פיצוי הולם
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
פיצוי הולם

פיצוי הולם

5 כוכבים (2 דירוגים)

עוד על הספר

  • הוצאה: ePublish
  • תאריך הוצאה: 2016
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 260 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 20 דק'

רלי רבינוביץ

רופא משפחה וגריאטר החי ועובד בגליל. 

תקציר

זה תמיד מתחיל בטלפון. אחר כך מגיע פקס או מייל, ואחר כך אתה נכנס לאוטו ונוסע. בדמיונך, האנשים והתפאורה כבר מצוירים היטב. לקול ששמעת בטלפון יש פנים ואופי והכול חד וברור. ככה זה. המוח האנושי חייב לבנות תמונה. הוא פשוט לא יכול אחרת.
אבל תמיד, בסופה של כל נסיעה, ישנה דלת.
ואתה כבר יודע מניסיונך, שברגע שהיא תיפתח, כל חזיון התעתועים הזה יתאדה ברגע אחד, ושמעברה השני של הדלת יהיה משהו אחר לגמרי.
יהיה  סיפור.
"פיצוי הולם", רצף של ששה עשר סיפורים אמיתיים, שנמתחים על פני עשרים שנה. יש בהם רפואה, כי זה המקצוע שלי, אבל יש בהם בעיקר מפגש וחוויה. ויש בהם לא מעט את עצמי.
ואני חושב, שאולי גם אתם שם.

רלי (ישראל) רבינוביץ', נשוי לאורלי ואב ליערה, יונתן ותמר, הוא רופא משפחה וגריאטר החי ועובד בגליל. כבר שנים שהוא נודד בין ביקור בית למשנהו, בין הערים, המושבים והקיבוצים של הצפון. בכל בית יש אדם ומשפחה וכל ביקור הוא סיפור. כמה מאלה, מובאים בספר זה.

פרק ראשון

משהו גדול
 

הכביש ליד הקיבוץ של אמירה להב עולה ויורד פעמיים בשני גלים גדולים ועמוקים ואם אתה נוסע מספיק מהר, אתה יכול לחוות רגע של חוסר כבידה. זה קורה כשאתה עובר את שיא העלייה ומתחיל לצלול לתוך השוקת הבאה. התחושה מרגשת וקצת מפחידה, כמו ברכבת הרים. הורדתי את הרגל מהדוושה ועברתי את שני הגלים לאט. אחר כך נסעתי עוד כברת דרך ועצרתי בצד, מתחת לאקליפטוס. החורף היה יבש וקר והעלים של העץ הגבוה רשרשו מעל המכונית כמו נייר זכוכית. שלושה עננים סתורים חצו במהירות את השמיים, כמחפשים מחסה. מעבר לאספלט, ניצב על משמרתו פִּילבּוֹקס, אחד מסדרה שהבריטים בנו לאורך כביש הצפון אחרי המרד הערבי של שנות השלושים. הצורה הגלילית של המבנה אכן הזכירה קופסת גלולותpill) box), אך חרכי הירי בראשו הבהירו, שהכדורים היחידים שנועד להפיק היו דווקא מסוג קליע.

מיקום בתא שטח חשוף לזיהוי מוקדם של איומים, גדרות תיל בהיקף, קירות עבים מבטון, כניסה יחידה דרך דלת פלדה וזווית ירי של שלוש מאות ושישים מעלות. עמדת הגנה טובה. טובה מאוד. כמעט בלתי אפשרי לפרוץ פנימה. מצד שני, בתנאים עוינים, קשה מאוד גם לפרוץ החוצה. במיוחד בלי סיוע.

הרמתי את צווארון המעיל, הידקתי את כובע הגרב מעל האוזניים ופתחתי את חלונות הרכב. אחר כך פתחתי את השקית שלה והתבוננתי באביזרים שבפנים.

חשתי אשמה קלה על ששאלתי אותם בלי רשות, אבל כשראיתי אותם מונחים כך בגלוי על הכוננית בקצה המסדרון והגחמה עלתה בי, היא כבר הייתה על ההסעה לבית הספר. אספיק לחזור הביתה לפניה, חשבתי, ואשיב את הכול למקום.

ראיתי את השקית לראשונה שבוע קודם לכן, כשעזרתי לה להתקין את המדף החדש. היה זה השלב האחרון בשינוי שהתחיל עוד בקיץ, ובעת שקדחתי את רגלי המדף לתוך הקיר היה לי די זמן להתבונן סביב. כן, השינוי בחדרה היה ניכר. לוח השעם עם הברכות הוסר. שני הדובונים המרופטים ושכיות החמדה נעלמו ממקומם הקבוע שעל השידה. הקירות, הצבעוניים לשעבר, עטו עכשיו לבן אחיד. על שלושה מהם קבעה תמונות שצילמה. הצילומים הודבקו על לוחות קאפה שנחתכו לצורות גיאומטריות ותפסו שטחי קיר קטנים. הסידור היה מוקפד, כמו בתערוכה. כן, משהו התגבש והתעצב בה בקיץ האחרון. משהו התחדד, נכנס לפוקוס. מבטי נדד אל ארון הבגדים. גם הוא היה מאוורר וכמעט ריק. זה כמובן לא היה בגלל הקו המינימליסטי החדש אלא בגלל שרוב המלתחה שלה, כפי שקרה לא פעם, הייתה על הרצפה. כשהייתה יוצאת, אסופה ומסוגננת, לא היה רמז לקרב שניטש בינה לבין הארון על בחירת הלבוש המתאים. רק ערימה נוטה ליפול של גוויות בגדים באמצע החדר העידה על מאבק שהתרחש סביב ההצטיידות הנאותה אל מול היום ואתגריו. כמו הבגדים, גם האביזרים בשקית עזרו לה לטפח את התדמית הבוגרת, המתוחכמת.

לא, לא הייתי מודאג. להפך, שמחתי. שמחתי שהילדה הקטנה שלי מתבגרת, בוחרת, מתעצבת, מחפשת דרך לפרוץ החוצה אל העולם. היא התאוותה למשהו מרגש, למשהו גדול, וחשבתי שהיא בהחלט מוכנה לכך. בת שבע עשרה, אבל מוכנה. נכון, היא הייתה זקוקה לכמה כלי נשק, לכמה אביזרים. זה היה בסדר.

ובכל זאת, כשהסתכלתי לתוך השקית, עדיין התקשיתי לדמיין אותה מעשנת.

משאית עם תוצרת חקלאית חלפה ביעף לכיוון מזרח וגל הדף קטן טלטל את המגאן ואחר כך התפוגג. הטבק היה מסוג cool choice וכשגלגלתי את הסיגריה, הרחשוש של הנייר התמזג עם הרשרוש של האקליפטוס מעל המכונית. חמש עשרה שנים חלפו מהפעם האחרונה, והניסיון הראשון לא עלה יפה. בניסיון השני, התוצאה הייתה טובה יותר. תמרת העשן הראשונה השתהתה מעט בחלל המכונית ואז נשאבה החוצה ונישאה ברוח אל מעבר לכביש הדומם ומשם אל הגבעות הצחיחות שמעבר לגבול. הסחרחורת המוכרת באה מהר והשענתי את הראש לאחור על המשענת. חרכי הירי של הפילבוקס הביטו בי בעיניים מצומצמות. חריצים רוחביים, גבוהים מספיק רק לקנה וכוונת. עצמתי עין אחת וכיוונתי את קצה הסיגריה אל אחד מהם. הסיכוי להחדיר דרכו כדור היה קלוש, במיוחד בתנאי קרב. אבל אם הצלחת בכל זאת, כנגד כל הסיכויים, להשחיל לתוך המבנה העגול והסגור הזה כדור אחד קטן...

עצמתי את העיניים וחשבתי על אמירה ועל בעלה ועל הביקור שהסתיים לפני שעה קלה בביתם שבקיבוץ.

כדור אחד קטן הוציא את אמירה להב מהמשחק ואולי גם הציל את חייה. הצלקת שהותיר מסלול הקליע מהמרפק ועד לכף היד דהתה אמנם עם השנים אבל נותרה ברורה, מכוערת. לו הייתה נפצעת היום, מנתח פלסטי ודאי היה נקרא לטשטש את הנזק האסתטי. אבל בשנה הגורלית ההיא, כשהשורות הידלדלו מידי יום, היא הייתה בת מזל להיוותר בחיים. לקראת סוף הבדיקה, רמזה שזו הקטנה שבצלקותיה.

הסיגריה הייתה חזקה וכל שאיפה חרכה את הקנה בדרך לריאות וטיפסה הישר למוח. איך הקטנה שלי מסוגלת לעשן את המגולגלות חסרות הפילטר האלה? ואיך זה שהצעירים האלה מצליחים שוב ושוב לתעתע ולהיות גם גדולים יותר וגם קטנים יותר ממה שההורים שלהם חושבים?

כשלהב טלפנה לבקש את הביקור, היא התלוננה על כאבי בטן וחולשה. הזיקנה קפצה עלי, אמרה. רשימת הבעיות, שהועברה יום לאחר מכן ממרפאת הקיבוץ, הייתה קצרה. יתר לחץ דם וכולסטרול גבולי, שניהם מאוזנים יפה עם תרופות במינונים לא גבוהים. הפציעה ביד הייתה רשומה תחת בעיות עבר.

כאבי בטן וחולשה...

הגישה הרפואית להגעה לאבחנה, עוברת באופן מסודר דרך שלושה שלבים: אנמנזה (שיחה ותשאול), בדיקה גופנית ובדיקות עזר. אחרי שהרופא עובר את שלשת השלבים, כלומר אחרי שמונחת לפניו תשתית עובדתית ראויה, או אז רשאי הוא להעלות בעיני רוחו את רשימת האבחנות האפשריות. לרשימה זו קוראים "האבחנה המבדלת" ובאנגלית: Differential Diagnosis או בקיצור D.D.. רופאים אוהבים את המונח הזה: D.D. . הוא אחד הקודים היותר מוצלחים של הגילדה. Cool.

מתודה רפואית רבת שנים, אם כן. הגיונית, מוקפדת ומסודרת:

 

אנמנזה => בדיקה גופנית => בדיקות עזר => D..D

 

טוב, במציאות זה לא עובד ככה.

זה נגד הטבע האנושי, או יותר נכון, נגד טבעה של מכונת ההשערות חסרת

המנוחה שנקראת המוח האנושי. אתה פשוט לא יכול לצוות על המכונה הזאת לשבת בשקט עד שתואיל להשלים את מלאכת איסוף הראיות. המוח מתחיל לזרוק השערות מוקדם מאוד ורשימת ה D.D. נפתחת כבר בשלב שיחת הטלפון. היא עוברת תוספות וגריעות לאורך שלשת השלבים המסורתיים עד שהיא מתייצבת, לפחות זמנית, בסופם. החוכמה היא, לא לנעול אותה מוקדם מידי.

אז במציאות מה שקורה הוא


 

כל פריט מידע חדש, עשוי להוסיף או לגרוע מרשימת האבחנות המשוערות.

ה D.D. המעודכן משפיע בתורו על דגשים בתשאול, בבדיקה הגופנית ובבדיקות העזר.

אישה בת 83 עם חודש של כאבי בטן וחולשה...

כשסגרתי את הטלפון הובילו את מצעד ה D.D. של אמירה להב האבחנות הבאות: גידול, כיב קיבה, זיהום טפילי ובעיה באספקת הדם למעי. אלה נבעו מתלונתה ומגילה. רשימה התחלתית, בסיס ראשוני, ארעי, עליו יבואו שינויים בהמשך.

בדרך אליה, לא הקדשתי לכך עוד מחשבה. הכחול-אפור-ירוק של כביש הצפון שטף אותי מבחוץ ומבפנים. שלטי המושבים והקיבוצים הגיחו מאחורי עיקולי הכביש וחלפו ביעף משני צדי הרכב. מטעים מסורקים התחלפו בגבעות טרשיות וחוזר חלילה. יום של נסיעה על הגבול. הרגשה של חופש, של סְפָר, של היסטוריה. של משהו גדול.

הקיבוץ של להב היה מוקף בשדות וכרמים והשער היה פתוח. נסעתי לאורך גדר המערכת וחניתי ליד הבית. מצאתי אותה בחצר, רכונה מעל ערוגת פרחים. בת שמונים ושלוש עכשיו, אישה דקיקה, עדינה ונאה. היא הזדקפה בביישנות-מה ובירכה אותי לשלום ואחר כך הסירה את כפפות העבודה והובילה אותי לתוך הבית. הליכתה הייתה טובה ובעודי צועד אחריה, התרוקנה רשימת ה D.D. מאבחנות כמו בלון שיוצא ממנו האוויר. האישה הזאת בריאה, חשבתי. אישה חולה וחלושה לא מטפלת כך בערוגת פרחים, לא מזדקפת בקלות כזאת ולא סבה על עקביה והולכת בצעד קל ויציב. כן, במבחן ערוגת הגינה שמרכיביו: עבודה ברכינה, קימה מכריעה, סיבוב של מאה שמונים מעלות וצעידה בקו ישר, צברה אמירה להב את מלוא הנקודות. הוספתי בונוס על ביצוע ברוח צפונית קרה.

אז מה קורה פה? הרי בכל זאת הזמינה רופא. דחקתי את האבחנות חזרה לתוך בלון ה D.D. מן הראוי להיות יסודי, הזכרתי לעצמי, ולא להסתמך על תחושות בלבד.

באפלולית היחסית של פנים הבית, מוגנים מהרוח הצובטת, פניה של להב נראו חיוורים יותר והדגישו עיניים גדולות ושחורות. עיניים גדולות, שחורות ועצובות. הבעל, צבי, הציג את עצמו בקצרה, התיישב אתנו בפינת האוכל ואחר כך מילא פיו מים. מדי פעם במהלך השיחה, הגנבתי אליו מבט, לקבל איזו שהיא תגובה, איזשהו משוב. כלום. לאיש היו פני פוקר. היא הציעה כוס קפה ובעת שהכינה את המשקה, סידרתי את המשרד הקטן שלי על שולחן האוכל שלהם ובחנתי את הסביבה. היה ברור שהבית עבר שיפוץ, כמו הרבה מבתי הוותיקים בקיבוצים שיכלו להרשות זאת לעצמם. כמו שגם הקיבוץ הזה יכול היה בעזרת המפעל המצליח שלו. אישית, העדפתי את החדרים המקוריים, הצנועים יותר, עם הכורסאות והספריות הגנריות, המטבחונים הזערוריים, שולחנות הפורמייקה והבלטות הרבועות והאפורות. הם תמיד נסכו בי תחושת שקט ובטחון. מצד שני, לחיות בבית צר ומתבלה במשך שנים על גבי שנים, כשמסביב חגיגה של עיצוב ומודרנה...

הגיליון של אמירה להב התייצב על מסך המחשב. עדיין לא ידעתי מה יש לה אבל בדבר אחד כבר יכולתי לחוש. האווירה בבית הייתה כבדה. היה שקט מידי. כמעט מעיק. לא נעשה ניסיון לשבור את הקרח בשאלות החימום הרגילות :איך הייתה הנסיעה? מאיפה אתה בעצם מגיע? מצאת ממש בקלות! היית פה כבר פעם?

בתשובה לשאלותיי סיפרה להב שנולדה בפתח תקווה באלף תשע מאות שלושים ושהייתה בין מקימי הקיבוץ אחרי מלחמת השחרור. שלשת ילדיהם התפזרו ברחבי הארץ אבל הקשר איתם היה טוב. היו נכדים. היו גם נינים. בשנים הראשונות עבדה בענפי הלול והרפת. אחר כך נשלחה ללמוד בסמינר ועבדה רוב השנים כמורה. דיבורה היה שקט, כמעט נמלץ ומעט דידקטי.

הודיתי לה על הקפה והצבעתי בשאלה לעבר המרפק שלה, מגיע עם האצבע כמעט עד לצלקת אבל לא נוגע.

"זה מכדור," אמרה.

"כדור?"

"כן," הישירה מבט. "הכוונה לקליע. ממלחמת השחרור. הייתי בפלמ"ח."

העפתי שוב מבט בשנת הלידה.

"מלחמת השחרור...היית בת שמונה עשרה," ציינתי. "זה אומר שהתגייסת לפלמ"ח... מתי? שנה לפני כן? שנתיים?"

"אמת. גויסתי בגיל שבע עשרה, ביחד עם הגרעין. היינו הכשרה מגויסת," הוסיפה.

חשבתי על בת השבע עשרה שלי. אספר לה הערב על אמירה להב.

"בת שבע עשרה..." חזרתי אחריה, "ולא חששת לעזוב את הבית בגיל כה צעיר?"

"אם חששתי?" שאלה, כחוככת בדעתה לראשונה בסוגיה. "לא. לא חששנו אז מדבר," אמרה בעצב קל, "היינו כולנו ביחד עוד מבית הספר היסודי והדרך הייתה ידועה מראש."

"וההורים?"

העיניים הכהות התעכבו לרגע על פני, בתהייה.

"שאלתך אם ההורים התנגדו?"

הנהנתי בראשי.

"אמי אמנם חששה אבל אבי טען אז, שאין זו זכותו להתנגד שכן הוא עצמו היה פעיל בהגנה."

תווי פניה היו רחבים ועדינים כאחד. ניסיתי לדמיין אותה אז, בת שבע עשרה, עוזבת את הבית להכשרה, לפלמ"ח. לרגע יכולתי לראות פנים אחרים. פנים מלאים, עזים, צוחקים. פנים אפרסקיים ושזופים, מתפקעים מחיוניות. נערה בעיצומו של משהו מרגש, משהו גדול. נערה בשנה כבירת אירועים וציפייה. השנה שלפני המלחמה.

"ואיפה נפצעת?" שאלתי.

"זה קרה בלוד," ענתה בשקט.

"במבצע דני?"

זיק קל של הפתעה ניצת בעיניה.

האמת היא שידיעותיי על הפלמ"ח חדשות יחסית וחלקיות. הסקרנות ללמוד על הארגון והתקופה צמחה מפלמחניקים כמוה, שמהם ראיתי יותר ויותר בשנים האחרונות, בעיקר בביקוריי בקיבוצי הצפון. על מבצע דני למדתי מקשיש אחר שאותו עמדתי לבקר בהמשך היום, במורד הדרך.

המבצע, שנקרא תחילה לרלר (על שם יעדיו: לוד, רמלה, לטרון ורמאללה) קיבל מאוחר יותר את שמו של מפקד מחלקת הל"ה, דני מס. זה היה אחרי ההפוגה הראשונה במלחמה ועל הגדוד של להב, הוטל לכבוש את העיר. שלוש פלוגות הגדוד מצאו עצמן בעיר גדולה יחסית שהיו בה עדיין ערבים חמושים. זכרתי שהיו לכוח פצועים והרוגים. האם נפצעה בקרב עצמו? משהו בדרך שבה דיברה על המבצע התרה בי לא להעמיק ולחקור.

ילדות בפתח תקווה של שנות השלושים, תנועת נוער, הכשרה מגויסת, פלמ"ח, מלחמה, פציעה, הקמה של קיבוץ על גבול הצפון. וכל זה בעשרים

שנות חייה הראשונות. ומה קרה בשישים ושלוש השנים שחלפו מאז?

שוחחנו על כאבי הבטן שלה.

הם היו מהסוג המפוזר, הלא ממוקד. לא הייתה ירידה במשקל, לא בחילה, לא שינויים ביציאות. החולשה גם היא הייתה אמורפית ולא ברורה.

ה D.D. של להב התרוקן בשנית.

ביקשתי לבדוק אותה והלכתי אחריה לחדר השינה.

בספרה הנהדר, מדריך לבדיקה הגופנית ולקיחת אנמנזה, בפרק על בדיקת הבטן, מורה ברברה בייטס ביסודיות האופיינית לה:

וודא שהמטופל שוכב בנינוחות על גבו וגש אליו באופן מתון, מצידו הימני, תוך הימנעות מתנועות חדות.

הגישה המתונה נועדה לשמור על המטופל רגוע. דריכות עלולה להוביל לכיווץ הגנתי של שרירי הבטן, מצב שמקשה על הבדיקה.

בייטס ממשיכה: הקפד על הסדר הבא- התבוננות, האזנה, ניקוש, מישוש.

התבוננתי.

הבטן של להב הייתה שטוחה וסימטרית, ללא בליטות וללא עיוותים. ללא הולם עורקי, ללא גלים פריסטלטיים. הטבור היה שקוע, תקין. חיממתי את הסטטוסקופ על החולצה ורכנתי מעליה.

האזנתי.

הניע של המעיים היה תקין. לא נקלטו אוושות מעל עורקי הכליה או מעל לאבי העורקים, עדות אפשרית להיצרויות בכלי דם אלה.

מתח את האצבע השלישית של ידך השמאלית ולחץ את האצבע על דופן הבטן. בתנועה, מהירה, חדה ועם זאת נינוחה, הכה באצבע האמצעית של יד ימין על פרק האצבע שצמוד לדופן הבטן. הסג את האצבע הנוקשת במהירות, בכדי לא לעמעם את גלי הקול החוזרים.

נקשתי.

רוב הבטן החזירה צליל הדי ואילו הטחול והכבד החזירו צליל עמום, כצפוי מאיברים לא חלולים.

בבואך למשש את הבטן, שמור על כף יד ואמה מאוזנים, כשאצבעותיך צמודות וישרות. משש את הבטן בתנועות מתונות וגליות. הרם את כף ידך קלות במעבר מאזור לאזור.

מיששתי.

הבטן של להב הייתה רכה. לא הופקה רגישות. לא נמושו גושים.

ה D.D. שלה נותר מכווץ.

בייטס מוסיפה ומדגישה ש: מקורו של כאב בטן לא חייב להיות בבטן עצמה. הוא עשוי להיות מוקרן מאזור אחר. מקורו של כאב מוקרן כזה (referred pain) יכול להיות, למשל, פריצת דיסק בעמוד השדרה שלוחצת על עצב המספק תחושה לדופן הבטן, או חסימה של עורק המספק חמצן לחלקו התחתון של הלב, או תהליך בבסיס הריאה. במקרים לא שכיחים, אפילו מיגרנה יכולה להתבטא בכאב בטן.

רשימת הD.D. של להב תפחה לרגע שוב, ותוך כדי הבדיקה מיקדתי את השאלות לכוון הלב, הריאות והגב. הסיבולת שלה הייתה טובה וגם בחודש האחרון, כשנדרשה לבצע מאמץ גופני, לא הבחינה בכאב או קוצר נשימה. הגב די בסדר, אמרה ואחרי שראיתי אותה רוכנת ומזדקפת מעל ערוגת הפרחים, יכולתי להסכים.

רשימת ה D.D. חזרה והתרוקנה.

במהלך כל הבדיקה, הטה ראשך קלות לשמאל, על מנת שתוכל לעקוב אחרי ארשת פניו של המטופל. שים לה להבעותיו. היה ערני לעווית החולפת, לסימני דריכות או דאגה.

הבעתה של להב הייתה פסיבית, מופנמת, עצורה.

חזרנו לפינת האוכל ועברתי שוב על המסמכים. הרופא שלה עשה עבודה יסודית. בדיקות הדם היו תקינות. תפקודי הכבד והכליה היו תקינים וכך גם ריכוזי המלחים ורמות ההורמונים. אולטרה סאונד של הבטן וקולונסוקפיה לא הניבו ממצא.

האבחנות ברשימת הD.D. התפוגגו. היו כלא היו.

"הבדיקה הגופנית שלך טובה," אמרתי ללהב, "וכך גם הבירור שעברת. לא נראה שקיימת בעיה גופנית רצינית."

להב לא שאבה עידוד מהדברים.

"הבדיקות אולי טובות," אמרה, "אבל אני לא בסדר."

הבטתי בפניה המכונסות.

"כן, אני רואה," אמרתי.

דימיתי לחוש תנועה קלה משמאל, מכיוונו של בעלה, אבל כשהעפתי מבט נתקלתי שוב באותם פנים נטולות הבעה.

כאב בטן שמקורו אינו בבטן, שאינו מוקרן מהריאות או מהגב או מהלב.

לא לחינם שמור לספרה של ברברה בייטס מקום של כבוד על מדף הספרים שלי גם עשרים שנה אחרי שרכשתי אותו. הוא צופן בתוכו את רזי ההתבוננות, השיחה והמגע שהם לב ליבו של המקצוע. בסיס ידע אמין, עקבי, לא משתנה, כמעט נצחי. כמעט מושלם.

אבל על מקור אחד של כאב בטן מוקרן, בייטס לא מדברת.

אפשר לסלוח לה, כי מיקומו של האיבר שממנו מוקרן הכאב המסוים הזה שנוי במחלוקת. לא זו בלבד, אלא שיש לו גם מספר שמות. יש שקוראים לו הלב ויש שקוראים לו הראש. כנוי מקובל אחר ופחות מחייב אנטומית, הוא הנפש.

גם לכאבי נפש יש רשימת D.D..

חודש של כאבי בטן וחולשה...

את השאלה הבאה היה צריך לנסח בצורה הנכונה: לא בצורת "האם?", אלא בצורת "מה?"

דחקתי את כיסאי לאחור על מנת להכניס את שניהם לשדה הראייה. החריקה של רגלי הכסא על הרצפה סייעה למקד את תשומת ליבם.

"מה קרה לפני חודש?" שאלתי.

לקח להם זמן להיזכר והיה זה דווקא צבי ששבר את השתיקה.

"טוב, הייתה הנפילה שלי," הציע. "זה קרה לפני קצת למעלה מחודש."

טון דיבורו של מי ששתק עד כה כדג, היה ברור להפתיע.

היא הביטה בו בספקנות.

"נכון," אישרה. "אבל התאוששת מזה יפה."

"כן, אבל בהתחלה פחדנו ששברתי את הגב," הזכיר לה במתינות. "עברו שבועיים עד שחזרתי ללכת."

הבטתי בו.

"ואתה בסדר עכשיו?"

"הו, כן. נותר איזה מחוש קטן, אבל שום דבר שמתקרב למה שעלול היה לקרות."

להב עקבה בדריכות אחרי דברי בעלה.

"מה עלול היה לקרות?" פניתי אליה בשאלה.

"טוב, נו... חששנו מהגרוע מכל."

הגרוע מכל.

המתנתי מעט, על מנת לתת לביטוי את הבמה לה היה ראוי.

אחר כך שאלתי כמנסה לרדת לסוף דעתה, "שבר בגב... זה הגרוע מכל?" ניכר היה שהשאלה הפליאה אותה וכשניסתה לנסח תשובה נתקלה בקשיים.

"ודאי שזה גרוע. טוב... אולי לא הגרוע מכל. אבל הלא קיימת סכנת שיתוק, נכות. היה חשש שלא יחזור למה שהיה."

צבי התערב.

"אבל אמרתי לך שאת מגזימה, שזאת רק מכה יבשה, ששום דבר לא נרדם ושהכול פועל. אמרתי לך שאת לוקחת את זה קשה מידי."

אמירה להב נותרה ספקנית.

"תביט דוקטור, אני חושבת שאני מבינה לאן אתה חותר. אינני מכחישה שהנפילה של צבי הטרידה אותי, אולי אפילו יותר מאשר אותו, אבל האם אתה באמת סבור שזה קשור למצב שלי?"

המקום הראשון ברשימת הD.D. של מצוקות הנפש שמור לחרדה. המקום השני שמור לדיכאון. את השלישי חולקים שניהם במשותף. במבוגרים, בשונה מאשר בצעירים, מצוקות הנפש מוחצנות פחות. זה לא אומר שאינן מבוטאות אלא, שאופני הביטוי שונים. קיימת נטייה גדולה יותר במבוגרים לתיעול של מצוקה נפשית לתסמינים גופניים. בעגה המקצועית התופעה נקראת - סומאטיזציה (גוף (soma-. אמרתי ללהב, שיתכן שתסמיניה הם למעשה סומאטיזציה של חרדה ודיכאון.

"אתה מתכוון לכאבי הבטן ולחולשה שלי?"

"זה מאוד שכיח. למעשה, מבין התלונות הגופניות שמתבררות בסופו של דבר כביטוי למצוקה נפשית- חולשה נמצאת במקום הראשון ומחושי גוף שונים, בעיקר כאבי ראש ובטן במקום השני."

להב נאבקה עם הרעיון.

"ואתה חושב שכל זה בגלל הנפילה של צביקה?"

"אני חושב שיותר נכון לומר שלא בגלל הנפילה עצמה, אלא בגלל איך שפירשת אותה."

"ואתה רואה את זה הרבה?" שאלה ישירות. "זקנים כמוני, שנכנסים לדיכאון מדבר כה פעוט?"

השאלה הייתה במקום. האם לא הייתה זו הגזמה, לייחס לחבלת הגב של בעלה השפעה כה מרחיקת לכת? אישה כמו להב, עם רקורד של פלמ"ח, חלוציות וחיים בתפקוד מלא, הייתה צריכה לצלוח את האירוע, משל היה מהמורה קטנה בדרך, התרחשות שמתמודדים איתה וממשיכים הלאה, בלי לצאת מפרופורציות. משהו קטן, שלא היה אמור לפרוץ אפילו את המעטפת החיצונית של מתחם הפִּילבּוֹקס הפרטי שלה.

אלא אם כן...

אלא אם כן אותו קו ההגנה ראשון כבר נפרץ בעבר ואיבד מיעילותו. אלא אם כן, כל איום נתפס עכשיו כקרוב יותר, כמשהו גדול שמתרגש ומאיים על קירות הפילבוקס עצמו.

"אני חושב שפחדת לאבד את בעלך," אמרתי לה.

היא לא הגיבה.

המשכתי.

"ואולי איבדת מישהו יקר בעבר?"

שוב היה זה צבי שלקח את המושכות.

"יותר ממישהו אחד לצערנו," אמר. "אמירה עברה בחיים כמה אירועים קשים."

נגעתי קלות במרפקה המצולק.

"זה אחד מהם?"

להב הביטה בצלקת בחוסר עניין.

"זה? זה שום דבר. אין לזה משמעות. קליע תועה שתפס אותי מחוץ למשוריין."

"ואחר כך?" שאל בעלה בתוכחה. "ומה שקרה אחר כך, גם זה היה שום דבר? גם יורם היה שום דבר?"

"יורם?" שאלתי.

"יורם היה האהוב שלה," אמר צבי. "הם היו זוג עוד בהכשרה. שם הכרתי אותם. היינו חברים, שלושתנו. הוא נהרג בלוד, בהיתקלות עם הלגיון."

להב הביטה בבעלה ושתקה ואני הבטתי בשניהם.

פלמחניקים. יצורים מיתולוגיים. גיבורים. מי שהספיקו עד גיל עשרים לעשות דברים גדולים, דברים שאחרים לא מספיקים בחיים שלמים.

היה קל מאוד לשכוח.

היה קל מאוד לשכוח, שהם לא היו הרבה יותר מילדים, כשמצאו את עצמם בגיהינום של המלחמה. מלחמה שרבים מהם לא חזרו ממנה. קל היה לשכוח, שלמרות התקופה שבה גדלו, הילדות שלהם לא הייתה הרבה יותר קשוחה או פחות מוגנת מזו של הנוער היום, מזו של בתי בת השבע העשרה. בבוקר, הם הלכו לבית הספר. בערב, הלכו לפעולות של התנועה. האימהות שלהם דאגו שיאכלו משהו בין לבין, שיהיו לבושים כהלכה. משם - להכשרה המגויסת. חוויה מסעירה: שבועיים עבודה בקיבוצים, שבועיים אימונים וחוזר חלילה.

נכון. אמרו להם.

אמרו להם שאחרי שתוכרז המדינה - יהיה קשה. אבל אף אחד לא ממש הבין עד כמה, ובוודאי לא הנערים והנערות, שמצאו עצמם אחר כך בסיוט מתמשך של כתישה ואובדן. ללהב היה אהוב בן גילה, אהבה ראשונה. אהבה חובקת כל. רגע אחד הם היו ביחד, נצחיים, וברגע הבא כדור של הלגיון לקח אותו. טראומה שאין דרך לחסן מפניה שום בת שמונה עשרה. פריצה אכזרית ובלתי הפיכה של מרחב ההגנה. חדירה אלימה עד לליבה ממש.

לא היה זמן להתאבל. מסביב נפלו חברים וחברות וצו השעה היה להמשיך לתפקד. גם לו היו מודעים אז לחשיבות הטיפול המוקדם בטראומה, ספק אם היו זמן או אמצעים לעשות משהו בפועל.

אחרי המלחמה, הקימה ביחד עם חבריה את הקיבוץ ובתוכו הקימה את משפחתה שלה. חיים אינטנסיביים. מי שצפה בה מבחוץ לא ידע על קו ההגנה הפרוץ בתוכה. ספק אם ידעה עליו בעצמה.

עד הפעם הבאה.

"אמרת אירועים קשים, לשון רבים?" שאלתי את צבי.

הוא סיפר אז על בני המשק שנפלו במלחמות, בנים של חברים ושל קרובי משפחה. אחר כך על מות החתן בתאונה לפני עשור. מוות שרירותי, לא צפוי, שזרע הרס במשפחה. אחר כך סיפר על מחלת הנכד.

"אכן אירועים קשים," אמרתי. "קשים מאוד."

"כן." הודתה להב בשקט.

אובדן אחר אובדן. תקיפה אחר תקיפה. פריצה ופריצה חוזרת.

בפסיכולוגיה של הטראומה קוראים לזה עירור (sensitization). הטראומה הראשונה, הקשה, גורמת לנפש למצב של ערנות יתר, כוננות יתר שהיא לרוב מוסווית. כל טראומה נוספת תביא אחר כך לתגובה מהירה ואינטנסיבית יותר. עם הזמן גם אירועים קטנים יחסית יובילו לתגובה נפשית לא מידתית.

לחרדה, לדיכאון, לירידה בתפקוד.

לכאבי בטן.

צבי קיבל את ההסבר. אשתו נותרה ספקנית.

"אבל תמיד הצלחתי לאסוף את עצמי ולהמשיך הלאה. בעבודה, בדאגה למשפחה... בחיים," היא אמרה.

הצעתי לה לבחון את הרעיון שדווקא שגרת היום יום והחובות שלה בעבר, הם אלה שמנעו ממנה לשקוע. כוחם של אלה כמניעים חיצוניים ומסיחי דעת, הוא גדול. כך גם כוחם של החברים לעבודה, שבימים רגילים זוכים לקטרוגים לרוב. לא כך המצב אצל הפנסיונר נטול החובות, שפעילותו וחיוניותו נשענות על הינע פנימי בלבד.

הייתה זאת עדות לעוצמתה של הפלמחניקית הקשישה, שהצליחה להחזיק מעמד ולהמשיך לתפקד עם הכאב והאבדן לאורך שנים רבות.

כפי שראיתי זאת, מתחם ההגנה החיצוני והראשון של להב נפרץ בתש"ח. לאחר מכן נפרצו בזו אחר זו, בטראומות של חייה, גדרות התיל. הפִּילבּוֹקס שלה היה חשוף עכשיו ופנימו היה חשוך וצר. אירועים קטנים הדהדו בו כגדולים. וככל שהוסיפה להתכנס ולהתכווץ בתוכו, בתוכה, כך גם היה קשה יותר לצאת החוצה. לשם כך הייתה זקוקה לסיוע.

רשמתי את האבחנות במורד הדף:

חרדה ודיכאון

סומאטיזציה

חשד להפרעת דחק פוסט טראומטית

 

הסיוע שהצעתי ללהב היה בנוי משני מרכיבים: מרכיב של תרופה ומרכיב של שיחות.

יעילות השניים, כך הוכח, גדולה מזו של כל אחד מהם בנפרד.

להב לא האמינה שתרופה לדיכאון וחרדה תרפא את כאבי הבטן ואת החולשה שלה, אבל הייתה מוכנה לנסות. לטיפול פסיכולוגי, כצפוי, הביעה התנגדות. רוב הקשישים לא מאמינים בטיפול פסיכולוגי. בשנים שבהן עוצבה אישיותם, הפסיכולוגיה הייתה עדיין בחיתוליה, זמינה רק לשכבת אוכלוסייה דקה ורמת ייחוס. חשיפת מצוקות הנפש נתפסה כביטוי של חולשה בקרב רוב הציבור, קל וחומר בקרב קבוצת לוחמים צעירים, כל יכולים. אם ניחתת מכה, יש לספוג ולהמשיך, יש לחרוק שיניים ולחתור קדימה. הבריטים קוראים לזה stiff upper lip, האמריקאים אומרים grin and bear it, הצרפתים מחזיקים פאסון. בפלמ"ח, חפרו את הקברים למפרע, עוד לפני היציאה לקרב.

והיה גם מכשול נוסף: אשמת הקשישים האוניברסאלית. תחושת האשמה על זה, שלא די בכך שאיני מועיל יותר לאיש, עכשיו גם הפכתי למעמסה. איזו זכות יש לי להתלונן על מצוקת נפש?

מבלי להודות בבעיה, קשה להתחיל לטפל בה ובמקרה של להב היה צריך להתגבר גם על מכשול הפאסון וגם על אשמת הקשישים.

הצעתי שנתחיל עם תרופה. בחרתי כדור ממשפחת מגבירי רמת הסרוטונין, עם יעילות גם נגד חרדה וגם נגד דיכאון. במידה שתתרצה בהמשך, אמרתי, יש לי מישהו טוב להציע לה. פסיכולוג בעל שם שבמקרה גם גר לא רחוק ממנה.

ביקשתי עדכון בעוד עשרה ימים. צבי לווה אותי לאוטו. בדרך אמר ששיחה כמו זו שנערכה עכשיו, מעולם, אבל מעולם, לא נערכה לפני כן. הרגשתי עם זה די טוב. אולי באמת אוכל לעזור לה.

Cool.

 

הביקור השני היה אצל קשיש בקבוץ אחר, על המצוק, ממש לפני הירידה לעמק. גם האיש הזה הקים את הקיבוץ עם חברי הגדוד שלו אחרי המלחמה. הוא סבל מאי ספיקת לב, אבל אהב הרבה מלח באוכל וסירב באופן עקבי להפחית את הכמויות, מה שהוביל לאשפוזים חוזרים בבית החולים בצפת, שם כבר הכירו אותו היטב. הקיבוץ שלו הופרט לפני שנים ולמעשה כבר לא היה קיבוץ בכלל אלא יישוב קהילתי.

מבחינתו, זה היה בסדר.

"פעם, הייתה פה גבעה צחיחה ועירומה," אמר. "עכשיו יש כאן יישוב. מה זה חשוב אם קוראים לזה קיבוץ, או מושב או יישוב קהילתי? אנשים חיים פה כבר שלושה דורות. זה משהו, לא?"

ניסיתי להסביר לו שוב את עניין המלח, הגברתי את מינון התרופה המשתנת ועליתי חזרה על כביש הצפון, בדרך הביתה.

הכחול- ירוק- אפור שוב שטף מבחוץ והעשן הסמיך מעוד אחת מהמגולגלות של הבת שלי, מילא את תא הנהג וסחרר את המוח. עברתי את הפִּילבּוֹקס ואחר כך את האקליפטוס. הכביש ליד הקיבוץ של אמירה להב עולה ויורד פעמיים בשני גלים גדולים ועמוקים ואם אתה נוסע מספיק מהר, אתה יכול לחוות רגע של חוסר כבידה. זה קורה, אם אתה מגיע לשיא העלייה במהירות מספקת ולא מאט. תחושה קצת מפחידה וקצת מסעירה, כמו המראה.

כן, חשבתי, זה בהחלט משהו.

משהו גדול.

אחר כך לפתתי את ההגה בשתי הידיים ולחצתי את דוושת הגז למטה,

עד לרצפה.

רלי רבינוביץ

רופא משפחה וגריאטר החי ועובד בגליל. 

עוד על הספר

  • הוצאה: ePublish
  • תאריך הוצאה: 2016
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 260 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 20 דק'
פיצוי הולם רלי רבינוביץ

משהו גדול
 

הכביש ליד הקיבוץ של אמירה להב עולה ויורד פעמיים בשני גלים גדולים ועמוקים ואם אתה נוסע מספיק מהר, אתה יכול לחוות רגע של חוסר כבידה. זה קורה כשאתה עובר את שיא העלייה ומתחיל לצלול לתוך השוקת הבאה. התחושה מרגשת וקצת מפחידה, כמו ברכבת הרים. הורדתי את הרגל מהדוושה ועברתי את שני הגלים לאט. אחר כך נסעתי עוד כברת דרך ועצרתי בצד, מתחת לאקליפטוס. החורף היה יבש וקר והעלים של העץ הגבוה רשרשו מעל המכונית כמו נייר זכוכית. שלושה עננים סתורים חצו במהירות את השמיים, כמחפשים מחסה. מעבר לאספלט, ניצב על משמרתו פִּילבּוֹקס, אחד מסדרה שהבריטים בנו לאורך כביש הצפון אחרי המרד הערבי של שנות השלושים. הצורה הגלילית של המבנה אכן הזכירה קופסת גלולותpill) box), אך חרכי הירי בראשו הבהירו, שהכדורים היחידים שנועד להפיק היו דווקא מסוג קליע.

מיקום בתא שטח חשוף לזיהוי מוקדם של איומים, גדרות תיל בהיקף, קירות עבים מבטון, כניסה יחידה דרך דלת פלדה וזווית ירי של שלוש מאות ושישים מעלות. עמדת הגנה טובה. טובה מאוד. כמעט בלתי אפשרי לפרוץ פנימה. מצד שני, בתנאים עוינים, קשה מאוד גם לפרוץ החוצה. במיוחד בלי סיוע.

הרמתי את צווארון המעיל, הידקתי את כובע הגרב מעל האוזניים ופתחתי את חלונות הרכב. אחר כך פתחתי את השקית שלה והתבוננתי באביזרים שבפנים.

חשתי אשמה קלה על ששאלתי אותם בלי רשות, אבל כשראיתי אותם מונחים כך בגלוי על הכוננית בקצה המסדרון והגחמה עלתה בי, היא כבר הייתה על ההסעה לבית הספר. אספיק לחזור הביתה לפניה, חשבתי, ואשיב את הכול למקום.

ראיתי את השקית לראשונה שבוע קודם לכן, כשעזרתי לה להתקין את המדף החדש. היה זה השלב האחרון בשינוי שהתחיל עוד בקיץ, ובעת שקדחתי את רגלי המדף לתוך הקיר היה לי די זמן להתבונן סביב. כן, השינוי בחדרה היה ניכר. לוח השעם עם הברכות הוסר. שני הדובונים המרופטים ושכיות החמדה נעלמו ממקומם הקבוע שעל השידה. הקירות, הצבעוניים לשעבר, עטו עכשיו לבן אחיד. על שלושה מהם קבעה תמונות שצילמה. הצילומים הודבקו על לוחות קאפה שנחתכו לצורות גיאומטריות ותפסו שטחי קיר קטנים. הסידור היה מוקפד, כמו בתערוכה. כן, משהו התגבש והתעצב בה בקיץ האחרון. משהו התחדד, נכנס לפוקוס. מבטי נדד אל ארון הבגדים. גם הוא היה מאוורר וכמעט ריק. זה כמובן לא היה בגלל הקו המינימליסטי החדש אלא בגלל שרוב המלתחה שלה, כפי שקרה לא פעם, הייתה על הרצפה. כשהייתה יוצאת, אסופה ומסוגננת, לא היה רמז לקרב שניטש בינה לבין הארון על בחירת הלבוש המתאים. רק ערימה נוטה ליפול של גוויות בגדים באמצע החדר העידה על מאבק שהתרחש סביב ההצטיידות הנאותה אל מול היום ואתגריו. כמו הבגדים, גם האביזרים בשקית עזרו לה לטפח את התדמית הבוגרת, המתוחכמת.

לא, לא הייתי מודאג. להפך, שמחתי. שמחתי שהילדה הקטנה שלי מתבגרת, בוחרת, מתעצבת, מחפשת דרך לפרוץ החוצה אל העולם. היא התאוותה למשהו מרגש, למשהו גדול, וחשבתי שהיא בהחלט מוכנה לכך. בת שבע עשרה, אבל מוכנה. נכון, היא הייתה זקוקה לכמה כלי נשק, לכמה אביזרים. זה היה בסדר.

ובכל זאת, כשהסתכלתי לתוך השקית, עדיין התקשיתי לדמיין אותה מעשנת.

משאית עם תוצרת חקלאית חלפה ביעף לכיוון מזרח וגל הדף קטן טלטל את המגאן ואחר כך התפוגג. הטבק היה מסוג cool choice וכשגלגלתי את הסיגריה, הרחשוש של הנייר התמזג עם הרשרוש של האקליפטוס מעל המכונית. חמש עשרה שנים חלפו מהפעם האחרונה, והניסיון הראשון לא עלה יפה. בניסיון השני, התוצאה הייתה טובה יותר. תמרת העשן הראשונה השתהתה מעט בחלל המכונית ואז נשאבה החוצה ונישאה ברוח אל מעבר לכביש הדומם ומשם אל הגבעות הצחיחות שמעבר לגבול. הסחרחורת המוכרת באה מהר והשענתי את הראש לאחור על המשענת. חרכי הירי של הפילבוקס הביטו בי בעיניים מצומצמות. חריצים רוחביים, גבוהים מספיק רק לקנה וכוונת. עצמתי עין אחת וכיוונתי את קצה הסיגריה אל אחד מהם. הסיכוי להחדיר דרכו כדור היה קלוש, במיוחד בתנאי קרב. אבל אם הצלחת בכל זאת, כנגד כל הסיכויים, להשחיל לתוך המבנה העגול והסגור הזה כדור אחד קטן...

עצמתי את העיניים וחשבתי על אמירה ועל בעלה ועל הביקור שהסתיים לפני שעה קלה בביתם שבקיבוץ.

כדור אחד קטן הוציא את אמירה להב מהמשחק ואולי גם הציל את חייה. הצלקת שהותיר מסלול הקליע מהמרפק ועד לכף היד דהתה אמנם עם השנים אבל נותרה ברורה, מכוערת. לו הייתה נפצעת היום, מנתח פלסטי ודאי היה נקרא לטשטש את הנזק האסתטי. אבל בשנה הגורלית ההיא, כשהשורות הידלדלו מידי יום, היא הייתה בת מזל להיוותר בחיים. לקראת סוף הבדיקה, רמזה שזו הקטנה שבצלקותיה.

הסיגריה הייתה חזקה וכל שאיפה חרכה את הקנה בדרך לריאות וטיפסה הישר למוח. איך הקטנה שלי מסוגלת לעשן את המגולגלות חסרות הפילטר האלה? ואיך זה שהצעירים האלה מצליחים שוב ושוב לתעתע ולהיות גם גדולים יותר וגם קטנים יותר ממה שההורים שלהם חושבים?

כשלהב טלפנה לבקש את הביקור, היא התלוננה על כאבי בטן וחולשה. הזיקנה קפצה עלי, אמרה. רשימת הבעיות, שהועברה יום לאחר מכן ממרפאת הקיבוץ, הייתה קצרה. יתר לחץ דם וכולסטרול גבולי, שניהם מאוזנים יפה עם תרופות במינונים לא גבוהים. הפציעה ביד הייתה רשומה תחת בעיות עבר.

כאבי בטן וחולשה...

הגישה הרפואית להגעה לאבחנה, עוברת באופן מסודר דרך שלושה שלבים: אנמנזה (שיחה ותשאול), בדיקה גופנית ובדיקות עזר. אחרי שהרופא עובר את שלשת השלבים, כלומר אחרי שמונחת לפניו תשתית עובדתית ראויה, או אז רשאי הוא להעלות בעיני רוחו את רשימת האבחנות האפשריות. לרשימה זו קוראים "האבחנה המבדלת" ובאנגלית: Differential Diagnosis או בקיצור D.D.. רופאים אוהבים את המונח הזה: D.D. . הוא אחד הקודים היותר מוצלחים של הגילדה. Cool.

מתודה רפואית רבת שנים, אם כן. הגיונית, מוקפדת ומסודרת:

 

אנמנזה => בדיקה גופנית => בדיקות עזר => D..D

 

טוב, במציאות זה לא עובד ככה.

זה נגד הטבע האנושי, או יותר נכון, נגד טבעה של מכונת ההשערות חסרת

המנוחה שנקראת המוח האנושי. אתה פשוט לא יכול לצוות על המכונה הזאת לשבת בשקט עד שתואיל להשלים את מלאכת איסוף הראיות. המוח מתחיל לזרוק השערות מוקדם מאוד ורשימת ה D.D. נפתחת כבר בשלב שיחת הטלפון. היא עוברת תוספות וגריעות לאורך שלשת השלבים המסורתיים עד שהיא מתייצבת, לפחות זמנית, בסופם. החוכמה היא, לא לנעול אותה מוקדם מידי.

אז במציאות מה שקורה הוא


 

כל פריט מידע חדש, עשוי להוסיף או לגרוע מרשימת האבחנות המשוערות.

ה D.D. המעודכן משפיע בתורו על דגשים בתשאול, בבדיקה הגופנית ובבדיקות העזר.

אישה בת 83 עם חודש של כאבי בטן וחולשה...

כשסגרתי את הטלפון הובילו את מצעד ה D.D. של אמירה להב האבחנות הבאות: גידול, כיב קיבה, זיהום טפילי ובעיה באספקת הדם למעי. אלה נבעו מתלונתה ומגילה. רשימה התחלתית, בסיס ראשוני, ארעי, עליו יבואו שינויים בהמשך.

בדרך אליה, לא הקדשתי לכך עוד מחשבה. הכחול-אפור-ירוק של כביש הצפון שטף אותי מבחוץ ומבפנים. שלטי המושבים והקיבוצים הגיחו מאחורי עיקולי הכביש וחלפו ביעף משני צדי הרכב. מטעים מסורקים התחלפו בגבעות טרשיות וחוזר חלילה. יום של נסיעה על הגבול. הרגשה של חופש, של סְפָר, של היסטוריה. של משהו גדול.

הקיבוץ של להב היה מוקף בשדות וכרמים והשער היה פתוח. נסעתי לאורך גדר המערכת וחניתי ליד הבית. מצאתי אותה בחצר, רכונה מעל ערוגת פרחים. בת שמונים ושלוש עכשיו, אישה דקיקה, עדינה ונאה. היא הזדקפה בביישנות-מה ובירכה אותי לשלום ואחר כך הסירה את כפפות העבודה והובילה אותי לתוך הבית. הליכתה הייתה טובה ובעודי צועד אחריה, התרוקנה רשימת ה D.D. מאבחנות כמו בלון שיוצא ממנו האוויר. האישה הזאת בריאה, חשבתי. אישה חולה וחלושה לא מטפלת כך בערוגת פרחים, לא מזדקפת בקלות כזאת ולא סבה על עקביה והולכת בצעד קל ויציב. כן, במבחן ערוגת הגינה שמרכיביו: עבודה ברכינה, קימה מכריעה, סיבוב של מאה שמונים מעלות וצעידה בקו ישר, צברה אמירה להב את מלוא הנקודות. הוספתי בונוס על ביצוע ברוח צפונית קרה.

אז מה קורה פה? הרי בכל זאת הזמינה רופא. דחקתי את האבחנות חזרה לתוך בלון ה D.D. מן הראוי להיות יסודי, הזכרתי לעצמי, ולא להסתמך על תחושות בלבד.

באפלולית היחסית של פנים הבית, מוגנים מהרוח הצובטת, פניה של להב נראו חיוורים יותר והדגישו עיניים גדולות ושחורות. עיניים גדולות, שחורות ועצובות. הבעל, צבי, הציג את עצמו בקצרה, התיישב אתנו בפינת האוכל ואחר כך מילא פיו מים. מדי פעם במהלך השיחה, הגנבתי אליו מבט, לקבל איזו שהיא תגובה, איזשהו משוב. כלום. לאיש היו פני פוקר. היא הציעה כוס קפה ובעת שהכינה את המשקה, סידרתי את המשרד הקטן שלי על שולחן האוכל שלהם ובחנתי את הסביבה. היה ברור שהבית עבר שיפוץ, כמו הרבה מבתי הוותיקים בקיבוצים שיכלו להרשות זאת לעצמם. כמו שגם הקיבוץ הזה יכול היה בעזרת המפעל המצליח שלו. אישית, העדפתי את החדרים המקוריים, הצנועים יותר, עם הכורסאות והספריות הגנריות, המטבחונים הזערוריים, שולחנות הפורמייקה והבלטות הרבועות והאפורות. הם תמיד נסכו בי תחושת שקט ובטחון. מצד שני, לחיות בבית צר ומתבלה במשך שנים על גבי שנים, כשמסביב חגיגה של עיצוב ומודרנה...

הגיליון של אמירה להב התייצב על מסך המחשב. עדיין לא ידעתי מה יש לה אבל בדבר אחד כבר יכולתי לחוש. האווירה בבית הייתה כבדה. היה שקט מידי. כמעט מעיק. לא נעשה ניסיון לשבור את הקרח בשאלות החימום הרגילות :איך הייתה הנסיעה? מאיפה אתה בעצם מגיע? מצאת ממש בקלות! היית פה כבר פעם?

בתשובה לשאלותיי סיפרה להב שנולדה בפתח תקווה באלף תשע מאות שלושים ושהייתה בין מקימי הקיבוץ אחרי מלחמת השחרור. שלשת ילדיהם התפזרו ברחבי הארץ אבל הקשר איתם היה טוב. היו נכדים. היו גם נינים. בשנים הראשונות עבדה בענפי הלול והרפת. אחר כך נשלחה ללמוד בסמינר ועבדה רוב השנים כמורה. דיבורה היה שקט, כמעט נמלץ ומעט דידקטי.

הודיתי לה על הקפה והצבעתי בשאלה לעבר המרפק שלה, מגיע עם האצבע כמעט עד לצלקת אבל לא נוגע.

"זה מכדור," אמרה.

"כדור?"

"כן," הישירה מבט. "הכוונה לקליע. ממלחמת השחרור. הייתי בפלמ"ח."

העפתי שוב מבט בשנת הלידה.

"מלחמת השחרור...היית בת שמונה עשרה," ציינתי. "זה אומר שהתגייסת לפלמ"ח... מתי? שנה לפני כן? שנתיים?"

"אמת. גויסתי בגיל שבע עשרה, ביחד עם הגרעין. היינו הכשרה מגויסת," הוסיפה.

חשבתי על בת השבע עשרה שלי. אספר לה הערב על אמירה להב.

"בת שבע עשרה..." חזרתי אחריה, "ולא חששת לעזוב את הבית בגיל כה צעיר?"

"אם חששתי?" שאלה, כחוככת בדעתה לראשונה בסוגיה. "לא. לא חששנו אז מדבר," אמרה בעצב קל, "היינו כולנו ביחד עוד מבית הספר היסודי והדרך הייתה ידועה מראש."

"וההורים?"

העיניים הכהות התעכבו לרגע על פני, בתהייה.

"שאלתך אם ההורים התנגדו?"

הנהנתי בראשי.

"אמי אמנם חששה אבל אבי טען אז, שאין זו זכותו להתנגד שכן הוא עצמו היה פעיל בהגנה."

תווי פניה היו רחבים ועדינים כאחד. ניסיתי לדמיין אותה אז, בת שבע עשרה, עוזבת את הבית להכשרה, לפלמ"ח. לרגע יכולתי לראות פנים אחרים. פנים מלאים, עזים, צוחקים. פנים אפרסקיים ושזופים, מתפקעים מחיוניות. נערה בעיצומו של משהו מרגש, משהו גדול. נערה בשנה כבירת אירועים וציפייה. השנה שלפני המלחמה.

"ואיפה נפצעת?" שאלתי.

"זה קרה בלוד," ענתה בשקט.

"במבצע דני?"

זיק קל של הפתעה ניצת בעיניה.

האמת היא שידיעותיי על הפלמ"ח חדשות יחסית וחלקיות. הסקרנות ללמוד על הארגון והתקופה צמחה מפלמחניקים כמוה, שמהם ראיתי יותר ויותר בשנים האחרונות, בעיקר בביקוריי בקיבוצי הצפון. על מבצע דני למדתי מקשיש אחר שאותו עמדתי לבקר בהמשך היום, במורד הדרך.

המבצע, שנקרא תחילה לרלר (על שם יעדיו: לוד, רמלה, לטרון ורמאללה) קיבל מאוחר יותר את שמו של מפקד מחלקת הל"ה, דני מס. זה היה אחרי ההפוגה הראשונה במלחמה ועל הגדוד של להב, הוטל לכבוש את העיר. שלוש פלוגות הגדוד מצאו עצמן בעיר גדולה יחסית שהיו בה עדיין ערבים חמושים. זכרתי שהיו לכוח פצועים והרוגים. האם נפצעה בקרב עצמו? משהו בדרך שבה דיברה על המבצע התרה בי לא להעמיק ולחקור.

ילדות בפתח תקווה של שנות השלושים, תנועת נוער, הכשרה מגויסת, פלמ"ח, מלחמה, פציעה, הקמה של קיבוץ על גבול הצפון. וכל זה בעשרים

שנות חייה הראשונות. ומה קרה בשישים ושלוש השנים שחלפו מאז?

שוחחנו על כאבי הבטן שלה.

הם היו מהסוג המפוזר, הלא ממוקד. לא הייתה ירידה במשקל, לא בחילה, לא שינויים ביציאות. החולשה גם היא הייתה אמורפית ולא ברורה.

ה D.D. של להב התרוקן בשנית.

ביקשתי לבדוק אותה והלכתי אחריה לחדר השינה.

בספרה הנהדר, מדריך לבדיקה הגופנית ולקיחת אנמנזה, בפרק על בדיקת הבטן, מורה ברברה בייטס ביסודיות האופיינית לה:

וודא שהמטופל שוכב בנינוחות על גבו וגש אליו באופן מתון, מצידו הימני, תוך הימנעות מתנועות חדות.

הגישה המתונה נועדה לשמור על המטופל רגוע. דריכות עלולה להוביל לכיווץ הגנתי של שרירי הבטן, מצב שמקשה על הבדיקה.

בייטס ממשיכה: הקפד על הסדר הבא- התבוננות, האזנה, ניקוש, מישוש.

התבוננתי.

הבטן של להב הייתה שטוחה וסימטרית, ללא בליטות וללא עיוותים. ללא הולם עורקי, ללא גלים פריסטלטיים. הטבור היה שקוע, תקין. חיממתי את הסטטוסקופ על החולצה ורכנתי מעליה.

האזנתי.

הניע של המעיים היה תקין. לא נקלטו אוושות מעל עורקי הכליה או מעל לאבי העורקים, עדות אפשרית להיצרויות בכלי דם אלה.

מתח את האצבע השלישית של ידך השמאלית ולחץ את האצבע על דופן הבטן. בתנועה, מהירה, חדה ועם זאת נינוחה, הכה באצבע האמצעית של יד ימין על פרק האצבע שצמוד לדופן הבטן. הסג את האצבע הנוקשת במהירות, בכדי לא לעמעם את גלי הקול החוזרים.

נקשתי.

רוב הבטן החזירה צליל הדי ואילו הטחול והכבד החזירו צליל עמום, כצפוי מאיברים לא חלולים.

בבואך למשש את הבטן, שמור על כף יד ואמה מאוזנים, כשאצבעותיך צמודות וישרות. משש את הבטן בתנועות מתונות וגליות. הרם את כף ידך קלות במעבר מאזור לאזור.

מיששתי.

הבטן של להב הייתה רכה. לא הופקה רגישות. לא נמושו גושים.

ה D.D. שלה נותר מכווץ.

בייטס מוסיפה ומדגישה ש: מקורו של כאב בטן לא חייב להיות בבטן עצמה. הוא עשוי להיות מוקרן מאזור אחר. מקורו של כאב מוקרן כזה (referred pain) יכול להיות, למשל, פריצת דיסק בעמוד השדרה שלוחצת על עצב המספק תחושה לדופן הבטן, או חסימה של עורק המספק חמצן לחלקו התחתון של הלב, או תהליך בבסיס הריאה. במקרים לא שכיחים, אפילו מיגרנה יכולה להתבטא בכאב בטן.

רשימת הD.D. של להב תפחה לרגע שוב, ותוך כדי הבדיקה מיקדתי את השאלות לכוון הלב, הריאות והגב. הסיבולת שלה הייתה טובה וגם בחודש האחרון, כשנדרשה לבצע מאמץ גופני, לא הבחינה בכאב או קוצר נשימה. הגב די בסדר, אמרה ואחרי שראיתי אותה רוכנת ומזדקפת מעל ערוגת הפרחים, יכולתי להסכים.

רשימת ה D.D. חזרה והתרוקנה.

במהלך כל הבדיקה, הטה ראשך קלות לשמאל, על מנת שתוכל לעקוב אחרי ארשת פניו של המטופל. שים לה להבעותיו. היה ערני לעווית החולפת, לסימני דריכות או דאגה.

הבעתה של להב הייתה פסיבית, מופנמת, עצורה.

חזרנו לפינת האוכל ועברתי שוב על המסמכים. הרופא שלה עשה עבודה יסודית. בדיקות הדם היו תקינות. תפקודי הכבד והכליה היו תקינים וכך גם ריכוזי המלחים ורמות ההורמונים. אולטרה סאונד של הבטן וקולונסוקפיה לא הניבו ממצא.

האבחנות ברשימת הD.D. התפוגגו. היו כלא היו.

"הבדיקה הגופנית שלך טובה," אמרתי ללהב, "וכך גם הבירור שעברת. לא נראה שקיימת בעיה גופנית רצינית."

להב לא שאבה עידוד מהדברים.

"הבדיקות אולי טובות," אמרה, "אבל אני לא בסדר."

הבטתי בפניה המכונסות.

"כן, אני רואה," אמרתי.

דימיתי לחוש תנועה קלה משמאל, מכיוונו של בעלה, אבל כשהעפתי מבט נתקלתי שוב באותם פנים נטולות הבעה.

כאב בטן שמקורו אינו בבטן, שאינו מוקרן מהריאות או מהגב או מהלב.

לא לחינם שמור לספרה של ברברה בייטס מקום של כבוד על מדף הספרים שלי גם עשרים שנה אחרי שרכשתי אותו. הוא צופן בתוכו את רזי ההתבוננות, השיחה והמגע שהם לב ליבו של המקצוע. בסיס ידע אמין, עקבי, לא משתנה, כמעט נצחי. כמעט מושלם.

אבל על מקור אחד של כאב בטן מוקרן, בייטס לא מדברת.

אפשר לסלוח לה, כי מיקומו של האיבר שממנו מוקרן הכאב המסוים הזה שנוי במחלוקת. לא זו בלבד, אלא שיש לו גם מספר שמות. יש שקוראים לו הלב ויש שקוראים לו הראש. כנוי מקובל אחר ופחות מחייב אנטומית, הוא הנפש.

גם לכאבי נפש יש רשימת D.D..

חודש של כאבי בטן וחולשה...

את השאלה הבאה היה צריך לנסח בצורה הנכונה: לא בצורת "האם?", אלא בצורת "מה?"

דחקתי את כיסאי לאחור על מנת להכניס את שניהם לשדה הראייה. החריקה של רגלי הכסא על הרצפה סייעה למקד את תשומת ליבם.

"מה קרה לפני חודש?" שאלתי.

לקח להם זמן להיזכר והיה זה דווקא צבי ששבר את השתיקה.

"טוב, הייתה הנפילה שלי," הציע. "זה קרה לפני קצת למעלה מחודש."

טון דיבורו של מי ששתק עד כה כדג, היה ברור להפתיע.

היא הביטה בו בספקנות.

"נכון," אישרה. "אבל התאוששת מזה יפה."

"כן, אבל בהתחלה פחדנו ששברתי את הגב," הזכיר לה במתינות. "עברו שבועיים עד שחזרתי ללכת."

הבטתי בו.

"ואתה בסדר עכשיו?"

"הו, כן. נותר איזה מחוש קטן, אבל שום דבר שמתקרב למה שעלול היה לקרות."

להב עקבה בדריכות אחרי דברי בעלה.

"מה עלול היה לקרות?" פניתי אליה בשאלה.

"טוב, נו... חששנו מהגרוע מכל."

הגרוע מכל.

המתנתי מעט, על מנת לתת לביטוי את הבמה לה היה ראוי.

אחר כך שאלתי כמנסה לרדת לסוף דעתה, "שבר בגב... זה הגרוע מכל?" ניכר היה שהשאלה הפליאה אותה וכשניסתה לנסח תשובה נתקלה בקשיים.

"ודאי שזה גרוע. טוב... אולי לא הגרוע מכל. אבל הלא קיימת סכנת שיתוק, נכות. היה חשש שלא יחזור למה שהיה."

צבי התערב.

"אבל אמרתי לך שאת מגזימה, שזאת רק מכה יבשה, ששום דבר לא נרדם ושהכול פועל. אמרתי לך שאת לוקחת את זה קשה מידי."

אמירה להב נותרה ספקנית.

"תביט דוקטור, אני חושבת שאני מבינה לאן אתה חותר. אינני מכחישה שהנפילה של צבי הטרידה אותי, אולי אפילו יותר מאשר אותו, אבל האם אתה באמת סבור שזה קשור למצב שלי?"

המקום הראשון ברשימת הD.D. של מצוקות הנפש שמור לחרדה. המקום השני שמור לדיכאון. את השלישי חולקים שניהם במשותף. במבוגרים, בשונה מאשר בצעירים, מצוקות הנפש מוחצנות פחות. זה לא אומר שאינן מבוטאות אלא, שאופני הביטוי שונים. קיימת נטייה גדולה יותר במבוגרים לתיעול של מצוקה נפשית לתסמינים גופניים. בעגה המקצועית התופעה נקראת - סומאטיזציה (גוף (soma-. אמרתי ללהב, שיתכן שתסמיניה הם למעשה סומאטיזציה של חרדה ודיכאון.

"אתה מתכוון לכאבי הבטן ולחולשה שלי?"

"זה מאוד שכיח. למעשה, מבין התלונות הגופניות שמתבררות בסופו של דבר כביטוי למצוקה נפשית- חולשה נמצאת במקום הראשון ומחושי גוף שונים, בעיקר כאבי ראש ובטן במקום השני."

להב נאבקה עם הרעיון.

"ואתה חושב שכל זה בגלל הנפילה של צביקה?"

"אני חושב שיותר נכון לומר שלא בגלל הנפילה עצמה, אלא בגלל איך שפירשת אותה."

"ואתה רואה את זה הרבה?" שאלה ישירות. "זקנים כמוני, שנכנסים לדיכאון מדבר כה פעוט?"

השאלה הייתה במקום. האם לא הייתה זו הגזמה, לייחס לחבלת הגב של בעלה השפעה כה מרחיקת לכת? אישה כמו להב, עם רקורד של פלמ"ח, חלוציות וחיים בתפקוד מלא, הייתה צריכה לצלוח את האירוע, משל היה מהמורה קטנה בדרך, התרחשות שמתמודדים איתה וממשיכים הלאה, בלי לצאת מפרופורציות. משהו קטן, שלא היה אמור לפרוץ אפילו את המעטפת החיצונית של מתחם הפִּילבּוֹקס הפרטי שלה.

אלא אם כן...

אלא אם כן אותו קו ההגנה ראשון כבר נפרץ בעבר ואיבד מיעילותו. אלא אם כן, כל איום נתפס עכשיו כקרוב יותר, כמשהו גדול שמתרגש ומאיים על קירות הפילבוקס עצמו.

"אני חושב שפחדת לאבד את בעלך," אמרתי לה.

היא לא הגיבה.

המשכתי.

"ואולי איבדת מישהו יקר בעבר?"

שוב היה זה צבי שלקח את המושכות.

"יותר ממישהו אחד לצערנו," אמר. "אמירה עברה בחיים כמה אירועים קשים."

נגעתי קלות במרפקה המצולק.

"זה אחד מהם?"

להב הביטה בצלקת בחוסר עניין.

"זה? זה שום דבר. אין לזה משמעות. קליע תועה שתפס אותי מחוץ למשוריין."

"ואחר כך?" שאל בעלה בתוכחה. "ומה שקרה אחר כך, גם זה היה שום דבר? גם יורם היה שום דבר?"

"יורם?" שאלתי.

"יורם היה האהוב שלה," אמר צבי. "הם היו זוג עוד בהכשרה. שם הכרתי אותם. היינו חברים, שלושתנו. הוא נהרג בלוד, בהיתקלות עם הלגיון."

להב הביטה בבעלה ושתקה ואני הבטתי בשניהם.

פלמחניקים. יצורים מיתולוגיים. גיבורים. מי שהספיקו עד גיל עשרים לעשות דברים גדולים, דברים שאחרים לא מספיקים בחיים שלמים.

היה קל מאוד לשכוח.

היה קל מאוד לשכוח, שהם לא היו הרבה יותר מילדים, כשמצאו את עצמם בגיהינום של המלחמה. מלחמה שרבים מהם לא חזרו ממנה. קל היה לשכוח, שלמרות התקופה שבה גדלו, הילדות שלהם לא הייתה הרבה יותר קשוחה או פחות מוגנת מזו של הנוער היום, מזו של בתי בת השבע העשרה. בבוקר, הם הלכו לבית הספר. בערב, הלכו לפעולות של התנועה. האימהות שלהם דאגו שיאכלו משהו בין לבין, שיהיו לבושים כהלכה. משם - להכשרה המגויסת. חוויה מסעירה: שבועיים עבודה בקיבוצים, שבועיים אימונים וחוזר חלילה.

נכון. אמרו להם.

אמרו להם שאחרי שתוכרז המדינה - יהיה קשה. אבל אף אחד לא ממש הבין עד כמה, ובוודאי לא הנערים והנערות, שמצאו עצמם אחר כך בסיוט מתמשך של כתישה ואובדן. ללהב היה אהוב בן גילה, אהבה ראשונה. אהבה חובקת כל. רגע אחד הם היו ביחד, נצחיים, וברגע הבא כדור של הלגיון לקח אותו. טראומה שאין דרך לחסן מפניה שום בת שמונה עשרה. פריצה אכזרית ובלתי הפיכה של מרחב ההגנה. חדירה אלימה עד לליבה ממש.

לא היה זמן להתאבל. מסביב נפלו חברים וחברות וצו השעה היה להמשיך לתפקד. גם לו היו מודעים אז לחשיבות הטיפול המוקדם בטראומה, ספק אם היו זמן או אמצעים לעשות משהו בפועל.

אחרי המלחמה, הקימה ביחד עם חבריה את הקיבוץ ובתוכו הקימה את משפחתה שלה. חיים אינטנסיביים. מי שצפה בה מבחוץ לא ידע על קו ההגנה הפרוץ בתוכה. ספק אם ידעה עליו בעצמה.

עד הפעם הבאה.

"אמרת אירועים קשים, לשון רבים?" שאלתי את צבי.

הוא סיפר אז על בני המשק שנפלו במלחמות, בנים של חברים ושל קרובי משפחה. אחר כך על מות החתן בתאונה לפני עשור. מוות שרירותי, לא צפוי, שזרע הרס במשפחה. אחר כך סיפר על מחלת הנכד.

"אכן אירועים קשים," אמרתי. "קשים מאוד."

"כן." הודתה להב בשקט.

אובדן אחר אובדן. תקיפה אחר תקיפה. פריצה ופריצה חוזרת.

בפסיכולוגיה של הטראומה קוראים לזה עירור (sensitization). הטראומה הראשונה, הקשה, גורמת לנפש למצב של ערנות יתר, כוננות יתר שהיא לרוב מוסווית. כל טראומה נוספת תביא אחר כך לתגובה מהירה ואינטנסיבית יותר. עם הזמן גם אירועים קטנים יחסית יובילו לתגובה נפשית לא מידתית.

לחרדה, לדיכאון, לירידה בתפקוד.

לכאבי בטן.

צבי קיבל את ההסבר. אשתו נותרה ספקנית.

"אבל תמיד הצלחתי לאסוף את עצמי ולהמשיך הלאה. בעבודה, בדאגה למשפחה... בחיים," היא אמרה.

הצעתי לה לבחון את הרעיון שדווקא שגרת היום יום והחובות שלה בעבר, הם אלה שמנעו ממנה לשקוע. כוחם של אלה כמניעים חיצוניים ומסיחי דעת, הוא גדול. כך גם כוחם של החברים לעבודה, שבימים רגילים זוכים לקטרוגים לרוב. לא כך המצב אצל הפנסיונר נטול החובות, שפעילותו וחיוניותו נשענות על הינע פנימי בלבד.

הייתה זאת עדות לעוצמתה של הפלמחניקית הקשישה, שהצליחה להחזיק מעמד ולהמשיך לתפקד עם הכאב והאבדן לאורך שנים רבות.

כפי שראיתי זאת, מתחם ההגנה החיצוני והראשון של להב נפרץ בתש"ח. לאחר מכן נפרצו בזו אחר זו, בטראומות של חייה, גדרות התיל. הפִּילבּוֹקס שלה היה חשוף עכשיו ופנימו היה חשוך וצר. אירועים קטנים הדהדו בו כגדולים. וככל שהוסיפה להתכנס ולהתכווץ בתוכו, בתוכה, כך גם היה קשה יותר לצאת החוצה. לשם כך הייתה זקוקה לסיוע.

רשמתי את האבחנות במורד הדף:

חרדה ודיכאון

סומאטיזציה

חשד להפרעת דחק פוסט טראומטית

 

הסיוע שהצעתי ללהב היה בנוי משני מרכיבים: מרכיב של תרופה ומרכיב של שיחות.

יעילות השניים, כך הוכח, גדולה מזו של כל אחד מהם בנפרד.

להב לא האמינה שתרופה לדיכאון וחרדה תרפא את כאבי הבטן ואת החולשה שלה, אבל הייתה מוכנה לנסות. לטיפול פסיכולוגי, כצפוי, הביעה התנגדות. רוב הקשישים לא מאמינים בטיפול פסיכולוגי. בשנים שבהן עוצבה אישיותם, הפסיכולוגיה הייתה עדיין בחיתוליה, זמינה רק לשכבת אוכלוסייה דקה ורמת ייחוס. חשיפת מצוקות הנפש נתפסה כביטוי של חולשה בקרב רוב הציבור, קל וחומר בקרב קבוצת לוחמים צעירים, כל יכולים. אם ניחתת מכה, יש לספוג ולהמשיך, יש לחרוק שיניים ולחתור קדימה. הבריטים קוראים לזה stiff upper lip, האמריקאים אומרים grin and bear it, הצרפתים מחזיקים פאסון. בפלמ"ח, חפרו את הקברים למפרע, עוד לפני היציאה לקרב.

והיה גם מכשול נוסף: אשמת הקשישים האוניברסאלית. תחושת האשמה על זה, שלא די בכך שאיני מועיל יותר לאיש, עכשיו גם הפכתי למעמסה. איזו זכות יש לי להתלונן על מצוקת נפש?

מבלי להודות בבעיה, קשה להתחיל לטפל בה ובמקרה של להב היה צריך להתגבר גם על מכשול הפאסון וגם על אשמת הקשישים.

הצעתי שנתחיל עם תרופה. בחרתי כדור ממשפחת מגבירי רמת הסרוטונין, עם יעילות גם נגד חרדה וגם נגד דיכאון. במידה שתתרצה בהמשך, אמרתי, יש לי מישהו טוב להציע לה. פסיכולוג בעל שם שבמקרה גם גר לא רחוק ממנה.

ביקשתי עדכון בעוד עשרה ימים. צבי לווה אותי לאוטו. בדרך אמר ששיחה כמו זו שנערכה עכשיו, מעולם, אבל מעולם, לא נערכה לפני כן. הרגשתי עם זה די טוב. אולי באמת אוכל לעזור לה.

Cool.

 

הביקור השני היה אצל קשיש בקבוץ אחר, על המצוק, ממש לפני הירידה לעמק. גם האיש הזה הקים את הקיבוץ עם חברי הגדוד שלו אחרי המלחמה. הוא סבל מאי ספיקת לב, אבל אהב הרבה מלח באוכל וסירב באופן עקבי להפחית את הכמויות, מה שהוביל לאשפוזים חוזרים בבית החולים בצפת, שם כבר הכירו אותו היטב. הקיבוץ שלו הופרט לפני שנים ולמעשה כבר לא היה קיבוץ בכלל אלא יישוב קהילתי.

מבחינתו, זה היה בסדר.

"פעם, הייתה פה גבעה צחיחה ועירומה," אמר. "עכשיו יש כאן יישוב. מה זה חשוב אם קוראים לזה קיבוץ, או מושב או יישוב קהילתי? אנשים חיים פה כבר שלושה דורות. זה משהו, לא?"

ניסיתי להסביר לו שוב את עניין המלח, הגברתי את מינון התרופה המשתנת ועליתי חזרה על כביש הצפון, בדרך הביתה.

הכחול- ירוק- אפור שוב שטף מבחוץ והעשן הסמיך מעוד אחת מהמגולגלות של הבת שלי, מילא את תא הנהג וסחרר את המוח. עברתי את הפִּילבּוֹקס ואחר כך את האקליפטוס. הכביש ליד הקיבוץ של אמירה להב עולה ויורד פעמיים בשני גלים גדולים ועמוקים ואם אתה נוסע מספיק מהר, אתה יכול לחוות רגע של חוסר כבידה. זה קורה, אם אתה מגיע לשיא העלייה במהירות מספקת ולא מאט. תחושה קצת מפחידה וקצת מסעירה, כמו המראה.

כן, חשבתי, זה בהחלט משהו.

משהו גדול.

אחר כך לפתתי את ההגה בשתי הידיים ולחצתי את דוושת הגז למטה,

עד לרצפה.