לילה טוב, אף אחד
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
לילה טוב, אף אחד
הוספה למועדפים

לילה טוב, אף אחד

ספר מודפס
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • תרגום: דורית בריל־פולק
  • הוצאה: מודן
  • תאריך הוצאה: ינואר 2007
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 358 עמ' מודפסים

ג'ניפר ויינר

ג’ניפר ויינר היא מחברת רבי־מכר רבים, וביניהם ‘בנעליה’, ‘חברות טובות לנצח’, ‘טוב במיטה’ ו‘ישנן בנות’, שיצאו לאור בעברית בהוצאת מודן.

תקציר

עבור קייט קליין, נשואה ואם לשלושה פעוטות, החיים בפרברים מלאים בהפתעות לא נעימות: בעלה אף פעם לא נמצא בבית, האימהות המושלמות במגרש המשחקים מתנשאות עליה (כשהן אינן מתעלמות ממנה), היום שלה מלא בהסעות לחוגים ובמשחקים בלתי נגמרים עם הילדים, ובלילה – מרבית האורגזמות שלה הן מסוג עשי-זאת-בעצמך. כשאחת האמהות בשכונה נרצחת, קייט חושבת שפרשיית המסתורין הזו היא הדבר הכי מרתק שקרה לה מאז שהשכנים מן הבית הסמוך הסיגו גבול כדי לבנות את הצימר שלהם. כשהילדים בגן, קייט מקדישה עצמה לחקירה עצמאית בעזרתם של ג´ייני, חברתה הטובה ביותר, ואיוון, אהבה ישנה שהיא חשבה שהשאירה מאחוריה כשעזבה את ניו יורק. ככל שהחקירה מתמשכת, קייט נשאבת לתוך מסע מצחיק, נוגע ללב ומעורר מחשבה, וחושפת את הסודות האפלים ואת החיים הכפולים שמסתתרים מאחורי הגדרות הלבנות והמדשאות הירוקות.

ג´ניפר ויינר היא מחברת רבי המכר "טוב במיטה", "רעידות אדמה קלות" ו"בנעליה", שראו אור בהוצאת מודן.

פרק ראשון

חלק ראשון | האם הטובה



1.

"שלום?" הקשתי על דלת החזית האדומה בביתה של קיטי קָוואנוֹ. לאחר מכן הרמתי את המצילה העשויה נחושת, וליתר ביטחון חבטתי בה כמה פעמים. "שלום?"

"אימא, אני יכולה לצלצל בפעמון?" שאלה סופי. היא נעמדה על קצות אצבעותיה ונופפה באגרופה באוויר.

"לא, עכשיו תורי," אמר סם ובעט בכף רגלו, הנתונה בנעל התעמלות, באחת מחצי תריסר הדלועים שהיו מסודרות בחצי עיגול מושלם ליד דלתה של קיטי. בעוד שבוע עמד לחול ליל כל הקדושים, וכל מה שאנחנו הספקנו לעשות היה לחרוט לילה קודם לכן את פנס הדלעת היחיד שלנו. הוא יצא עקום, צידו הימני נרקב בן לילה והתקפל פנימה, וזה נראה כאילו קורבן של אירוע מוחי אכזרי נקלע אל המרפסת שלנו. כשהדלקתי את הנר פרצו כל שלושת הילדים בבכי.

"תורי!" אמר ג'ק ודחף את אחיו הצעיר ממנו בשלוש דקות.

"אל תדחוף אותי!" צעק סם ודחף בחזרה.

"קודם סופי, אחר כך סם, ואחר כך ג'ק," אמרתי. שני תארים בספרות אנגלית, קריירה בניו־יורק, וזה מה שיצא ממני בסוף - ניצבת על מפתן דלתה של אישה שאני בקושי מכירה בפרבר בקונטיקט, עם שיער לא מסורק ותיק מלא בסוכריות־שוחד על מקל, ומתנצחת בקול עם שלושה ילדים מתחת לגיל חמש. איך זה קרה? לא הצלחתי להסביר את זה, ובייחוד לא את העובדה שהריתי את הבנים כשסופי היתה בת שבעה שבועות בלבד, באדיבות מגע מיני שזכור לי רק בקושי ושקשה לי לתאר לעצמי שאמחל עליו אי־פעם.

סופי הרימה את ידה, כשהקוקיות שלה מתנפנפות, וצילצלה בפעמון. גומת חן הבליחה בלחיה השמאלית כששלחה אל אחיה מבט זחוח שפירושו: ככה צריך לעשות את זה. אף אחד לא ענה. הצצתי בשעוני ושאלתי את עצמי האם ייתכן שלא שמעתי טוב את קיטי. היא התקשרה ביום רביעי בלילה, כשהבנים היו באמבטיה וסופי ישבה על האסלה, משחה את שפתיה באודם והמתינה לתור שלה. אני כרעתי על ברכי לפני האמבטיה. החולצה שלי היתה ספוגת מים, ואחזתי בידי מטלית רחצה. קירצפתי מתחת לציפורניים שלהם, סילקתי את הלכלוך שנדבק אליהן בגן השעשועים והתענגתי על אחת ההזיות הקבועות והמזהירות שלי, על החלום בהקיץ שמתחיל בזה ששני גברים דופקים על דלת ביתי. מי הם? קציני משטרה? סוכנים של ה-FBI? מעולם לא ירדתי לעומק העניין.

הצעיר מביניהם לבוש בחליפה בצבע בז' ויש לו שפם דק וקצוץ בצבע החול, והמבוגר יותר לבוש בחליפה שחורה, ושערו הדליל מסורק לאחור מעל קרחת קטנה. הוא זה שמדבר. היתה טעות, הוא אומר לי, ומסביר שבשל איזו תקלה קטנה, שמעולם לא הצלחתי להבין מהי (חלום רע? יקום חלופי?), הגיעו אלי ילדיה של מישהי אחרת, ואני חיה את חייה של מישהי אחרת. באמת? אני שואלת ומקפידה לא להישמע להוטה מדי. ואז מתחילה איזו אישה - בזמן האחרון זו בדרך כלל הגברת מן הפרסומת למברשות 'סוויפר' - לרקוד סביב־סביב לצלילי השיר של להקת Devo ולמחות בחדווה את האבק, והיא צועדת ונעמדת ביניהם, כשידיה מונחות על מותניה החזקים. הנה אתם, שובבים קטנים! היא אומרת לילדים. אני ממש מצטערת על אי הנעימות, היא אומרת לי. אין בעיה, אני עונה לה באדיבות. ואז היא אומרת...

"טלפון."

הרמתי את עיני. בעלי עמד בפתח, כשהוא מחזיק את התיק המשרדי שלו בידו האחת ואת הטלפון בידו השנייה ולוטש בי מבט שהיה בו בוז, או משהו קרוב מאוד לכך. ליבי נחמץ כשקלטתי שהמים שנשפכו עלי מן האמבטיה של הילדים היו הדבר הקרוב ביותר למקלחת שעשיתי באותו יום.

הושטתי יד מכוסה סבון אל השפופרת. "אתה יכול להשגיח עליהם רגע?"

"תני לי רק להוריד את החליפה הזאת," אמר ונעלם במסדרון. תרגום: להתראות בעוד שעה. החנקתי אנחה ותקעתי את הטלפון מתחת לאוזן שלי.

"הלו?"

"קייט, מדברת קיטי קוואנו," אמרה קיטי בקולה הנמוך והתרבותי. "אני שואלת את עצמי אם תוכלי להתפנות לאכול איתי ארוחת צהריים ביום שישי."

הייתי המומה מכדי לגמגם "בטח" או "כן." בסופו של דבר אמרתי "בטן", אף על פי שארוחת צהריים עם קיטי קוואנו לא היתה בעדיפות הראשונה ברשימת המטלות שלי. לטעמי, היא ייצגה את כל מה שלא היה בסדר בעיר מגורי החדשה.

אני זוכרת את הפעם הראשונה שראיתי את קיטי. לאחר בוקר של פריקת חפצים הסעתי את הילדים לגן הציבורי שהראה לנו המתווך שלנו. זה שלושה ימים לא חפפתי את השיער העבה והמתולתל שלי, והוא נראה קצת יותר מפרוע, אבל לשאר האימהות לא יהיה אכפת, חשבתי כשהחניתי את המכונית באחד ממקומות החניה. כשעברנו, הילדים ואני, דרך השערים הקבועים בגדר הכלונסאות של גן השעשועים, ראינו ארבע אימהות יושבות על ספסל עץ ירוק, סמוך לנדנדות. ארבע אימהות שהאודם המשוח על שפתיהן היה בגוון ורוד כהה זהה, ארבע אימהות מטופחות להפליא, ארבע אימהות בכושר מושלם, ארבע אימהות שנראו מיומנות עד אימה. על כתפה של כל אחת מהן היה תלוי תיק החתלה ממשי עם דגמי פייזלי, כמו המעיל הוורוד עם הכתובת "פּינְק ליידי" של הבנות ב'גְרִיז'. או כמו עוזי.

"הַיי!" אמרתי. דומה שהקול שלי ניתר אל משטחי הגומי המחוספסים שמתחת למגלשות והידהד מבין הנדנדות. הנשים נעצו את מבטן בתלבושת שלי (מכנסי דגמ"ח רפויים, מכוסים בכתמי תרכיז ממותק, נעלי סניקרס מוכתמות בצבעי אצבעות, חולצת טריקו של בעלי, ארוכת שרוולים, אפורה ודהויה, ומעליה אחת החולצות הסגולות שלי עם השרוולים הקצרים). הן נעצו את מבטן בשיער הפרוע שלי, בפנים הנקיות מאיפור, בכרס ובירכיים שכבר שנתיים התכוונתי לעשות משהו בקשר אליהן, ולבסוף בילדים שלי. ג'ק נראה בסדר, אבל סם לפת את המוצץ החביב עליו, שלא היה בשימוש כבר כמה חודשים, וסופי לבשה חצאית בלט מעל מכנסי הפיג'מה שלה.

הבלונדינית השרירית למראה שבמרכז היתה לבושה במכנסי שבע־שמיניות בצבע בז', ומעליהם וסט מפליס עם רוכסן. היא הרימה את ידה ושלחה אלינו חצי חיוך. לאחר מכן נודע לי ששמה לֶקְסי הֵייגֶן־הוֹלְדְט, והיא נראתה בדיוק מה שהיתה - אתלטית לשעבר בנבחרת הפוטבול והלאקרוס של המדינה, שעבדה לפני נישואיה כמאמנת בבית־ספר תיכון והתחילה להתאמן לטריאתלון שישה שבועות לאחר שהביאה לעולם את בְּריירְלי הפעוטה.

לברונטית שלידה היה שיער חום בהיר באורך הכתפיים, מעוצב להפליא, עם גוונים מושלמים. הגבות שלה נמרטו לשתי קשתות מדויקות ולאחר מכן נצבעו בצבע תואם. היא נופפה אלינו קלות בידה. שפתיה המלאות התעוותו, כאילו טעמה משהו חמוץ. זו היתה סוּקי סתרלנד, הלבושה במכנסי ג'ינס של סֶבֶן ולרגליה מגפי זמש עם חרטומים מחודדים ועקבים גבוהים - בגדים מהסוג שחברתי ג'ייני היתה אולי לובשת ליציאה למועדון לילה, ואני לא הייתי מנסה ללבוש בכלל.

"היי!" אמרה הג'ינג'ית - קרול גְווינֶל - שישבה בקצהו המרוחק של הספסל. היא התהדרה בסוודר כתום כדלעת ובחצאית ארוכה עם מערבולת גוונים של אדום, כתום וזהב. עגילי הזהב הקטנים שלה היו מורכבים משלל פעמונים שצילצלו ודינדנו, ולרגליה נעלה נעלי בד משובצות לוחיות מתכת מבריקות ומעוטרות בקצותיהן במקלעות זהב. עד מהרה נודע לי שבעלה של קרול היה הממונה על מחלקת הליטיגציה באחד ממשרדי הפרקליטים הגדולים בניו־יורק. קרול ורוֹבּ ושני בניהם התגוררו בבֶּטֶנְקוֹרט והיה להם בית קיץ בנאנטַקֶט, ומשום כך אני משערת לי שהיתה לה הזכות, לו רק רצתה, להתלבש כאילו היא יוצאת להופעה של סטיבי ניקס.

לבסוף הואילה בטובה האישה הרביעית להתקרב אלינו. היא כרעה בחן על ברכיה לפני הילדים שלי ושאלה אותם בזה אחר זה לשמם. שערה החלק והעבה צנח עד אמצע גבה, יריעה מבהיקה בצבע שוקולד, אסופה בסרט קטיפה שחור. תווי פניה היו מקסימים: שפתיים מלאות, אף ישר וצר, עצמות לחיים גבוהות וסנטר קטן ומחוטב. בשל שערה וגון עורה הזהוב שיערתי שהעיניים שלה תהיינה חומות, אך הן היו ענקיות, וגונן היה כחול כהה מאוד, סגול כמעט. כגונם של פרחי אמנון ותמר.

"ואני קיטי קוואנו," אמרה לילדים שלי. "גם לי יש תאומות."

"קייט קליין," הצלחתי איכשהו לפלוט, כשאני חושבת בליבי: אל תקנו את זה, ממזרים קטנים. מובן שהילדים שלי היו מוקסמים. הבנים הניחו לרגל שלי וחייכו אליה בביישנות, וסופי לטשה בה את עיניה ואמרה: "את כל כך יפה!" השתדלתי לא לגלגל את העיניים. בפעם האחרונה שסופי הביטה בי בעיון כזה, היא לא אמרה לי שאני יפה, אלא שצומחות לי שערות על הסנטר.

מרחתי חיוך על הפרצוף וערכתי בראש רשימה של כל הדברים שאני צריכה לזכור: לגלות איפה קונים ז'קט זמש שגזור בצורה מושלמת. לגלות איפה הנשים האלה עושות פן, איפה הן מלבינות את השיניים שלהן ואיפה הן מורטות את הגבות שלהן, ולהשתדל לאתר את האימהות האחרות - האימהות המוצפות, הלא־מטופחות, הגדולות, האימהות שדומות לי, אפילו אם אצטרך לחצות את גבולות המדינה כדי למצוא אותן.

הגברות חזרו אל שיחתן, שעסקה כפי הנראה ביחס המספרי בין מורים לתלמידים בבתי־הספר הפרטיים המתחרים בעיר. היה צורך בארבעה ביקורים נוספים בגן השעשועים, בהאזנה בת עשרים דקות לנאומה של סוקי בנוגע לארגון המחודש של המזווה שלה ובנסיעה למספרה של מעצב השיער המקומי, מר סטיבן, לפני שקיטי ואני ניהלנו שיחה ממשית. שיחתנו עסקה בסוג המאפים שעלי להביא למכירה השנתית של דברי המאפה בגן 'המריצה האדומה'. "בלי אגוזים ובלי מוצרי חלב," אמרה לי. הינהנתי בשפלות רוח והצלחתי להימנע מלשאול: "מה עם קראק? קראק זה בסדר?"

השיחה השנייה שלנו היתה פחות מוצלחת. עמדנו אחת ליד השנייה סמוך לנדנדות בגן השעשועים באחר־צהריים קיצי. קיטי לבשה שמלת פשתן קיצית, פשוטה אבל אלגנטית, לוּק (ואריג) שלא ניסיתי כבר שנים, ואני לבשתי את הבגדים הקבועים שלי - מכנסיים מטונפים וגופיית כותנה - והרגשתי שמנה מדי ולא לבושה כמו שצריך וחריגה לגמרי בנוף. זה בגלל העיר הזאת, חשבתי, מושכת בגומי של המכנסיים ביד אחת ומנדנדת את סופי ביד השנייה. בניו־יורק הייתי זוכה פה ושם לשריקה מאיזה פועל בניין, לאיזה מבט מלא הערכה מברנש ברחוב. התרחקתי מאה קילומטרים מהעיר והפכתי ללווייתן בטרנינג.

הזיתי בקול על חופשה שמן הסתם לא אצא אליה לעולם, תיארתי אתר נופש כלשהו, שקראתי עליו במגזין תיירות בחדר ההמתנה של רופא הנשים. בונגלוס פרטיים הפזורים תחת כיפת השמיים... בריכות שחייה פרטיות... פרוסות טריות של אננס ופפאיה על המרפסת בכל בוקר...

"אפשר להביא לשם ילדים?" שאלה קיטי.

"בשביל מה?" שאלתי, מזועזעת.

"פיל ואני לוקחים את הבנות שלנו לכל מקום," אמרה בקפדנות ודחפה קלות את מדלן שלה. "אני לא עוזבת אותן אף פעם. אף פעם." "אף פעם?" חזרתי על דבריה - חוששתני שבשמץ עוקצנות. "אפילו לא באיזה ליל שבת כדי לצאת לסרט? אפילו לא כדי לצאת לארוחת ערב? או לאיזה נשנוש קטן?"

היא טילטלה את שערותיה המדהימות. חיוך זעיר - חיוך זחוח, כך היה נדמה לי - עלה על שפתיה. "אני אף פעם לא אעזוב אותן," חזרה ואמרה.

הינהנתי, מרחתי חיוך על הפרצוף, חילצתי את סופי מן הנדנדה, מילמלתי: "שיהיה לך סוף שבוע נעים," (רק בשלב הרבה יותר מאוחר שמתי לב שהיה רק יום שלישי), דחפתי בגסות את כל שלושת הילדים לתוך המיני־ואן, תחבתי תקליטור למכשיר, הגברתי את עוצמת הקול, וכל הדרך הביתה מילמלתי את המילים "טיפוס מוזר."

מאז התמצתה ההיכרות בין קיטי לביני רק בהנהונים ובנפנופים לשלום. חייכנו זו אל זו כשחצינו את מגרש הכדורגל או כשנתקלנו זו בזו במעבר של מוצרי החלב במכולת. לא רציתי להרחיק לכת מעבר לזה. אבל בכל זאת אמרתי בטח, או בעצם "בטן". טוב, נו. הסכמה בבלי דעת, חשבתי וביד חלקלקה משמפו תחבתי תלתל סורר אל מאחורי האוזן הימנית שלי. הרי בגלל זה בעצם מצאתי את עצמי מלכתחילה עם שלושה ילדים ובית בקונטיקט.

"נדמה לי שיש לנו ידיד משותף," אמרה קיטי.

ניגבתי את הידיים שלי על ירכַי. "באמת? מי זה?" במשך רגע אחד של מבוכה הייתי משוכנעת לחלוטין שהיא עומדת להגיד ישו, ושאני איאלץ להאזין עכשיו לנאום ממושך על מערכת היחסים האישית שלה עם המושיע ועל כמה שגם אני זקוקה למערכת יחסים כזו.

אבל קיטי השיבה על שאלתי בשאלה נוספת. "היית עיתונאית, נכון?"

"עיתונאית זה קצת מוגזם," אמרתי. "עבדתי ב'לילות ניו־יורק' וסיקרתי את הנושא של התמכרויות של ידוענים. לא ממש חומרים מהסוג שהעסיק את ווּדְווֹרד ובּרנסטין. למה?" הנה זה בא, חשבתי, והתכוננתי באומץ להזמנה לערוך את עלון הגנון או לעשות ליטושים מהירים בכרטיס הברכה לחג המולד של משפחת קוואנו. ("ידידים יקרים! אנו מקווים שאתם בקו הבריאות בימים אלה של השנה, ימים של קורת רוח ושמחה. היתה זו שנה מבורכת לכל שבט קוואנו...")

"יש משהו..." היא התחילה להגיד. בדיוק באותו רגע דחף סם את ג'ק מתחת לפני המים. "אימא, הוא מטביע את התינוק," העירה סופי ממקום מושבה על האסלה, שם אספה בדיוק את שערותיה לקוקו. התכופפתי כדי למשות את ג'ק מהמים. הוא ירק, סם בכה, וקיטי אמרה שנדבר כבר ביום שישי.

מכל מקום, הייתי בטוחה כמעט לגמרי שהיא אמרה יום שישי. כמעט משוכנעת. נשמתי נשימה עמוקה והרמתי שוב את המקוש, בעוד אני מבחינה כיצד נוצץ בית משפחת קוואנו מתחת לשמיים כחולים ללא עב. הגדר החיה היתה קצוצה היטב, העלים גורפו, החלונות זהרו, ובאדניות היו סידורים מקסימים של דלועים זעירות, שהתאימו להפליא למקלעת הפלפלונים האדומים היבשים שעל הדלת. אוי ואבוי. הקשתי בעוצמה רבה במיוחד. והדלת נפתחה.

"שלום?" קראתי לתוך הכניסה המוארת באור עמום, וקולי הידהד. לא היתה תשובה... אבל לעיני הגיעו אורות זוהרים מן המטבח שבקצה המסדרון, ושמעתי מוזיקה מתנגנת, אחד הקונצ'רטים הבְּרנדנבּוּרְגִיים, שהיה חינוכי הרבה יותר מנעימות הפולקה שהילדים שלי נהנו מהם. "קיטי? שלום?" קראתי שוב. שום דבר. הרוח נשבה בחוזקה והעיפה ערימת עלים חומים, שרישרשו על רצפת העץ. כל זה עורר בי את מה שקרוי הרגשה רעה. שלפתי במהירות מכיסי את הטלפון הנייד שלי, התקשרתי למודיעין וביקשתי לדעת את מספר הטלפון של משפחת קוואנו, המתגוררת בדרך פוֹלי פארם מספר חמש.

המרכזנית קישרה אותי. קול צלצול הטלפון של קיטי הגיע לאוזני מתוך הבית. הוא צילצל... וצילצל... וצילצל.

"אף אחד לא בבית," אמרה סופי בקוצר רוח וניתרה מעלה־מטה בנעלי סניקרס ורודות, שלא התאימו במיוחד לסרבל הכתום שלבשה.

"רק רגע," אמרתי. "שלום?" קראתי לתוך הבית. שום דבר.

"אימא?" סופי הושיטה את ידה אל כף ידי. הבנים הביטו זה בזה, כשמצחיהם קמוטים בהבעה כעוסה זהה ושפתותיהם משורבבות בזעף. שניהם היו מלאים קימורים וגומות חן, ועורם היה רך וצחור ונטה להאדים כשהיה להם חם מדי או כשהיו מרוגזים. ריסיהם הטילו צללים מחודדים על לחייהם, ושערותיהם החומות הסתלסלו בבקבוקים יפים עד כדי כך שבכיתי בתספורת הראשונה שלהם... ובתספורת השנייה... וגם בשלישית. בניגוד לאחיה, סופי היתה גבוהה ורזה כאביה. עורה היה בגון הזית ושערותיה חומות ויפות, סבוכות יותר מאשר מתולתלות.

"תישארו כאן. במרפסת. על הדלועים," אמרתי בפרץ של השראה. "אני רוצה שהטוסיק שלכם יישאר על הדלעת עד שאני אגיד לכם די. ואל תסגרו את הדלת!" סופי ודאי קלטה משהו בנעימת הקול שלי, מפני שהינהנה. "אני אשגיח על התינוקות."

"אנחנו לא תינוקות!" אמר ג'ק וקפץ את אגרופיו.

"תישארו כאן," אמרתי שוב, והבטתי בסופי. היא הזעיפה את פניה לעבר אחיה, שאירגנו להם מרבץ על אחת הדלועים המושלמות של קיטי. עצרתי את נשימתי ונכנסתי פנימה. הבית של משפחת קוואנו היה זהה לשלנו. גם הוא היה מדגם מוֹנקְלייר (שישה חדרי שינה, חמישה חדרי אמבטיה, רצפות עץ בכל הבית). המשקיעים בשכונה שלנו היו איטלקים, רבים מן התושבים היו יהודים, ובכל זאת לכל הבתים היו שמות שנשמעו בזכותם כחברים בבית־הנבחרים הבריטי. אין ספק שאיש לא ירכוש בית מדגם ששמו לוונטל או דלגוִוידִיצֶ'ה, אבל אם שמו של הדגם יהיה קַרְליסְל או בֶּטֶנקורט, אנחנו כבר נעמוד בתור עם פנקסי הצ'קים.

חציתי את חדר הכניסה על קצות האצבעות ונכנסתי למטבח המואר באור חמים. הצלילים רבי־הרושם של הצ'לו וקול תקתוק שעון עתיק אפפו את חלל החדר. בכיור לא היו כלים, על הדלפק לא היו עיתונים, על שולחן המטבח לא היו פירורים, וגברת הבית לא היתה בשום מקום שיכולתי לראות. ואז השפלתי את מבטי.

"אלוהים אדירים!" הצמדתי את היד שלי לפי ונאחזתי בדלפק כדי שלא אחליק אל הרצפה. קיטי בחרה בשדרוגים שגם בן ואני בחרנו. דלפקי המטבח שלה היו עשויים גרניט, הרצפות היו עשויות עץ מייפל עם מראה עתיק, ובדלתות הזכוכית הגדולות הנפתחות אל הגינה היו קבועים פסי עופרת. היה שם מקרר סַאבּ זירו ותנור ויקינג, וביניהם היתה קיטי קוואנו, שרועה על הרצפה, פניה מופנות כלפי מטה, וסכין קצבים 'הנקל' מפלדה באורך עשרים סנטימטר מבצבצת בין כתפיה.

חציתי בריצה את המטבח וכרעתי על ברכי בתוך שלולית של דם קרוש. היא שכבה כשזרועותיה מרוחקות מן הגוף. שערותיה וחולצתה הלבנה היו חומות ודביקות. הרגשתי סחרחורת כשרכנתי מעל הגופה, ותחושת בחילה גאתה בי כשנגעתי בשערותיה הדביקות, ואחר כך משכתי בקת הסכין. "קיטי!"

צפיתי במספיק דרמות משטרתיות כדי לדעת שלא רצוי להזיז את הגופה, אבל הרגשתי שאני צפה מחוץ לעצמי, לא מסוגלת למנוע מידי לאחוז בכתפיה הצנומות ולנסות לקחת אותה בזרועותי. המוזיקה התגברה והגיעה אל הקרשנדו. צלילי מיתרים וכלי עץ התנגנו באוויר העומד, שהדיף ריח נחושת, כשהחזה שלה התרפה בקול ביתוק מחליא. הנחתי לה להישמט ארצה. גופה שב וצנח בחבטה על הרצפה. הנחתי את ידי על פי כדי לא להקיא והחנקתי זעקה נוספת.

"אימא?"

קולה של סופי הגיע לאוזני כאילו הוא בוקע מכוכב אחר. קולי רעד כשקראתי: "רק רגע, ילדים!"

קמתי על רגלי, מחיתי בתנועות כפייתיות את הידיים שלי במכנסיים, חגתי פעם אחת במהירות בחדר, ואחר כך פעם נוספת. רק אחרי שירכי נחבטה בדלפק ארוחת הבוקר הכרחתי את עצמי לעמוד רגע במקום ולחשוב. מה צריך לעשות? להתקשר למשטרה? להביא את הילדים שלי? ואם מי שעשה את זה לקיטי עדיין נמצא בבית?

קודם כול להתקשר למשטרה, החלטתי. הרגשתי שלוקח לי נצח לתחוב את היד לכיס, לשלוף את הטלפון הנייד ולהקיש את הספרות 911. "כן, שלום, מדברת קייט קליין, ואני מבקרת בבית של הידידה שלי קיטי קוואנו בדרך פוֹלי פארְם חמש, והיא... אהם..." קולי נשבר. "היא מתה. מישהו הרג אותה."

"מה הכתובת, בבקשה?" שאל הקול שבקצהו השני של הקו. "מה שמך?" אמרתי את שמי. אחר כך אייתּי אותו. כשהיא שאלה אותי למספר הביטוח הלאומי שלי ולתאריך הלידה, סיננתי בלחש: "פשוט תשלחי מישהו! תשלחי שוטרים... תשלחי אמבולנס... תשלחי חיילים מחיל הנחתים אם יש בשטח...

" "גברת?"

קולי גווע כשהבחנתי בבלוק ניירות כתיבה בצבע קרם ליד מכשיר הטלפון של קיטי. ראיתי עשר ספרות שהקפיאו את הדם בעורקים שלי.

אזור חיוג מנהטן, אותו מספר טלפון שהיה לו כשהכרתי אותו, אותו מספר טלפון שחייגתי אינספור פעמים כשהדירות שלנו שכנו באותו פרוזדור, המספר שנאבקתי מאז כמעט מדי יום לא לחייג שוב.

נדמה לי שיש לנו ידיד משותף...

מבלי לחשוב אפילו ניתקתי את השיחה, שלחתי יד רועדת אחת וחטפתי את הפתק. מעכתי אותו ודחפתי אותו עמוק לתוך הכיס שלי. אחר כך תחבתי את ידי המכוסות דם תחת ברז המטבח של קיטי, ניגבתי אותן במגבת המטבח העליזה שלה, עם הציורים של עלי השלכת, ורצתי במסדרון על רגליים רועדות.

"אימא!" פניה הצרות של סופי היו חיוורות, ועיניה החומות והגדולות היו פעורות לרווחה וחמורות סבר. סם וג'ק אחזו שניהם בידיה, והאגודל של סם היה תחוב בפיו. סופי הביטה בכתמי הדם שעל המכנסיים שלי. "נפצעת?"

"לא," אמרתי להם. "לא, מתוקה. אימא בסדר." חיטטתי בתיק שלי, הוצאתי מגבון לח והעברתי כמה ניגובים חפוזים על הכתמים. "בואי, סופי," אמרתי ואספתי את הבנים לזרועותי. חשתי במנועים הפראיים של הלב שלהם. הם פעמו בעוצמה כשלקחתי אותם על הידיים אל קצה החניה, שם ישבנו והמתנו לעזרה.

2.
"סליחה," אמרתי, מרימה את קולי ומנסה לגבור על חריקת סורק התדרים, על קול הרדיו, שהיה מכוון לתחנת השיחות והראיונות השמרנית ועל מלמולי חבורת השוטרים שהתקהלה ליד מכונת הקפה. "סטן?"

סטנלי בֶּרְגֶ'רוֹן, מפקד משטרת אפצ'רץ', הינהן בפיזור נפש. קודם הוא תקע אותי בכיסא מתכת מסתובב ליד שולחן כתיבה פנוי, שעליו מכשיר טלפון סדוק עם חוגה, מתחת לעלון הרשמה מצהיב ל"שומרי משקל בעבודה", ואף אחד מן הדברים האלה לא גרם לליבי לעלות על גדותיו מרוב אמון. הוא הדין גם בפקידת־הקבלה־קו־נטוי־המוקדנית, שגירדה את קרקפתה בחוד העיפרון שלה, העמידה פנים שהיא מדפיסה ותוך כדי כך כרתה אוזן לכל מילה שרק נפלטה.

תשמרי על קור רוח, קייט, אמרתי לעצמי. אל תתנהגי כאילו את אשמה, כי אז הם יחשבו שאת באמת אשמה. אבל זה לא יהיה קל. יש אנשים שפוכרים את פרקי האצבעות שלהם ברגעי עצבנות. אני מתחילה להרביץ בדיחות. נשמתי עמוק וניסיתי ללכת על נעימה אדישה. "הֵי, אתה יכול להגיד לי לפחות אם אני במעצר? אני לא רוצה להיות חצופה, אבל אם אני בכלא, זה ממש עלול להרוס את הסידור של ההסעות."

"את לא במעצר, קייט," הרעים סטנלי בקולו. סטן הוא אדם נמוך קומה, עם חזה רחב וסנטר כפול, ויש לו עיניים חומות ומימיות כמו של כלב באסט ושפם משתפל חום־אפרפר. עד הפיגוע במגדלי התאומים הוא עבד במשטרת ניו־יורק, ולאחר מכן החליף את הפשעים הקשים ואת איומי הטרור באפצ'רץ' הקטנה והמנומנמת, ששם יום עמוס אירועים כולל כתיבת דוח אחד או שניים על נהיגה במהירות מופרזת, סילוק בני נוער מסמטת האהבה המקומית ומרדף אחר אחד מכלבי הקורגי האלופים של לוֹיְס קֶנאלי, הלוקים בנטייה לשוטטות. סטן ואני הכרנו זה את זה במהלך ששת השבועות הראשונים שלי באפצ'רץ', כיוון שעקב כישלוני לשלוט במערכת האזעקה היקרה להחריד והרגישה עד מאוד, הוא הגיע כמעט בכל יומיים לביתי.

"אנחנו רק צריכים לשאול אותך עוד כמה שאלות," אמר סטן.

"מה עוד?" שאלתי וניסיתי להישמע כאילו הלב שלי לא צונח לתחתונים, כאילו אני לא רועדת, כאילו אני לא מסוגלת לחוש בפתק המעוך שבכיס שלי, הפתק שרשום עליו מספר הטלפון של הבחור שהייתי מאוהבת בו, והוא מתנפח והולם כמו גידול. עלה בדעתי לגשת לשירותים, לזרוק אותו לאסלה ולהוריד את המים. אבל מה יהיה אם הוא ייתקע? אחר כך חשבתי לקרוע אותו לפיסות קטנות ולבלוע אותן. אבל מה יהיה אם אקיא? עדיף פשוט לחכות. נעתי וזעתי בכיסא שלי, ודימיתי לי שאני יכולה לשמוע את הנייר מתקמט כשאני מתנועעת.

בשלוש השעות שחלפו מאז יצאתי בצעדים כושלים מביתה של קיטי קוואנו התקשרתי אל גרייסי, הבייביסיטר שלי, וביקשתי ממנה לבוא ולקחת הביתה את הילדים במיני־ואן שלי. אחר כך הסיעו אותי לתחנת המשטרה, שם כתבתי תצהיר ולקחו ממני טביעות אצבעות. הסברתי שלוש פעמים לשלושה אנשים שונים מדוע היו טביעות אצבעות שלי על קת הסכין. עם החוקרים שלי נמנה גם שוטר אחד שנאנק בגועל ושאל: "ברצינות, גברת, את לא צופה ב-CSI?" פערתי את עיני לרווחה ואמרתי: "זה בערוץ הילדים? כי אם לא, סביר להניח שלא."

משכתי את סיכות הראש עם החרוזים שהרחיקו את הפוני שלי מן העיניים. מר סטיבן הצליח לשכנע אותי לעשות תספורת מדורגת, אבל משום שהוא לא הסכים לעבור לבית שלי ולעזור לי לעצב את השיער בכל בוקר, כמה קווצות שיער קצוצות וטרנדיות להחריד, באורך חמישה סנטימטרים לפחות, הסתירו לי כל הזמן את העיניים. כשסגרתי שוב את הסיכות, שאלתי: "אני צריכה עורך־דין?"

סטן משך בכתפיו. "בשביל מה לך? את עדה, לא חשודה. אין לך שום דבר להסתיר."

"ואולי דווקא כן?" פלטתי. סטן לטש בי את עיניו. "רק צוחקת איתך," אמרתי. פניו של סטן התכרכמו. "בחייך, כאילו יש לי זמן להסתובב ולתכנן רציחות. בעלי נמצא בקליפורניה כבר שבוע. בקושי יש לי זמן להוציא את הכלים מהמדיח." הצצתי בשעון שלי, הקשתי על חיוג חוזר בטלפון הנייד, וכשענה לי התא הקולי של בן ניתקתי בלי להשאיר הודעה. כבר השארתי לו חצי תריסר הודעות, והוא לא השיב על אף אחת מהן. כולן היו וריאציות על התמה המרכזית. קפצתי לבית של קיטי קוואנו ומצאתי אותה מתה על רצפת המטבח, עם סכין שתקועה לה בגב. עכשיו אני מוסרת תצהיר בתחנת המשטרה. תתקשר אלי בבקשה. בוא הביתה בבקשה. בבקשה תתקשר אלי ותגיע הביתה ברגע שרק תוכל.

בעלי נסע ללוס־אנג'לס לכינוס גדול של המפלגה הדמוקרטית, במטרה לשדל לקוחות חדשים לעבור אל משרד הייעוץ הפוליטי שלו. אם התגוררתם באחת ממדינות צפון־מזרח ארצות־הברית במרוצת שלוש מערכות הבחירות האחרונות וראיתם מודעת פרסומת שאחד המועמדים מופיע בה בהילוך איטי מטופש או בצילום מטושטש בשחור־לבן ונראה כמו מישהו ששומר במקרר שלו במרתף חלקי גופות של ילדים קטנים, רוב הסיכויים שראיתם את העבודה של בן. עם הלקוחות שבעי הרצון שלו נמנים שני סנטורים, שלושה נציגים בבית הנבחרים, מושל מדינת מסצ'וסטס והתובע הכללי של ארצות־הברית. המילה "תותח" מופיעה בקביעות לפני שמזכירים את שמו, ויש לו די והותר כסף כדי לדאוג לכך שכולנו נסתתר בריאים ושלמים בקהילת השינה הזו, ששוכנת במרחק ארבעים וחמש דקות ממנהטן, שבה הבית הכי פחות יקר עולה יותר ממיליון דולר, שבה כל המכוניות הן ארבע על ארבע, ושבה לא הצלחתי למצוא אפילו חברה אחת.

התנועעתי שוב על הכיסא. השומר ממעבר החצייה של בית־הספר היסודי התייעץ עם עמית לבוש בחליפת פוליאסטר כחולה, והייתי בטוחה כמעט לחלוטין שזהו הדוור. שאלתי את עצמי אם לרגל המאורע התייצב כאן כל לובש מדים בעיר.

תחבתי את הפתק עמוק יותר לכיסי. כבר רחצתי פעמיים את הידיים, אבל הציפורניים שלי עדיין היו שחורות מן הדיו של המשטרה. בינתיים מילמל סטן משהו בטלפון. פקידת הקבלה הניחה את העיפרון שלה והוציאה ממגירת שולחן הכתיבה שלה מראה ושפופרת מסקרה. היא הניחה את המראה בשיפוע, העמידה פנים שהיא מאפרת את העיניים ולטשה תוך כדי כך את עיניה בפעילות שבפינת החדר. לבסוף הניח סטן את השפופרת, החליף במהירות כמה מילים עם השומר ממעבר החצייה, הינהן לעבר הדוור, הרים את המכנסיים שלו מתחת לכרסו והתקדם בנחת לעבר שולחן הכתיבה שלי.

"את מכירה את איוון מקֶנָה?"

ליבי קפא בחזי. אלוהים אדירים. הם יודעים. איכשהו הם יודעים שלקחתי את הפתק עם מספר הטלפון של איוון. בעוד כמה שניות ייעלם חיוכו של סטן מן הפנים שלו, והוא ישלוף את האזיקים. יעצרו אותי. ישליכו אותי לכלא. לעולם לא אראה שוב את הילדים שלי. בעלי יתגרש ממני ויתחתן שוב, והפעם עם מישהי ראויה יותר ובעלת טעם טוב יותר משלי, בלונדינית כחושה עם חבטת גב יד טובה, שתתאים בדיוק לעיר שבה בחר להתגורר, ועד יומו האחרון גיסי יגיד לו: "אמרתי לך."

שיפשפתי את הידיים על הירכיים שלי. "למה אתה שואל?"

"השם שלו הופיע על לוחית השיחה המזוהה שלה."

הרגשתי שאני נרגעת. "הכרתי פעם בניו־יורק מישהו שקראו לו ככה. היינו..." סובבתי את אצבעותי המכוסות דיו. "כבר שנים שאנחנו לא בקשר."

סטן הינהן, שקע בכיסא בכל כובד גופו ורשם משהו.

"אז הוא לא חשוד?" פלטתי, עוד לפני שצצה במוחי מחשבה גרועה עוד יותר. "הוא לא... הוא לא..." מעניין. כל השנים איחלתי לאיוון נזק גופני חמור, בפנטזיות שלי ראיתי אותו נופח את נשמתו בייסורים קשים ובצורה משפילה די הצורך כדי לוודא שהידיעה על מותו תופיע ב"חדשות המשונות ביותר", ועכשיו, כשיכול להיות שהוא באמת בסכנה, לא הצלחתי להפסיק לרעוד.

סטן התעלם משתי השאלות שלי. "מה מר מקנה עושה

"דוגמניות," אמרתי.

הוא לא חייך. "מה משלח היד שלו?"

"כשאני הכרתי אותו הוא היה חוקר פרטי. הוא עבד כפרילנס בשביל חברות ביטוח, תביעות של עובדים נגד חברות, ו..." קולי נמוג. "מקרי גירושים. מעקבים. בעלים שבוגדים בנשים שלהם... אהה!" אז אולי הייתי קצת קשת תפישה. גם אתם הייתם קשי תפישה אם במשך ארבע שנים לא הייתם ישנים לילה שלם אחד. קפצתי על רגלי במהירות כה רבה, עד שאחת הסיכות התעופפה מן השיער שלי. "אולי קיטי שכרה את שירותיו מפני שבעלה בגד בה! ובעלה גילה את זה והרג אותה!"

סטן לטש בי את עיניו. כך עשו גם הדוור ושוטר הסיור הצעיר שזיהיתי ממעבר החצייה של בית־הספר היסודי. בפנטזיה שלי נעלמו האזיקים והגיס הזחוח, וסטן טפח בלבביות על שכמי ואמר: מבריק, קייט! פתרת את הפרשה! במקום זאת הוא רק עבר לדף חדש במחברת שלו. "את מכירה את פיליפ קוואנו?"

נדתי בראשי והרמתי את סיכת הראש שלי מן הרצפה.

סטן שירבט משהו. "בואי נחזור אחורה. כשקיטי התקשרה, היא אמרה שהיא רוצה לדבר איתך על משהו. את יודעת על מה?"

שוב ניענעתי את ראשי לשלילה. "אין לי מושג. אני מצטערת. הלוואי שהייתי יכולה לעזור יותר, אבל באמת לא הכרתי אותה ממש טוב."

"את לא יודעת על מה היא רצתה לשוחח."

"לא. דיברתם כבר עם בעלה?"

סטן ליקק את האגודל שלו ועבר לדף חדש במחברת שלו. "למה את שואלת?"

"זה תמיד הבעל, לא?"

הוא חיכך את לחיו. "תמיד?"

"טוב, מניסיוני כעיתונאית זה תמיד הבעל."

כעת נעץ בי סטן את עיניו החומות והנעימות, כאילו צץ פתאום ראש נוסף על הצוואר שלי.

"וגם מערוץ לַיְיף טַיְים לנשים. הבעל. תמיד. אלא אם כן זה החבר."

הוא התחיל שוב לכתוב. "לקיטי היה חבר?"

"אין לי מושג." משכתי בכתפי. "אם כן, היו חייבות להיות לה מיומנויות ניהול מדהימות. אתה יודע, עם שתי ילדות..."

הדלת הקדמית נפתחה שוב, ושוטר נכנס פנימה, אוחז בחוזקה במרפקו של גבר גבוה ויפה תואר, כבן ארבעים. שערו היה בלונדי־כסוף, והוא לבש חליפת פלנל אפורה. הוא נראה כמו מישהו ששכח איך הולכים.

"תסלחי לי," אמר סטן ונחפז לעבר השניים. פקידת הקבלה שכחה להעמיד פנים שהיא עושה משהו חוץ מאשר לצותת, הניחה לשפופרת המסקרה שלה וסובבה את המראה כדי לעקוב אחר הנעשה. סטן אחז במרפקו השני של האיש בחליפה האפורה, הסתובב איתו בפינה והכניס אותו אל המשרד שלו. הדלת נסגרה מאחוריהם בנקישה, לא לפני שהספקתי לשמוע את הגבר מתחיל לצעוק.

"אשתי," אמר. "אשתי." קולו נמוג. עצמתי את עיני, זכרתי את כובד משקלה של גופתה של קיטי, את קול הביתוק המחליא שבקע מן החולצה שלה כשניסיתי להרים אותה מן הרצפה. הצצתי שוב בשעון שלי. כמעט שלוש אחר־הצהריים. עוד מעט יחזרו בנותיה של קיטי מהגן. מי יהיה שם ויספר להן את החדשות? לאן הן ילכו?

כריתי אוזן בכל כוחי. קולו של סטן היה נמוך ומרגיע, והמבטא הניו־יורקי שלו הזכיר לי בכאב את הבית. בקושי הצלחתי לקלוט מילה פה ושם, אבל הצלחתי לשמוע את כל מה שאמר פיליפ. "זה באשמתי," שמעתי אותו נאנק, ופקידת הקבלה מתחה קדימה את צווארה, פעורת עיניים ומתנשמת בכבדות. "הכול באשמתי."

כעבור רבע שעה הם הניחו לי ללכת, עם הוראות לא לצאת מהמדינה ולהתקשר אם אשמע משהו מאיוון מקנה.

"אני אתקשר," אמרתי לסטן. "אבל אני לא חושבת שהוא יתקשר אלי. אנחנו לא מדברים," הוספתי.

"דברים משתנים," אמר סטן.

השוטר ממעבר החצייה, נער עם פרצוף ורוד ותספורת קצוצה, שנראה לא יותר מבן תשע־עשרה, הסיע אותי בחזרה אל זירת הפשע. השפלתי את ראשי, חלפתי במרוצה על פני ניידות הטלוויזיה שכבר חנו לפני בית משפחת קוואנו ונכנסתי אל מכוניתה של גרייסי. עוד לפני שהגעתי אל קצה דרך פולי פארם התחיל הלב שלי להלום בכוח כה רב, שחששתי לנהוג. איוון מקנה. אחרי כל הזמן הזה.

הוצאתי את הטלפון הנייד שלי והתחלתי להקיש את המספר, שעד אותו רגע לא קלטתי שאני עדיין יודעת בעל-פה. ניתקתי אחרי שלוש ספרות. מה אגיד אם הוא יענה? הַיי, זאת קייט קליין. זוכר אותי? אתה שברת לי את הלב? בכל אופן, אני יודעת שלא דיברנו שנים, ואה, דרך אגב, אני מניחה שהכרת את קיטי קוואנו. היא נרצחה, והמשטרה צריכה לדבר איתך.

תחבתי את הטלפון לכיס שלי והנחתי את כפות ידי על ההגה עד שחדלו לרעוד. השארתי הודעה לחברה הכי טובה שלי, ג'ייני סגל, ואמרתי לה להתקשר אלי ברגע שתוכל. אחר כך נהגתי בחזרה הביתה.

ג'ניפר ויינר

ג’ניפר ויינר היא מחברת רבי־מכר רבים, וביניהם ‘בנעליה’, ‘חברות טובות לנצח’, ‘טוב במיטה’ ו‘ישנן בנות’, שיצאו לאור בעברית בהוצאת מודן.

עוד על הספר

  • תרגום: דורית בריל־פולק
  • הוצאה: מודן
  • תאריך הוצאה: ינואר 2007
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 358 עמ' מודפסים
לילה טוב, אף אחד ג'ניפר ויינר

חלק ראשון | האם הטובה



1.

"שלום?" הקשתי על דלת החזית האדומה בביתה של קיטי קָוואנוֹ. לאחר מכן הרמתי את המצילה העשויה נחושת, וליתר ביטחון חבטתי בה כמה פעמים. "שלום?"

"אימא, אני יכולה לצלצל בפעמון?" שאלה סופי. היא נעמדה על קצות אצבעותיה ונופפה באגרופה באוויר.

"לא, עכשיו תורי," אמר סם ובעט בכף רגלו, הנתונה בנעל התעמלות, באחת מחצי תריסר הדלועים שהיו מסודרות בחצי עיגול מושלם ליד דלתה של קיטי. בעוד שבוע עמד לחול ליל כל הקדושים, וכל מה שאנחנו הספקנו לעשות היה לחרוט לילה קודם לכן את פנס הדלעת היחיד שלנו. הוא יצא עקום, צידו הימני נרקב בן לילה והתקפל פנימה, וזה נראה כאילו קורבן של אירוע מוחי אכזרי נקלע אל המרפסת שלנו. כשהדלקתי את הנר פרצו כל שלושת הילדים בבכי.

"תורי!" אמר ג'ק ודחף את אחיו הצעיר ממנו בשלוש דקות.

"אל תדחוף אותי!" צעק סם ודחף בחזרה.

"קודם סופי, אחר כך סם, ואחר כך ג'ק," אמרתי. שני תארים בספרות אנגלית, קריירה בניו־יורק, וזה מה שיצא ממני בסוף - ניצבת על מפתן דלתה של אישה שאני בקושי מכירה בפרבר בקונטיקט, עם שיער לא מסורק ותיק מלא בסוכריות־שוחד על מקל, ומתנצחת בקול עם שלושה ילדים מתחת לגיל חמש. איך זה קרה? לא הצלחתי להסביר את זה, ובייחוד לא את העובדה שהריתי את הבנים כשסופי היתה בת שבעה שבועות בלבד, באדיבות מגע מיני שזכור לי רק בקושי ושקשה לי לתאר לעצמי שאמחל עליו אי־פעם.

סופי הרימה את ידה, כשהקוקיות שלה מתנפנפות, וצילצלה בפעמון. גומת חן הבליחה בלחיה השמאלית כששלחה אל אחיה מבט זחוח שפירושו: ככה צריך לעשות את זה. אף אחד לא ענה. הצצתי בשעוני ושאלתי את עצמי האם ייתכן שלא שמעתי טוב את קיטי. היא התקשרה ביום רביעי בלילה, כשהבנים היו באמבטיה וסופי ישבה על האסלה, משחה את שפתיה באודם והמתינה לתור שלה. אני כרעתי על ברכי לפני האמבטיה. החולצה שלי היתה ספוגת מים, ואחזתי בידי מטלית רחצה. קירצפתי מתחת לציפורניים שלהם, סילקתי את הלכלוך שנדבק אליהן בגן השעשועים והתענגתי על אחת ההזיות הקבועות והמזהירות שלי, על החלום בהקיץ שמתחיל בזה ששני גברים דופקים על דלת ביתי. מי הם? קציני משטרה? סוכנים של ה-FBI? מעולם לא ירדתי לעומק העניין.

הצעיר מביניהם לבוש בחליפה בצבע בז' ויש לו שפם דק וקצוץ בצבע החול, והמבוגר יותר לבוש בחליפה שחורה, ושערו הדליל מסורק לאחור מעל קרחת קטנה. הוא זה שמדבר. היתה טעות, הוא אומר לי, ומסביר שבשל איזו תקלה קטנה, שמעולם לא הצלחתי להבין מהי (חלום רע? יקום חלופי?), הגיעו אלי ילדיה של מישהי אחרת, ואני חיה את חייה של מישהי אחרת. באמת? אני שואלת ומקפידה לא להישמע להוטה מדי. ואז מתחילה איזו אישה - בזמן האחרון זו בדרך כלל הגברת מן הפרסומת למברשות 'סוויפר' - לרקוד סביב־סביב לצלילי השיר של להקת Devo ולמחות בחדווה את האבק, והיא צועדת ונעמדת ביניהם, כשידיה מונחות על מותניה החזקים. הנה אתם, שובבים קטנים! היא אומרת לילדים. אני ממש מצטערת על אי הנעימות, היא אומרת לי. אין בעיה, אני עונה לה באדיבות. ואז היא אומרת...

"טלפון."

הרמתי את עיני. בעלי עמד בפתח, כשהוא מחזיק את התיק המשרדי שלו בידו האחת ואת הטלפון בידו השנייה ולוטש בי מבט שהיה בו בוז, או משהו קרוב מאוד לכך. ליבי נחמץ כשקלטתי שהמים שנשפכו עלי מן האמבטיה של הילדים היו הדבר הקרוב ביותר למקלחת שעשיתי באותו יום.

הושטתי יד מכוסה סבון אל השפופרת. "אתה יכול להשגיח עליהם רגע?"

"תני לי רק להוריד את החליפה הזאת," אמר ונעלם במסדרון. תרגום: להתראות בעוד שעה. החנקתי אנחה ותקעתי את הטלפון מתחת לאוזן שלי.

"הלו?"

"קייט, מדברת קיטי קוואנו," אמרה קיטי בקולה הנמוך והתרבותי. "אני שואלת את עצמי אם תוכלי להתפנות לאכול איתי ארוחת צהריים ביום שישי."

הייתי המומה מכדי לגמגם "בטח" או "כן." בסופו של דבר אמרתי "בטן", אף על פי שארוחת צהריים עם קיטי קוואנו לא היתה בעדיפות הראשונה ברשימת המטלות שלי. לטעמי, היא ייצגה את כל מה שלא היה בסדר בעיר מגורי החדשה.

אני זוכרת את הפעם הראשונה שראיתי את קיטי. לאחר בוקר של פריקת חפצים הסעתי את הילדים לגן הציבורי שהראה לנו המתווך שלנו. זה שלושה ימים לא חפפתי את השיער העבה והמתולתל שלי, והוא נראה קצת יותר מפרוע, אבל לשאר האימהות לא יהיה אכפת, חשבתי כשהחניתי את המכונית באחד ממקומות החניה. כשעברנו, הילדים ואני, דרך השערים הקבועים בגדר הכלונסאות של גן השעשועים, ראינו ארבע אימהות יושבות על ספסל עץ ירוק, סמוך לנדנדות. ארבע אימהות שהאודם המשוח על שפתיהן היה בגוון ורוד כהה זהה, ארבע אימהות מטופחות להפליא, ארבע אימהות בכושר מושלם, ארבע אימהות שנראו מיומנות עד אימה. על כתפה של כל אחת מהן היה תלוי תיק החתלה ממשי עם דגמי פייזלי, כמו המעיל הוורוד עם הכתובת "פּינְק ליידי" של הבנות ב'גְרִיז'. או כמו עוזי.

"הַיי!" אמרתי. דומה שהקול שלי ניתר אל משטחי הגומי המחוספסים שמתחת למגלשות והידהד מבין הנדנדות. הנשים נעצו את מבטן בתלבושת שלי (מכנסי דגמ"ח רפויים, מכוסים בכתמי תרכיז ממותק, נעלי סניקרס מוכתמות בצבעי אצבעות, חולצת טריקו של בעלי, ארוכת שרוולים, אפורה ודהויה, ומעליה אחת החולצות הסגולות שלי עם השרוולים הקצרים). הן נעצו את מבטן בשיער הפרוע שלי, בפנים הנקיות מאיפור, בכרס ובירכיים שכבר שנתיים התכוונתי לעשות משהו בקשר אליהן, ולבסוף בילדים שלי. ג'ק נראה בסדר, אבל סם לפת את המוצץ החביב עליו, שלא היה בשימוש כבר כמה חודשים, וסופי לבשה חצאית בלט מעל מכנסי הפיג'מה שלה.

הבלונדינית השרירית למראה שבמרכז היתה לבושה במכנסי שבע־שמיניות בצבע בז', ומעליהם וסט מפליס עם רוכסן. היא הרימה את ידה ושלחה אלינו חצי חיוך. לאחר מכן נודע לי ששמה לֶקְסי הֵייגֶן־הוֹלְדְט, והיא נראתה בדיוק מה שהיתה - אתלטית לשעבר בנבחרת הפוטבול והלאקרוס של המדינה, שעבדה לפני נישואיה כמאמנת בבית־ספר תיכון והתחילה להתאמן לטריאתלון שישה שבועות לאחר שהביאה לעולם את בְּריירְלי הפעוטה.

לברונטית שלידה היה שיער חום בהיר באורך הכתפיים, מעוצב להפליא, עם גוונים מושלמים. הגבות שלה נמרטו לשתי קשתות מדויקות ולאחר מכן נצבעו בצבע תואם. היא נופפה אלינו קלות בידה. שפתיה המלאות התעוותו, כאילו טעמה משהו חמוץ. זו היתה סוּקי סתרלנד, הלבושה במכנסי ג'ינס של סֶבֶן ולרגליה מגפי זמש עם חרטומים מחודדים ועקבים גבוהים - בגדים מהסוג שחברתי ג'ייני היתה אולי לובשת ליציאה למועדון לילה, ואני לא הייתי מנסה ללבוש בכלל.

"היי!" אמרה הג'ינג'ית - קרול גְווינֶל - שישבה בקצהו המרוחק של הספסל. היא התהדרה בסוודר כתום כדלעת ובחצאית ארוכה עם מערבולת גוונים של אדום, כתום וזהב. עגילי הזהב הקטנים שלה היו מורכבים משלל פעמונים שצילצלו ודינדנו, ולרגליה נעלה נעלי בד משובצות לוחיות מתכת מבריקות ומעוטרות בקצותיהן במקלעות זהב. עד מהרה נודע לי שבעלה של קרול היה הממונה על מחלקת הליטיגציה באחד ממשרדי הפרקליטים הגדולים בניו־יורק. קרול ורוֹבּ ושני בניהם התגוררו בבֶּטֶנְקוֹרט והיה להם בית קיץ בנאנטַקֶט, ומשום כך אני משערת לי שהיתה לה הזכות, לו רק רצתה, להתלבש כאילו היא יוצאת להופעה של סטיבי ניקס.

לבסוף הואילה בטובה האישה הרביעית להתקרב אלינו. היא כרעה בחן על ברכיה לפני הילדים שלי ושאלה אותם בזה אחר זה לשמם. שערה החלק והעבה צנח עד אמצע גבה, יריעה מבהיקה בצבע שוקולד, אסופה בסרט קטיפה שחור. תווי פניה היו מקסימים: שפתיים מלאות, אף ישר וצר, עצמות לחיים גבוהות וסנטר קטן ומחוטב. בשל שערה וגון עורה הזהוב שיערתי שהעיניים שלה תהיינה חומות, אך הן היו ענקיות, וגונן היה כחול כהה מאוד, סגול כמעט. כגונם של פרחי אמנון ותמר.

"ואני קיטי קוואנו," אמרה לילדים שלי. "גם לי יש תאומות."

"קייט קליין," הצלחתי איכשהו לפלוט, כשאני חושבת בליבי: אל תקנו את זה, ממזרים קטנים. מובן שהילדים שלי היו מוקסמים. הבנים הניחו לרגל שלי וחייכו אליה בביישנות, וסופי לטשה בה את עיניה ואמרה: "את כל כך יפה!" השתדלתי לא לגלגל את העיניים. בפעם האחרונה שסופי הביטה בי בעיון כזה, היא לא אמרה לי שאני יפה, אלא שצומחות לי שערות על הסנטר.

מרחתי חיוך על הפרצוף וערכתי בראש רשימה של כל הדברים שאני צריכה לזכור: לגלות איפה קונים ז'קט זמש שגזור בצורה מושלמת. לגלות איפה הנשים האלה עושות פן, איפה הן מלבינות את השיניים שלהן ואיפה הן מורטות את הגבות שלהן, ולהשתדל לאתר את האימהות האחרות - האימהות המוצפות, הלא־מטופחות, הגדולות, האימהות שדומות לי, אפילו אם אצטרך לחצות את גבולות המדינה כדי למצוא אותן.

הגברות חזרו אל שיחתן, שעסקה כפי הנראה ביחס המספרי בין מורים לתלמידים בבתי־הספר הפרטיים המתחרים בעיר. היה צורך בארבעה ביקורים נוספים בגן השעשועים, בהאזנה בת עשרים דקות לנאומה של סוקי בנוגע לארגון המחודש של המזווה שלה ובנסיעה למספרה של מעצב השיער המקומי, מר סטיבן, לפני שקיטי ואני ניהלנו שיחה ממשית. שיחתנו עסקה בסוג המאפים שעלי להביא למכירה השנתית של דברי המאפה בגן 'המריצה האדומה'. "בלי אגוזים ובלי מוצרי חלב," אמרה לי. הינהנתי בשפלות רוח והצלחתי להימנע מלשאול: "מה עם קראק? קראק זה בסדר?"

השיחה השנייה שלנו היתה פחות מוצלחת. עמדנו אחת ליד השנייה סמוך לנדנדות בגן השעשועים באחר־צהריים קיצי. קיטי לבשה שמלת פשתן קיצית, פשוטה אבל אלגנטית, לוּק (ואריג) שלא ניסיתי כבר שנים, ואני לבשתי את הבגדים הקבועים שלי - מכנסיים מטונפים וגופיית כותנה - והרגשתי שמנה מדי ולא לבושה כמו שצריך וחריגה לגמרי בנוף. זה בגלל העיר הזאת, חשבתי, מושכת בגומי של המכנסיים ביד אחת ומנדנדת את סופי ביד השנייה. בניו־יורק הייתי זוכה פה ושם לשריקה מאיזה פועל בניין, לאיזה מבט מלא הערכה מברנש ברחוב. התרחקתי מאה קילומטרים מהעיר והפכתי ללווייתן בטרנינג.

הזיתי בקול על חופשה שמן הסתם לא אצא אליה לעולם, תיארתי אתר נופש כלשהו, שקראתי עליו במגזין תיירות בחדר ההמתנה של רופא הנשים. בונגלוס פרטיים הפזורים תחת כיפת השמיים... בריכות שחייה פרטיות... פרוסות טריות של אננס ופפאיה על המרפסת בכל בוקר...

"אפשר להביא לשם ילדים?" שאלה קיטי.

"בשביל מה?" שאלתי, מזועזעת.

"פיל ואני לוקחים את הבנות שלנו לכל מקום," אמרה בקפדנות ודחפה קלות את מדלן שלה. "אני לא עוזבת אותן אף פעם. אף פעם." "אף פעם?" חזרתי על דבריה - חוששתני שבשמץ עוקצנות. "אפילו לא באיזה ליל שבת כדי לצאת לסרט? אפילו לא כדי לצאת לארוחת ערב? או לאיזה נשנוש קטן?"

היא טילטלה את שערותיה המדהימות. חיוך זעיר - חיוך זחוח, כך היה נדמה לי - עלה על שפתיה. "אני אף פעם לא אעזוב אותן," חזרה ואמרה.

הינהנתי, מרחתי חיוך על הפרצוף, חילצתי את סופי מן הנדנדה, מילמלתי: "שיהיה לך סוף שבוע נעים," (רק בשלב הרבה יותר מאוחר שמתי לב שהיה רק יום שלישי), דחפתי בגסות את כל שלושת הילדים לתוך המיני־ואן, תחבתי תקליטור למכשיר, הגברתי את עוצמת הקול, וכל הדרך הביתה מילמלתי את המילים "טיפוס מוזר."

מאז התמצתה ההיכרות בין קיטי לביני רק בהנהונים ובנפנופים לשלום. חייכנו זו אל זו כשחצינו את מגרש הכדורגל או כשנתקלנו זו בזו במעבר של מוצרי החלב במכולת. לא רציתי להרחיק לכת מעבר לזה. אבל בכל זאת אמרתי בטח, או בעצם "בטן". טוב, נו. הסכמה בבלי דעת, חשבתי וביד חלקלקה משמפו תחבתי תלתל סורר אל מאחורי האוזן הימנית שלי. הרי בגלל זה בעצם מצאתי את עצמי מלכתחילה עם שלושה ילדים ובית בקונטיקט.

"נדמה לי שיש לנו ידיד משותף," אמרה קיטי.

ניגבתי את הידיים שלי על ירכַי. "באמת? מי זה?" במשך רגע אחד של מבוכה הייתי משוכנעת לחלוטין שהיא עומדת להגיד ישו, ושאני איאלץ להאזין עכשיו לנאום ממושך על מערכת היחסים האישית שלה עם המושיע ועל כמה שגם אני זקוקה למערכת יחסים כזו.

אבל קיטי השיבה על שאלתי בשאלה נוספת. "היית עיתונאית, נכון?"

"עיתונאית זה קצת מוגזם," אמרתי. "עבדתי ב'לילות ניו־יורק' וסיקרתי את הנושא של התמכרויות של ידוענים. לא ממש חומרים מהסוג שהעסיק את ווּדְווֹרד ובּרנסטין. למה?" הנה זה בא, חשבתי, והתכוננתי באומץ להזמנה לערוך את עלון הגנון או לעשות ליטושים מהירים בכרטיס הברכה לחג המולד של משפחת קוואנו. ("ידידים יקרים! אנו מקווים שאתם בקו הבריאות בימים אלה של השנה, ימים של קורת רוח ושמחה. היתה זו שנה מבורכת לכל שבט קוואנו...")

"יש משהו..." היא התחילה להגיד. בדיוק באותו רגע דחף סם את ג'ק מתחת לפני המים. "אימא, הוא מטביע את התינוק," העירה סופי ממקום מושבה על האסלה, שם אספה בדיוק את שערותיה לקוקו. התכופפתי כדי למשות את ג'ק מהמים. הוא ירק, סם בכה, וקיטי אמרה שנדבר כבר ביום שישי.

מכל מקום, הייתי בטוחה כמעט לגמרי שהיא אמרה יום שישי. כמעט משוכנעת. נשמתי נשימה עמוקה והרמתי שוב את המקוש, בעוד אני מבחינה כיצד נוצץ בית משפחת קוואנו מתחת לשמיים כחולים ללא עב. הגדר החיה היתה קצוצה היטב, העלים גורפו, החלונות זהרו, ובאדניות היו סידורים מקסימים של דלועים זעירות, שהתאימו להפליא למקלעת הפלפלונים האדומים היבשים שעל הדלת. אוי ואבוי. הקשתי בעוצמה רבה במיוחד. והדלת נפתחה.

"שלום?" קראתי לתוך הכניסה המוארת באור עמום, וקולי הידהד. לא היתה תשובה... אבל לעיני הגיעו אורות זוהרים מן המטבח שבקצה המסדרון, ושמעתי מוזיקה מתנגנת, אחד הקונצ'רטים הבְּרנדנבּוּרְגִיים, שהיה חינוכי הרבה יותר מנעימות הפולקה שהילדים שלי נהנו מהם. "קיטי? שלום?" קראתי שוב. שום דבר. הרוח נשבה בחוזקה והעיפה ערימת עלים חומים, שרישרשו על רצפת העץ. כל זה עורר בי את מה שקרוי הרגשה רעה. שלפתי במהירות מכיסי את הטלפון הנייד שלי, התקשרתי למודיעין וביקשתי לדעת את מספר הטלפון של משפחת קוואנו, המתגוררת בדרך פוֹלי פארם מספר חמש.

המרכזנית קישרה אותי. קול צלצול הטלפון של קיטי הגיע לאוזני מתוך הבית. הוא צילצל... וצילצל... וצילצל.

"אף אחד לא בבית," אמרה סופי בקוצר רוח וניתרה מעלה־מטה בנעלי סניקרס ורודות, שלא התאימו במיוחד לסרבל הכתום שלבשה.

"רק רגע," אמרתי. "שלום?" קראתי לתוך הבית. שום דבר.

"אימא?" סופי הושיטה את ידה אל כף ידי. הבנים הביטו זה בזה, כשמצחיהם קמוטים בהבעה כעוסה זהה ושפתותיהם משורבבות בזעף. שניהם היו מלאים קימורים וגומות חן, ועורם היה רך וצחור ונטה להאדים כשהיה להם חם מדי או כשהיו מרוגזים. ריסיהם הטילו צללים מחודדים על לחייהם, ושערותיהם החומות הסתלסלו בבקבוקים יפים עד כדי כך שבכיתי בתספורת הראשונה שלהם... ובתספורת השנייה... וגם בשלישית. בניגוד לאחיה, סופי היתה גבוהה ורזה כאביה. עורה היה בגון הזית ושערותיה חומות ויפות, סבוכות יותר מאשר מתולתלות.

"תישארו כאן. במרפסת. על הדלועים," אמרתי בפרץ של השראה. "אני רוצה שהטוסיק שלכם יישאר על הדלעת עד שאני אגיד לכם די. ואל תסגרו את הדלת!" סופי ודאי קלטה משהו בנעימת הקול שלי, מפני שהינהנה. "אני אשגיח על התינוקות."

"אנחנו לא תינוקות!" אמר ג'ק וקפץ את אגרופיו.

"תישארו כאן," אמרתי שוב, והבטתי בסופי. היא הזעיפה את פניה לעבר אחיה, שאירגנו להם מרבץ על אחת הדלועים המושלמות של קיטי. עצרתי את נשימתי ונכנסתי פנימה. הבית של משפחת קוואנו היה זהה לשלנו. גם הוא היה מדגם מוֹנקְלייר (שישה חדרי שינה, חמישה חדרי אמבטיה, רצפות עץ בכל הבית). המשקיעים בשכונה שלנו היו איטלקים, רבים מן התושבים היו יהודים, ובכל זאת לכל הבתים היו שמות שנשמעו בזכותם כחברים בבית־הנבחרים הבריטי. אין ספק שאיש לא ירכוש בית מדגם ששמו לוונטל או דלגוִוידִיצֶ'ה, אבל אם שמו של הדגם יהיה קַרְליסְל או בֶּטֶנקורט, אנחנו כבר נעמוד בתור עם פנקסי הצ'קים.

חציתי את חדר הכניסה על קצות האצבעות ונכנסתי למטבח המואר באור חמים. הצלילים רבי־הרושם של הצ'לו וקול תקתוק שעון עתיק אפפו את חלל החדר. בכיור לא היו כלים, על הדלפק לא היו עיתונים, על שולחן המטבח לא היו פירורים, וגברת הבית לא היתה בשום מקום שיכולתי לראות. ואז השפלתי את מבטי.

"אלוהים אדירים!" הצמדתי את היד שלי לפי ונאחזתי בדלפק כדי שלא אחליק אל הרצפה. קיטי בחרה בשדרוגים שגם בן ואני בחרנו. דלפקי המטבח שלה היו עשויים גרניט, הרצפות היו עשויות עץ מייפל עם מראה עתיק, ובדלתות הזכוכית הגדולות הנפתחות אל הגינה היו קבועים פסי עופרת. היה שם מקרר סַאבּ זירו ותנור ויקינג, וביניהם היתה קיטי קוואנו, שרועה על הרצפה, פניה מופנות כלפי מטה, וסכין קצבים 'הנקל' מפלדה באורך עשרים סנטימטר מבצבצת בין כתפיה.

חציתי בריצה את המטבח וכרעתי על ברכי בתוך שלולית של דם קרוש. היא שכבה כשזרועותיה מרוחקות מן הגוף. שערותיה וחולצתה הלבנה היו חומות ודביקות. הרגשתי סחרחורת כשרכנתי מעל הגופה, ותחושת בחילה גאתה בי כשנגעתי בשערותיה הדביקות, ואחר כך משכתי בקת הסכין. "קיטי!"

צפיתי במספיק דרמות משטרתיות כדי לדעת שלא רצוי להזיז את הגופה, אבל הרגשתי שאני צפה מחוץ לעצמי, לא מסוגלת למנוע מידי לאחוז בכתפיה הצנומות ולנסות לקחת אותה בזרועותי. המוזיקה התגברה והגיעה אל הקרשנדו. צלילי מיתרים וכלי עץ התנגנו באוויר העומד, שהדיף ריח נחושת, כשהחזה שלה התרפה בקול ביתוק מחליא. הנחתי לה להישמט ארצה. גופה שב וצנח בחבטה על הרצפה. הנחתי את ידי על פי כדי לא להקיא והחנקתי זעקה נוספת.

"אימא?"

קולה של סופי הגיע לאוזני כאילו הוא בוקע מכוכב אחר. קולי רעד כשקראתי: "רק רגע, ילדים!"

קמתי על רגלי, מחיתי בתנועות כפייתיות את הידיים שלי במכנסיים, חגתי פעם אחת במהירות בחדר, ואחר כך פעם נוספת. רק אחרי שירכי נחבטה בדלפק ארוחת הבוקר הכרחתי את עצמי לעמוד רגע במקום ולחשוב. מה צריך לעשות? להתקשר למשטרה? להביא את הילדים שלי? ואם מי שעשה את זה לקיטי עדיין נמצא בבית?

קודם כול להתקשר למשטרה, החלטתי. הרגשתי שלוקח לי נצח לתחוב את היד לכיס, לשלוף את הטלפון הנייד ולהקיש את הספרות 911. "כן, שלום, מדברת קייט קליין, ואני מבקרת בבית של הידידה שלי קיטי קוואנו בדרך פוֹלי פארְם חמש, והיא... אהם..." קולי נשבר. "היא מתה. מישהו הרג אותה."

"מה הכתובת, בבקשה?" שאל הקול שבקצהו השני של הקו. "מה שמך?" אמרתי את שמי. אחר כך אייתּי אותו. כשהיא שאלה אותי למספר הביטוח הלאומי שלי ולתאריך הלידה, סיננתי בלחש: "פשוט תשלחי מישהו! תשלחי שוטרים... תשלחי אמבולנס... תשלחי חיילים מחיל הנחתים אם יש בשטח...

" "גברת?"

קולי גווע כשהבחנתי בבלוק ניירות כתיבה בצבע קרם ליד מכשיר הטלפון של קיטי. ראיתי עשר ספרות שהקפיאו את הדם בעורקים שלי.

אזור חיוג מנהטן, אותו מספר טלפון שהיה לו כשהכרתי אותו, אותו מספר טלפון שחייגתי אינספור פעמים כשהדירות שלנו שכנו באותו פרוזדור, המספר שנאבקתי מאז כמעט מדי יום לא לחייג שוב.

נדמה לי שיש לנו ידיד משותף...

מבלי לחשוב אפילו ניתקתי את השיחה, שלחתי יד רועדת אחת וחטפתי את הפתק. מעכתי אותו ודחפתי אותו עמוק לתוך הכיס שלי. אחר כך תחבתי את ידי המכוסות דם תחת ברז המטבח של קיטי, ניגבתי אותן במגבת המטבח העליזה שלה, עם הציורים של עלי השלכת, ורצתי במסדרון על רגליים רועדות.

"אימא!" פניה הצרות של סופי היו חיוורות, ועיניה החומות והגדולות היו פעורות לרווחה וחמורות סבר. סם וג'ק אחזו שניהם בידיה, והאגודל של סם היה תחוב בפיו. סופי הביטה בכתמי הדם שעל המכנסיים שלי. "נפצעת?"

"לא," אמרתי להם. "לא, מתוקה. אימא בסדר." חיטטתי בתיק שלי, הוצאתי מגבון לח והעברתי כמה ניגובים חפוזים על הכתמים. "בואי, סופי," אמרתי ואספתי את הבנים לזרועותי. חשתי במנועים הפראיים של הלב שלהם. הם פעמו בעוצמה כשלקחתי אותם על הידיים אל קצה החניה, שם ישבנו והמתנו לעזרה.

2.
"סליחה," אמרתי, מרימה את קולי ומנסה לגבור על חריקת סורק התדרים, על קול הרדיו, שהיה מכוון לתחנת השיחות והראיונות השמרנית ועל מלמולי חבורת השוטרים שהתקהלה ליד מכונת הקפה. "סטן?"

סטנלי בֶּרְגֶ'רוֹן, מפקד משטרת אפצ'רץ', הינהן בפיזור נפש. קודם הוא תקע אותי בכיסא מתכת מסתובב ליד שולחן כתיבה פנוי, שעליו מכשיר טלפון סדוק עם חוגה, מתחת לעלון הרשמה מצהיב ל"שומרי משקל בעבודה", ואף אחד מן הדברים האלה לא גרם לליבי לעלות על גדותיו מרוב אמון. הוא הדין גם בפקידת־הקבלה־קו־נטוי־המוקדנית, שגירדה את קרקפתה בחוד העיפרון שלה, העמידה פנים שהיא מדפיסה ותוך כדי כך כרתה אוזן לכל מילה שרק נפלטה.

תשמרי על קור רוח, קייט, אמרתי לעצמי. אל תתנהגי כאילו את אשמה, כי אז הם יחשבו שאת באמת אשמה. אבל זה לא יהיה קל. יש אנשים שפוכרים את פרקי האצבעות שלהם ברגעי עצבנות. אני מתחילה להרביץ בדיחות. נשמתי עמוק וניסיתי ללכת על נעימה אדישה. "הֵי, אתה יכול להגיד לי לפחות אם אני במעצר? אני לא רוצה להיות חצופה, אבל אם אני בכלא, זה ממש עלול להרוס את הסידור של ההסעות."

"את לא במעצר, קייט," הרעים סטנלי בקולו. סטן הוא אדם נמוך קומה, עם חזה רחב וסנטר כפול, ויש לו עיניים חומות ומימיות כמו של כלב באסט ושפם משתפל חום־אפרפר. עד הפיגוע במגדלי התאומים הוא עבד במשטרת ניו־יורק, ולאחר מכן החליף את הפשעים הקשים ואת איומי הטרור באפצ'רץ' הקטנה והמנומנמת, ששם יום עמוס אירועים כולל כתיבת דוח אחד או שניים על נהיגה במהירות מופרזת, סילוק בני נוער מסמטת האהבה המקומית ומרדף אחר אחד מכלבי הקורגי האלופים של לוֹיְס קֶנאלי, הלוקים בנטייה לשוטטות. סטן ואני הכרנו זה את זה במהלך ששת השבועות הראשונים שלי באפצ'רץ', כיוון שעקב כישלוני לשלוט במערכת האזעקה היקרה להחריד והרגישה עד מאוד, הוא הגיע כמעט בכל יומיים לביתי.

"אנחנו רק צריכים לשאול אותך עוד כמה שאלות," אמר סטן.

"מה עוד?" שאלתי וניסיתי להישמע כאילו הלב שלי לא צונח לתחתונים, כאילו אני לא רועדת, כאילו אני לא מסוגלת לחוש בפתק המעוך שבכיס שלי, הפתק שרשום עליו מספר הטלפון של הבחור שהייתי מאוהבת בו, והוא מתנפח והולם כמו גידול. עלה בדעתי לגשת לשירותים, לזרוק אותו לאסלה ולהוריד את המים. אבל מה יהיה אם הוא ייתקע? אחר כך חשבתי לקרוע אותו לפיסות קטנות ולבלוע אותן. אבל מה יהיה אם אקיא? עדיף פשוט לחכות. נעתי וזעתי בכיסא שלי, ודימיתי לי שאני יכולה לשמוע את הנייר מתקמט כשאני מתנועעת.

בשלוש השעות שחלפו מאז יצאתי בצעדים כושלים מביתה של קיטי קוואנו התקשרתי אל גרייסי, הבייביסיטר שלי, וביקשתי ממנה לבוא ולקחת הביתה את הילדים במיני־ואן שלי. אחר כך הסיעו אותי לתחנת המשטרה, שם כתבתי תצהיר ולקחו ממני טביעות אצבעות. הסברתי שלוש פעמים לשלושה אנשים שונים מדוע היו טביעות אצבעות שלי על קת הסכין. עם החוקרים שלי נמנה גם שוטר אחד שנאנק בגועל ושאל: "ברצינות, גברת, את לא צופה ב-CSI?" פערתי את עיני לרווחה ואמרתי: "זה בערוץ הילדים? כי אם לא, סביר להניח שלא."

משכתי את סיכות הראש עם החרוזים שהרחיקו את הפוני שלי מן העיניים. מר סטיבן הצליח לשכנע אותי לעשות תספורת מדורגת, אבל משום שהוא לא הסכים לעבור לבית שלי ולעזור לי לעצב את השיער בכל בוקר, כמה קווצות שיער קצוצות וטרנדיות להחריד, באורך חמישה סנטימטרים לפחות, הסתירו לי כל הזמן את העיניים. כשסגרתי שוב את הסיכות, שאלתי: "אני צריכה עורך־דין?"

סטן משך בכתפיו. "בשביל מה לך? את עדה, לא חשודה. אין לך שום דבר להסתיר."

"ואולי דווקא כן?" פלטתי. סטן לטש בי את עיניו. "רק צוחקת איתך," אמרתי. פניו של סטן התכרכמו. "בחייך, כאילו יש לי זמן להסתובב ולתכנן רציחות. בעלי נמצא בקליפורניה כבר שבוע. בקושי יש לי זמן להוציא את הכלים מהמדיח." הצצתי בשעון שלי, הקשתי על חיוג חוזר בטלפון הנייד, וכשענה לי התא הקולי של בן ניתקתי בלי להשאיר הודעה. כבר השארתי לו חצי תריסר הודעות, והוא לא השיב על אף אחת מהן. כולן היו וריאציות על התמה המרכזית. קפצתי לבית של קיטי קוואנו ומצאתי אותה מתה על רצפת המטבח, עם סכין שתקועה לה בגב. עכשיו אני מוסרת תצהיר בתחנת המשטרה. תתקשר אלי בבקשה. בוא הביתה בבקשה. בבקשה תתקשר אלי ותגיע הביתה ברגע שרק תוכל.

בעלי נסע ללוס־אנג'לס לכינוס גדול של המפלגה הדמוקרטית, במטרה לשדל לקוחות חדשים לעבור אל משרד הייעוץ הפוליטי שלו. אם התגוררתם באחת ממדינות צפון־מזרח ארצות־הברית במרוצת שלוש מערכות הבחירות האחרונות וראיתם מודעת פרסומת שאחד המועמדים מופיע בה בהילוך איטי מטופש או בצילום מטושטש בשחור־לבן ונראה כמו מישהו ששומר במקרר שלו במרתף חלקי גופות של ילדים קטנים, רוב הסיכויים שראיתם את העבודה של בן. עם הלקוחות שבעי הרצון שלו נמנים שני סנטורים, שלושה נציגים בבית הנבחרים, מושל מדינת מסצ'וסטס והתובע הכללי של ארצות־הברית. המילה "תותח" מופיעה בקביעות לפני שמזכירים את שמו, ויש לו די והותר כסף כדי לדאוג לכך שכולנו נסתתר בריאים ושלמים בקהילת השינה הזו, ששוכנת במרחק ארבעים וחמש דקות ממנהטן, שבה הבית הכי פחות יקר עולה יותר ממיליון דולר, שבה כל המכוניות הן ארבע על ארבע, ושבה לא הצלחתי למצוא אפילו חברה אחת.

התנועעתי שוב על הכיסא. השומר ממעבר החצייה של בית־הספר היסודי התייעץ עם עמית לבוש בחליפת פוליאסטר כחולה, והייתי בטוחה כמעט לחלוטין שזהו הדוור. שאלתי את עצמי אם לרגל המאורע התייצב כאן כל לובש מדים בעיר.

תחבתי את הפתק עמוק יותר לכיסי. כבר רחצתי פעמיים את הידיים, אבל הציפורניים שלי עדיין היו שחורות מן הדיו של המשטרה. בינתיים מילמל סטן משהו בטלפון. פקידת הקבלה הניחה את העיפרון שלה והוציאה ממגירת שולחן הכתיבה שלה מראה ושפופרת מסקרה. היא הניחה את המראה בשיפוע, העמידה פנים שהיא מאפרת את העיניים ולטשה תוך כדי כך את עיניה בפעילות שבפינת החדר. לבסוף הניח סטן את השפופרת, החליף במהירות כמה מילים עם השומר ממעבר החצייה, הינהן לעבר הדוור, הרים את המכנסיים שלו מתחת לכרסו והתקדם בנחת לעבר שולחן הכתיבה שלי.

"את מכירה את איוון מקֶנָה?"

ליבי קפא בחזי. אלוהים אדירים. הם יודעים. איכשהו הם יודעים שלקחתי את הפתק עם מספר הטלפון של איוון. בעוד כמה שניות ייעלם חיוכו של סטן מן הפנים שלו, והוא ישלוף את האזיקים. יעצרו אותי. ישליכו אותי לכלא. לעולם לא אראה שוב את הילדים שלי. בעלי יתגרש ממני ויתחתן שוב, והפעם עם מישהי ראויה יותר ובעלת טעם טוב יותר משלי, בלונדינית כחושה עם חבטת גב יד טובה, שתתאים בדיוק לעיר שבה בחר להתגורר, ועד יומו האחרון גיסי יגיד לו: "אמרתי לך."

שיפשפתי את הידיים על הירכיים שלי. "למה אתה שואל?"

"השם שלו הופיע על לוחית השיחה המזוהה שלה."

הרגשתי שאני נרגעת. "הכרתי פעם בניו־יורק מישהו שקראו לו ככה. היינו..." סובבתי את אצבעותי המכוסות דיו. "כבר שנים שאנחנו לא בקשר."

סטן הינהן, שקע בכיסא בכל כובד גופו ורשם משהו.

"אז הוא לא חשוד?" פלטתי, עוד לפני שצצה במוחי מחשבה גרועה עוד יותר. "הוא לא... הוא לא..." מעניין. כל השנים איחלתי לאיוון נזק גופני חמור, בפנטזיות שלי ראיתי אותו נופח את נשמתו בייסורים קשים ובצורה משפילה די הצורך כדי לוודא שהידיעה על מותו תופיע ב"חדשות המשונות ביותר", ועכשיו, כשיכול להיות שהוא באמת בסכנה, לא הצלחתי להפסיק לרעוד.

סטן התעלם משתי השאלות שלי. "מה מר מקנה עושה

"דוגמניות," אמרתי.

הוא לא חייך. "מה משלח היד שלו?"

"כשאני הכרתי אותו הוא היה חוקר פרטי. הוא עבד כפרילנס בשביל חברות ביטוח, תביעות של עובדים נגד חברות, ו..." קולי נמוג. "מקרי גירושים. מעקבים. בעלים שבוגדים בנשים שלהם... אהה!" אז אולי הייתי קצת קשת תפישה. גם אתם הייתם קשי תפישה אם במשך ארבע שנים לא הייתם ישנים לילה שלם אחד. קפצתי על רגלי במהירות כה רבה, עד שאחת הסיכות התעופפה מן השיער שלי. "אולי קיטי שכרה את שירותיו מפני שבעלה בגד בה! ובעלה גילה את זה והרג אותה!"

סטן לטש בי את עיניו. כך עשו גם הדוור ושוטר הסיור הצעיר שזיהיתי ממעבר החצייה של בית־הספר היסודי. בפנטזיה שלי נעלמו האזיקים והגיס הזחוח, וסטן טפח בלבביות על שכמי ואמר: מבריק, קייט! פתרת את הפרשה! במקום זאת הוא רק עבר לדף חדש במחברת שלו. "את מכירה את פיליפ קוואנו?"

נדתי בראשי והרמתי את סיכת הראש שלי מן הרצפה.

סטן שירבט משהו. "בואי נחזור אחורה. כשקיטי התקשרה, היא אמרה שהיא רוצה לדבר איתך על משהו. את יודעת על מה?"

שוב ניענעתי את ראשי לשלילה. "אין לי מושג. אני מצטערת. הלוואי שהייתי יכולה לעזור יותר, אבל באמת לא הכרתי אותה ממש טוב."

"את לא יודעת על מה היא רצתה לשוחח."

"לא. דיברתם כבר עם בעלה?"

סטן ליקק את האגודל שלו ועבר לדף חדש במחברת שלו. "למה את שואלת?"

"זה תמיד הבעל, לא?"

הוא חיכך את לחיו. "תמיד?"

"טוב, מניסיוני כעיתונאית זה תמיד הבעל."

כעת נעץ בי סטן את עיניו החומות והנעימות, כאילו צץ פתאום ראש נוסף על הצוואר שלי.

"וגם מערוץ לַיְיף טַיְים לנשים. הבעל. תמיד. אלא אם כן זה החבר."

הוא התחיל שוב לכתוב. "לקיטי היה חבר?"

"אין לי מושג." משכתי בכתפי. "אם כן, היו חייבות להיות לה מיומנויות ניהול מדהימות. אתה יודע, עם שתי ילדות..."

הדלת הקדמית נפתחה שוב, ושוטר נכנס פנימה, אוחז בחוזקה במרפקו של גבר גבוה ויפה תואר, כבן ארבעים. שערו היה בלונדי־כסוף, והוא לבש חליפת פלנל אפורה. הוא נראה כמו מישהו ששכח איך הולכים.

"תסלחי לי," אמר סטן ונחפז לעבר השניים. פקידת הקבלה שכחה להעמיד פנים שהיא עושה משהו חוץ מאשר לצותת, הניחה לשפופרת המסקרה שלה וסובבה את המראה כדי לעקוב אחר הנעשה. סטן אחז במרפקו השני של האיש בחליפה האפורה, הסתובב איתו בפינה והכניס אותו אל המשרד שלו. הדלת נסגרה מאחוריהם בנקישה, לא לפני שהספקתי לשמוע את הגבר מתחיל לצעוק.

"אשתי," אמר. "אשתי." קולו נמוג. עצמתי את עיני, זכרתי את כובד משקלה של גופתה של קיטי, את קול הביתוק המחליא שבקע מן החולצה שלה כשניסיתי להרים אותה מן הרצפה. הצצתי שוב בשעון שלי. כמעט שלוש אחר־הצהריים. עוד מעט יחזרו בנותיה של קיטי מהגן. מי יהיה שם ויספר להן את החדשות? לאן הן ילכו?

כריתי אוזן בכל כוחי. קולו של סטן היה נמוך ומרגיע, והמבטא הניו־יורקי שלו הזכיר לי בכאב את הבית. בקושי הצלחתי לקלוט מילה פה ושם, אבל הצלחתי לשמוע את כל מה שאמר פיליפ. "זה באשמתי," שמעתי אותו נאנק, ופקידת הקבלה מתחה קדימה את צווארה, פעורת עיניים ומתנשמת בכבדות. "הכול באשמתי."

כעבור רבע שעה הם הניחו לי ללכת, עם הוראות לא לצאת מהמדינה ולהתקשר אם אשמע משהו מאיוון מקנה.

"אני אתקשר," אמרתי לסטן. "אבל אני לא חושבת שהוא יתקשר אלי. אנחנו לא מדברים," הוספתי.

"דברים משתנים," אמר סטן.

השוטר ממעבר החצייה, נער עם פרצוף ורוד ותספורת קצוצה, שנראה לא יותר מבן תשע־עשרה, הסיע אותי בחזרה אל זירת הפשע. השפלתי את ראשי, חלפתי במרוצה על פני ניידות הטלוויזיה שכבר חנו לפני בית משפחת קוואנו ונכנסתי אל מכוניתה של גרייסי. עוד לפני שהגעתי אל קצה דרך פולי פארם התחיל הלב שלי להלום בכוח כה רב, שחששתי לנהוג. איוון מקנה. אחרי כל הזמן הזה.

הוצאתי את הטלפון הנייד שלי והתחלתי להקיש את המספר, שעד אותו רגע לא קלטתי שאני עדיין יודעת בעל-פה. ניתקתי אחרי שלוש ספרות. מה אגיד אם הוא יענה? הַיי, זאת קייט קליין. זוכר אותי? אתה שברת לי את הלב? בכל אופן, אני יודעת שלא דיברנו שנים, ואה, דרך אגב, אני מניחה שהכרת את קיטי קוואנו. היא נרצחה, והמשטרה צריכה לדבר איתך.

תחבתי את הטלפון לכיס שלי והנחתי את כפות ידי על ההגה עד שחדלו לרעוד. השארתי הודעה לחברה הכי טובה שלי, ג'ייני סגל, ואמרתי לה להתקשר אלי ברגע שתוכל. אחר כך נהגתי בחזרה הביתה.