכוריאוגרפית של לוי־תנאי כירושה אמנותית רבת־ערך לדורות הבאים של רקדנים וכוריאוגרפים. המבט ממרחק של זמן מאפשר לנו לבחון את עבודתה של לוי־תנאי בעת התהוותה ואת הדיה לאחר שנים וכן להעריך את מורשתה אגב השוואת עבודתה לאמנים אחרים בני תקופות שונות, מוקדמות ומאוחרות. תקוותנו שספר זה יעניין קהל מגוון של קוראים, הן של חוקרים בתחומי התרבות והאמנות והן של קהל רחב המתעניין במחול, בתיאטרון, בפולקלור, במוזיקה, בשירה ובהתפתחותה של התרבות הישראלית.

הכותבים באסופה זו, חוקרים ופעילים בשדה התרבות והאמנות בישראל, בעלי ידע מוצק בתחומם, באים מתחומים שונים: אתנוגרפיה, היסטוריה, סוציולוגיה ולימודי מִגדר, מוזיקולוגיה, חינוך וחקר המחול והאמנות. מקצתם אנשי אקדמיה, אחרים יוצרים בתחום האמנויות וישנם המשלבים כתיבה מחקרית עם עבודה אמנותית. בבחירה המודעת של מגוון תחומי ההתמחות של הכותבים ובבחירת דרכי הכתיבה השונות אנו מבקשות להאיר את אמנותה של שרה לוי־תנאי מזוויות שונות: החל בכתיבה מחקרית עיונית שבוחנת את תחומי העיסוק האמנותיים השונים שלה ומפרשת אותם מבחינה תיאורטית; עבור בכתיבה אישית על מפגשים אִתה ויצירה משותפת לצִדה, כתיבה שמאפשרת חשיפה ישירה לאופן עבודתה של לוי־תנאי ולאישיותה; וכלה בניתוח מפורט של עבודתה הכוריאוגרפית, אשר בוחן באובייקטיביות את שפת התנועה הייחודית שיצרה עם ענבל ואת סגנון היצירה שלה, שממנו נגזרות אפשרויות לרפרטואר תנועה עתידי.

הכותבים השונים מציגים נקודות מבט עדכניות על נושאי כתיבתם, כשמקצתם מאירים נושא דומה מזוויות שונות ובכך מעניקים מבט פנורמי לדיון. אנו מקוות שהעמדות השונות המתבטאות באסופה זו - אישיות, אנליטיות, ביקורתיות ופרשניות - יתרמו ליצירת שיח עשיר ורב־תחומי ביוצרת ובאמנויותיה. כל אחד מהפרקים יתמקד בתחום תוכן ייחודי ביצירתה של לוי־תנאי או בהקשר מסוים של עבודתה. הכותבים השונים אף מתייחסים אל שרה לוי־תנאי באופן אישי יותר או פחות, ויש מהם שמכנים אותה באינטימיות "שרה", כעדות לקשרים הקרובים שניהלו עִמה.

הספר שלפניכם הוא הבעת הוקרה לאישיות אמנותית רבגונית ויוצאת דופן, שבכל תחום אמנותי שפנתה אליו תרמה חידוש ופריצת דרך. עם זאת, דרכה מעולם לא הייתה קלה, והיא בלטה בזרותה במרחב האמנותי שלפני קום המדינה ושל העשורים הראשונים להקמתה, הן כיוצרת אישה בנוף הגברי, הן כתימנייה בנוף הישראלי־אירופי והן כאוטודידקטית בין אמנים פרופסיונלים. היא מעולם לא למדה כוריאוגרפיה או קומפוזיציה, את לחני שיריה לא העלתה על הכתב ואת מחולותיה לא תיוותה. לעתים אפיונים ייחודיים אלו בלמו אותה בלימה של ממש, לדוגמה, כשלא התקבלה כשחקנית לתיאטראות המובילים בתקופתה, ולעתים רק הצרו את צעדיה והערימו מכשולים בדרכה. עם זאת, ולמרות הקשיים שחוותה, לאורך כל שנותיה מנעוריה ועד מותה היו חייה מעיין נובע ומארג הדוק של כוח יצירה אמנותי, שביקש לפרוץ בכל דרך.

הספר מחולק לארבעה שערים. לאחר מבוא זה באים דברי הפתיחה של רזי אמיתי, אשר מציג את הבעיות שעמן התמודד כמנכ"ל ומנהל אמנותי של ענבל משנת 2007 ועד 2014. אמיתי עוסק בשאלות על המשך דרכה האמנותית של הלהקה לאחר עידן לוי־תנאי: כיצד לשמור על הסגנון "הענבלי" ועל רפרטואר הלהקה המבוצע כיום על ידי רקדנים שהתחנכו על אסכולות ריקוד מערביות; כיצד לשלב בין שמירת המסורת לבין התקדמות עם רוח הזמן, וכיצד להשיב ללהקה את מעמדה ויוקרתה האמנותית כלהקת מחול בעלת סגנון ריקוד ייחודי ישראלי. עם כתיבת שורות אלו התבשרנו שאמיתי סיים את כהונתו, והכוריאוגרף ברק מרשל, בנה של מרגלית עובד - שהייתה רקדנית ראשית בענבל בשנות ה-50 וה-60 והמנהלת האמנותית שלה בין השנים 1996-1995 - התמנה למנהלה האמנותי של ענבל.

השער הראשון של ספר זה - שדות יצירה - עוסק בשדות המחול, המוזיקה, הספרות ושירי המשחק שלוי־תנאי פעלה בהם. מאמרם של נעמי בהט־רצון ואבנר בהט מעניק מבט מקיף על תרומתה של לוי־תנאי לשדות יצירה שונים ומתמקד בשילוב של מילה, לחן ותנועה במגוון יצירתה האמנותית. המאמר מציג את עבודתה כמחנכת ויוצרת בגן הילדים; את תרומתה לתור הזהב של הזמר העברי; את עבודתה בעיצוב החג הקיבוצי וכן את יצירתה הכוריאוגרפית, הן במחולות שיצרה עבור ענבל והן בתחום ריקודי העם הישראליים.

מאמרה של יפה ברלוביץ מאיר את עינינו בתחום תוכן שלא נכתב עליו בעבר על אודות יצירתה של לוי־תנאי - הפרוזה שכתבה. בנעוריה החלה לוי־תנאי לשלוח ידה בכתיבה ספרותית, ובבגרותה המוקדמת כתבה סיפורים קצרים ונובלות שהתבססו על אירועים מחייה, שמקצתם אף ראו אור וזכו לביקורת ספרות. שלוש נובלות שעוסקות בהתבגרות ובחניכה מנותחות במאמר הנוכחי: חניכות המעון (1929), צל אורן (1932), וכה צעירה (1934). נובלות אלו מתגלות כפורצות דרך בספרות העברית בכמה מישורים: שתיים מהן הן סיפורי הפנימייה הראשונים שנכתבו בספרות הארץ ישראלית; כל הנובלות בולטות בנוף הספרותי כסיפורי חניכה נשיים בתקופה שבה הזרם הספרותי המרכזי היה גברי דומיננטי; גם שפת הכתיבה חורגת ממוסכמות הכתיבה דאז ומסמנת את דרך הכתיבה הארץ ישראלית הילידית, שמטרימה את היצירה הספרותית של בני דור תש"ח.

ציפי כהנוביץ' כותבת על תחום היצירה הראשון שבו עסקה לוי־תנאי ושמעט נכתב עליו. יצירתה החינוכית לילדים של לוי־תנאי נמשכה 24 שנים וכללה שירים, לחנים ופעילויות משחק שחשיבותם בטיפוח התפתחות מוזיקלית וחוץ־מוזיקלית בגיל הרך. כהנוביץ' עורכת בחינה מעמיקה בארבעה שירי משחק מהחוברת בזמר ובמחול - שירים ומשחקים (1953), אשר כללה שירים שלוי־תנאי תרמה להם לחנים ומילים ולכולם חיברה את ההנחיות לפעילות. הניתוח מתייחס להיבטים טקסטואליים, מוזיקליים, תנועתיים ופדגוגיים של השירים ומאיר את גישתה האמנותית והחינוכית של לוי־תנאי כנכס ערכי־רוחני שהילדים לוקחים עמם לתקופת בגרותם.

השער השני - פרשנות תרבותית - עוסק בפרשנות תרבותית של ענבל ומתמקד בסוגיות של אתניות ומגדר במבט סוציולוגי, היסטורי ואמנותי אגב שימוש בתיאוריות של ביקורת התרבות. שלושת המאמרים בשער זה נוגעים בדרכים שונות בשאלות של הכרה מול הדרה של היוצרת והלהקה, ייצוגיות מול זרות והתגייסות לקונצנזוס הלאומי בד בבד עם ביקורת גלויה או מרומזת נגדו, כפי שהשתקפו בפועלה של לוי־תנאי כדמות מורכבת ורבת־פנים.

דינה רוגינסקי עוסקת במונח "אמנות מזרחית" על פי תפיסתה של לוי־תנאי. לוי־תנאי עצמה הגדירה את עבודתה כ"אמנות מזרחית" בתקופה מוקדמת של ראשית המדינה, תקופה שבה עצם השימוש במונח כזה נתפס בדלני וטעון. בכך הטרימה לוי־תנאי את הדיון בנושא מזרחיות ואמנות מזרחית בישראל והייתה פורצת דרך בתחום זה. זאת ועוד, טענותיה של לוי־תנאי על דחיקתם לשוליים של בני המזרח על בסיס צבע ומבטא שונה, שהטיחה בפני פעילי ההסתדרות בשנות ה-60, יכולות להיחשב חתרניות אפילו כיום. עם זאת, ולצד הביקורת שהעלתה, מעולם לא התכחשה לוי־תנאי להכשרתה האירופית והייתה גאה בשני המקורות הביוגרפיים של חייה, התימני המולד והמערבי הנרכש, שהיו הבסיסים ליצירתה ואפשרו לה להפוך למתווכת של תרבות מזרחית אל מול מוסדות המדינה וקברניטיה יוצאי אירופה.

ההתקבלות של תיאטרון מחול ענבל ושל שרה לוי־תנאי בשנות ה-50 וה-60, השנים הפורמטיביות בעיצובה של מדינת ישראל ובמיצובה של להקת ענבל בשיח הציבורי, עומדים במרכז מאמרה של שרי אלרון. בעזרת ניתוח היסטורי אלרון בוחנת את השיח מעל גבי העיתון דבר, שהיה בזמנו שופר לקו האידיאולוגי של ההסתדרות ומפא"י. עיון במאמרים העיתונאיים על אודות לוי־תנאי וענבל וכן תגובתה של לוי־תנאי מעל דפי העיתון לביקורת כלפיה מגלים שלצד תבחינים אמנותיים של הערכה ושיפוט בנוגע ללהקה התקיימו גם אמות מידה אחרות, חוץ־אמנותיות - לאומיות, אידיאולוגיות ו"מגויסות" במהותן - שכל הצדדים, כולל לוי־תנאי עצמה, השתמשו בהן. הסוגיות העדתיות והפולקלוריות, מקומו של התנ"ך ביצירתה של לוי־תנאי והפולמוס שהתעורר עם יציאת ענבל להופעות מחוץ לישראל, ובייחוד השתתפות הלהקה בשנת 1962 בסרט הוליוודי שעסק בחיי ישו הנוצרי - כל אלו מציגים דיון מורכב כרשת סבוכה של היבטים אמנותיים ופוליטיים־חברתיים שעיצבו את השיח הציבורי סביב ענבל בשנים המשפיעות ביותר של הלהקה.

ליאורה מלכא־ילין מפרשת סוגיות אתניות ומגדריות במופע מגילת רות שיצרה לוי־תנאי ב-1961, בעזרת תיאוריות עכשוויות מתחום ביקורת התרבות. זאת, בעזרת ניתוח נרטיבי ותנועתי, אשר מראה כיצד ההישענות על הטקסט התנכ"י אגב עריכתו מחדש אפשרה ללוי־תנאי הצגה חלופית של מגילת רות המקראית. לטענת החוקרת, סיפורה של רות המואבייה עוצב בידי לוי־תנאי כמשל על החברה הישראלית המודרנית, משל שבנוי על סדרת ניגודים: אישי־קולקטיבי, בית־גלות, זהות־זרות, אתניות־לאומיות, מטריארכליות־פטריארכליות. שרה לוי־תנאי השמיעה את קולה הביקורתי, האישי, הנשי והמתריס דרך התבוננותה בזרותה של רות, אך קולה לא הובן ככזה על ידי הקהל שצפה במופע.

בשער זה מתבלטת דמותה של לוי־תנאי לא רק כאמנית חדשנית, אלא גם כאישיות חזקה וכחלוצה בביקורת חברתית וממסדית, הן ביחסיה מול ההסתדרות רבת־הכוח והביקורת הגלויה שהעלתה מול פעיליה והן בפרשנותה לסוגיות בתחום הדת והתנסחויותיה מול הממסד הרבני. כמו כן, במבט בן ימינו נכון לקרוא לה פמיניסטית, הן בעקבות הביקורת המגדרית שניתן למצוא בעבודתה והן בעובדה שצירפה את שם משפחתו של בעלה לשם משפחתה והטרימה בכך בעשורים רבים את הנשים הישראליות בנות ימינו. עם זאת, חשוב לציין שבראשית דרכה, המושג פמיניזם כמעט לא התקיים בישראל והיא עצמה לא הגדירה את עצמה ככזו.2

בשער השלישי - מפגשים אישיים - מוצגות חוויות של עבודה משותפת לצד שרה לוי־תנאי בתיאטרון מחול ענבל. יהודית ברין־אינגבר ורנה שרת מספרות, כל אחת בדרכה, על חוויותיהן מעבודתן המשותפת עם לוי־תנאי. יהודית ברין־אינגבר , רקדנית מקצועית בעצמה, לימדה בראשית שנות ה-70 שיעורי בלט קלאסי לרקדני ענבל וסייעה ברישום צעדי התנועה בזמן החזרות. דרך פרספקטיבה משולבת של חייה בארצות הברית ובישראל ובציון השמות המובילים בתחום המחול בישראל ובעולם, ברין־אינגבר מעניקה לנו הצצה מקרוב לקשריה המקצועיים והאישיים עם לוי־תנאי לאורך כמה עשורים. מאמרה של רנה שרת מאפשר לנו הצצה נדירה אל מאחורי הקלעים של עבודה כוריאוגרפית משותפת לצד שרה לוי־תנאי, דרך סיפור תהליך היצירה של המופע אחותי כלה, שהועלה בתיאטרון מחול ענבל בשנת 1969. שרת כותבת בגילוי לב על היחסים, לא תמיד קלים, עם שרה לוי־תנאי וחושפת את נפתוליו של תהליך היצירה.

שני המאמרים בשער הרביעי - מבט לאחור וצעד קדימה - מציגים את המורשת הכוריאוגרפית שהותירה לוי־תנאי לדורות הבאים. המאמר של הניה רוטנברג תורם ניתוח מדוקדק של שפת הריקוד הענבלית ומנסח אותה לכלל מערכת מתודית אחידה ושיטתית, דבר שלא נעשה בעבר על ידי לוי־תנאי עצמה או על ידי אחרים. המאמר בוחן את השפה הענבלית כשפת ריקוד אישית בעלת לקסיקון יציב של תנועות, צעדים, מחוות ותחביר מארגן, לאור מודלים אובייקטיביים שאינם מוגבלים לסגנון ריקוד ייחודי. בד בבד מודגם השילוב של חומרים אתניים תימניים ומזרחיים עם ביטוי אישי ואסתטיקה של מחול מודרני מערבי, אך גם מוצגת שפת ריקוד שעקרונותיה יכולים להיות השראה ליצירת רפרטואר כוריאוגרפי חדש, חוצה תרבויות.

רות אשל מתמקדת במאמרה בתהליכי הרחבת לקסיקון תנועה של מחול אתני לכדי מאגר תנועות אמנותי עשיר של מחול תיאטרלי. לשם כך היא מציעה שני מודלים עיקריים ומסבירה את תהליכי העבודה היצירתית שנובעים מכל אחד מהם. המודל הראשון, "הרחבה מבפנים", מתבסס על פיתוח אגב התעמקות בלקסיקון תנועתי נתון. המודל השני, "הרחבה מבחוץ", מתבסס על אימוץ חומרים חיצוניים אשר מועמסים על הלקסיקון התנועתי הראשוני. העבודה עם ענבל נבחנת בהשוואה ליוצרים אחרים שפעלו במחול הישראלי ופנו ללקסיקון תנועה אתני כבסיס לעבודתם. עבודתה של לוי־תנאי היא דוגמה לתהליך פורה של "הרחבה מבפנים" אגב שמירת נאמנות למקור. סגנון יצירה זה יכול להיות מודל לעבודה אמנותית עתידית של כוריאוגרפים בישראל ובעולם.

מראי מקום
טולידאנו, גילה, 2005. סיפורה של להקה: שרה לוי־תנאי ותיאטרון־מחול ענבל, תל אביב: רסלינג.

מנור, גיורא, 1975. ענבל: בחיפוש אחר שפת תנועה, תל אביב: תיאטרון מחול ענבל.

—, 1985. "בראשית בראה שרה את המולטימדיה", מחול בישראל (שנתון), עמ' 26-28.

—, 2002. דרכה הכוריאוגרפית של שרה לוי־תנאי, תל אביב: תיאטרון מחול ענבל, מרכז אתני בין־תחומי.

Brin Ingber, Judith (ed.), 1974. "Shorashim", Dance Perspectives, (Special Issue: The Roots of the Israeli Folk Dance), vol. 59.