מרפי
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מרפי
מכר
מאות
עותקים
מרפי
מכר
מאות
עותקים
3 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

סמואל בקט

סמואל ברקליי בקט (באנגלית: Samuel Barclay Beckett;‏ 13 באפריל 1906 - 22 בדצמבר 1989) היה מחזאי, סופר ומשורר אירי שכתב באנגלית ובצרפתית. חתן פרס נובל לספרות לשנת 1969.
יצירתו של בקט מוכרת כנוקשה ומינימליסטית, ומשקפת פסימיות עמוקה אודות טבע האדם והמצב האנושי. הסיפורת של בקט השתנתה עם השנים. בתחילה, כשהיה מושפע מג'יימס ג'ויס, נטו כתביו לכיוון זרם התודעה. ככל שעבר הזמן, הפכה אמנותו של בקט למינימליסטית יותר. ספריו נוטים לפסימיזם קיצוני, אולם פסימיזם זה משולב בהומור. בקט נחשב לאחד מגדולי מחזאי האבסורד, ויש הרואים בו אקזיסטנציאליסט.

תקציר

"השמש זרחה, בלית־ברירה, על האֵין־חדש. מֶרפי ישב מחוצה לה, כאילו הוא חופשי, במבוי סתום בווסט בְּרוֹמפטון". כך, באבחת משפט, מכניס אותנו בקט ללב העולם הגרוטסקי של הספר, פארודיה אקזיסטנציאליסטית שהיא אולי הרומאן הכי מצחיק שלו.

מרפי, דבלינאי מובהק שנבלע בַּלוקאליות הלונדונית, אינו עובד ואינו עושה שום דבר נראה לעין. אך לעומת ההבלותיות של החבורה האירית האקסצנטרית, המחפשת אותו ומסתחררת בסרט־נע של חילופי התאהבויות לא־הדדיות, מרפי חותר לפלס לעצמו עתיד של קיום מהותי באמצעות מהלכים של חוסר־פעולה, פיחות והיעדר, שנועדו לצמצם את עצמו אל העולם הפרטי הקטן של רוחו, המנותק מן הערבוביה של העולם הגדול.

הוא משתוקק ללא־תקנה אל בת-זוגו היצאנית סיליה, המאיימת לנטוש אותו ולחזור לרחוב אם לא יֵצא לחפש עבודה. ואילו בעולם הקטן של רוחו הוא מתחלחל מעצם המחשבה עליה. 

את הקונפליקט הזה בין גופו לנפשו פותר מרפי באמצעות עבודה ומגורים בבית־חולים לחולי־נפש. סוף־סוף יהיה במחיצת מי שחיים בקיהיון, באדישות מכונסת־בעצמה כלפי העולם החיצוני האקראי, ויוכל לדַמות שהוא אחד מהם. משחק שחמט ביזארי עם סכיזופרן, לאורך לילה שלם, יוליך אותו לכישלונו הטראגי.

'מרפי' היה הרומאן הראשון שגאון הספרות והמחזאות (חתן פרס נובל לעתיד) הצליח לפרסם. בקט השלים את הכתיבה (באנגלית) ביוני 1936, ולאחר שורת סירובים הופיע הספר רק במארס 1938. הרומאן המבריק היה גם טקסט תובעני, דחוס אלוזיות ל־2,500 שנות פילוסופיה, ספרות ומדע, פרי בולענות הקריאה של מרפי־בקט, שמי יוכל להתחרות בה? ההערות בתרגום העברי באו להקל על הדרך לחוויית קריאה ש"רק לעתים נדירות יש מבדרת כמוה" ('הספֶּקטייטור', 1938).

פרק ראשון

השמש זרחה, בלית־ברירה, על האֵין־חדש. מֶרפִי ישב מִחוּצָה לה, כאילו הוא חופשי, במבוי סתום בווסט בְּרוֹמפְּטון. כאן, בערך שישה חודשים, הוא אכל, שתה, ישן, התלבש והתפשט, בכלוב בגודל בינוני, שצדו הצפון־מערבי חולש על המראה הרצוף של כלובים בגודל בינוני שפניהם דרום־מזרחה. בקרוב ייאלץ למצוא סידור אחר, שכן המבוי שלו נידון להריסה. בקרוב ייאלץ לשנס מותניים ולהתחיל לאכול, לשתות, לישון, להתלבש ולהתפשט בסביבה זרה לגמרי.

הוא ישב עירום בכיסא־הנדנדה שלו מעץ טיק בגוון טבעי, שהובטח כי לא ייסדק, לא יתעקם, לא יתכווץ, לא יחליד ולא יחרוק בלילות. הכיסא היה שלו, הכיסא מעולם לא עזב אותו. הפינה שבה ישב הוסתרה בווילון מהשמש, השמש הָעתיקה המסכנה השוהה שוב במזל בתולה, בפעם המיליארד. שבעה צעיפים החזיקו אותו במקומו. שניים כפתו את שוקיו אל הרגליים של כיסא־הנדנדה, אחד הצמיד את ירכיו למושב, שניים הידקו את חזהו ובטנו למשענת, אחד את שורשי־כפות־ידיו לתמוֹכה שמאחור.

רק התנועות המקומיות ביותר היו אפשריות. זיעה נטפה ממנו, הידקה את הרצועות. נשימתו היתה בלתי־מורגשת. עיניו, קרות ויציבות כעיני שחף, בהו בזוהר הססגוני שהותז על עטרות הכרכובים, אשר התכווץ ודהה. שעון קוקייה, שקרא אי־שם בין עשרים פעם לשלושים, הפך להד של צעקת רחוב, שעכשיו, בכניסתה למבוי, השמיעה: קְוויד פְּרוֹ קְווֹ! קְוויד פְּרוֹ קְווֹ! *

אלה היו מראות וצלילים שלא אהב. הם עיכבו אותו בעולם אשר אליו השתייכו, בניגוד לו־עצמו, כך אהב להאמין. הוא שאל את עצמו במעומעם מה מנתץ את אור־השמש שלו, על איזו סחורה מכריזים שם חוץ. במעומעם, מאוד במעומעם.

הוא ישב כך בכיסאו משום שהדבר הסב לו עונג! תחילה הסב עונג לגופו, הרגיע את גופו. אחר־כך שחרר את רוחו. כי עד שגופו לא נרגע לא היתה רוחו יכולה להתעורר לחיים, כמתואר בפרק שש. והחיים ברוחו הסבו לו עונג, עונג כזה, שעונג זה לא מלה.

הוא הביא את כיסא־הנדנדה לשיא תנועתו, ואז נרגע. העולם גָווע לאטו, העולם הגדול, שבו קראו קוויד פרו קוו כהכרזה על סחורה, והאור אף־פעם לא דעך בו פעמיים באותה צורה, גווע לטובת העולם הקטן, כמתואר בפרק שש, אשר בו היה יכול לאהוב את עצמו.

כחצי מטר מאוזנו פרץ הטלפון בנאצותיו. הוא שכח להסיר את השפופרת מכַּנה. אם לא יענה מיד, תגיע בעלת־הבית שלו בריצה לעשות את זה, או יגיע דייר אחר כלשהו. אז ייחשף, כי דלתו אינה נעולה. אין דרך לנעול את דלתו. החדר מוזר, הדלת תלויה מנותקת מציריה, ועם זאת, טלפון. אבל הדיירת האחרונה היתה יצאנית, הרבה מעבר לשיא שלה אשר חטאיו היו כשָׁני. הטלפון, שהיה לה שימושי בימי הזוהר שלה, היה בימי נפילתה כאוויר לנשימה. שכן רק כשלקוח מפַּעַם התקשר, הרוויחה כסף. אז היתה מפוצָה על שנגרמה לה אי־נוחות מיותרת.

מרפי לא הצליח לשחרר את ידו. הוא ציפה בכל רגע לשמוע את הצעדים הבהולים של בעלת־הבית במדרגות, או של דייר אחר כלשהו. קרקורו השלֵו והחזק של הטלפון לעג לו. לבסוף שחרר יד ותפס בשפופרת, שמרוב לחץ הטיח אותה אל ראשו במקום להשליכה לרצפה.

"יפָרֵק אותך אלוהים", הוא אמר.

"הוא כבר עושה את זה", היא ענתה. סילְיה.

הוא הניח את השפופרת בזריזות בחיקו. החלק שלו שאותו תיעב השתוקק לסיליה, החלק שאהב התחלחל מעצם המחשבה עליה. הקול קונן חלושות מול בשרו. הוא עמד בזה זמן־מה, ואז הרים את השפופרת ואמר:

"את לא מתכוונת לחזור מתישהו?"

"יש לי את זה", היא אמרה.

"את מספרת לי", אמר מרפי.

"לא לזה אני מתכוונת", היא אמרה, "אני מתכוונת למה שביקשת ממני –"

"אני יודע למה את מתכוונת", אמר מרפי.

"פגוש אותי בָּרגילה בָּרגיל", היא אמרה. "אני אביא את זה".

"אי־אפשר", אמר מרפי. "אני מצפה לחבר".

"אין לך חברים", אמרה סיליה.

"נו", אמר מרפי, "לא בדיוק חבר, מין טיפוס מצחיק שנתקלתי בו".

"אז תיפטר ממנו קודם", אמרה סיליה.

"אי־אפשר", אמר מרפי.

"אז אני באה אליך", אמרה סיליה.

"לא כדאי", אמר מרפי.

"למה אתה לא רוצה לפגוש אותי?" אמרה סיליה.

"כמה פעמים אני צריך לומר לך", אמר מרפי, "אני מצפה ל–"

"תקשיב", אמרה סיליה. "אני לא מאמינה לך בעניין הטיפוס המצחיק שלך. אין חיה כזאת".

מרפי לא ענה. האני שאותו ניסה לאהוב היה מותש.

"אני אבוא בתשע", אמרה סיליה, "ואני אביא את זה. אם לא תהיה שם –"

"כן", אמר מרפי. "נניח שאני אצטרך לצאת?"

"שלום".

הוא האזין זמן־מה לקו המנותק, שמט את השפופרת לרצפה, שב וחיבר את כף־ידו לתמוֹכה האחורית, נידנד את הכיסא. אט־אט הרגיש טוב יותר, רוגש וחי במוחו, בחופש של הבהיר והאפל האלה שאינם מתנגשים, אינם מתחלפים זה עם זה, אינם נמוגים או מתבהרים אלא לצורך שוּתפוּתם, כמתואר בפרק שש. הנדנוד הפך מהיר יותר ויותר, קצר יותר ויותר, הססגוניות נעלמה, הצעקה במבוי נעלמה, בקרוב ישקוט גופו. רוב הדברים תחת הירח נעשו איטיים יותר ויותר, ואז נעצרו, כיסא־הנדנדה החיש את מהלכו ואז נעצר. בקרוב ישקוט גופו, בקרוב הוא יהיה חופשי.

 

* מידה כנגד מידה.

סמואל בקט

סמואל ברקליי בקט (באנגלית: Samuel Barclay Beckett;‏ 13 באפריל 1906 - 22 בדצמבר 1989) היה מחזאי, סופר ומשורר אירי שכתב באנגלית ובצרפתית. חתן פרס נובל לספרות לשנת 1969.
יצירתו של בקט מוכרת כנוקשה ומינימליסטית, ומשקפת פסימיות עמוקה אודות טבע האדם והמצב האנושי. הסיפורת של בקט השתנתה עם השנים. בתחילה, כשהיה מושפע מג'יימס ג'ויס, נטו כתביו לכיוון זרם התודעה. ככל שעבר הזמן, הפכה אמנותו של בקט למינימליסטית יותר. ספריו נוטים לפסימיזם קיצוני, אולם פסימיזם זה משולב בהומור. בקט נחשב לאחד מגדולי מחזאי האבסורד, ויש הרואים בו אקזיסטנציאליסט.

סקירות וביקורות

סנוביזם של מחוננים צעירים מרפי' של סמואל בקט הוא רומן בלתי צליח שמתעקש להכשיל את קוראיו

לא נעים לומר, אבל מדובר בספר בלתי נסבל. לא נעים לי לא בגלל סמואל בקט, שערכו כסופר וכמחזאי יכול להישען לבטח על כתביו האחרים, המאוחרים (למשל על 'הטרילוגיה' שלו, שלוש נובלות שהתפרסמו בכרך אחד, הזכורות לי כמצחיקות עד דמעות בהומור המורבידי שלהן). לא נעים לי בעיקר מאנשי ההוצאה העברית, שעמלו על תרגום מצוין ומוער היטב ליצירה שמפנה את גבה לקוראיה.

לב הבעיה בקריאת 'מרפי' עולה בקנה אחד עם תכונה מרכזית של גיבורו. מרפי, צעיר אירי שחי בלונדון בשנות ה-‭30‬ של המאה ה-‭,20‬ מבקש להשתחרר מן התלות בעולם החיצוני: "מוחו של מרפי צייר את עצמו כספרה חלולה גדולה, סגורה הרמטית ליקום שבחוץ". אי לכך, באחד מרגעי העלילה המשמעותיים, מרפי סבור שלמשוגעים ולו יש משהו במשותף, והוא עובד זמן מה בבית משוגעים.  "לאור זה תוארו המטופלים כ'מנותקים'", אלא שמרפי סבור שניתוקם דווקא מבורך, והוא קורא "מקלט למה שהפסיכיאטרים קראו גלות".

הגישה הזאת, שהיא גרסה של מה שמכונה בפילוסופיה "סוליפסיזם" (כפירה בעולם שמחוץ לתודעה העצמית), יכולה להיות מעניינת כתפיסה פילוסופית. אלא שלתחושתי בקט מפעיל את התפיסה הזאת עלינו, קוראיו. הוא לא ממש מאמין במציאותנו. הוא לא ממש מאמין בנחיצותנו. הוא לבטח לא מנסה לתקשר איתנו. בקט ברא לו ב'מרפי' עולם משלו, ללא מגע של ממש עם החוץ.

הכפירה הסוליפסיסטית-ספרותית הזאת בקוראים נעשית, קודם כל, באמצעות רמיזות בלתי פוסקות ליצירות תרבותיות ולאירועים היסטוריים, לתפיסות פסיכולוגיות, תיאולוגיות, אסטרולוגיות, פילוסופיות ואחרות, חלקן בהחלט אזוטריות, וכן באמצעות משחקי מילים סבוכים. כל מי שלא התוודע לידע הנרחב שהרומן מתייחס אליו, כמו נהדף בנחרצות מהספר. הנה דוגמה אקראית: מיס קרידג', בעלת הבית של סיליה, פרוצה לשעבר שמנהלת רומן עם מרפי, סובלת מריח גוף חריף ומושחת את גופה במשחות נגדו. באחד הרגעים נצמדת סיליה לגופה של מיס קרידג': "מיס קרידג' הזיעה ברכות-הודיה למשחות שאפשרו לבביות כזאת, חרוזים של אסירות-תודה פרצו על כל גופה. המאפיין שהרומאים כינו קאפר הוא אכן בעל איכות טרגית, במיוחד בהקשר של חוש ריח מפותח". הקורא הנבוך שתוהה כאן  בצדק ‭ WTF‬ ימצא את ההסבר בהערה של המתרגם והעורך: ‭ caper"‬הוא 'ריח  בית-השחי' בלטינית, אך גם 'תיש'.  'תיש' ביוונית עתיקה (טרגוס) נחשב למקור המילה 'טרגדיה'. כך נעשה ריחה של מיס  קרידג' קשור בטרגדיה (להלן)". אכן השכלנו. אך גם הוכשלנו במרוצת קריאתו של רומן.

מעבר לידע שדרוש להבנת הספר, שחלקו הגדול בהחלט אינו "ידע כללי" גם של קורא משכיל ב-‭,1938‬ גם ההתנסחויות של בקט מפותלות לרוב, מקשות על ההבנה, מאומצות ומאמצות במכוון. במהלך הקריאה מצאתי את עצמי נוקט גישה ספורטיבית: אימצתי את מוחי אמץ היטב כדי להבין למה בקט התכוון. לרוב, אך בהחלט לא תמיד, הבנתי. אבל בסוף התהליך, נוטף זיעה, לא הרגשתי שהמאמץ משתלם. משום שגם עלילת הרומן היא גרוטסקית ומגוחכת במכוון - סיליה מאיימת על מרפי שתעזוב אותו ותחזור לזנות אם לא ימצא עבודה, בעוד אהובה אחרת שלו מרגלת אחריו כדי לגלות אם הוא שומר לה אמונים - רגעי החסד היחידים בספר הם ההומור הפרוע של בקט. אבל ההומור הזה מתגלה כאן רק במשורה, ולעיתים מצריך עבודת הכנה מפרכת כדי שאפשר יהיה לתפוס את הבדיחה.

בחלק העוסק בבית משוגעים השחיל בקט עקיצה על חשבון משורר אירי פופולרי בזמנו בשם אוסטין קלארק. הוא רמז בכך על אשפוזו של קלארק בבית חולים לחולי נפש. אותו קלארק, למדתי מההערות, שקל לתבוע את בקט תביעת דיבה, אך אחרי שקרא כמה עמודים מ'מרפי' הניח שלספר התובעני הזה ממילא יימצאו רק קוראים מעטים. ואכן, לולא המשך הקריירה של בקט, ספק אם היו בכלל קוראים ליצירת הביכורים הזאת, המתפקעת מסנוביזם של מחוננים צעירים.

אמנות היא פעולה תקשורתית. צריך לחזור ולהזכיר את האמת הפשוטה הזאת. מי שאינו חפץ בתקשורת - שיכתוב למגירה. המגירה, יש להניח, לא תתרעם על תיאור מקצועי של משחק שח שלם שמובא כאן לאורך ארבעה עמודים. קורא בשר ודם עשוי להתרעם.

מרטין איימיס כתב לא פעם, בהקשר של ג'יימס ג'ויס וטקסטים מודרניסטיים קשים אחרים, שסופר צריך לנהוג בקורא כמארח אדיב. ג'ויס, כתב איימיס, נהג כמארח גרוע: ראשית, הוא מוסר לך כתובת שגויה, אחר כך הוא נעלם בין חדרי הבית בעוד אתה פוסע בהיסוס בסלון, וכשהוא שב הוא מגיש לך משקה שלא ביקשת ושאינך אוהב. בקט הושפע מאוד מבן ארצו המבוגר, ואף עמד איתו בקשרים אישיים. ואכן, 'מרפי' מתאפיין באותה אי-אדיבות של 'יוליסס', אבל בלי הרגעים המרשימים. 

3 מחזות של סמואל בקט
1952 > מחכים לגודו
1957 > סוף משחק
‭ 1960‬> אח, הימים היפים

אריק גלסנר

פורסם במדור הספרות של "7 לילות"

אריק גלסנר 7 לילות 05/02/2021 לקריאת הסקירה המלאה >
העובדה הפשוטה, החותכת רותם עטר מעלה 01/06/2021 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

סקירות וביקורות

סנוביזם של מחוננים צעירים מרפי' של סמואל בקט הוא רומן בלתי צליח שמתעקש להכשיל את קוראיו

לא נעים לומר, אבל מדובר בספר בלתי נסבל. לא נעים לי לא בגלל סמואל בקט, שערכו כסופר וכמחזאי יכול להישען לבטח על כתביו האחרים, המאוחרים (למשל על 'הטרילוגיה' שלו, שלוש נובלות שהתפרסמו בכרך אחד, הזכורות לי כמצחיקות עד דמעות בהומור המורבידי שלהן). לא נעים לי בעיקר מאנשי ההוצאה העברית, שעמלו על תרגום מצוין ומוער היטב ליצירה שמפנה את גבה לקוראיה.

לב הבעיה בקריאת 'מרפי' עולה בקנה אחד עם תכונה מרכזית של גיבורו. מרפי, צעיר אירי שחי בלונדון בשנות ה-‭30‬ של המאה ה-‭,20‬ מבקש להשתחרר מן התלות בעולם החיצוני: "מוחו של מרפי צייר את עצמו כספרה חלולה גדולה, סגורה הרמטית ליקום שבחוץ". אי לכך, באחד מרגעי העלילה המשמעותיים, מרפי סבור שלמשוגעים ולו יש משהו במשותף, והוא עובד זמן מה בבית משוגעים.  "לאור זה תוארו המטופלים כ'מנותקים'", אלא שמרפי סבור שניתוקם דווקא מבורך, והוא קורא "מקלט למה שהפסיכיאטרים קראו גלות".

הגישה הזאת, שהיא גרסה של מה שמכונה בפילוסופיה "סוליפסיזם" (כפירה בעולם שמחוץ לתודעה העצמית), יכולה להיות מעניינת כתפיסה פילוסופית. אלא שלתחושתי בקט מפעיל את התפיסה הזאת עלינו, קוראיו. הוא לא ממש מאמין במציאותנו. הוא לא ממש מאמין בנחיצותנו. הוא לבטח לא מנסה לתקשר איתנו. בקט ברא לו ב'מרפי' עולם משלו, ללא מגע של ממש עם החוץ.

הכפירה הסוליפסיסטית-ספרותית הזאת בקוראים נעשית, קודם כל, באמצעות רמיזות בלתי פוסקות ליצירות תרבותיות ולאירועים היסטוריים, לתפיסות פסיכולוגיות, תיאולוגיות, אסטרולוגיות, פילוסופיות ואחרות, חלקן בהחלט אזוטריות, וכן באמצעות משחקי מילים סבוכים. כל מי שלא התוודע לידע הנרחב שהרומן מתייחס אליו, כמו נהדף בנחרצות מהספר. הנה דוגמה אקראית: מיס קרידג', בעלת הבית של סיליה, פרוצה לשעבר שמנהלת רומן עם מרפי, סובלת מריח גוף חריף ומושחת את גופה במשחות נגדו. באחד הרגעים נצמדת סיליה לגופה של מיס קרידג': "מיס קרידג' הזיעה ברכות-הודיה למשחות שאפשרו לבביות כזאת, חרוזים של אסירות-תודה פרצו על כל גופה. המאפיין שהרומאים כינו קאפר הוא אכן בעל איכות טרגית, במיוחד בהקשר של חוש ריח מפותח". הקורא הנבוך שתוהה כאן  בצדק ‭ WTF‬ ימצא את ההסבר בהערה של המתרגם והעורך: ‭ caper"‬הוא 'ריח  בית-השחי' בלטינית, אך גם 'תיש'.  'תיש' ביוונית עתיקה (טרגוס) נחשב למקור המילה 'טרגדיה'. כך נעשה ריחה של מיס  קרידג' קשור בטרגדיה (להלן)". אכן השכלנו. אך גם הוכשלנו במרוצת קריאתו של רומן.

מעבר לידע שדרוש להבנת הספר, שחלקו הגדול בהחלט אינו "ידע כללי" גם של קורא משכיל ב-‭,1938‬ גם ההתנסחויות של בקט מפותלות לרוב, מקשות על ההבנה, מאומצות ומאמצות במכוון. במהלך הקריאה מצאתי את עצמי נוקט גישה ספורטיבית: אימצתי את מוחי אמץ היטב כדי להבין למה בקט התכוון. לרוב, אך בהחלט לא תמיד, הבנתי. אבל בסוף התהליך, נוטף זיעה, לא הרגשתי שהמאמץ משתלם. משום שגם עלילת הרומן היא גרוטסקית ומגוחכת במכוון - סיליה מאיימת על מרפי שתעזוב אותו ותחזור לזנות אם לא ימצא עבודה, בעוד אהובה אחרת שלו מרגלת אחריו כדי לגלות אם הוא שומר לה אמונים - רגעי החסד היחידים בספר הם ההומור הפרוע של בקט. אבל ההומור הזה מתגלה כאן רק במשורה, ולעיתים מצריך עבודת הכנה מפרכת כדי שאפשר יהיה לתפוס את הבדיחה.

בחלק העוסק בבית משוגעים השחיל בקט עקיצה על חשבון משורר אירי פופולרי בזמנו בשם אוסטין קלארק. הוא רמז בכך על אשפוזו של קלארק בבית חולים לחולי נפש. אותו קלארק, למדתי מההערות, שקל לתבוע את בקט תביעת דיבה, אך אחרי שקרא כמה עמודים מ'מרפי' הניח שלספר התובעני הזה ממילא יימצאו רק קוראים מעטים. ואכן, לולא המשך הקריירה של בקט, ספק אם היו בכלל קוראים ליצירת הביכורים הזאת, המתפקעת מסנוביזם של מחוננים צעירים.

אמנות היא פעולה תקשורתית. צריך לחזור ולהזכיר את האמת הפשוטה הזאת. מי שאינו חפץ בתקשורת - שיכתוב למגירה. המגירה, יש להניח, לא תתרעם על תיאור מקצועי של משחק שח שלם שמובא כאן לאורך ארבעה עמודים. קורא בשר ודם עשוי להתרעם.

מרטין איימיס כתב לא פעם, בהקשר של ג'יימס ג'ויס וטקסטים מודרניסטיים קשים אחרים, שסופר צריך לנהוג בקורא כמארח אדיב. ג'ויס, כתב איימיס, נהג כמארח גרוע: ראשית, הוא מוסר לך כתובת שגויה, אחר כך הוא נעלם בין חדרי הבית בעוד אתה פוסע בהיסוס בסלון, וכשהוא שב הוא מגיש לך משקה שלא ביקשת ושאינך אוהב. בקט הושפע מאוד מבן ארצו המבוגר, ואף עמד איתו בקשרים אישיים. ואכן, 'מרפי' מתאפיין באותה אי-אדיבות של 'יוליסס', אבל בלי הרגעים המרשימים. 

3 מחזות של סמואל בקט
1952 > מחכים לגודו
1957 > סוף משחק
‭ 1960‬> אח, הימים היפים

אריק גלסנר

פורסם במדור הספרות של "7 לילות"

אריק גלסנר 7 לילות 05/02/2021 לקריאת הסקירה המלאה >
העובדה הפשוטה, החותכת רותם עטר מעלה 01/06/2021 לקריאת הסקירה המלאה >
מרפי סמואל בקט

השמש זרחה, בלית־ברירה, על האֵין־חדש. מֶרפִי ישב מִחוּצָה לה, כאילו הוא חופשי, במבוי סתום בווסט בְּרוֹמפְּטון. כאן, בערך שישה חודשים, הוא אכל, שתה, ישן, התלבש והתפשט, בכלוב בגודל בינוני, שצדו הצפון־מערבי חולש על המראה הרצוף של כלובים בגודל בינוני שפניהם דרום־מזרחה. בקרוב ייאלץ למצוא סידור אחר, שכן המבוי שלו נידון להריסה. בקרוב ייאלץ לשנס מותניים ולהתחיל לאכול, לשתות, לישון, להתלבש ולהתפשט בסביבה זרה לגמרי.

הוא ישב עירום בכיסא־הנדנדה שלו מעץ טיק בגוון טבעי, שהובטח כי לא ייסדק, לא יתעקם, לא יתכווץ, לא יחליד ולא יחרוק בלילות. הכיסא היה שלו, הכיסא מעולם לא עזב אותו. הפינה שבה ישב הוסתרה בווילון מהשמש, השמש הָעתיקה המסכנה השוהה שוב במזל בתולה, בפעם המיליארד. שבעה צעיפים החזיקו אותו במקומו. שניים כפתו את שוקיו אל הרגליים של כיסא־הנדנדה, אחד הצמיד את ירכיו למושב, שניים הידקו את חזהו ובטנו למשענת, אחד את שורשי־כפות־ידיו לתמוֹכה שמאחור.

רק התנועות המקומיות ביותר היו אפשריות. זיעה נטפה ממנו, הידקה את הרצועות. נשימתו היתה בלתי־מורגשת. עיניו, קרות ויציבות כעיני שחף, בהו בזוהר הססגוני שהותז על עטרות הכרכובים, אשר התכווץ ודהה. שעון קוקייה, שקרא אי־שם בין עשרים פעם לשלושים, הפך להד של צעקת רחוב, שעכשיו, בכניסתה למבוי, השמיעה: קְוויד פְּרוֹ קְווֹ! קְוויד פְּרוֹ קְווֹ! *

אלה היו מראות וצלילים שלא אהב. הם עיכבו אותו בעולם אשר אליו השתייכו, בניגוד לו־עצמו, כך אהב להאמין. הוא שאל את עצמו במעומעם מה מנתץ את אור־השמש שלו, על איזו סחורה מכריזים שם חוץ. במעומעם, מאוד במעומעם.

הוא ישב כך בכיסאו משום שהדבר הסב לו עונג! תחילה הסב עונג לגופו, הרגיע את גופו. אחר־כך שחרר את רוחו. כי עד שגופו לא נרגע לא היתה רוחו יכולה להתעורר לחיים, כמתואר בפרק שש. והחיים ברוחו הסבו לו עונג, עונג כזה, שעונג זה לא מלה.

הוא הביא את כיסא־הנדנדה לשיא תנועתו, ואז נרגע. העולם גָווע לאטו, העולם הגדול, שבו קראו קוויד פרו קוו כהכרזה על סחורה, והאור אף־פעם לא דעך בו פעמיים באותה צורה, גווע לטובת העולם הקטן, כמתואר בפרק שש, אשר בו היה יכול לאהוב את עצמו.

כחצי מטר מאוזנו פרץ הטלפון בנאצותיו. הוא שכח להסיר את השפופרת מכַּנה. אם לא יענה מיד, תגיע בעלת־הבית שלו בריצה לעשות את זה, או יגיע דייר אחר כלשהו. אז ייחשף, כי דלתו אינה נעולה. אין דרך לנעול את דלתו. החדר מוזר, הדלת תלויה מנותקת מציריה, ועם זאת, טלפון. אבל הדיירת האחרונה היתה יצאנית, הרבה מעבר לשיא שלה אשר חטאיו היו כשָׁני. הטלפון, שהיה לה שימושי בימי הזוהר שלה, היה בימי נפילתה כאוויר לנשימה. שכן רק כשלקוח מפַּעַם התקשר, הרוויחה כסף. אז היתה מפוצָה על שנגרמה לה אי־נוחות מיותרת.

מרפי לא הצליח לשחרר את ידו. הוא ציפה בכל רגע לשמוע את הצעדים הבהולים של בעלת־הבית במדרגות, או של דייר אחר כלשהו. קרקורו השלֵו והחזק של הטלפון לעג לו. לבסוף שחרר יד ותפס בשפופרת, שמרוב לחץ הטיח אותה אל ראשו במקום להשליכה לרצפה.

"יפָרֵק אותך אלוהים", הוא אמר.

"הוא כבר עושה את זה", היא ענתה. סילְיה.

הוא הניח את השפופרת בזריזות בחיקו. החלק שלו שאותו תיעב השתוקק לסיליה, החלק שאהב התחלחל מעצם המחשבה עליה. הקול קונן חלושות מול בשרו. הוא עמד בזה זמן־מה, ואז הרים את השפופרת ואמר:

"את לא מתכוונת לחזור מתישהו?"

"יש לי את זה", היא אמרה.

"את מספרת לי", אמר מרפי.

"לא לזה אני מתכוונת", היא אמרה, "אני מתכוונת למה שביקשת ממני –"

"אני יודע למה את מתכוונת", אמר מרפי.

"פגוש אותי בָּרגילה בָּרגיל", היא אמרה. "אני אביא את זה".

"אי־אפשר", אמר מרפי. "אני מצפה לחבר".

"אין לך חברים", אמרה סיליה.

"נו", אמר מרפי, "לא בדיוק חבר, מין טיפוס מצחיק שנתקלתי בו".

"אז תיפטר ממנו קודם", אמרה סיליה.

"אי־אפשר", אמר מרפי.

"אז אני באה אליך", אמרה סיליה.

"לא כדאי", אמר מרפי.

"למה אתה לא רוצה לפגוש אותי?" אמרה סיליה.

"כמה פעמים אני צריך לומר לך", אמר מרפי, "אני מצפה ל–"

"תקשיב", אמרה סיליה. "אני לא מאמינה לך בעניין הטיפוס המצחיק שלך. אין חיה כזאת".

מרפי לא ענה. האני שאותו ניסה לאהוב היה מותש.

"אני אבוא בתשע", אמרה סיליה, "ואני אביא את זה. אם לא תהיה שם –"

"כן", אמר מרפי. "נניח שאני אצטרך לצאת?"

"שלום".

הוא האזין זמן־מה לקו המנותק, שמט את השפופרת לרצפה, שב וחיבר את כף־ידו לתמוֹכה האחורית, נידנד את הכיסא. אט־אט הרגיש טוב יותר, רוגש וחי במוחו, בחופש של הבהיר והאפל האלה שאינם מתנגשים, אינם מתחלפים זה עם זה, אינם נמוגים או מתבהרים אלא לצורך שוּתפוּתם, כמתואר בפרק שש. הנדנוד הפך מהיר יותר ויותר, קצר יותר ויותר, הססגוניות נעלמה, הצעקה במבוי נעלמה, בקרוב ישקוט גופו. רוב הדברים תחת הירח נעשו איטיים יותר ויותר, ואז נעצרו, כיסא־הנדנדה החיש את מהלכו ואז נעצר. בקרוב ישקוט גופו, בקרוב הוא יהיה חופשי.

 

* מידה כנגד מידה.