משהו רעב בי
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
משהו רעב בי
מכר
מאות
עותקים
משהו רעב בי
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

משהו רעב בי

4.4 כוכבים (17 דירוגים)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

נתי אבנעים

נתי אבנעים, בת 52 נשואה ואימא לשלושה ילדים מדהימים.

"לפני שנתיים קראתי רומן ביכורים של חברה. הספר היה נפלא ומרתק, אבל הדמויות הצעירות והמושלמות באווירה שבה הכול אפשרי, גרמו לי אי נוחות. באותו רגע גמלה בי החלטה לכתוב ספר על נשים אמיתיות, לא מושלמות ולא שלמות (כמוני, כמוך) על פחדים והתלבטויות, על רצונות ועל מחשבות.ובעיקר על מקומה של אשה באשר היא .הרעיון קינן בראשי כמעט שנתיים, ובחודש אפריל, במהלך הסגר שנכפה עלינו, הוצאתי את המחברת הישנה והתחלתי לכתוב. כך נולד הספר הראשון שלי -"משהו רעב בי""

תקציר

בגיל חמישים נשואה פלוס שלושה ילדים מחליטה מיכל להגשים את ההבטחה שהבטיחה לעצמה שלושים שנה קודם ויוצאת לטיול אחרי צבא.
הטיול מקבל תפנית כשמיכל פוגשת במייק הגורם לה להתמודד עם השדים שלה וללכת נגד הערכים שלה .
בהתלבטות קשה בין החיים השלווים הנוחים והרגועים שבנתה לעצמה לבין אהבה מרגשת בלי פשרות ועכבות מגלה מיכל מה רעב בה.
על רקע הנופים המרהיבים של מדינת קרלה בדרום הודו מיכל באה לחפש את השקט ונקלעת למערבולת רגשות.
זהו רומן סוחף ומענג שנקרא בנשימה אחת על רקע נופיה הקסומים של הודו, דמויות הנקשרות שוב ושוב, קשרים נפרמים, אהבות ניצתות וכל מה שהיה יציב ובטוח מתחיל לרעוד.
מי ינצח? הלב או ההגיון?

פרק ראשון

וארקלה, דרום הודו, אוגוסט 2012

מיכל
 

אני עומדת על קצה הצוק הגבוה, מביטה באוקיינוס שפרוש לפניי. האוקיינוס הכחול והמדהים, שאני אוהבת כל כך, נראה עכשיו כמו שמיכה כבדה ואפורה.

הים גועש ומכה על החוף בלי סוף, כמו מנסה לדחוק אותו לאחור במאבק בלתי פוסק ביניהם.

אני מחייכת בכאב. זה בדיוק מה שמתרחש אצלי בפנים – מלחמה אחת גדולה.

הבטן כואבת לי, הדופק שלי מהיר, אני מנסה לנשום כמה נשימות עמוקות ולהרגיע את החרדה שמציפה אותי. אני נושמת את האוויר החם, כמעט לוהט. טיפות זיעה יורדות מצווארי, דרך שקע בית החזה שלי, ישירות לטבור, שאוסף אותן אליו.

גשם מתחיל לרדת. הוא מרטיב אותי, מתערבב עם הדמעות שלי. אני מוציאה לשון, אוספת דמעות מלוחות, מעורבבות בטיפות רטובות.

בזווית העין אני רואה זוג צעיר מחובק. הוא עוטף אותה מאחור, והיא משעינה את ראשה על חזהו. הם נראים כה שלווים, נטולי דאגות ומחשבות.

ככה זה כשצעירים. הכול נראה פשוט ותמים.

צרחה אדירה מפלחת את האוויר. אני נבהלת. לוקח לי כמה שניות להבין שהצרחה יוצאת מגרוני וממלאת את כל הגוף הכואב שלי. הנפש המבוהלת.

"תצעקי," הוא אמר לי, "אל תשמרי בבטן."

אני פורשת ידיים וממשיכה לצעוק כמה שניות נוספות. הזוג לידי מביט בי במבט מוטרד.

לא אכפת לי מאף אחד. אכפת לי מכולם. אכפת לי ממני. הכי אכפת לי ממני.

"אלון, אני אוהבת אותך," אני צועקת אל האפור הגדול. "סלח לי!"

נתי אבנעים

נתי אבנעים, בת 52 נשואה ואימא לשלושה ילדים מדהימים.

"לפני שנתיים קראתי רומן ביכורים של חברה. הספר היה נפלא ומרתק, אבל הדמויות הצעירות והמושלמות באווירה שבה הכול אפשרי, גרמו לי אי נוחות. באותו רגע גמלה בי החלטה לכתוב ספר על נשים אמיתיות, לא מושלמות ולא שלמות (כמוני, כמוך) על פחדים והתלבטויות, על רצונות ועל מחשבות.ובעיקר על מקומה של אשה באשר היא .הרעיון קינן בראשי כמעט שנתיים, ובחודש אפריל, במהלך הסגר שנכפה עלינו, הוצאתי את המחברת הישנה והתחלתי לכתוב. כך נולד הספר הראשון שלי -"משהו רעב בי""

עוד על הספר

משהו רעב בי נתי אבנעים

וארקלה, דרום הודו, אוגוסט 2012

מיכל
 

אני עומדת על קצה הצוק הגבוה, מביטה באוקיינוס שפרוש לפניי. האוקיינוס הכחול והמדהים, שאני אוהבת כל כך, נראה עכשיו כמו שמיכה כבדה ואפורה.

הים גועש ומכה על החוף בלי סוף, כמו מנסה לדחוק אותו לאחור במאבק בלתי פוסק ביניהם.

אני מחייכת בכאב. זה בדיוק מה שמתרחש אצלי בפנים – מלחמה אחת גדולה.

הבטן כואבת לי, הדופק שלי מהיר, אני מנסה לנשום כמה נשימות עמוקות ולהרגיע את החרדה שמציפה אותי. אני נושמת את האוויר החם, כמעט לוהט. טיפות זיעה יורדות מצווארי, דרך שקע בית החזה שלי, ישירות לטבור, שאוסף אותן אליו.

גשם מתחיל לרדת. הוא מרטיב אותי, מתערבב עם הדמעות שלי. אני מוציאה לשון, אוספת דמעות מלוחות, מעורבבות בטיפות רטובות.

בזווית העין אני רואה זוג צעיר מחובק. הוא עוטף אותה מאחור, והיא משעינה את ראשה על חזהו. הם נראים כה שלווים, נטולי דאגות ומחשבות.

ככה זה כשצעירים. הכול נראה פשוט ותמים.

צרחה אדירה מפלחת את האוויר. אני נבהלת. לוקח לי כמה שניות להבין שהצרחה יוצאת מגרוני וממלאת את כל הגוף הכואב שלי. הנפש המבוהלת.

"תצעקי," הוא אמר לי, "אל תשמרי בבטן."

אני פורשת ידיים וממשיכה לצעוק כמה שניות נוספות. הזוג לידי מביט בי במבט מוטרד.

לא אכפת לי מאף אחד. אכפת לי מכולם. אכפת לי ממני. הכי אכפת לי ממני.

"אלון, אני אוהבת אותך," אני צועקת אל האפור הגדול. "סלח לי!"