כדור הרעם
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
כדור הרעם
הוספה למועדפים

כדור הרעם

ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

בספרו "קדחת המגרש" כותב ניק הורנבי משפט שאמור לשמש תמרור אזהרה לכל הורה שמתכנן לקחת את ילדו למגרש הספורט ביום מן הימים: "מצבו הטבעי של אוהד הכדורגל הוא אכזבה מרה, לא משנה מה התוצאה", כותב הורנבי בכנות ישירה שרק אוהדי ספורט אמיתיים יכולים להזדהות עמה. קדחת המגרש הוא כנראה הספר הטוב ביותר שנכתב אי פעם על האהדה לקבוצת ספורט, אך אני חולק על דבריו של הורנבי. אחד הדברים עליהם אני אסיר תודה לאבי הוא על שהדביק אותי ב"חיידק" אהדת הספורט. מגיל שש אני מבלה במקום בו הזמן קופא מלכת. מקום בו גברים יכולים לחזור ולהיות ילדים המתלהבים מאליליהם – מגרש הספורט.

בתשעה סיפורים על ספורט המתרחשים ברובם במקומות רחוקים ברחבי העולם כמו ארצות הברית, איטליה, הונדורס ואיסטנבול, אך גם בבאר שבע, מספר לנו דר' עופר מוכתר על אהבתו לספורט, אבל גם מאיר כמה צדדים פחות מוכרים של משחקי ספורט שונים. קריאה מומלצת לכל חובב ספורט, ולכל מי שאוהב ללמוד דברים חדשים.

פרק ראשון

פרק ראשון – הקדמה

 

בספרו "קדחת המגרש" כותב ניק הורנבי משפט שאמור לשמש תמרור אזהרה לכל הורה שמתכנן לקחת את ילדו למגרש הספורט ביום מן הימים:

 

"מצבו הטבעי של אוהד הכדורגל הוא אכזבה מרה, לא משנה מה התוצאה", כותב הורנבי בכנות ישירה שרק אוהדי ספורט אמיתיים יכולים להזדהות עמה.

 

קדחת המגרש הוא כנראה הספר הטוב ביותר שנכתב אי פעם על האהדה לקבוצת ספורט, אך אני חולק על דבריו של הורנבי.

אחד הדברים עליהם אני אסיר תודה לאבי הוא על שהדביק אותי ב"חיידק" אהדת הספורט.

מגיל שש אני מבלה במקום בו הזמן קופא מלכת. מקום בו גברים יכולים לחזור ולהיות ילדים המתלהבים מאליליהם – מגרש הספורט.

אני עדיין אני זוכר את הפעם הראשונה שצעדתי יד ביד עם אבי בכניסה ליציע "המנהרה" באצטדיון "וסרמיל" בבאר שבע ונחשפתי לראשונה למגרש – להמולת הקהל, לכר הדשא הירוק שהבהיק באור שמש, לשחקנים המתאמנים במדי המשחק – הייתה זו אהבה ממבט ראשון. אני מניח שכל אוהד אמיתי יכול לשחזר בראשו את הרגעים הללו ולהיזכר בפעם הראשונה שלו.

במהלך חיי הייתי בעשרות מגרשי כדורגל וכדורסל ברחבי מדינת ישראל ובעולם, אך עד היום וסרמיל הוא "מבצר הבדידות" שלי[1] - אליו אני בורח בתקופות קשות וממנו אני שואב עידוד בימים פחות טובים. פעם אחת בשבוע, אני יודע שאוכל להימלט מתלאות החיים ולמצוא מקלט באצטדיון.

הקפדתי לא לפספס משחקים של הקבוצה ונכחתי באדיקות בעשרות משחקי אימון, אימונים ומשחקים של קבוצת הנוער – העיקר להיות שם.

אין פינה או יציע באצטדיון בבאר שבע, שלא הייתי בהם. כל יציע מזכיר לי משחק, חוויה, רגע שקפא בזמן.

בשער 9 ישבתי כשערכנו לראשונה בהיסטוריה משחק לאור זרקורים מול הפועל פתח תקווה וכשניצחנו את בית"ר ירושלים בזכות שתי בעיטות פצצה אדירות של ויקטור מורוז. בשער 8 (מאחורי השער המרוחק) ישבתי כשהאצטדיון התמרק לקראת ביקורה ההיסטורי של ברצלונה הגדולה בהדרכתו של אגדת הכדורגל יוהן קרויף –משחק שהסתיים בשבעה כדורים ברשת הבאר שבעית. בשער 3 (הקרוב לסופר-פארם) חזיתי במכבי ת"א מנצחת את באר שבע וחוגגת עם אוהדיה אליפות בתוך המגרש. בשער 2 המיתולוגי ישבתי ביום בו נזרק ממנו רימון זרחן על אחד מאנשי המשק של הפועל חיפה, במשחק הגשם המפורסם של עונת העלייה מול בני סכנין ושל הדרבי מול בית"ר באר שבע באותה העונה (בעונה שבה הודרכה הקבוצה על ידי לופא קדוש). בשער 6- "במנהרה" ישבתי ברוב ימי כילד ושם גם ראיתי את המשחק האירופי הראשון שאותו אירחה הפועל באר שבע (ההפסד 3-1 לאריס סלוניקי היוונית).

שער 5 הוא הבית שלי בימים הללו - שם ראיתי את משחק העלייה מול רמה"ש בעונת 2008/2009, את נגיחת הניצחון של אנדרה בלאיץ' בדקה ה-120 של משחק הגביע מול בית"ר ירושלים ועוד עשרות משחקים שונים.

הייתי באצטדיון כשהוא ריק לחלוטין מאדם ודומם וראיתי אותו מתמלא בעשרות אלפי צופים צבעוניים ורעשניים שממלאים בו כל פינה.

לכל אורך חיי תמיד ידעתי שדבר אחד יהיה קבוע – החל מסוף חודש אוגוסט ועד סוף חודש מאי יחכו לי יציעי הבטון, האורות וקולות האוהדים של האצטדיון: המקלט האישי שלי.

חלקתי רגעים של שמחה עמו וקוננתי על ההפסדים (הרבים) – ראיתי אותו מתמלא באלפי אוהדים מדי שבוע, מתרוקן לאטו בסיום כל משחק וחוזר לבדידותו.

מערכת היחסים שלי ושל אוהדים ברחבי העולם עם קבוצתם האהודה משתנה לאורך השנים.

כילד אתה אוהד את הקבוצה שלך ללא תנאים, בכל מחיר – אהבה בלי גבולות וללא ספקות. הקבוצה היא כל עולמך, אם היא הפסידה – אתה מסתובב מדוכדך כל השבוע, מריץ בראש את המהלכים, מנתח עם חבריך את הסיבות להפסד וחושב על דרכים לשיפור התוצאה בשבוע הבא. שריקת הסיום של ההפסד בשבת מביאה אתה ענן אפור שיחשיך את שאר ימות השבוע וירוקן אותך מהרצון והתשוקה לבצע פעולות כלשהן.

אם הקבוצה ניצחה – אתה מסתובב עם חזה נפוח מגאווה כל השבוע כשחיוך רחב מרוח על פרצופך. שיכרון החושים של הניצחון מביא עמו כנפיים המאפשרות לך לרחף בקלילות מעל כל המטלות היומיומיות.

כבוגר אתה מבין במקרים רבים שמערכת היחסים בינך לבין קבוצתך האהובה היא לעתים חד צדדית ולא הוגנת. מדובר על מערכת יחסים עם בת זוג לא אמינה שמתעתעת בך ושוברת את לבך מדי עונה.

האוהד – אתה, מעניק את תמיכתו ומביע את אהבתו הרבה אל הקבוצה בכל מקום, בכל מצב, בכל ליגה – אך הקבוצה מועלת באמונו פעם אחר פעם ומאכזבת אותו לעתים קרובות.

אלו שלא שבוים אחרי הקבוצה בכל לבם, מתחילים תהליך של גמילה אטית – מתאהבים באחרת מוצלחת יותר, בליגות אחרות בעולם או מפסיקים להגיע לאטם.

אלו שכבר נפלו בקסמיה של הקבוצה מצטטים בינם לבין עצמם "קבוצה ואמא לא מחליפים" ומחכים לפירורי האושר הקטנים שתעניק להם קבוצתם האהובה לעתים רחוקות.

הורנבי מציין שעבור האוהדים המסורים שורש האהדה לקבוצה הוא הסבל ולא השמחה.

במהלך חצי יובל השנים בהן אני אוהד את הקבוצה היא אכן סיפקה לי הרבה מאוד רגעי אכזבה ומעט מאוד רגעים של אושר (אוהד כדורגל באר שבעי רגיל בעיקר לסבול מקבוצתו וביציעים נפוצה בקרב האוהדים האמירה "נולדנו לסבול").

אם כן, מהו סוד האהדה? מדוע אנשים ממשיכים לפקוד את המגרשים למרות שברון הלב?

הסיבה לכך היא התקווה. האופטימיות שיגיע היום ותגיע הישועה – אותו אושר חמקמק. הזקנים ביציע מספרים שכאשר רגע של אושר כזה מתרחש, הוא מספק לך זיכרונות כה משמעותיים עד כדי כך שאתה יכול לעצום את עיניך באמצע היום ולהעלות בדמיונך כל מהלך במשחק שגרם לך אושר – את סיבובו של הכדור לכיוון השער בעת הבקעת השער וכל הצלה של השוער ברגעי ההכרעה.

אוהדים מושבעים רבים מנסים למצוא בחייהם האישיים דמיון לחייה של קבוצתם (להצלחות או הכישלונות שלה בליגה ובגביע) ולקשור קשר מיסטי בינם לבין הקבוצה האהודה.

 

זה הניסיון שלי:

אפריל 1997. הפועל באר שבע נמצאת בעיצומה של העונה הטובה ביותר שלה בעשורים האחרונים. בהדרכתו של המאמן אלי גוטמן ותחת הנהגתו של גדול השחקנים הזרים שהגיע לבאר שבע אי פעם, סיאד חלילוביץ', וצוות של שחקנים מקומיים, ממוקמת באר שבע בצמרת הגבוהה (את העונה סיימה הקבוצה במקום השלישי בטבלה).

הקבוצה מעפילה גם לשלב רבע גמר הגביע ומארחת במשחק מותח את הפועל כפר סבא. המשחק מסתיים בתוצאת תיקו ומגיע לדו-קרב של בעיטות עונשין מ-11 מטרים.

זה היה דו-קרב הפנדלים הראשון שראיתי "בווסרמיל" ואת הלחץ ביציעי שער 2 הידוע, היה אפשר לחתוך בסכין. שריקות הבוז לכל שחקן כפר סבאי שניגש לבעוט היו מחרישות אוזניים, אך הם עמדו בלחץ. לבסוף אחד מהם הואיל בטובו להחמיץ, ובאר שבע הייתה רחוקה בעיטה מדויקת אחת מעלייה לחצי הגמר.

שמעון ביטון המגן השמאלי של באר שבע ניגש אלי הפנדל המכריע, הוא מסדר את הכדור על הנקודה הלבנה. היציעים שקטים – אנשים רבים לא יכולים לצפות ומפנים את גבם למגרש. ביטון בועט – השוער היריב הכפר סבאי משתטח, אוכל עפר – אך ידו קצרה מלהושיע. הפועל באר שבע בחצי הגמר – נוסעים לאצטדיון רמת גן.

על פי האמונות הטפלות (תורת "המנחוס" הידועה) וכדי לא לעשות "עין הרע" חבריי ואני אפילו לא ביררנו באיזה תאריך עתיד להתקיים גמר הגביע, כולנו, תלמידים בכיתה י"ב כמה חודשים לפני הגיוס לצבא, התמקדנו אך ורק בחצי הגמר.

הגרלת חצי הגמר מאירה פנים לב"ש (וזו לא הפעם הראשונה שהגרלה תשחק משחק חשוב בסיפור) וקובעת שהיא תשחק במשחק המוקדם של חצי הגמר מול בני יהודה ת"א, בעוד שמוליכת הטבלה והאלופה שבדרך, בית"ר ירושלים, תשחק מול מכבי ת"א.

בחצי הגמר, אחד המשחקים הגדולים של באר שבע באותה שנה, הקבוצה מביסה את בני יהודה ת"א בתוצאה 5-2, ועולה לגמר ראשון מאז ההפסד להפועל לוד בשנת 1984.

בחצי הגמר השני נלחמות בית"ר ומכבי – והמשחק מסתיים בניצחון של הקבוצה הצהובה מת"א (אני זוכר עד היום שביציאה מהמגרש לא פרצו תגרות או קטטות בין אוהדי שתי הקבוצות והייתה הרגשה ששתי הקבוצות "הגדולות" חילקו את התארים ביניהן- גביע לת"א, אליפות לבית"ר ואף אחד לא ממש סופר את באר שבע).

ביציאה ביררנו את תאריך משחק הגמר, והתברר שהוא אמור להתקיים באצטדיון רמת גן (מגרש הבית של מכבי באותה תקופה) ב- 26.5.1997. משום מה, משהו בתאריך נשמע לנו מוכר...

"בחינת הבגרות בהיסטוריה תיערך ב- 26.5 כך שיש לנו רק עוד כמה שבועות לסיים את החומר."

מילותיה של המורה להיסטוריה למחרת חצי הגמר מעירות אותנו מחלום הזכייה בתואר לראשונה מאז 1976, אל סיוט של מציאות.

באיזו שעה הבחינה? אנחנו שואלים בחשש ומצטערים שלא הקשבנו במהלך החודשים האחרונים.

ארבע אחר הצהריים עונה המורה, וגוזלת ברגע אחד את שמחת החיים של מחצית מתלמידי הכיתה.

נשארה רק עוד תקווה אחת: זבולון המר, שר החינוך ומשחק המזל הקרוי: "הגרלת הבגרויות". רקע קצר למען קוראינו "שלא ידעו את יוסף" ולא הכירו את "רפורמת ההגרלות". את רעיון ההגרלות הגה פרופסור אמנון רובינשטיין כאשר כהן כשר החינוך, כאשר מטרתו העיקרית הייתה למצוא דרך לצמצם את מספר בחינות הבגרות מבלי לפגוע במקצוע מסוים או בתחום דעת מסוים.

וכך, בשנת הלימודים תשנ"ה (1995) הוחלט ביוזמת שר החינוך רובינשטיין, להנהיג את "רפורמת ההגרלות" של בחינות הבגרות. שיטה זו התקיימה בשנים 1995–1997, ועל-פיה התקיימה מדי שנה בחירה אקראית של שלושה מקצועות מִשבעת מקצועות החובה (אנגלית, מתמטיקה, תנ"ך, ספרות, הבעה-עברית, היסטוריה ואזרחות), שהתלמידים יהיו רשאים שלא להיבחן בהם בחינה חיצונית. המקצועות שעלו בהגרלה כונו "מקצועות ללא חובת בחינה". ציון הבגרות שניתן לתלמידים במקצועות אלה היה הציון שנתן בית-הספר (הציון הפנימי).

ההגרלות נערכו בסוף חודש אפריל ובוצעו בהשתתפות שר החינוך במכון ואן ליר בירושלים והועברו בשידור חי בטלוויזיה.

בשנת 1997 התחלף השלטון והליכוד ובראשו בנימין נתניהו זכו בבחירות. זבולון המר מונה לשר החינוך החדש וביקש להביא רפורמה חדשה, במקום רפורמת ההגרלות לה התנגד נחרצות. אולם אופוזיציה נמרצת מצד התלמידים (שקיבלו הבטחה מנתניהו כי ההגרלות ימשכו), הביאה לכך שלאחר מאבק התלמידים בשנת 1997, נערכה ההגרלה בפעם האחרונה.

מעולם לא זכה הערוץ הראשון לרייטינג רב כל כך בקרב בני נוער מאשר ביום חמישי שבו נערכה ההגרלה בסוף חודש אפריל. התכנית "ערב חדש" נפתחה במעבר לשידור ממכון ואן ליר של ההגרלה האחרונה בכל הזמנים של "רפורמת ההגרלות".

באותו הזמן בבאר שבע, חמישה בני נוער יושבים בסלון ביתי (ועוד אלפי נערים ונערות ברחבי המדינה), ומחכים בשקיקה לתוצאות ההגרלה הדרמטית.

לכל אחד ההעדפות שלו: הרוב מעוניינים לוותר על הבחינה במתמטיקה, חלק אחר מעוניין בהתנתקות חד צדדית מביאליק, יהודה עמיחי ושירת היין של ימי הביניים – התכנים המרתקים של בחינת הבגרות בספרות.

אותי שום דבר לא עניין חוץ מהבגרות בהיסטוריה – אני נושא עיניים אל המרומים ומבקש עזרה מבורא עולם, פטור אותי מעונשה של ההיסטוריה.

לחיצת כפתור ממוחשבת ראשונה חושפת את העובדה שהשנה לא ניבחן בהבעה (אכזבה קשה לכל הנוכחים מכיוון שכבר נבחנו בנושא זה בכיתה י"א).

לחיצת כפתור שנייה חושפת שגם בחינה באנגלית לא תהיה השנה – ארבע קריאות שמחה מרעידות את השכונה השלווה.

אני מסרב לשמוח, הלב דופק בקצב מסחרר, גורל משחק הגמר על כף המאזניים.

לחיצת כפתור שלישית... מובילה אחריה שירה ארוכה של "אלוהים אדום".

אין בחינת בגרות בהיסטוריה – מרחוק כבר אפשר לשמוע את משק כנפי ההיסטוריה.

בתוך תוכי, כבר ידעתי שדבר לא יעצור את החלום.

הקבוצה של השנה היא "קבוצה שיד הגורל נגעה בה"[2]– אם ההיסטוריה לא עצרה אותנו, שום דבר כבר לא יעצור אותנו.

 

23/5/1997

הפועל באר שבע מפסידה באצטדיונה הביתי להפועל חיפה, במשחק האחרון לפני גמר הגביע שיערך כמה ימים מאוחר יותר.

התחושות שלי קשות, היכולת שהפגינה הקבוצה רעה מאוד והשמועות ביציע מספרות שכוכב הקבוצה סיאד חלילוביץ' סוחב פציעה שיכולה למנוע ממנו לשחק במשחק הגמר.

האם הגורל הביא אותנו כל כך קרוב, רק כדי להיכשל ולהתאכזב שוב?

"ויעל משה מערבות מואב אל הר נבו ראש הפסגה אשר על פני ירחו ויראהו ה' את כל הארץ את הגלעד עד דן; ואת כל נפתלי ואת ארץ אפרים ומנשה ואת כל ארץ יהודה עד הים האחרון; ואת הנגב ואת הכיכר בקעת ירחו עיר התמרים עד צער; ויאמר ה' אליו זאת הארץ אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב לאמור לזרעך אתננה הראיתיך בעיניך ושמה לא תעבור." (דברים לד א-ד).

אין אוהד ספורט שאינו מכיר את התחושה בה הוא חש שקבוצתו נמצאת על סף הארץ המובטחת ויכולה סוף סוף לסיים את מסע הנדודים שלו כאוהד בישימון, אין אוהד שלא חושש מכך שהוא יגיע כה קרוב לגאולה ולאושר – רק כדי לראות אותם מתרחקים לאטם.

ברגעים הללו מכבי תל אביב נראית כמשוכה בלתי ניתנת למעבר, והגביע הנכסף שנראה כה קרוב לפני מספר שבועות הולך ומתרחק מהעיר באר שבע.

הרי מכבי תל אביב מנצחת בעקביות את באר שבע לאורך השנים, ואפילו במהלך עונת המשחקים הזו, בה אנחנו נמצאים במיטבנו, היא הגיעה למגרש הביתי שלנו ורמסה אותנו בתוצאה 4-1.

הזיכרון מזכיר לי גם שברוב הפעמים שבאר שבע הגיעה למשחק חשוב או מכריע, השחקנים לא עמדו בלחץ וספגו מפלות מהקבוצות מולן התמודדו.

אני לא מוכן להתאכזב שוב. זאת העונה האחרונה שאותה אבלה במגרשים כתלמיד, החל מעונת המשחקים הבאה כבר אהיה חייל בשירות קרבי ואתקשה להגיע למרבית המשחקים – גמילה כפויה.

הדמעות עומדות בעיניים בזמן שאני מחכה מחוץ לחדרי ההלבשה בסבלנות.

לאחר כחצי שעה הוא מגיע- סיאד חלילוביץ' ("החליל") הקשר הבוסני נמוך הקומה מדדה בצעדים כבדים לכיווני.

באנגלית רצוצה אני נותן ללב ולעיניים הנוצצות להעביר את מהות המסר.

אני מסביר "לחליל" שהדור שלי לא זכה לראות את האליפויות שהמבוגרים ראו , על כך שמעולם לא זכינו לטעום את טעמו של תואר, על כך שאני מתגייס לצבא בעוד חודשיים וכבר לא אוכל להגיע ולתמוך בקבוצה ומבהיר לו עד כמה המשחק חשוב לאוהדים רבים.

אני לא בטוח שהמסר עובר כמו שצריך, חלילוביץ' עומד וספק מקשיב לי ולבסוף אומר לי, באנגלית רצוצה ובשקט את שתי המילים הכי מרגיעות ששמעתי בכל שנותיי כאוהד כדורגל: "אני מבטיח..."

 

מימין : סיאד חלילוביץ'

26/5/1997

 

העיר באר שבע מקיצה ליום מתוח שעשוי להסתיים בקרנבל או בשברון לב. השבועות המטורפים ביותר שחוותה העיר מאז כיבושה מידי הטורקים עומדים בפני סיום.

בשבועיים שלפני המשחק עסוקים כולם במשחק הגמר. השיחות בבתי הספר, במקומות העבודה ובבתי הקפה המקומיים התמקדו כולן בגמר הגביע ובסיכויה של באר שבע לנצח.

תחנת הרדיו המקומית "רדיו דרום" בעידודו של השדר משה ניר, הייתה אחד מהגורמים העיקריים להיסטריה. במהלך כל השבועיים לפני הגמר התקיימו שידורים מיוחדים ואנשים שעלו לשידור וצעקו "היו – יה" (קריאת העידוד הנפוצה בבאר שבע באותה תקופה) זכו בכרטיסים לגמר.

אנדריי אוזן, סגן ראש העיר, ארגן "רכבת אדומה" מיוחדת שנשאה את אוהדי הכדורגל מבירת המדבר אל הגמר, ועשרות אוטובוסים אורגנו כדי להעניק לשחקנים את התמיכה מהיציעים.

בבוקר אותו היום קיים "רדיו דרום", במהלך השידור המיוחד, שיחת טלפון מרגשת במיוחד וסוחטת דמעות בין קפטן הקבוצה, סתיו אלימלך לראש העיר המנוח איז'ו רגר שנלחם באותם הימים במחלת הסרטן. רגר ביקש בקול רועד מהתרגשות להביא את הגביע הביתה לבאר שבע ולהעניק לו קצת אושר ובריאות.

שעתיים לפני המשחק הקניון ברמת גן נראה כמו "קניון הנגב" יש יותר באר שבעים ברמת גן מאשר אילו שנשארו בבאר- שבע.

התמונות הללו של כיבוש רמת גן על ידי באר שבעיים מזכירה לך את הסיפורים על עונות האליפות. השחקנים בקבוצה שלקחה את שתי האליפויות הרצופות בסוף שנות ה-70 סיפרו שעיר שלמה הייתה נוסעת בשבתות אחריהם לכל פינה בארץ, ושאם המצרים היו מחליטים לפלוש לישראל הם היו מגיעים בקלות עד תל אביב כי לא היה אף אחד שיעכב אותם בבאר שבע.

הלחץ לא נתפס, גמר גביע ראשון שלי – ושני בסך הכול בהיסטוריה של הקבוצה.

קול פנימי מהדהד בתוך הראש אומר לך תהנה מכל רגע, זה לא קורה כל שנה וגם לא כל שנתיים – תחווה את כל האירוע. הסדרנים מאפשרים לקהל להיכנס ונותנים את האות לנהר של אלפי באר שבעים לזרום ולפרוץ לתוך האצטדיון. עם תחילת המשחק התמונה מרהיבה 20,000 באר שבעים עומדים נרגשים ביציע ומחכים לקצת נחת מאליליהם.

כפי שכתב טום פטי: "אפילו ללוזרים יש מזל לפעמים" – התחושה הייתה שבניגוד לכל הסיכויים יומם של הלוזרים הגיע לבסוף.

המשחק מתחיל ובניגוד להתבטלות בפני מכבי תל אביב שאפיינה את המפגשים בשנים הקודמות ובמפגש הקודם, מראה באר שבע שהיא לא חוששת ולא מתרגשת מגודל המעמד – ריח עז של סנסציה עומד באוויר.

ואז זה מגיע. אין אוהד כדורגל באר שבעי שלא זוכר את השער במדויק. שמעתי את שידור הגול כפי שהוא תואר, ברדיו המקומי עשרות, אם לא מאות פעמים בחיי לאחר מכן:

..."חלילוביץ ליד כדור הקרן, בוחניק גם בתוך הרחבה, הכדור עולה גבוה... לכיוונו של ג'ובאני רוסו... רוסו איזו מספרת!!! הכדור בקורה ופנימה!!!

שער!!! 1-0 לבאר שבע... ג'ובאני רוסו!!! דקה 40... איזה גוווול"...

ההתלהבות ביציע מתלקחת כאשר הכדור נושק לרשת. הקהל משתולל ונדמה שרגליי מתנתקות מהאדמה ומרחפות לרגע באוויר.

שריקת הסיום כבר מעיפה אותי ועוד 20,000 באר שבעים לרקיע השביעי. החליל, ששיחק באותו משחק עם פציעה בירך ותחבושת גדולה עיטרה את רגלו, עמד בהבטחתו.

עזר וייצמן מעניק את הגביע הראשון בהיסטוריה לקפטן הקבוצה סתיו אלימלך, ורבים ביציע מזילים דמעות של התרגשות.

בראש אני משחזר את נאום הניצחון של מנחם בגין מהמהפך ההיסטורי בשנת 1977 לרעייתו עליזה:

"זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ, אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ--לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר, בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה" (ירמיהו ב, א- ג)

אחרי שנים של הליכה במדבר הגענו לבסוף אל הארץ המובטחת. שהחיינו וקיימנו.

חודשיים אחרי הגמר והחגיגות שלו אני מתגייס לצבא ומתקשה להגיע למשחקי הקבוצה. הבעלים של הקבוצה מבצע מכירת חיסול ומוכר את כוכבי אותה עונה מופלאה.

הפועל באר שבע מוצאת את עצמה בתחתית הטבלה ויורדת בסיום העונה לליגה השנייה. היא תחזור לליגה הראשונה רק לאחר שלוש שנים... שבוע אחרי יציאתי לחופשת השחרור.

הזכייה בגביע הייתה אחד מהרגעים המאושרים בחיי. רגע של אושר טהור שקשה למצוא במציאות הקיום המנוכרת והצינית במאה ה-21.

 

"אני ואת זאת אהבה מהשמיים

אני ואת זה החיבור הכי נכון."

 

שירו של עופר לוי מסכם ומתאר בצורה הטובה ביותר את ברית העולם ביני לבין הפועל באר שבע שנחתמה סופית באותו ערב מרגש ברמת גן.

בעמודים ובפרקים הבאים אנסה לשתף אתכם הקוראים בסיפורים ספורטיביים שונים מרחבי העולם מתוך תקווה שגם אתם תתאהבו בעולם הספורטיבי ותתמכרו לקסם שהוא מעניק לאוהדיו.

אסיים במילותיו של ארנסט המינגווי שמסכמות גם את התחושות אותן אנסה להעביר במהלך העמודים הבאים: "הספורט מלמד לנצח ביושר. הספורט מלמד להפסיד בכבוד. במילה אחת - הספורט מלמד לחיות".

אני מקווה שתיהנו.

 

 

 

שחקני הפועל באר שבע בגמר גביע המדינה של עונת 1996/1997 (עומד שני משמאל עם תחבושת על ברכו סיאד חלילוביץ').

עוד על הספר

כדור הרעם עופר מוכתר

פרק ראשון – הקדמה

 

בספרו "קדחת המגרש" כותב ניק הורנבי משפט שאמור לשמש תמרור אזהרה לכל הורה שמתכנן לקחת את ילדו למגרש הספורט ביום מן הימים:

 

"מצבו הטבעי של אוהד הכדורגל הוא אכזבה מרה, לא משנה מה התוצאה", כותב הורנבי בכנות ישירה שרק אוהדי ספורט אמיתיים יכולים להזדהות עמה.

 

קדחת המגרש הוא כנראה הספר הטוב ביותר שנכתב אי פעם על האהדה לקבוצת ספורט, אך אני חולק על דבריו של הורנבי.

אחד הדברים עליהם אני אסיר תודה לאבי הוא על שהדביק אותי ב"חיידק" אהדת הספורט.

מגיל שש אני מבלה במקום בו הזמן קופא מלכת. מקום בו גברים יכולים לחזור ולהיות ילדים המתלהבים מאליליהם – מגרש הספורט.

אני עדיין אני זוכר את הפעם הראשונה שצעדתי יד ביד עם אבי בכניסה ליציע "המנהרה" באצטדיון "וסרמיל" בבאר שבע ונחשפתי לראשונה למגרש – להמולת הקהל, לכר הדשא הירוק שהבהיק באור שמש, לשחקנים המתאמנים במדי המשחק – הייתה זו אהבה ממבט ראשון. אני מניח שכל אוהד אמיתי יכול לשחזר בראשו את הרגעים הללו ולהיזכר בפעם הראשונה שלו.

במהלך חיי הייתי בעשרות מגרשי כדורגל וכדורסל ברחבי מדינת ישראל ובעולם, אך עד היום וסרמיל הוא "מבצר הבדידות" שלי[1] - אליו אני בורח בתקופות קשות וממנו אני שואב עידוד בימים פחות טובים. פעם אחת בשבוע, אני יודע שאוכל להימלט מתלאות החיים ולמצוא מקלט באצטדיון.

הקפדתי לא לפספס משחקים של הקבוצה ונכחתי באדיקות בעשרות משחקי אימון, אימונים ומשחקים של קבוצת הנוער – העיקר להיות שם.

אין פינה או יציע באצטדיון בבאר שבע, שלא הייתי בהם. כל יציע מזכיר לי משחק, חוויה, רגע שקפא בזמן.

בשער 9 ישבתי כשערכנו לראשונה בהיסטוריה משחק לאור זרקורים מול הפועל פתח תקווה וכשניצחנו את בית"ר ירושלים בזכות שתי בעיטות פצצה אדירות של ויקטור מורוז. בשער 8 (מאחורי השער המרוחק) ישבתי כשהאצטדיון התמרק לקראת ביקורה ההיסטורי של ברצלונה הגדולה בהדרכתו של אגדת הכדורגל יוהן קרויף –משחק שהסתיים בשבעה כדורים ברשת הבאר שבעית. בשער 3 (הקרוב לסופר-פארם) חזיתי במכבי ת"א מנצחת את באר שבע וחוגגת עם אוהדיה אליפות בתוך המגרש. בשער 2 המיתולוגי ישבתי ביום בו נזרק ממנו רימון זרחן על אחד מאנשי המשק של הפועל חיפה, במשחק הגשם המפורסם של עונת העלייה מול בני סכנין ושל הדרבי מול בית"ר באר שבע באותה העונה (בעונה שבה הודרכה הקבוצה על ידי לופא קדוש). בשער 6- "במנהרה" ישבתי ברוב ימי כילד ושם גם ראיתי את המשחק האירופי הראשון שאותו אירחה הפועל באר שבע (ההפסד 3-1 לאריס סלוניקי היוונית).

שער 5 הוא הבית שלי בימים הללו - שם ראיתי את משחק העלייה מול רמה"ש בעונת 2008/2009, את נגיחת הניצחון של אנדרה בלאיץ' בדקה ה-120 של משחק הגביע מול בית"ר ירושלים ועוד עשרות משחקים שונים.

הייתי באצטדיון כשהוא ריק לחלוטין מאדם ודומם וראיתי אותו מתמלא בעשרות אלפי צופים צבעוניים ורעשניים שממלאים בו כל פינה.

לכל אורך חיי תמיד ידעתי שדבר אחד יהיה קבוע – החל מסוף חודש אוגוסט ועד סוף חודש מאי יחכו לי יציעי הבטון, האורות וקולות האוהדים של האצטדיון: המקלט האישי שלי.

חלקתי רגעים של שמחה עמו וקוננתי על ההפסדים (הרבים) – ראיתי אותו מתמלא באלפי אוהדים מדי שבוע, מתרוקן לאטו בסיום כל משחק וחוזר לבדידותו.

מערכת היחסים שלי ושל אוהדים ברחבי העולם עם קבוצתם האהודה משתנה לאורך השנים.

כילד אתה אוהד את הקבוצה שלך ללא תנאים, בכל מחיר – אהבה בלי גבולות וללא ספקות. הקבוצה היא כל עולמך, אם היא הפסידה – אתה מסתובב מדוכדך כל השבוע, מריץ בראש את המהלכים, מנתח עם חבריך את הסיבות להפסד וחושב על דרכים לשיפור התוצאה בשבוע הבא. שריקת הסיום של ההפסד בשבת מביאה אתה ענן אפור שיחשיך את שאר ימות השבוע וירוקן אותך מהרצון והתשוקה לבצע פעולות כלשהן.

אם הקבוצה ניצחה – אתה מסתובב עם חזה נפוח מגאווה כל השבוע כשחיוך רחב מרוח על פרצופך. שיכרון החושים של הניצחון מביא עמו כנפיים המאפשרות לך לרחף בקלילות מעל כל המטלות היומיומיות.

כבוגר אתה מבין במקרים רבים שמערכת היחסים בינך לבין קבוצתך האהובה היא לעתים חד צדדית ולא הוגנת. מדובר על מערכת יחסים עם בת זוג לא אמינה שמתעתעת בך ושוברת את לבך מדי עונה.

האוהד – אתה, מעניק את תמיכתו ומביע את אהבתו הרבה אל הקבוצה בכל מקום, בכל מצב, בכל ליגה – אך הקבוצה מועלת באמונו פעם אחר פעם ומאכזבת אותו לעתים קרובות.

אלו שלא שבוים אחרי הקבוצה בכל לבם, מתחילים תהליך של גמילה אטית – מתאהבים באחרת מוצלחת יותר, בליגות אחרות בעולם או מפסיקים להגיע לאטם.

אלו שכבר נפלו בקסמיה של הקבוצה מצטטים בינם לבין עצמם "קבוצה ואמא לא מחליפים" ומחכים לפירורי האושר הקטנים שתעניק להם קבוצתם האהובה לעתים רחוקות.

הורנבי מציין שעבור האוהדים המסורים שורש האהדה לקבוצה הוא הסבל ולא השמחה.

במהלך חצי יובל השנים בהן אני אוהד את הקבוצה היא אכן סיפקה לי הרבה מאוד רגעי אכזבה ומעט מאוד רגעים של אושר (אוהד כדורגל באר שבעי רגיל בעיקר לסבול מקבוצתו וביציעים נפוצה בקרב האוהדים האמירה "נולדנו לסבול").

אם כן, מהו סוד האהדה? מדוע אנשים ממשיכים לפקוד את המגרשים למרות שברון הלב?

הסיבה לכך היא התקווה. האופטימיות שיגיע היום ותגיע הישועה – אותו אושר חמקמק. הזקנים ביציע מספרים שכאשר רגע של אושר כזה מתרחש, הוא מספק לך זיכרונות כה משמעותיים עד כדי כך שאתה יכול לעצום את עיניך באמצע היום ולהעלות בדמיונך כל מהלך במשחק שגרם לך אושר – את סיבובו של הכדור לכיוון השער בעת הבקעת השער וכל הצלה של השוער ברגעי ההכרעה.

אוהדים מושבעים רבים מנסים למצוא בחייהם האישיים דמיון לחייה של קבוצתם (להצלחות או הכישלונות שלה בליגה ובגביע) ולקשור קשר מיסטי בינם לבין הקבוצה האהודה.

 

זה הניסיון שלי:

אפריל 1997. הפועל באר שבע נמצאת בעיצומה של העונה הטובה ביותר שלה בעשורים האחרונים. בהדרכתו של המאמן אלי גוטמן ותחת הנהגתו של גדול השחקנים הזרים שהגיע לבאר שבע אי פעם, סיאד חלילוביץ', וצוות של שחקנים מקומיים, ממוקמת באר שבע בצמרת הגבוהה (את העונה סיימה הקבוצה במקום השלישי בטבלה).

הקבוצה מעפילה גם לשלב רבע גמר הגביע ומארחת במשחק מותח את הפועל כפר סבא. המשחק מסתיים בתוצאת תיקו ומגיע לדו-קרב של בעיטות עונשין מ-11 מטרים.

זה היה דו-קרב הפנדלים הראשון שראיתי "בווסרמיל" ואת הלחץ ביציעי שער 2 הידוע, היה אפשר לחתוך בסכין. שריקות הבוז לכל שחקן כפר סבאי שניגש לבעוט היו מחרישות אוזניים, אך הם עמדו בלחץ. לבסוף אחד מהם הואיל בטובו להחמיץ, ובאר שבע הייתה רחוקה בעיטה מדויקת אחת מעלייה לחצי הגמר.

שמעון ביטון המגן השמאלי של באר שבע ניגש אלי הפנדל המכריע, הוא מסדר את הכדור על הנקודה הלבנה. היציעים שקטים – אנשים רבים לא יכולים לצפות ומפנים את גבם למגרש. ביטון בועט – השוער היריב הכפר סבאי משתטח, אוכל עפר – אך ידו קצרה מלהושיע. הפועל באר שבע בחצי הגמר – נוסעים לאצטדיון רמת גן.

על פי האמונות הטפלות (תורת "המנחוס" הידועה) וכדי לא לעשות "עין הרע" חבריי ואני אפילו לא ביררנו באיזה תאריך עתיד להתקיים גמר הגביע, כולנו, תלמידים בכיתה י"ב כמה חודשים לפני הגיוס לצבא, התמקדנו אך ורק בחצי הגמר.

הגרלת חצי הגמר מאירה פנים לב"ש (וזו לא הפעם הראשונה שהגרלה תשחק משחק חשוב בסיפור) וקובעת שהיא תשחק במשחק המוקדם של חצי הגמר מול בני יהודה ת"א, בעוד שמוליכת הטבלה והאלופה שבדרך, בית"ר ירושלים, תשחק מול מכבי ת"א.

בחצי הגמר, אחד המשחקים הגדולים של באר שבע באותה שנה, הקבוצה מביסה את בני יהודה ת"א בתוצאה 5-2, ועולה לגמר ראשון מאז ההפסד להפועל לוד בשנת 1984.

בחצי הגמר השני נלחמות בית"ר ומכבי – והמשחק מסתיים בניצחון של הקבוצה הצהובה מת"א (אני זוכר עד היום שביציאה מהמגרש לא פרצו תגרות או קטטות בין אוהדי שתי הקבוצות והייתה הרגשה ששתי הקבוצות "הגדולות" חילקו את התארים ביניהן- גביע לת"א, אליפות לבית"ר ואף אחד לא ממש סופר את באר שבע).

ביציאה ביררנו את תאריך משחק הגמר, והתברר שהוא אמור להתקיים באצטדיון רמת גן (מגרש הבית של מכבי באותה תקופה) ב- 26.5.1997. משום מה, משהו בתאריך נשמע לנו מוכר...

"בחינת הבגרות בהיסטוריה תיערך ב- 26.5 כך שיש לנו רק עוד כמה שבועות לסיים את החומר."

מילותיה של המורה להיסטוריה למחרת חצי הגמר מעירות אותנו מחלום הזכייה בתואר לראשונה מאז 1976, אל סיוט של מציאות.

באיזו שעה הבחינה? אנחנו שואלים בחשש ומצטערים שלא הקשבנו במהלך החודשים האחרונים.

ארבע אחר הצהריים עונה המורה, וגוזלת ברגע אחד את שמחת החיים של מחצית מתלמידי הכיתה.

נשארה רק עוד תקווה אחת: זבולון המר, שר החינוך ומשחק המזל הקרוי: "הגרלת הבגרויות". רקע קצר למען קוראינו "שלא ידעו את יוסף" ולא הכירו את "רפורמת ההגרלות". את רעיון ההגרלות הגה פרופסור אמנון רובינשטיין כאשר כהן כשר החינוך, כאשר מטרתו העיקרית הייתה למצוא דרך לצמצם את מספר בחינות הבגרות מבלי לפגוע במקצוע מסוים או בתחום דעת מסוים.

וכך, בשנת הלימודים תשנ"ה (1995) הוחלט ביוזמת שר החינוך רובינשטיין, להנהיג את "רפורמת ההגרלות" של בחינות הבגרות. שיטה זו התקיימה בשנים 1995–1997, ועל-פיה התקיימה מדי שנה בחירה אקראית של שלושה מקצועות מִשבעת מקצועות החובה (אנגלית, מתמטיקה, תנ"ך, ספרות, הבעה-עברית, היסטוריה ואזרחות), שהתלמידים יהיו רשאים שלא להיבחן בהם בחינה חיצונית. המקצועות שעלו בהגרלה כונו "מקצועות ללא חובת בחינה". ציון הבגרות שניתן לתלמידים במקצועות אלה היה הציון שנתן בית-הספר (הציון הפנימי).

ההגרלות נערכו בסוף חודש אפריל ובוצעו בהשתתפות שר החינוך במכון ואן ליר בירושלים והועברו בשידור חי בטלוויזיה.

בשנת 1997 התחלף השלטון והליכוד ובראשו בנימין נתניהו זכו בבחירות. זבולון המר מונה לשר החינוך החדש וביקש להביא רפורמה חדשה, במקום רפורמת ההגרלות לה התנגד נחרצות. אולם אופוזיציה נמרצת מצד התלמידים (שקיבלו הבטחה מנתניהו כי ההגרלות ימשכו), הביאה לכך שלאחר מאבק התלמידים בשנת 1997, נערכה ההגרלה בפעם האחרונה.

מעולם לא זכה הערוץ הראשון לרייטינג רב כל כך בקרב בני נוער מאשר ביום חמישי שבו נערכה ההגרלה בסוף חודש אפריל. התכנית "ערב חדש" נפתחה במעבר לשידור ממכון ואן ליר של ההגרלה האחרונה בכל הזמנים של "רפורמת ההגרלות".

באותו הזמן בבאר שבע, חמישה בני נוער יושבים בסלון ביתי (ועוד אלפי נערים ונערות ברחבי המדינה), ומחכים בשקיקה לתוצאות ההגרלה הדרמטית.

לכל אחד ההעדפות שלו: הרוב מעוניינים לוותר על הבחינה במתמטיקה, חלק אחר מעוניין בהתנתקות חד צדדית מביאליק, יהודה עמיחי ושירת היין של ימי הביניים – התכנים המרתקים של בחינת הבגרות בספרות.

אותי שום דבר לא עניין חוץ מהבגרות בהיסטוריה – אני נושא עיניים אל המרומים ומבקש עזרה מבורא עולם, פטור אותי מעונשה של ההיסטוריה.

לחיצת כפתור ממוחשבת ראשונה חושפת את העובדה שהשנה לא ניבחן בהבעה (אכזבה קשה לכל הנוכחים מכיוון שכבר נבחנו בנושא זה בכיתה י"א).

לחיצת כפתור שנייה חושפת שגם בחינה באנגלית לא תהיה השנה – ארבע קריאות שמחה מרעידות את השכונה השלווה.

אני מסרב לשמוח, הלב דופק בקצב מסחרר, גורל משחק הגמר על כף המאזניים.

לחיצת כפתור שלישית... מובילה אחריה שירה ארוכה של "אלוהים אדום".

אין בחינת בגרות בהיסטוריה – מרחוק כבר אפשר לשמוע את משק כנפי ההיסטוריה.

בתוך תוכי, כבר ידעתי שדבר לא יעצור את החלום.

הקבוצה של השנה היא "קבוצה שיד הגורל נגעה בה"[2]– אם ההיסטוריה לא עצרה אותנו, שום דבר כבר לא יעצור אותנו.

 

23/5/1997

הפועל באר שבע מפסידה באצטדיונה הביתי להפועל חיפה, במשחק האחרון לפני גמר הגביע שיערך כמה ימים מאוחר יותר.

התחושות שלי קשות, היכולת שהפגינה הקבוצה רעה מאוד והשמועות ביציע מספרות שכוכב הקבוצה סיאד חלילוביץ' סוחב פציעה שיכולה למנוע ממנו לשחק במשחק הגמר.

האם הגורל הביא אותנו כל כך קרוב, רק כדי להיכשל ולהתאכזב שוב?

"ויעל משה מערבות מואב אל הר נבו ראש הפסגה אשר על פני ירחו ויראהו ה' את כל הארץ את הגלעד עד דן; ואת כל נפתלי ואת ארץ אפרים ומנשה ואת כל ארץ יהודה עד הים האחרון; ואת הנגב ואת הכיכר בקעת ירחו עיר התמרים עד צער; ויאמר ה' אליו זאת הארץ אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב לאמור לזרעך אתננה הראיתיך בעיניך ושמה לא תעבור." (דברים לד א-ד).

אין אוהד ספורט שאינו מכיר את התחושה בה הוא חש שקבוצתו נמצאת על סף הארץ המובטחת ויכולה סוף סוף לסיים את מסע הנדודים שלו כאוהד בישימון, אין אוהד שלא חושש מכך שהוא יגיע כה קרוב לגאולה ולאושר – רק כדי לראות אותם מתרחקים לאטם.

ברגעים הללו מכבי תל אביב נראית כמשוכה בלתי ניתנת למעבר, והגביע הנכסף שנראה כה קרוב לפני מספר שבועות הולך ומתרחק מהעיר באר שבע.

הרי מכבי תל אביב מנצחת בעקביות את באר שבע לאורך השנים, ואפילו במהלך עונת המשחקים הזו, בה אנחנו נמצאים במיטבנו, היא הגיעה למגרש הביתי שלנו ורמסה אותנו בתוצאה 4-1.

הזיכרון מזכיר לי גם שברוב הפעמים שבאר שבע הגיעה למשחק חשוב או מכריע, השחקנים לא עמדו בלחץ וספגו מפלות מהקבוצות מולן התמודדו.

אני לא מוכן להתאכזב שוב. זאת העונה האחרונה שאותה אבלה במגרשים כתלמיד, החל מעונת המשחקים הבאה כבר אהיה חייל בשירות קרבי ואתקשה להגיע למרבית המשחקים – גמילה כפויה.

הדמעות עומדות בעיניים בזמן שאני מחכה מחוץ לחדרי ההלבשה בסבלנות.

לאחר כחצי שעה הוא מגיע- סיאד חלילוביץ' ("החליל") הקשר הבוסני נמוך הקומה מדדה בצעדים כבדים לכיווני.

באנגלית רצוצה אני נותן ללב ולעיניים הנוצצות להעביר את מהות המסר.

אני מסביר "לחליל" שהדור שלי לא זכה לראות את האליפויות שהמבוגרים ראו , על כך שמעולם לא זכינו לטעום את טעמו של תואר, על כך שאני מתגייס לצבא בעוד חודשיים וכבר לא אוכל להגיע ולתמוך בקבוצה ומבהיר לו עד כמה המשחק חשוב לאוהדים רבים.

אני לא בטוח שהמסר עובר כמו שצריך, חלילוביץ' עומד וספק מקשיב לי ולבסוף אומר לי, באנגלית רצוצה ובשקט את שתי המילים הכי מרגיעות ששמעתי בכל שנותיי כאוהד כדורגל: "אני מבטיח..."

 

מימין : סיאד חלילוביץ'

26/5/1997

 

העיר באר שבע מקיצה ליום מתוח שעשוי להסתיים בקרנבל או בשברון לב. השבועות המטורפים ביותר שחוותה העיר מאז כיבושה מידי הטורקים עומדים בפני סיום.

בשבועיים שלפני המשחק עסוקים כולם במשחק הגמר. השיחות בבתי הספר, במקומות העבודה ובבתי הקפה המקומיים התמקדו כולן בגמר הגביע ובסיכויה של באר שבע לנצח.

תחנת הרדיו המקומית "רדיו דרום" בעידודו של השדר משה ניר, הייתה אחד מהגורמים העיקריים להיסטריה. במהלך כל השבועיים לפני הגמר התקיימו שידורים מיוחדים ואנשים שעלו לשידור וצעקו "היו – יה" (קריאת העידוד הנפוצה בבאר שבע באותה תקופה) זכו בכרטיסים לגמר.

אנדריי אוזן, סגן ראש העיר, ארגן "רכבת אדומה" מיוחדת שנשאה את אוהדי הכדורגל מבירת המדבר אל הגמר, ועשרות אוטובוסים אורגנו כדי להעניק לשחקנים את התמיכה מהיציעים.

בבוקר אותו היום קיים "רדיו דרום", במהלך השידור המיוחד, שיחת טלפון מרגשת במיוחד וסוחטת דמעות בין קפטן הקבוצה, סתיו אלימלך לראש העיר המנוח איז'ו רגר שנלחם באותם הימים במחלת הסרטן. רגר ביקש בקול רועד מהתרגשות להביא את הגביע הביתה לבאר שבע ולהעניק לו קצת אושר ובריאות.

שעתיים לפני המשחק הקניון ברמת גן נראה כמו "קניון הנגב" יש יותר באר שבעים ברמת גן מאשר אילו שנשארו בבאר- שבע.

התמונות הללו של כיבוש רמת גן על ידי באר שבעיים מזכירה לך את הסיפורים על עונות האליפות. השחקנים בקבוצה שלקחה את שתי האליפויות הרצופות בסוף שנות ה-70 סיפרו שעיר שלמה הייתה נוסעת בשבתות אחריהם לכל פינה בארץ, ושאם המצרים היו מחליטים לפלוש לישראל הם היו מגיעים בקלות עד תל אביב כי לא היה אף אחד שיעכב אותם בבאר שבע.

הלחץ לא נתפס, גמר גביע ראשון שלי – ושני בסך הכול בהיסטוריה של הקבוצה.

קול פנימי מהדהד בתוך הראש אומר לך תהנה מכל רגע, זה לא קורה כל שנה וגם לא כל שנתיים – תחווה את כל האירוע. הסדרנים מאפשרים לקהל להיכנס ונותנים את האות לנהר של אלפי באר שבעים לזרום ולפרוץ לתוך האצטדיון. עם תחילת המשחק התמונה מרהיבה 20,000 באר שבעים עומדים נרגשים ביציע ומחכים לקצת נחת מאליליהם.

כפי שכתב טום פטי: "אפילו ללוזרים יש מזל לפעמים" – התחושה הייתה שבניגוד לכל הסיכויים יומם של הלוזרים הגיע לבסוף.

המשחק מתחיל ובניגוד להתבטלות בפני מכבי תל אביב שאפיינה את המפגשים בשנים הקודמות ובמפגש הקודם, מראה באר שבע שהיא לא חוששת ולא מתרגשת מגודל המעמד – ריח עז של סנסציה עומד באוויר.

ואז זה מגיע. אין אוהד כדורגל באר שבעי שלא זוכר את השער במדויק. שמעתי את שידור הגול כפי שהוא תואר, ברדיו המקומי עשרות, אם לא מאות פעמים בחיי לאחר מכן:

..."חלילוביץ ליד כדור הקרן, בוחניק גם בתוך הרחבה, הכדור עולה גבוה... לכיוונו של ג'ובאני רוסו... רוסו איזו מספרת!!! הכדור בקורה ופנימה!!!

שער!!! 1-0 לבאר שבע... ג'ובאני רוסו!!! דקה 40... איזה גוווול"...

ההתלהבות ביציע מתלקחת כאשר הכדור נושק לרשת. הקהל משתולל ונדמה שרגליי מתנתקות מהאדמה ומרחפות לרגע באוויר.

שריקת הסיום כבר מעיפה אותי ועוד 20,000 באר שבעים לרקיע השביעי. החליל, ששיחק באותו משחק עם פציעה בירך ותחבושת גדולה עיטרה את רגלו, עמד בהבטחתו.

עזר וייצמן מעניק את הגביע הראשון בהיסטוריה לקפטן הקבוצה סתיו אלימלך, ורבים ביציע מזילים דמעות של התרגשות.

בראש אני משחזר את נאום הניצחון של מנחם בגין מהמהפך ההיסטורי בשנת 1977 לרעייתו עליזה:

"זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ, אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ--לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר, בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה" (ירמיהו ב, א- ג)

אחרי שנים של הליכה במדבר הגענו לבסוף אל הארץ המובטחת. שהחיינו וקיימנו.

חודשיים אחרי הגמר והחגיגות שלו אני מתגייס לצבא ומתקשה להגיע למשחקי הקבוצה. הבעלים של הקבוצה מבצע מכירת חיסול ומוכר את כוכבי אותה עונה מופלאה.

הפועל באר שבע מוצאת את עצמה בתחתית הטבלה ויורדת בסיום העונה לליגה השנייה. היא תחזור לליגה הראשונה רק לאחר שלוש שנים... שבוע אחרי יציאתי לחופשת השחרור.

הזכייה בגביע הייתה אחד מהרגעים המאושרים בחיי. רגע של אושר טהור שקשה למצוא במציאות הקיום המנוכרת והצינית במאה ה-21.

 

"אני ואת זאת אהבה מהשמיים

אני ואת זה החיבור הכי נכון."

 

שירו של עופר לוי מסכם ומתאר בצורה הטובה ביותר את ברית העולם ביני לבין הפועל באר שבע שנחתמה סופית באותו ערב מרגש ברמת גן.

בעמודים ובפרקים הבאים אנסה לשתף אתכם הקוראים בסיפורים ספורטיביים שונים מרחבי העולם מתוך תקווה שגם אתם תתאהבו בעולם הספורטיבי ותתמכרו לקסם שהוא מעניק לאוהדיו.

אסיים במילותיו של ארנסט המינגווי שמסכמות גם את התחושות אותן אנסה להעביר במהלך העמודים הבאים: "הספורט מלמד לנצח ביושר. הספורט מלמד להפסיד בכבוד. במילה אחת - הספורט מלמד לחיות".

אני מקווה שתיהנו.

 

 

 

שחקני הפועל באר שבע בגמר גביע המדינה של עונת 1996/1997 (עומד שני משמאל עם תחבושת על ברכו סיאד חלילוביץ').