צלול, אפלולי, צלול

בִּגְנוּת הַדּוֹרְסָנוּת
מבוא מאת רמי סערי

אֵוָה־לִיסָה מַנֶּר (Eeva-Liisa Manner) – משוררת, סופרת, מתרגמת ומבקרת ספרות וקולנוע – נולדה בהלסינקי, בירת פינלנד, כארבע שנים אחרי עצמאות מולדתה, בחמישה בדצמבר 1921, ומתה בעיר טַמְפֵּרֶה שבדרום־מערב המדינה בשבעה ביולי 1995. במשך כחמישים מתוך שנות חייה פרסמה בסך הכול שנים־עשר ספרי שירה[1],  ארבע יצירות סיפורת[2]  וכן כמה וכמה מחזות, תסכיתים, מסות, מאמרים, ביקורות ויצירות שתרגמה מהשפות שידעה, ובכללן סיפורת, שירה ומחזות.

אחרי מותה של מַנֶּר שב והתפרסם חלק הארי של מכלול יצירתה בצירוף כמה וכמה יצירות מן העיזבון. לפרסום יצירות אלה אחראית בראש ובראשונה החוקרת המובהקת ביותר של יצירת מַנֶּר, טוּלָה הֹקָּה (Tuula Hökkä), אשר דאגה ללקט ולערוך בין השאר קובץ ובו רוב שירי המשוררת ומכלול תרגומיה, קובץ של יצירותיה בסיפורת וכן אסופות של מכתבים, מסות ומאמרי ביקורת, שרק חלק מהם התפרסם כבר בימי חייה של מַנֶּר. בפגישתי עם הֹקָּה (הלסינקי, 12.6.2019) סיפרה לי החוקרת כי כיום כמעט כל תוצריה הספרותיים של מַנֶּר זמינים ונגישים בפינית לקהל הרחב. הספר הנוכחי, צלול, אפלולי, צלול, אסופת תרגומים עבריים משירת מַנֶּר, הוא מקבץ ראשון משירה זו בלשוננו, והשירים הכלולים בו לקוחים מאוסף כל שירי מַנֶּר שראה אור לראשונה בעריכת הֹקָּה בשנת 1999. מהדורה פינית שנייה של אותו ספר ראתה אור כעבור פחות מעשור, בשנת 2008. אֵוָה־לִיסָה מַנֶּר נתפסת בארץ הולדתה כאחת מגדולות המשוררות שכתבו בפינית במאה העשרים. אף על פי כן בישראל יצירתה מוכּרת לפי שעה הרבה פחות מכתיבתם של משוררים פינים אחרים, ששיריהם זכו בארצנו לתהודה רבה בהרבה: סִירְקָּה טוּרְקָּה[3]  (Sirkka Turkka), אֵוָה קִילְפִּי[4]  (Eeva Kilpi), אוּנוֹ קַיִילָאס[5]  (Uuno Kailas) ופֶּנְטִּי הוֹלָפָּה[6]  (Pentti Holappa).

אף על פי שנולדה בבירת פינלנד, גדלה אֵוָה־לִיסָה מַנֶּר בעיר וִיפּוּרִי שבקָרֶלְיָה, באזור שלפני מלחמת העולם השנייה היה חלק מפינלנד וכיום שייך לרוסיה. אימהּ של מַנֶּר מתה מייד לאחר הולדת בתה, ומַנֶּר גדלה והתחנכה, בלי אחים ואחיות, בביתם של הורי אימהּ. סבה וסבתה של מַנֶּר היו זוג עירוני מבוגר, נוצרים אדוקים שלפני מלחמת העולם השנייה היו מועסקים שנים אחדות ברוסיה. הן תפיסת עולמם והן אורח חייהם השפיעו לא מעט על ילדוּתה של המשוררת, ילדוּת מיוחדת במינה, שהשליכה במידת־מה על התעניינותה של מַנֶּר בשאלות אמונה בהמשך חייה. אל אביה – העורך הספרותי, המתרגם והמחזאי לֵאוֹ מַנֶּר – לא התוודעה המשוררת אלא לאחר שהתבגרה. בבית הספר היסודי ובתיכון לא הייתה מַנֶּר תלמידה מצטיינת במיוחד, ומעולם לא עלה בידה להשיג תעודת בגרות. במקביל להמשך לימודיה בתיכון ערב עבדה, ואף שמתישהו התקבלה ללימודים בבית ספר מקצועי לאומנויות, נאלצה לנטוש גם לימודים אלה בגלל האילוצים הרבים שנבעו מעבודתה ומלימודיה האחרים. מחמת המלחמה שניטשה בין פינלנד לבין ברית המועצות, ובעקבות פינויה של העיר וִיפּוּרִי מתושביה הפינים, חזרה מַנֶּר לגור בהלסינקי, עיר הולדתה.

בתחילת דרכה כיוצרת מילאו בכתיבתה תפקיד חשוב ביותר אותו פינוי, הזעזוע מחוויות המלחמה וההרס הנורא בעיר, שהמשוררת בילתה בה את מרב שנותיה עד פרסום ספר שיריה הראשון. שמו הסופי של ספר הביכורים שראה אור בשנת 1944, שחור ואדום, מצביע, בין השאר, על החלק המוקדש בו לאירועי המלחמה. כתב היד המקורי של הספר מורה כי תוכניתה הראשונית של המשוררת הייתה לקרוא לספר זה מאבק צללים. רוב השירים בשחור ואדום מבליטים את הטראומה האישית והלאומית הקשה שאירעה בעקבות אובדן מחוזה המזרחי של פינלנד לטובת ברית המועצות, אולם דווקא ההנגדה הברורה בין ספר הביכורים האקספרסיוניסטי והספר הסימבוליסטי עתיר המוזיקליות שבא אחריו, כמו רוח או ענן (1949), לבין ספריה המאוחרים יותר של מַנֶּר מוכיחה מה אדירה הייתה התמורה הרעיונית, המבנית והצורנית שהצליחה המשוררת לחולל בלי משים בשירתה של פינלנד למן אמצע המאה שעברה ואילך.

מן ההנגדה בין הספרים עולות בבירור השתלטות הזרם המודרניסטי על שירת פינלנד דאז והסטת תשומת הלב מענייני הכלל, הלאום והחֶברה אל חיי הפרט. במקרה של מַנֶּר ושל משוררים פינים רבים אחרים לא היה עיקר העניין של חיי הפרט בעולם היחיד דווקא, אלא בדומייה המצליחה להניב את העיסוק הפורה והמשמעותי בהגות. מטרת אותה הגות הנתפסת כתפקידה הראשון במעלה של היוצרת, לשיטתה של מַנֶּר, היא מציאת הלשון ההולמת ביותר לדברים שלרוב אינם נאמרים כלל, ולפיכך היא ממילא איננה ממקדת את תשומת ליבה ואת זרקוריה בציבור הרחב. הדיון בשירים אלה מתמקד בסביבה, בעולם ככלל, בחיות בפרט, ובמקום שהיחסים המורכבים בין האדם לבין עולם החי תופסים במחשבותיה של אישה מעמיקה, יצרית ויצירתית, המתחבטת תדיר לא רק בבעיות נפשיות ומצפוניות, אלא גם בסוגיות הקשורות בעצם מהותן לענייני מקום, זמן, אמונה ומשטר. כפי שכותבת הֹקָּה: "הזרוּת הרב־פעמית והחיפוש אחר 'בית', אחת היא אם מדובר במקום, בלשון השיר או בתרבות, הם אנרגיה פנימית בשירתה של מַנֶּר. המשוררת תוהה מה פשר ביתה ומשמעות קיומה, והיא יוצרת אותם תוך כדי כתיבה."[7]

בתחילת שנות החמישים עזבה מַנֶּר את הלסינקי ועברה לחיות בעיירה הקטנה אוֹרִיוֵסִי שבדרום־מערב פינלנד. רק לאחר פרסום ספרה השלישי, המסע הזה (1956), יצירה מהפכנית ופורצת דרך במודרניזם הפיני, ובעקבות זכייתה של המשוררת במקום חשוב ומרכזי בקרב היוצרים הפינים בני זמנה, עברה מַנֶּר לגור בטַמְפֵּרֶה. אולם מגוריה בעיר זו לא ממש סייעו לה להשתלב חברתית – לא בקֶרב בני גילה וגם לא בקֶרב חבורת המשוררים והמשוררות שחיו, יצרו ופעלו באותה תקופה במערב פינלנד. מתוך בחירה אישית העדיפה מַנֶּר לבלות דווקא בבדידות את רוב חייה הבוגרים, וכאדם שהקדיש את רוב עיתותיו לכתיבה, סיגלה לעצמה את ההרגל להתמסר לעבודה בלילות ולישון בימים. חרף יחסי הידידות האמיצים שעלה בידה לרקום עם הסופר אוֹסְקָר פַּרְלַנְד ועם אשת העסקים שָׂרָה הִילְדֵן, ועל אף התאהבותה העזה, החד־פעמית והבלתי־ממומשת באַנָּה־לִיסָה מָאֶנְפָּאָה (1990-1926), מרצה ללשון ולחינוך, שהייתה לה לחברה קרובה, מַנֶּר לא חייתה מעולם במסגרת של זוגיוּת. כאדם מופנם שעיקר חיי הרוח העשירים והנסערים שלו מתנהלים עמוק בתוך נפשו, לא הרבתה בשום שלב משלבי חייה להתרועע עם הבריות, ותמיד הקפידה לשמור בקנאות על פרטיותה. בסוף שנות הארבעים של המאה שעברה גרמו לה אילוצי פרנסה לכלכל את עצמה בעיקר מתרגום ספרות, לרוב תרגומם של מחזות תיאטרון ותסכיתי רדיו. במקביל לכך כתבה שפע ביקורות על ספרות וקולנוע בכתבי־עת ובעיתונים. במשך כחמישים שנות פעילותה הספרותית הענפה הגיעה מַנֶּר בפינלנד לא רק לתהודה ציבורית נרחבת, אלא אף זכתה ביותר מעשרים פרסים ספרותיים יוקרתיים. אף על פי כן, למן תחילת העשור הרביעי לחייה ואילך העדיפה לחלק את זמנה בין ארצה לבין ספרד. היא בילתה את רוב עיתותיה בספרד ברובע צ'וּרִיאָנָה, פרבר הנמצא בקצה הדרום־מערבי של העיר מָלָגָה שבמחוז אַנְדָלוּסִיָּה.

יותר מכול מאפיין את שירתה של אֵוָה־לִיסָה מַנֶּר השימוש המקורי והייחודי בשפת סמלים עשירה ורבת דקויות, המצביעה על קשרים עמוקים והדוקים עם עולם הטבע, המיתולוגיה והמוזיקה. לצידם של השחור והאדום שאפיינו את ספרה הראשון, עלה ביד המשוררת להמציא קשת אינסופית של צלילים ססקוליים וצבעים רבגוניים, ולתאר בהצלחה ובפרוטרוט את עושר המצלול והמכלול המאפיינים את הגוונים, את הניגודים ואת הניגונים הקיימים בטבע: אפור ותכול, מלבלב, מט ליבול, מהדהד ורחוק, שורק וירוק. האורצל וכל מה שמצלצל ומצטלל בולטים בשירה זאת בתור יסודות מרכזיים אשר עשויים להביא את הקוראים לתפיסה מגובשת, שלמה ומכילה של עצמם ושל עולמם. בשירי מַנֶּר נהפכים חושי הריח והראייה, המישוש, השמיעה והטעם לחלק אינטגרלי מהלשון, מהשפה המסייעת לקוראים לחשוב, להיזכר, להבין, להפנים ולהטמיע. כבר באמצע שנות החמישים, אולם אף יותר מכך למן תחילת שנות השישים ואילך, הפליאה שירת מַנֶּר לשלב בדרך שלא היה לה אח ורע לפניה, גרוטסקה ביחס לקיבעונות דתיים ופוליטיים עם כתיבה לירית חריפה באמירתה ומדויקת בלשונה. ברבות מתפיסותיה החדשניות והמהפכניות של אֵוָה־לִיסָה מַנֶּר ובאחדות מתובנותיה הרגישות, בראש ובראשונה בענייני אקולוגיה ותאולוגיה, הקדימה בהרבה את זמנה ביחס לתפיסותיהם חסרות המעוף של בני זמנה ולראיית עולמם המיושנת של סובביה.

הממד הנוסף ששירה זו הצליחה לגלם במרוצת השנים, בעקיפין ולפעמים גם במישרין, הוא הממד הפוליטי. יש לציין בהקשר זה שמַנֶּר בשום פנים ואופן לא הייתה אשת ימין או שמאל במובן המקובל של המילה, אף כי יצירתה בחלקה פוליטית מאוד. בתור אדם שחי מתוך בחירה רוב ימיו בשוליים, ולכן גם נרתע מחיבוק ההמון לא פחות מאשר מהתנפלות האספסוף, ניכר בה בבירור שגילתה עניין ער בקצוות, במשיכה אליהם ובהליכה שיטתית על פי התהום. לכן אין שום תמה שגם המרכז הפוליטי, אותו שום־כלום שמניעיו הם תכופות סתגלנות תועלתנית ועמעום גבולות ברורים, לא דיבר לליבה כלל ועיקר. גם משום כך לא התפלאתי כהוא זה לשמוע מפי הֹקָּה, שמַנֶּר מעולם לא הייתה חבֵרה בשום מפלגה, ועם זאת בחלק ניכר מיצירתה הלא־מגויסת־כביכול הביעה עמדה בגנות הדורסנות ולטובת אותם חסרי ישע שזכויותיהם נרמסות תדיר ללא הנד עפעף.

במרוצת השנים הרבתה המשוררת לשוב ולשכתב לא מעט משיריה, ובאסופה המקורית שתכליתה הייתה לשטוח בפני קהל הקוראים הפיני את מכלול יצירתה של מַנֶּר, בחרה העורכת להביא אחדים משיריו של הספר ביותר מגרסה אחת. לנוכח הלבטים שריבוי הגרסאות מעורר מעצם טבעו, כמעט תמיד מצאתי לנכון לפתור דילמות הכרוכות בהכרעה לטובת גרסה כזו או אחרת שתתורגם, מתוך שיקול דעת המבוסס בראש ובראשונה על העדפה אישית. טעמיה של אותה העדפה קשורים בעיקר לחשיבות האמירה שבשיר, ליופי שבלשונו ולערכו במסגרת המכלול. מטרתי הייתה ליצור מבחר מקיף, מגוון ומהימן, שיוכל להעניק לקוראים העברים תמונה ממצה של ממדי יצירת המשוררת ושל חשיבותם. כמו כן חתרתי לשקף נאמנה את דרך התפתחותה של מַנֶּר כמשוררת ואת היבט ההמשכיות שבכתיבתה היצירתית: הטקסט נע וזורם, מוסיף לחיות ולהשתנות.  

חלקים נרחבים משירת מַנֶּר ואף מיצירתה בסיפורת תורגמו לשפות זרות והקנו למשוררת מקום של כבוד לא רק במולדתה, אלא גם באחדות מארצות אירופה האחרות. משום כך לא פלא שדף הוויקיפדיה המתייחס ליוצרת מופיע, בין השאר, באוקראינית ובאנגלית, בצרפתית ובערבית, בגרמנית ובשוודית, בפולנית ואף בסינית. על קורות חייה של אֵוָה־לִיסָה מַנֶּר כתבה המשוררת והסופרת הֵלֵנָה סִינֶרְווֹ (Helena Sinervo) רומן מיוחד, מסקרן ומרתק הקרוי בבית המשוררת (Runoilijan talossa), וספר זה זיכה את הכותבת בשנת 2004 בפרס פינלנדיה, הפרס היוקרתי ביותר אשר ניתן בפינלנד לכותבי סיפורת. יתרה מזאת, עשור אחד בלבד לאחר מותה של המשוררת הוקמה במולדתה אגודה הקרויה על שם אֵוָה־לִיסָה מַנֶּר (Eeva-Liisa Manner-seura). אגודה זאת נוהגת להעניק למשוררים מצטיינים פרס על מפעל חיים, וכמו כן היא מרבה לעודד ולטפח את שימור מורשת יצירתה של מַנֶּר בקרב הציבור הרחב. בהקשר זה ראוי בהחלט לציין כי עשרים שנה לאחר מות המשוררת החליטה מועצת העירייה של העיר טַמְפֵּרֶה לקרוא ע"ש מַנֶּר את הכיכר שבקרבת הבית ברחוב אוֹיָקָאטוּ 1, בית ששימש למשוררת מעון קבע במשך רבות משלושים שנות חייה האחרונות.

התחלתי לקרוא ביצירתה המרטיטה של מַנֶּר כבר בשנות לימודיי באוניברסיטת הלסינקי, כלומר בשנות השמונים של המאה העשרים, ושני תרגומיי הראשונים משירתה ראו אור באסופה של ספרות פינית שתרגמתי בשנת 1988 וראתה אור בכתב העת עיתון 77 (שנה י"ג, גיליון 113, סיוון תשמ"ט, יוני 1989). שנים לאחר מכן התפרסמו אחדים מתרגומיי לשירת מַנֶּר גם בעיתון הארץ ובכתב העת כרמל. בשנות השמונים של המאה שעברה הייתה מַנֶּר מפורסמת בפינלנד הרבה יותר ממשוררים פינים שלימים תרגמתי אסופות שלמות מיצירתם לפני עיסוקי בתרגום הספר צלול, אפלולי, צלול. מקוריותה וריבוי פניה, לשונה המתומצתת והצלולה, עושר הבעתה ועולמה הפנימי המטלטל שבו מייד את ליבי. אף על פי כן העדפתי להנגיש לקוראים בארץ תחילה משוררים פינים אחרים, כלומר יוצרים שנראה לי כי התקבלותם בקֶרב הישראלים עשויה להיות נלהבת, פשוטה וקלה יותר מן התהודה שתזכה לה משוררת מורכבת ומרובדת מסוגה של מַנֶּר. בדיעבד איני יודע אם הייתה אותה בחירה מקח טעות אם לאו, ומכל מקום נהיר לי כיום שמוטב מאוחר מאשר לעולם לא. שירת מַנֶּר האצילה מעושרה גם על כתיבתי שלי, ובשלב משלבי עבודתי על יצירתה כתבתי בחיבה ובהערצה את השיר שלהלן, שיר שבחרתי לקרוא לו על שם אותה אישה מופלאה:

אֵוָה־לִיסָה מַנֶּר

מִמֶּרְחַק כ"ד שְׁנוֹת מוֹתֵךְ

עוֹדֵךְ מוֹסִיפָה לִשְׁאֹל

כַּמָּה שֶׁמֶשׁ נְחוּצָה

כְּדֵי לְהַרְפּוֹת מִן הַחֹשֶׁךְ

אוֹ לְוַתֵּר עָלָיו.

וְכָאן, בַּצָּפוֹן שֶׁאֵין שֵׁנִי לְיָפְיוֹ,

בַּסַּגְרִיר הַקּוֹדֵר וְהַגָּשׁוּם,

הֲלוּם הָרוּחוֹת וְהַמְעֻנָּן –

קַיִץ פִינִי בְּמֵיטָבוֹ –

עִם דַּי וְהוֹתֵר אֶמֶשׁ רַק כְּדֵי לְהַבְהִיר,

הַתְּשׁוּבָה עַתָּה בְּרוּרָה: אוֹר חַד וְחָרִיף

מַסְפִּיק לִכְדֵי אֲלֻמָּה

רְצוּיָה וְחַד־מַשְׁמָעִית,

מְשַׁחְרֶרֶת הַדְּחָפִים הַגְּנוּזִים

תַּחַת עֲנַף הַצִּפּוֹר.

יצירתה של מַנֶּר נחשבה ועודנה נחשבת לעידית היצירה בשירה המודרניסטית שנכתבה בלשון הפינית. זוהי שירה שאיננה נמחקת, ושום פוסט־פוסט־פוסטמודרניזם לא הצליח, ולדעתי גם לא יצליח, לטשטש כהוא זה את יופיה ואת חשיבותה. המשוררת שההגות והכתיבה היו ליבת חייה, פתחה את המסה שלה "השיר המודרני" (1957) במילים: "אם יש לאדם בית, הרי הוא כנראה במקום שהאדם מבין בו את סביבתו." מלאכת התרגום של שירת מַנֶּר לעברית סייעה לי לא רק להתביית ולהבין את סביבתי, אלא גם ללמוד כיצד לנטוש את הזמן ואת המקום בלי להימחק, ולעשות זאת שנים רבות לאחר שנפשי ממילא כבר נטשה את שניהם גם יחד. מי ייתן וספר זה יוכל לשמש לקוראיו בלשוני שיעור מיטיב ומועיל לצורך פתרון חידת החיים ולשם הבנת עצמם ועולמם.

הלסינקי, יוני 2019

[1] שחור ואדום (1944), כמו רוח או ענן (1949), המסע הזה (1956), שירים בנוסח אורפאוס (1960), כך התחלפו עונות השנה (1964), האבן הכתובה (1966), פרנהייט 121 (1968), אם ייתמר עשן מן הצער (1968), נוסו, דוגיות, במפרשים קלים (1971), החתול הנורא (1976), המים המתים (1977) והסוס אחי (1988). מבין תריסר הספרים האלה, האחרון כולל שירים הקשורים מבחינת תוכנם לעולמם של הסוסים וליחסה של המשוררת אליו, אולם כל שיריו (1976-1956) כבר הופיעו בספרים קודמים של המשוררת. הספר היחיד ששום חלק ממנו לא תורגם לאסופה העברית הנוכחית הוא זה שראה אור בשנת 1976. הדבר נובע הן מתכניו והן מלשונו החורגים בבירור משאר יצירת המשוררת, ואינם מאפשרים תרגום נאות של שום שיר משיריו.
[2] הרומאנים נערה על מזח השמיים (1951) והיזהרו, המנצחים (1972, עם מהדורה שנייה של הספר, ערוכה בידי מַנֶּר, מהדורה שראתה אור בשנת 1976), קובץ הסיפורים מוזיקת הליכה לסוסי יאור קטנים ותרגילים אחרים (1957) והפרודיה הבלשית האם הרוצח היה המלאך? (1963), שמַנֶּר פרסמה בשם העט אַנָּה סֶפְּטֶמְבֶּר.
[3] ספריה בעברית: מהר, לבד ועכשיו (1999), עמוק בלב היער (2006) וכנסיית כלבים (2016). שלושתם, כמו גם ספריהם של קִילְפִּי, קַיִילָאס והוֹלָפָּה, ראו אור בתרגום רמי סערי ובהוצאת כרמל.
[4] ספרה בעברית: הפרפר חוצה את הכביש (2007).
[5] ספרו בעברית: דלת לחלום (2003).
[6] ספרו בעברית: מעגן (2017).
[7] Tuula Hökkä: ”Kirjoituksen päättymättömyys”, Johdanto Eeva-Liisa Mannerin koottuihin runoihin. Kirkas, hämärä, kirkas, 1999. Tammi, 2008.

שָׁחוֹר וְאָדֹם

וִיפּוּרִי,

עַל הָחֳרָבוֹת שֶׁלָּךְ נִשְׁבַּעְנוּ אֵי־אָז:

נָשׁוּב!

לֹא נַשְׁאִיר אוֹתָךְ בְּגַפֵּךְ

לְלֵיל הַמִּזְרָח.

וְהִתְפַּלַּלְנוּ שֶׁהַשָּׁמַיִם יְסַיְּעוּ לָךְ,

אַךְ רָאִינוּ רַק רָקִיעַ רֵיק

וּדְמוּתוֹ דְּמוּת יָם בּוֹעֵר,

וְסָפֵק הִתְגַּנֵּב אֶל מַחְשְׁבוֹתֵינוּ:

הַאִם נָשׁוּב? מָתַי?

הַכּוֹכָבִים רָעֲדוּ בִּתְשׁוּבָה

וּמְאוֹת עֵינֵי בָּתִּים חֲלוּלוֹת הִתְבּוֹנְנוּ בָּרִיק.

כְּשֶׁיָּצָאנוּ לַדֶּרֶךְ אֶל הַלֹּא־נוֹדָע וּלְעֹמֶק הַלַּיְלָה,

כְּשֶׁהִשְׁאַרְנוּ מֵאֲחוֹרֵינוּ אֶת הָעִיר הַבּוֹעֶרֶת,

אֶת כָּל מַה שֶּׁהָיָה קָרוֹב וְיָקָר לְלִבֵּנוּ,

עָצַרְנוּ לַחְשֹׁב

לְמַעַן מָה נוּכַל לִחְיוֹת בַּהֶמְשֵׁךְ.

וְאָז הִתְחַוֵּר לָנוּ

שֶׁבָּךְ, וִיפּוּרִי,

הָיָה כָּלוּל יוֹתֵר, הַרְבֵּה

יוֹתֵר

מֵחַיֵּינוּ הַקְּטַנִּים וּמֵהָאַפְלוּלִית הַנְּעִימָה

שֶׁל חֲצַר בֵּיתֵנוּ.

אַתְּ הָיִית חַיֵּי דּוֹרוֹת רַבִּים,

אַהֲבָה, עֲבוֹדָה, לֵאוּת, מָוֶת.

הָיִית חַיִּים בְּנֵי עִדָּנִים,

מְאוֹת שָׁנִים, הִיסְטוֹרְיָה, גּוֹרָלוֹת –

חַיִּים שֶׁבָּהֶם הַצְּבָעִים הָיוּ שָׁחוֹר וְאָדֹם,

הַצְּבָעִים הָעַזִּים שֶׁל הַמַּאֲבָק וְשֶׁל הַנִּצָּחוֹן,

שֶׁל הַצַּעַר וְשֶׁל הָעֲלִיצוּת,

שֶׁל הַמָּוֶת וְשֶׁל הַתְּקוּמָה.

אָז הֵבַנּוּ בְּאֵיזוֹ עָצְמָה הַצְּבָעִים הָאֵלֶּה

מְנַבְּאִים לָךְ אֶת רֶגַע הַתְּקוּמָה.

הֵם מַבְטִיחִים שֶׁאֵי־מָתַי עוֹד יַפְצִיעַ יוֹם נִצָּחוֹן וְחֶדְוָה

לָנוּ, וִיפּוּרִי, לַיְלָדִים שֶׁלָּךְ.

מַרְאֶה מִן הַהֲרִיסוֹת

(13.3.1941)

פַּעַם חַשְׁתְּ: עִירֵךְ שָׁקְעָה

לְתוֹךְ יַם הַנֶּצַח.

צֵל הַמִּבְצָר בְּמַיִם שְׁחוֹרִים כְּקֶבֶר

הִשְׁתַּקֵּף כַּאֲשֶׁר הֵחֵלָּה מְנוּסָתֵךְ.

לַשָּׁוְא חִפַּשְׂתְּ בַּנָּמֵל הַשּׁוֹמֵם

נְקֻדַּת אֲחִיזָה בַּשָּׁמַיִם.

קְצֵה הַיָּם הִתְאַדְוָה בְּאֹדֶם הַדָּם,

רוּחַ הַמִּזְרָח יִלְּלָה מֵעַל לַיְשִׁימוֹן.

פִּיחַ הַחֻרְבָּן הִתְפַּשֵּׁט כְּבָר

בְּנַפְשֵׁךְ, הִגִּיעַ עַד לְתוֹךְ תּוֹכֵךְ.

כָּל שֶׁהָיָה לָךְ מֵת אָז.

בַּחֲלוֹמֵךְ שָׁמַעְתְּ אַחַר כָּךְ תְּכוּפוֹת

דִּנְדּוּנֵי דְּבֵקוּת מִמִּגְדַּל פַּעֲמוֹנִים מֻכָּר.

הָיָה זֶה צִלְצוּל מְנוּחַת הַמֵּתִים –

לֹא צִלְצוּל שֶׁל שַׁלְוָה לְנַפְשֵׁךְ.

בִּשְׁנָתֵךְ אַתְּ גַּם תְּכוּפוֹת פּוֹסַעַת

אֶל הֶחָצֵר שֶׁל יַלְדוּתֵךְ

דֶּרֶךְ סִמְטָאוֹת וּמֵעַל תְּלוּלִיּוֹת.

בְּחֶשְׁכַת הֶחָצֵר שֶׁלִּפְנֵי בֵּיתֵךְ,

עַל הַמַּדְרֵגוֹת שֶׁהַשַּׁלְהֶבֶת לִקְּקָה,

הָאֵבֶל יוֹשֵׁב וְרִיק בְּמַבָּטוֹ.

הוּא אוֹחֵז בְּיָדֵךְ, מוֹבִיל אוֹתָךְ,

חֲבֵרְתּוֹ, אֶל הַהֲרִיסוֹת, וּמַבִּיט

אֶל מֵאֲחוֹרֵי הָעִתִּים: "מִן הַחֶרֶב

הִתְחִילוּ שׁוּב פַּעַם וְעוֹד אֶלֶף."

לְכָל מָקוֹם מְלַוֶּה אוֹתָךְ הָאֵבֶל,

מִבַּעַד לַחֲצֵרוֹת, מֵעַל לַחֲפִירִים,

עַל מִשְׁטְחֵי טְחָב וָאֶבֶן, אֵפֶר וְעָפָר.

אַתְּ רוֹאָה אֵיךְ חוֹלְפוֹת דַּרְכֵּךְ

לְאִטָּן מְאוֹת שָׁנִים שְׁחוּחוֹת.

דּוֹר חָדָשׁ וּמִצְחוֹ מוּאָר

מֵגִיחַ מִתּוֹךְ אַפְלוּלִית הַשַּׁחַר.

אַתְּ חָשָׁה: מַה שֶּׁיָּד בַּת מְאוֹת שָׁנִים

הֵקִימָה אֵי־אָז כְּנֶגֶד הַלַּיְלָה,

לֹא תּוּכַל לְהַכְרִית חֶרֶב הַשִּׂנְאָה.

עַתָּה אַתְּ מְשַׁעֶרֶת שֶׁעִירֵךְ

עוֹד תָּקוּם מִלֵּיל הַחֻרְבָּן.

צֵל הַמִּגְדָּל כְּבָר מִצְטַיֵּר בַּמָּרוֹם.

בְּדִמְדּוּמֵי הַבֹּקֶר שָׁט לוֹ קְצֵה הַיָּם,

רוּחַ הַמִּזְרָח שׁוֹכֶכֶת מֵעַל לַיְשִׁימוֹן.

דִּנְדּוּנֵי קְדֻשָּׁה מִמִּגְדַּל פַּעֲמוֹן מְפִיחִים

בְּרוּחֵךְ אֵי־מִשָּׁם אֱמוּנָה וְרֹגַע.