מדמשק לבואנוס איירס
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מדמשק לבואנוס איירס
הוספה למועדפים

מדמשק לבואנוס איירס

4.3 כוכבים (4 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

תקציר

מדמשק לבואנוס איירס: מסע משפחתי עלום מהווה נקודת מפגש בין פרופסור להיסטוריה לבין סבתה, אותה היא מלווה מדמשק השוקעת ערב מלחמת העולם הראשונה ועד לחייה התוססים של הקהילה היהודית בארגנטינה.

בתווך, האם שרה, המשקפת את פריחתה של הבורגנות היהודית בבואנוס איירס, הגאה במוצאה ובערכיה.

במוקד, קיקה, האח בן תשע עשרה שנחטף, עונה, ולבסוף הוכרז "נעלם" בימיו האפלים של משטר הקולונלים. ספר זה מהווה מצבה לקיקה, ש"לא ידע איש את קבורתו עד היום הזה".


במלאכת מחשבת מצליחה ההיסטוריונית סופיה מנשה לחבר בין הקורא הישראלי לבין מאורעות ותהליכים כלליים אך גם אישיים שהתרחשו אמנם הרחק בזמן ובמקום, אבל עדיין משמעותיים לרוח האדם הפועל והלוחם, על חלומותיו ואכזבותיו.

א.ב. יהושע

פרק ראשון

בואנוס איירס, מרס 1988

השנים חולפות להן וראשי אינו מתפקד עוד כתמול שלשום. הימים, וגרוע מהם, הלילות, מעלים במוחי זיכרונות שלא תמיד אני מצליחה להכניס בתוכם סדר. מהערפל הכבד הרובץ על מוחי, ובלילה העוטף את גופי, עולות דמויות וקולות נשכחים, רחובות, ואפילו ריחות, המתערבבים אלה באלו. איני יודעת בת כמה אני, גם לא כמה זמן עוד נותר לי לחיות. קרוב לוודאי שאני מתקרבת לגיל תשעים, אבל מספר זה נכון כמו כל מספר אחר. זכור לי רק כי נולדתי ביוֹם אֵיכָה, הוא תשעה באב. אימא סיפרה לי כי צמה כהרגלה באותו יום, אבל לא אמרה לי או שלא ידעה באיזו שנה. אחד הנכדים טען שבתעודת הזהות הארגנטינאית שלי רשום כי נולדתי ב־14 ביולי 1900. אך תאריך זה נכון כמו כל מועד אחר, כיוון שמקורו בפקיד ההגירה המשועמם, שרשם אותו כשהגעתי לארגנטינה, בלי שהבנתי מה שאל וגם לא מה המתורגמן ענה בשמי. בעצם, מה זה משנה? כפי שחזרתי ואמרתי לנכדיי אין ספור פעמים, בשלב זה של חיי איני מחפשת בעל, גם לא מאהב; כך שהגיל שלי אינו משנה, ולבטח הוא גם לא מעניינו של מישהו. בכל מקרה, ברור שנותר לי פחות זמן לחיות ממה שכבר חייתי... לא צר לי על כך, ואין בי ייסורים או נקיפות מצפון. אולי אף להפך. בני האהוב אלברטו, אללה יִרְחַמוֹ, מחכה לי שם למעלה זה שנים רבות. מעולם לא יכולתי להשלים עם מותו כל כך מוקדם, כשהוא בן 53 בלבד. תמיד חשדתי שאביו קרא לו להצטרף אליו – כפי שהאשמתי בזעקות שבר את מוּסָא לפני ההלוויה של בני. אולי גם נכדי קיקה מחכה לי יחד אתו. אם כי לא קיבלנו את גופתו, ולכן גם לא יכולנו לקבור אותו כדת משה וישראל. האם נדע אי־פעם מה עלה בגורלו? לא הצלחנו לברר כל פיסת מידע עליו, מאז נחטף מביתו על ידי בני בלייעל, לפני יותר מעשור. אביו, רפאל, הבטיח לי כי יממן לי נסיעה לארץ־ישראל ביום שקיקה יחזור; אבל אם הוא אכן אי־פעם יופיע, איני יודעת אם עוד אהיה בין החיים, או חזקה מספיק כדי לעמוד שוב בתלאות הנסיעה הארוכה מעבר לים.

אחרי שנים כה רבות אולי היה מעניין להיות קרובה לאלשָאָם – אם כי רפאל הבהיר לי שלא סביר שאוכל להגיע לדמשק, עיר מולדתי; ואם כן, אין הרבה סיכויים שאוכל לצאת משם... אבל בעצם, אין לי הרבה מה לחפש שם, לא באלשָאָם ולא בארץ הקודש. הוריי נפטרו זה זמן רב ואין לי מושג מה קרה לאחותי הגדולה שַׁפִיאָה, גם לא מה עלה בגורלו של אחי הקטן, נסוּמֶה. חוץ מזה, הספיקה לי פעם אחת להיפגש עם אחותי הקטנה, שעכשיו מתגוררת בתל אביב וקוראת לעצמה חמדה לבית הררי. אם לומר את האמת, אני בטוחה שזה בכלל לא השם שנתנו לה ההורים בלידתה – זה מכבר שמעתי כי בישראל משנים לכולם את השם כדי שיצלצל טוב יותר בשפת הקודש. אבל לבטח ששם המשפחה שלה היה חַסָאן, כמו שם המשפחה שלי. בביקורה בבואנוס איירס – שמימן לה חתני רפאל – סיפרה לי שהתחתנה עם בחור יפה תואר ממשפחת הררי, והם מתגוררים בגבעת שפירא; זו שכונה בתל אביב, שלפי התיאור שלה הייתה שיא הפאר. אבל אני לא כל כך מאמינה לה. הייתה לה נטייה מעצבנת להגזים ולהפוך כל מה שקשור לארץ־ישראל לגן עדן, וכך להפחית בערכו של כל מה שיש לנו וזכתה לראות כאן, בארגנטינה. לא שאני מחבבת יותר מדי את הארץ הזו, אבל אחותי הוזמנה על ידי רפאל – אשר שילם לה את כל הוצאות הנסיעה והאירוח – והיה יותר משמץ של כפיוּת תודה בהתנהגותה השחצנית. אפילו סירבה לקחת אתה מתנות עבור הנכדה שלי שעלתה לישראל לא מזמן.

אולי אני סתם מתלוננת כי קשה לי להשלים עם האפשרות שאבלה את שארית ימיי בבית האבות, למרות כל היתרונות שלו. הוא נמצא קרוב לביתי הקודם וגם לַכְּנִיס שלנו, מאתיים או שלוש מאות מטרים בלבד מבית הכנסת. אבל אני כבר לא הולכת לשם, גם בקושי מתפללת. כשהייתי צעירה יותר והרגליים נשאו אותי כמו איילה, הקפדתי לבקר בבית הכנסת בחגים, תחילה עם הבנות שלי, ואחר כך עם הנכדות. אך למרות שהסביבה מוכרת לי היטב, רגליי כאילו מסרבות לשאת אותי החוצה: בית האבות יוצר עולם שלם משל עצמו, נפרד מכל הסובב אותו. מאז שהביאו אותי הנה – לא זוכרת מי – הימים חולפים להם לאִטם. כשהייתי צעירה יותר, נהגנו משך שנים לבקר מדי פעם בבית האבות של העדה השאמית (הדמשקאית) בבוּרזַקוֹ, בפרברי בואנוס איירס, והיינו מחלקים ממתקים וסיגריות לזקנים. אבל לא חשבתי שגם אני אגיע אי־פעם למקום כזה. הרי ילדתי שמונה בנים ובנות, וזה היה חוק בלתי כתוב אצלנו שהילדים ידאגו להוריהם לעת זִקנה, כמו שאנו דאגנו להם בילדותם. ייתכן שנבהלו אחרי שנפלתי ושברתי את הירך, שבר שהיה צריך לנתח. כולם אספו אז כסף כדי לשחד את מנהל בית החולים היהודי, כך שאני אזכה לטיפול מסור ולא ישאירו אותי נכה לצמיתות. זה לא חריג: בארגנטינה הכול מסתדר באמצעות בקשיש, כפי שהיה באלשָאָם (דמשק), אך כאן גם בין היהודים לבין עצמם. ובכל זאת, כנראה משהו השתנה בימינו: הילדים עסוקים יותר, וגם יש להם סדר עדיפויות אחר. אין לי ספק שהם אוהבים אותי אבל הפרנסה והמשפחה שלהם לא מותירות יותר מדי זמן פנוי להקדיש לזקנה כמוני. אולי זו דרכו של העולם, להסתכל קדימה, לעתידם שלהם ולמשפחותיהם, ולא אחורנית, ומקומי הוא ב"אתמול" שלהם. בכל זאת, אם אלברטו היה בין החיים, לבטח לא היה נותן שירחיקו אותי ממנו וישַכּנו אותי בבית אבות. כנראה, הילדים חושבים שאיני יכולה עוד להסתדר לבד בבית, ואולי הם צודקים. אני חוששת כי לא פעם שכחתי את הגז דלוק, והשכנים נזעקו בגלל הריח. אבל אהבתי את המקום שלי, גם אם זה לא היה בית מפואר, אבל הוא היה כולו שלי...

החַ'אדְמָאת, המשרתות בבית האבות, מנסות להנעים לי את החיים ולהקל על שהותי – ורפאל משחד את כל מי שמטפלת בי ביד רחבה, לא רק בכסף אלא גם בסוכריות ובממתקים שהוא תמיד מביא אתו. אבל אני חושדת שאחת מהן גונבת ממני. חתני ניסה להרגיע אותי,

"מַרְת עַמי,[1] מה כבר הן יכולות לגנוב ממך?"

"אתה לא יודע מה יש לי, ובכל מקרה אני חושדת בהן. הן אפילו לא משלנו, גם לא מדברות ערבית, ולא תמיד הן נחמדות כמו בזמן שאתה נמצא כאן אתי".

"אבל את יכולה להתנחם בעובדה שכל דיירי הבית, ללא יוצאים מן הכלל, מוצאם, כמוך, מדמשק; את יכולה לדבר אתם בערבית, ובטח יש ביניהם לא מעט מכרים מהארץ הישנה".

בתוך תוכי ידעתי שהוא צודק. כשעזבתי את דירתי הקטנה, ארזתי את זוג המשקפיים שלי – שאותם אני מאבדת לעתים קרובות – כמה שמלות, ומעט כלים, במיוחד המֵטַאֶה, שהתרגלתי לשתות כל בוקר. כשרק הגעתי לארגנטינה לפני שנים כה רבות, נדהמתי לראות את הגויים שותים עשבים שערבבו במים חמים באמצעות קש מתכתי במין כוס עשויה מדלעת. לפעמים גם הכניסו לתערובת גחלים קטנים או קליפות תפוזים שהוסיפו לה טעם. אך במהלך השנים התרגלתי גם אני למשקה; זה היה מרגיע והיה תחליף לא רע לנרגילה, ובטוח שגם מזיק פחות. אני שותה מֵטַאֶה גם בבית האבות, ומשתפת את החברה שלי לחדר וגם נשים אחרות. יש בכך לא רק הנאה לפה, אלא גם חיזוק הקשר עם זקנות כמוני, שאין להן הרבה מה לעשות. אנו משוחחות, מרכלות על מה שקורה כאן ובחוץ, וכמובן מדברות על המשפחה. כדי שהשיחות יזרמו, קבענו כלל שלכל אחת מותר לדבר רק על מחלה אחת ועל בן משפחה אחד, במיוחד בכל הנוגע לנכדים ולנינים.

אך גם על הרגל זה ספגתי ביקורת,

"סבתא, את יודעת שזה מאוד לא בריא מה שאת עושה, להעביר כך את המֵטַאֶה מפה לפה, כשאת לא יודעת איזה מחלות נושאות החברות שלך כאן!"

"בִּנְתִי, אלוהים שמר עליי עד כה והוא בטח לא יעשה עניין משתיית תה עשבים. בואי תטעמי".

היא, כמובן, לא הסכימה. לצעירים יש תמיד מה לומר, וקשה להם להשלים עם ההרגלים שלנו. הרי הם לא נשענים על ספרים, הם "רק" פרי הניסיון של דורות. אהבתי את נכדיי ואני יודעת שהם גם אהבו אותי, הסבתא הקשישה שלהם; אפילו התגאו בי, ולא פעם הביאו לי את חבריהם כדי שארפא אותם מכל מיני מחלות ומֵחושים. אך זה לא מנע מהם לנסות ולהשפיע עליי, גם לגבי לבוש כותונת לילה, שכל כך שנאתי. בבית האבות מכריחים אותנו לעטות כותונת, אך כל חיי ישנתי עם הבגדים שלי: בחורף עם כמה חצאיות שחיממו אותי היטב, בקיץ עם משהו קליל יותר. העובדה שלא השתמשתי בכתונת־לילה לא הפריעה לאיש – גם לא לבעלי. אבל לבית האבות יש חוקים משלו. גם מכריחים אותנו להתקלח פעם בשבוע ולחפוף ראש, כאילו יש לנו במה או איך להתלכלך, או חס וחלילה שנידבק בכינים. זו באמת הגזמה פרועה! חמור לא פחות, זהו בזבוז מים וסבון, אם כי כאן מחלקים לנו נוזל מוזר שקוראים לו "שמפו", כדי לעודד אותנו לחפוף את הראש בלי לעורר מהומות.

אבל די להתלונן. כל חיי האמנתי שיש להתרכז בחצי הכוס המלאה, גם אם זה לא קל. בסך הכול, המשפחה לא זנחה אותי גם עכשיו, ולא רק הילדים, אלא גם הנכדים מגיעים לבית האבות לפחות פעם בשבוע. אולי מחר תגיע אחת הבנות ותביא לי מהמאפים עם סוכר שחור שאני זוללת, או מעדן אחר. אכן, התפריט כאן מיועד לאנשים בני גילנו ואמור להיות בריא, אבל הוא תפל להפליא, גם בלי מלח וגם בלי פלפל, ואפילו ללא סוכר. כאילו עם הזִקנה אנו מאבדים את הטעם! הכניסה למטבח אסורה בהחלט על דיירי הבית, וזה באמת חבל; הרי יכולתי גם אני לרחוץ היטב את הידיים וללמד אותם כמה תפריטים טעימים מארץ האבות...

שכנתי לחדר נרדמה מזמן ונוחרת בקולות רמים. ייאמר לזכותה כי היא כל הזמן מחייכת, כאילו הכול לרוחה, והרגלה זה מעורר בי נקיפות מצפון, במיוחד כשבא לי להתלונן על משהו; לאחרונה זה קורא לי לעתים קרובות... אולי אני ביקורתית מדי? לפני כמה ימים רפאל כיבד גם אותה בסוכריות כשבא לבקר אותי – מה שנראה לי ממש מיותר והערתי לו על כך:

"אחרי הכול, אתה חתני ובאת לבקר אותי ולא אותה".

"מרת עמי, חזיטה (מסכנה), נראה שהיא בודדה לגמרי, ומעולם לא באים לבקר אותה".

הרגשתי לא טוב עם עצמי, ולבסוף גם אני כיבדתי אותה בכמה עוגיות.

בעצם, עדיף שלא לחשוב על בית האבות ולהתרכז בדברים משמחים יותר, שאותם השארתי מחוץ לקירות אלו. אני יכולה להתגאות שיחד עם מוּסָא, אללה יִרְחַמוֹ, הצלחנו להקים משפחה בת עשרה נפשות, ועד היום הילדים העניקו לנו עשרים ושלושה נכדים; על כן, יש לפחות שמונה אָמֶליה, שנקראות כך על שמי, אמל, ומספר זהה של בנים על שמו של מוּסָא, בספרדית מוֹיסֶס או מַאוּריסיוֹ, כפי שמתרגמים בארגנטינה את שמו. נוסיף לכך יותר מעשרים נינים – איני יודעת את מספרם המדויק – שהראשון שבהם נולד שלושה ימים בלבד אחרי שבעלי נפטר.

השעון בפרוזדור ממשיך לתקתק, תיק־תק, תיק־תק.

איני מצליחה להירדם למרות שעצמתי את העיניים. נכדתי הציעה לי פעם שאספור כבשים אבל דחיתי את הרעיון, לא רק כיוון שבאלשָאָם לא היו כבשים, אלא גם ובעיקר כי איני יודעת לספור מעבר לעשרים, ובמאמץ אולי אגיע גם לשלושים...

אולי, אם אצליח לסדר את הדברים בראשי, סוף־סוף אירדם ואנוח קצת. איני יכולה להיעזר בעיפרון ולכתוב את זיכרונותיי, הרי מעולם לא לימדו אותי לכתוב. כל חיי ניסיתי למלא את החלל על ידי שאלות שהייתי מפנה לכל מי שיכול היה לענות עליהן. עולים בראשי שמותיהם של לאה רבקה, דוֹן מַנוֹלוֹ, פַטְמַה... אבל מעולם לא חשתי שהם נתנו לי תשובות מספקות.

הזיכרונות מתחרים ביניהם, עולים ומתחלפים, ואיני יודעת לבטח מה בא קודם ומה אחר כך. ואכן, חלף זמן כה רב...

דמשק, 1913

"יַא בִּנְתִי, אֵגַ'א לְ־וַאת אתְסַאעְדִינִי".[2]

[2] בתי, הגיע הזמן שתעזרי לי. 

אימא שוב מתעקשת שאעזור לה לנקות את החדר ולבשל, ואני רוצה להסתלק כמה שיותר מהר לצריף של אבא כדי לסייע לו בריפוי החולים. לפני כמה ימים הוא נתן לי לעבוד אתו, ואחרי שראה את התוצאות השתכנע שאכן יש לי ידיים טובות. עזרתי לו בריפוי זקֵן מלא כתמים שחורים, שהתפשטו לו כמו טבעת באזור המותניים. אבא הסביר לי שגם כאבי הראש והחום שלו הם תולדה של מחלה שנקראת "שלבקת חוגרת" – שם מסובך למדי, שעליו לא שמעתי מעולם – והורה לי למרוח דיו שחור על הפצעים. עשיתי זאת ממש בעדינות, והיה די מצחיק; כאילו מרחתי צבע על קלף ישן – כמו החכמים שלנו כשהם מעתיקים את כתבי הקודש. אבל זה היה גופו של אדם זקן, מלא קמטים. גם נזהרתי שלא לשפוך את הדיו היקר, שמגיע מסין הרחוקה. לאחר כל העבודה המאומצת השאיר לנו הקמצן רק מטבע של חצי מג'ידי, המטבע החדש על שמו של הסולטן עַבְּד אל־מֵג'יד הראשון. אבא סיפר לי כי לפני שהטביעו אותו, הסתובבו בטורקיה כעשרים וחמש מטבעות שונים, מה שיצר בלגן לא קטן; לא רק באלשָאָם אלא בכל מקום. עם זאת, למרות שהסולטן הפיק את המטבע לפני יותר מחמישים שנה, אי־הסדר נמשך ואנשים משתמשים גם היום במטבעות שונים. כמובן, מדובר באלה שיש להם כסף ויכולים להשתמש בו.

זו לא פעם ראשונה שהלקוחות אינם מעריכים את עבודתנו כמו שצריך. אבא מתעקש שלא לפרסם מחירים מראש וגם אינו מודיע עליהם לפני כל טיפול. הוא חרד שמא מישהו ילשין על עבודתו זו למשטרה ואז יסגרו לנו את העסק. הרי אין לאבא הכשרה לעסוק בריפוי חולים, מלבד ידע שעבר במשפחתו מדור לדור וניסיון רב שנים. ואכן, אם חלילה איזשהו בן בלייעל יסגיר אותנו – שהרי לא כל לקוחותיו הם בני דת משה – נישאר בידיים ריקות, ללא הכנסה. אמנם גם המוסלמים אמורים לדעת שאסור להיטפל אלינו. שהרי, על פי הוראתו המפורשת של הנביא מוחמד, אנו חלק מעם הספר, "אַהְל אִלְככִּתָאב", ובתור שכאלה לא רק שלא צריך לנהל ג'יהאד נגד היהודים, אלא שאפילו צריך לתמוך בנו קצת. אם יש מי ששכח או שאינו רוצה לכבד את צווי הנביא, הרי שהסולטאן מגן עלינו כבני חסות, דִ'מִי'. עם זאת, אבא טוען שצריך להיזהר, כי לא חסרים כאלה ששונאים אותנו ומבקשים את רעתנו. הוא חוזר וטוען ש"אין אמונה בגויים, גם לא אחרי ארבעים שנה, אפילו בקבר". יתר על כן, שוטרים לא מעטים מסתובבים ברובע, ודאגה זו לביטחוננו אינה חסרת בסיס; מה עוד שבדרך זו הם גם מבקשים להשלים את הכנסותיהם הדלות באמצעות הבקשיש שהיהודים האמידים משלמים להם ברוחב יד.

חשבתי על כל אלה תוך ניקוי של הרצפה המבריקה בחדר שלנו. לבסוף הייתי צריכה לוותר על התוכניות להתלוות לאבא כדי לא להרגיז את אימא יתר על המידה. היא כל הזמן מדוכדכת. סיבות לא חסרות לה. על המצוקה היום־יומית שלנו התווספה צרה חדשה, היעדר כל מידע מאחי הבכור אליהו. הוא נסע לאמריקה לפני כמה חודשים, כדי שהטורקים לא יגייסו אותו לצבא. בעקבות שינויים בשלטון איבדנו – אנחנו, היהודים – את הפטור משירות צבאי, שממנו נהנינו מדורי דורות.[3] הכרחית או לא, אין הסבר שיספק את אימא לגבי צדקת נסיעתו. היא מתגעגעת לאליהו ובוכה כל הזמן, בעיקר בלילה, כשהיא חושבת שכולנו ישנים. אפשר להבין אותה: זו הפעם הראשונה שאחד מגוזליה יצא מאלשָאָם. בפעם האחרונה והיחידה שקיבלנו מכתב מאליהו, הוא סיפר כי לאחר הפלגה של ירח מלא הגיע לעיר בשם מוזר, משהו כמו "בָּבניסייַרֶס" (בואנוס איירס). אליהו טען שהשם מטעה, כי אין להם אוויר טוב בכלל, ומזג האוויר ממש קשה: כל הזמן יש לחות גבוהה וגשם בלתי פוסק, אפילו בימי הקיץ החמים. ייתכן שהוא מתגעגע הביתה, לקיץ הנעים והארוך בעיר שלנו. יהודים נוספים הגיעו עמו באונייה, אם כי מעטים בלבד מאלשָאָם. הבשורות היותר טובות היו שאליהו מצא עבודה מכובדת בענף הבנייה. מסתבר שבאמריקה לא משתמשים באדמה שחורה כדי לבנות את הבתים, כפי שנוהגים אצלנו. הם מנצלים לבנים אדומות שנקראות אַדוֹבֶה, מילה שכלל לא הכרתי למרות שהיא לקוחה דווקא מהערבית. הלבנים הללו עשויות מתרכובת של חול וחמר המעורבים בקש, כפי שמסופר בהגדה של פסח על עבודות הפרך שהטילו עלינו במצרים.

אני שמחתי על כך שגם באמריקה מדברים ערבית, אבל אבא צחק ואמר לי שיש להם רק מילים מעטות מהשפה שלנו, מהתקופה הארוכה שהמוסלמים שלטו בספרד. העיקר, הוסיף בחדווה, שאליהו יהיה מבסוט. בעצה אחת עם חבריו להפלגה, בחר אליהו לגור במקום מרוחק ממרכז העיר, כדי לחסוך בשכר הדירה. גם לרובע שלו שם מוזר, טיגְרֶה; למרות שפירוש המילה הוא נמר, אליהו הרגיע אותנו שכבר אין באזור חיות־פרא: השם ניתן לפני שנים רבות על ידי האינדיאנים, ודווקא כדי להבריח את הרוחות הרעות. בשלב זה הלכתי לגמרי לאיבוד עם כל השמות המוזרים של המקומות השונים והשפות השונות. אליהו גם כתב כי הוא נאלץ להפליג בנהר רחב ממדים כדי להגיע למקום העבודה, הפלגה שהייתה כרוכה בבזבוז זמן וכסף רב. אני חושבת שקצת הגזים כשטען שמעולם לא ראינו נהר כל כך רחב, כזה שלא ניתן כלל לראות את הגדה שממול. אבל אחי לא הרחיב בדיבור על אזור מגוריו, אולי כי בעצמו לא ידע הרבה ואולי כי חשב שאנו לא מתעניינים במיוחד. אימא שמחה מאוד על שבנה בכורה נפגש עם חברים מאלשָאָם, שעימם יכול היה לדבר בערבית וגם להתחלק בהוצאות המגורים. אליהו גם סיפר שהם נפגשים אחרי שעות העבודה ובסופי שבוע. למרות שלא כתב על כך, אני ואחי נסומה חשבנו שבטח הם שותים ערק ואולי אפילו נפגשים עם נשים. אבל גם אם זה נכון, דברים כאלה לא מספרים לאימא. עצם ההתכתבות בינינו היא לא פשוטה: אליהו צריך להכתיב את הדברים למכר שלו, שיודע קרוא וכתוב בערבית; ואימא צריכה לבקש מאחד השכנים שיקרא עבורנו את המכתב. כל התסבוכת הזו נובעת מכך שאף אחד מאתנו אינו יודע קרוא וכתוב בערבית; מצד שני, אין אנו מבינים שפה אחרת. למרות שאבא יודע לקרוא בשפת הקודש – אם כי את התפילות הוא משנן בעל־פה – אי־אפשר להשתמש בעברית כדי לספר על ענייני חול. אז למרות שאנו יהודים, אנו דוברים ומבינים רק ערבית. יש בינינו גם כאלה שחושבים שאנו ערבים ונמות ערבים, כפי שהכריז בגאווה אחד ממנהיגי הקהילה.[4] אבל אני חושבת שאולי הוא רצה להתחנף לשלטונות ולא התכוון לגמרי למה שאמר. חוץ מזה, אבא לא רוצה לשמוע על כך, וכפי שהוא נוהג לומר, כל החידושים הם מהשטן ורק ימיטו עלינו צרות. לי נראה שהוא קצת מגזים בהתעקשותו, אבל מעולם לא העזתי להמרות את פיו, לפחות לא בעניינים חשובים כמו איזו שפה צריכים ללמד את הבנים. חוץ מזה, הוא ממילא לא היה מקשיב לי, כי עד כמה שהוא אוהב אותי וגאה בעזרתי, הרי ברור שאף אחד לא מתעניין בדעתי על עניינים שברומו של עולם.

בכל מקרה, המכתב של אליהו השתרע על פני שלושה עמודים שלמים והקריאה הארוכה עִייפה את כולנו, בעיקר אותנו הילדים, שממילא לא הבנו הרבה. אולי פעם אלמד ספרדית ואז אוכל להתכתב עם אחי במישרין, ולשאול אותו המון שאלות שעולות במוחי. אבל קודם כדאי שאתחיל ללמוד קרוא וכתוב בערבית. אך אין הרבה סיכוי שרגליי ידרכו אי־פעם במַדרַסה כלשהי, ולא משנה באיזו שפה. כפי שטוענת אימא לעתים קרובות, בנות לא נועדו להיות רבניות, חס וחלילה, אלא להתחתן, להיות עקרות בית מסורות, ולגדל את ילדיהן. אני לא בטוחה שהיא לגמרי צודקת, אבל אין טעם לנסות ולהתווכח אתה, בטח לא בימים הקשים האלה שעוברים עליה. אימא חולמת שאליהו יצליח לחסוך כסף רב וישלח את הסכום הנדרש לנסיעה, כדי שכל המשפחה תתאחד באמריקה. יש שמועות שבארגנטינה סוללים כל הזמן כבישים חדשים ומניחים מסילות לרכבות – אותן מכונות ענקיות שפועלות באמצעות מים רותחים, אשר הופיעו לאחרונה גם אצלנו; הן מגיעות למקומות נידחים ברחבי המדינה, וארגנטינה זו ארץ ממש גדולה. אבא לקח אותי לפני כמה ימים לראות את תחנת הרכבת החדשה במרכז אלשָאָם: הבניין מרשים מאוד, כאילו לקוח מסיפורי האגדות שאימא כל כך מיטיבה לספר. אבא גם סיפר לי כי הסולטאן, עבד אל־חמיד השני, ציווה לבנות רשת רכבות חדשה, היא הרכבת החיג'אזית. למרות שעלתה ממון רב, כולם חושבים שההוצאה הייתה מוצדקת כי בתוך זמן סביר הרכבת מאפשרת למוסלמים לעלות לרגל למקומות הקדושים שלהם במֶכָּה ובמדינה. והרי זו אחת ממצוות הדת שלהם, לעלות למקומות הקדושים הללו, לפחות פעם אחת במהלך חייהם. שמעתי את דבריו בתשומת לב, אבל לא יכולתי להתאפק ואמרתי לאבא, "חבל שלנו אין מצווה כזו! גם אני הייתי שמחה לטייל למקומות רחוקים!"

"זה לא טיול דווקא. חוץ מזה, גם לנו, היהודים, היה מנהג כזה והיינו עולים לבית המקדש בירושלים לא פעם אחת בחיים, אלא שלוש פעמים בשנה, בפסח, בשבועות ובסוכות. אבל בית המקדש חרב לפני שנים רבות ואין לנו עוד לאן לעלות ברגל".

"אבל שמעתי שדודה זַאֽהֶייה מבית לאטי נסעה לעיר הקודש ירושלים, וגם לקברו של רבן שמעון בר יוחאי. זה לא נחשב?"

"זה עשה לה טוב לבקר בערים הקדושות, ללא ספק, אבל זו אינה מצווה ממש. כך שנגזר עלייך להישאר באלשָאָם, מה שזה לא כל כך נורא".

תשובתו הפסקנית של אבא שמה קץ לדיון ולאשליות שלי לצאת אי־פעם מאלשָאָם. ואולם, לא הייתי בטוחה שהוא צדק לגמרי. במו עיניי ראיתי הרבה יהודים שעלו למירון, גם מהעיר שלנו וגם מחַלַבּ. שבוע או שבועיים אחרי הפסח היו באים כמה מיהודי חלב לדמשק בדרכם לקברו של התַּנָּא. היינו מאכסנים אותם בבית הכנסת ועוזרים להם בצֵידה לדרך. אלה שיכלו להרשות לעצמם שכרו שירותי חמור, אך גם היו רבים שעשו את הדרך ברגל, במהלך כשלושה ימים. בחור בשם אבו אליעל היה אחראי על הילדים שזינבו אחרי השיירה. אהבתי לשמוע את סיפוריהם של אנשי דמשק שהתלוו להם וסיפרו לי על השירים והמחולות בדרכם, כשאפילו הניפו דגלים בראש השיירה. אחרי ההילולה, רובם חזרו לדמשק אך היו גם כאלה שהרחיקו לכת עד לירושלים. אבל אני עצמי יכולתי להתלוות אליהם רק במחשבותיי, כיוון שהייתי ונותרתי באלשָאָם.

בכל מקרה, מלבד כבישים ומסילות רכבת, בונים בארגנטינה גם בניינים רבים, כיוון שזו ארץ שקולטת הרבה אנשים מכל העולם. על כן הם צריכים פועלים ומשלמים היטב על עבודת כפיים, גם של יהודים. אימא טוענת שעל כל המשפחה להתכונן לנסיעה מעבר לים, כיוון שכאן אין פרנסה, ואם נישאר באלשָאָם נאבד גם את המעט שיש לנו. גם החברה שלה, חַסִיבֵּה, ביתו של משה לאטי, הפסיקה לעבד את קערות הנחושת, כיוון שאין להן עוד ביקושים. אכן, עבודות נחושת נפוצו מאוד בין היהודים בדמשק, אשר הפכו את לוחות הנחושת הצהובים מאירופה לקערות, לנברשות, לקומקומים, לצלחות ולצנצנות לפרחים. היו גם כאלה שציירו על הנחושת כל מיני שרטוטים יפים, עם חוטי כסף וזהב, שהיה להם ביקוש בחוץ־לארץ. אך כבר שנים שהחיים בעיר נעשו קשים וכמעט בלתי אפשרי למצוא עבודה. מזה זמן רב אבא הפסיק לרקום את הנעליים היפות שהיה מקשט בחוטי זהב, כיוון שאין עוד מי שיכול לשלם את מחירן. אפילו היהודים האמידים מנסים לצמצם בהוצאות כי גם הם רוצים להגר. אבא סיפר לאימא כי דיברו על כך בַּכְּנִיס לאחר התפילה בשבת האחרונה. האנשים היו מודאגים כי לא נותרו הרבה עשירים בקהילה, ורוב היהודים מתקשים בפרנסתם, ממש כמונו.[5] למרות שאין אנו רעבים ללחם, אין לנו כסף להרבה יותר. הוריי מנסים למעט בהוצאות, אפילו לגבי האוכל. כשאבא יוצא לקניות לפני שהוא מתחיל בעבודתו, הוא מקפיד לקנות ירקות ופירות זולים, שהם לא תמיד הכי טריים. בשר, גם בקר וגם עוף, מגיע הביתה בכמויות קטנות ורק פעם אחת בשבוע, לקראת שבת המלכה. מספרים כי כל הקשיים הללו נחתו עלינו בגלל התעלה שבנו במצרים, אותה ארץ רשעה שעליה קוראים בהגדה של פסח. התעלה הסיטה מן העיר שלנו את כל המסחר שעבר דרכה במשך שנים.[6] אכן, מאז תקופתו של משה רבנו המצרים גרמו לנו רק צרות. אך אני לא מבינה איך נהר כמו הנילוס יכול לשנות את האפיק שלו ככה פתאום, ולגרום למותם של רבבות בני אדם אשר עבדו בבניית התעלה.[7] בגלל אותה תעלה, משפחות יהודיות רבות נאלצו לעזוב את אלשָאָם; אחדות נסעו לביירות הקרובה, אחרות למצרים, אבל יש גם כאלו שהעזו והפליגו למרחקים, לאמריקה. בַּכְּנִיס דיברו על כך שסַפדייֶה נסע למקסיקו, דיין לארגנטינה, וסוּאַיַיה לברזיל. ברוב המקרים לא נסעו כל בני המשפחה יחדיו, אלא שלחו מין חיל חלוץ, כמו האח שלי במקרה שלנו.

בגלל המשבר הכלכלי המתמשך, הבניין שלנו, בית אלמעַלֶם, על שתי קומותיו, מאוכלס יותר מתמיד: מעל שלושים בתי אב שוהים בו, ומשפחות נוספות מבקשות להיקלט, כיוון ששכר הדירה זול יחסית בזכות הסיוע של הקהילה. אימא בכל זאת מתלוננת ומנסה לשכנע את השכנות להיאבק על הורדת מחירים. טענות לא חסרות לה: כל משפחה צריכה להסתפק בחדר אחד בלבד, והתורים לשירותים ולמטבח המשותפים ממש מייגעים. לי זה לא כל כך משנה. מאז שאליהו נסע ואחותי הבכורה שַׁפיאָה התחתנה, נשארנו רק אחי נסומה, חֽילְווֵה, ואנוכי בחדר עם ההורים. כך שממש רווח לנו. חוץ מזה, אנו אוהבים לשחק עם ילדי השכנים, ובימי הקיץ הלוהטים לשאוב מים מהבאר כדי לרחוץ את החצר ובו זמנית להתרענן. משפחות רבות עולות לישון במרפסת שעל גג הבניין; שם אפשר לנשום לרווחה וליהנות ממשבי הרוח המגיעים מההרים.

למרות שאימא מתלוננת כל הזמן, איני יודעת איך היא הייתה מסתדרת בלי השכנות והמפגשים עמן; ואכן, כשהן מסיימות את עבודות הבית, הן נפגשות בחצר לפני שהבעלים חוזרים מיום העבודה. כשהן ישובות בנחת על כיסאות עץ וקש נמוכים, הן מרכלות על חתונה אפשרית או על מה שתמיד משמש להן נושא לשיחה, אותן זמרות שצמחו בקהילה, ובהתנהגותן הפזיזה מכתימות את כלל בנות ישראל. היו שמועות שכמה מהן הרחיקו לכת והתאסלמו – אפשרות שתמיד הייתה מלוּוה בקריאות "לא עלינו" וביריקה לרצפה. חְ'טֶסוֹ, שאלוהים ישמור, לעתים הן גם מדברות על מותו של יהודי מבני בקהילה. ימים רבים דיברו על מחלתו הקשה של יוסף בן משה לאטי, בן אדם צנוע, משכיל, אוהב ומשרת את הבריאות, אשר זכה לתואר "נבחר השכונה". כיוון שחלה במחלה מדבקת, הטורקים ביקשו למנוע את הגישה אליו ונעלו את שערי ביתו; אך בני משפחתו ואוהביו הרבים היו מסתננים לבית מהגגות הסמוכים – אני עצמי התלוויתי לאימא באחד הביקורים הללו. כשהוא נפטר, ביקשו הטורקים לשרוף את הגופה או להטביעה בסיד, כדי לחסל את החיידקים ולמנוע הידבקות; אך חברי הקהילה מנעו באומץ את חילול הגופה והיא זכתה לקבר ישראל בבית העלמין היהודי בדמשק. רבים בכו את מותו וקוננו במשך שבעת ימי האבל. יהיה זכרו ברוך!

כשמזג האוויר יפה, אפשר לראות את תהלוכות האבל שעוברות ברובע בדרכן ל"בָאב כִּיסָאן" – על שם הכוכב שבתאי – לפני שהן מגיעות לבית הקברות. הבַאב הזה הוא אחד משמונה השערים שבנו הרומאים בדרום מזרח העיר לפני שנים רבות, והיה מוקדש במקור לאל סטורן – כי אנשים האמינו אז שיש אל לכל חפץ ולכל תופעה, וחייבים כל הזמן לכבד ולפייס אותם. אם כי אבא לא אהב להזכיר את שמם, הוא גם הוסיף כי על פי מסורת נוצרית עתיקת יומין, אחד התלמידים של ישו – ראשי תיבות של "יימח שמו וזכרו", אבל אסור להזכיר זאת בפומבי – ברח מהחיילים הרומים דרך השער. ואילו "כיסאן" ניתן על שמו של עֶבֶד אשר הגיע לגדולה בזמן כיבושי המוסלמים.[8] פעם נוספת נדהמתי מהבקיאות של אבא בכל כך הרבה נושאים; אני חושבת שהוא למד הרבה מהשיחות עם המטופלים שלו, אבל מעולם לא התגאה בידיעותיו. להפך, הוא היה נזהר מאימא, שהייתה נוזפת בו על מה שהיא הגדירה "לנַפֵּחַ את השכל של הילדים התמימים עם כל מיני שטויות". אני חושבת שזו הייתה תגובה מתוך חולשה, כי בתוך תוכה היא קינאה בידע של אבא, ורצתה לומר תמיד את המילה האחרונה.

בכל מקרה, ספק אם המתים התעניינו בתולדות באב כיסאן לפני שהגיעו למנוחתם האחרונה, אך מסתבר שגם להם יש ממה לדאוג: לאחרונה נפוצו שמועות שהולכים לסגור את בית הקברות הישן כדי לסלול כביש חדש, ואת כל המתים יעבירו לבית קברות אחד גדול ממדים.[9] התוכנית מפחידה ממש, לאור העובדה שבבית הקברות הישן שוכבים רבנים גדולים כמו חיים ויטאל, שהיה רב מקובל ורופא, ואישים חשובים אחרים. ואולם, ספק אם למתים יש מה להגיד לגבי תוכניות השלטונות. כשלעצמי, יש עוד זמן רב עד שאני עצמי אזדקק לחלקה באחד מבתי הקברות, כך שעדיף להתרחק ממחשבות עגומות על הסבל הצפוי למתים, שתהיה מנוחתם עדן.

אני חייבת להודות שכל הנושא הזה של המתים המשיך להטריד אותי; כך שבהזדמנות הראשונה, כשהיינו לבד בצריף העבודה, בקול שקט ובנימוס מרבי שאלתי את אבא,

"האם גם בארץ החדשה של אליהו מכבדים את הרבנים?"

"כמובן, בִּנְתי", ענה לי בביטחון האופייני לו.

אך הוא שמח פחות לענות על שאלותיי האחרות,

"האם גם שם מבדילים בין החכמים לבין היהודים הפשוטים? ומה לגבי בנות כמוני, שלא הייתה לנו כל הזדמנות ללמוד?"

לא היה לי עוד זמן לשאול גם על ההבדל בין עניים ועשירים, כי בשלב זה סבלנותו הגיעה לקִצהּ ושלח אותי בתנועת יד מאיימת לסייע לאימא. כך שנותרתי ללא מענה ונאלצתי לזנוח את עולם המתים לטובת עניינים חומריים יותר. בדיעבד, אולי כבר אז הייתי צריכה ללמוד לקח לגבי השאלות שכדאי להימנע מלשאול את אבא, כדי לא לעורר את זעמו. ככל שהמצב הכלכלי החריף, כך הוא נהנה פחות לשתף אותי בידיעותיו. אני נזכרת במנה גדושה של געגוע בסיפורים שנהג לספר לי על גיבורי התנ"ך שגרו לא רחוק מאתנו, וגם הם סבלו מהחול ומהחום המתיש בימי חמסין, ו"לא התלוננו על שטויות כאלו". אהבתי במיוחד את הסיפור על קבלת הפנים שערך אברהם אבינו לשלושת המלאכים – עוד בטרם ידע שהם כאלה – כשרחץ את רגליהם והזמינם לנוח תחת העץ. לי מעולם לא רחצו כך את הרגליים – אולי כן, כשהייתי קטנה, אבל איני זוכרת – ועוד מידיו של אברהם! זו בהחלט הייתה צריכה להיות חוויה יוצאת דופן! אבל עול הפרנסה העיק על כתפיו של אבא והותיר את חותמו על מצב רוחו. את השיחות הארוכות הוא שמר לאימא מאוחר בלילה, כאשר שניהם דנו בעתידה המעורפל של המשפחה בזמן שאנחנו הילדים היינו אמורים לישון.

ניסיתי בכל כוחי להיות יותר מתחשבת בין כותלי הבית, ולא להכביד על הוריי עם שאלות מיותרות. גם קיוויתי שאוכל למצוא אוזן קשבת אצל חברתי הטובה, בַּדִיעֶה, שיודעת המון. היא בת למשפחת פַרְחי העשירה, ויש לה מורה פרטי שמגיע לביתה בקביעות, ומלמד אותה יחד עם אחיה צרפתית וכל מיני דברים אחרים. אביהם מתכנן גם הוא להגר לביירות – שם יפתח בית מרקחת – והם כבר התחילו בבניית ביתם החדש. בדיעה אומרת שזה יהיה עוד יותר מפואר מביתם הנוכחי, הממוקם במרכז הרובע, שלי נראה ממש כארמון.[10] אולי היו לה קצת נקיפות מצפון כי ידעה את מצבי ועל כן הבטיחה לי שתזמין אותי לבקר גם בביתה החדש. זו הייתה הבטחה מפתה, אך לא יוצאת דופן. כולם ידעו שאביה מתעקש לארח ילדים עניים כל ערב שבת, כדי שיטעמו מהתבשילים שיוצאים מהמטבח שלהם. אבל איני בטוחה כלל שאם הם ייסעו מכאן, הוריי אכן ירשו לי לבקר אותה: ביירות נמצאת במרחק של ארבעה או חמישה ימי נסיעה בעגלה, ואימא לעולם לא תיתן לי לנסוע לבד. גם ספק אם נוכל להרשות לעצמנו לשלם עבור הכרטיס. כך ששיניתי את הנושא ושאלתי אותה בנימוס,

"מה את יודעת על עיר בשם בוניזיריס?"

לאחר שתיקנה אותי כי השם הוא בואנוס איירס, הסבירה לי בלשון פשוטה את כל מה שידעה לא רק על העיר עצמה, אלא גם על יבשת אמריקה: יש להפליג כמה ימים באונייה כדי להגיע לעיר גדולה מהצד השני של הים התיכון, הוא הים שנשקף מביירות. היא הפגינה את ידיעותיה בצרפתית והזכירה את מַרסֵיי אשר בצרפת, עיר נמל גדולה על שפת הים, שדרכה עוברים המהגרים מאלשָאָם לאמריקה. בדיעה גם סיפרה לי את כל הידוע לה על ההפלגות לאמריקה, כאילו שאני הולכת לנסוע בעתיד הקרוב, ועד כמה שידוע לי זה לא המצב, רחוק מזה. ממַרסֵיי צריך להפליג באוניות גדולות בהרבה, אשר מסוגלות לחצות את האוקיינוס האטלנטי, שהוא ים ענק, ונדרשים כשלושה ואפילו ארבעה שבועות כדי לחצות אותו. אני ממש נבהלתי מעצם המחשבה על הפלגה כפולה בלב ים, אבל בתוך לבי ידעתי שרגליי דורכות היטב על אדמה מוצקה וכל העניין הזה של ים ואוקיינוס, קטן או גדול, אינו נוגע לי. כיוון שלא מצאנו בינתיים נושא שיחה מעניין אחר, יצאנו מהבית שלה לכיוון אִלְגָ'אמֵע אִלְאַחְמַר (המסגד האדום), שם אהבנו לבקר מדי פעם. באותו יום נפגשנו עם מקַבֵּץ נדבות שישב לו בנחת לצד הדרך וכנראה מתוך שעמום היה מוכן לספר לנו את תולדות המקום: מסתבר כי לפני שנים רבות, בימי הממלוכים – שהם חיילים עבדים שהיו באזור לפני מאות שנים – פעל באתר בית כנסת יהודי מפואר. אחד מבני הקהילה האמידים ביותר, שגם רכש את המקום, זכה למושב מכובד בבית הכנסת בהתאם למעמדו, אך לא נבחר לשום תפקיד. הוא החליט לנקום על הפגיעה שנגרמה לו ותרם את המקום לוואקף, תוך ידיעה על הנוהג של המוסלמים שלא למכור או להעביר רכוש שנתרם להם. ואכן, המוסלמים השתלטו על האתר, ולא חלף זמן רב עד שגירשו את היהודים ממנו. באותו מקום ממש, שבו עמד בית הכנסת, החלו לבנות מסגד, אירוע עצוב אשר שימש השראה לכתיבת קינה. אבל קינה לחוד ומציאות לחוד: אלוהים לא אהב כנראה את הסידור החדש, ולא היה מוכן להתחלק עם אללה או עם נביאו, כך שהמסגד נשרף עד היסוד כמה פעמים, עד שלבסוף נותר בחורבנו. חשבנו על תהפוכות הגורל ובנימה די פילוסופית, שלא הייתה אופיינית לה כלל, בדיעה דקלמה לי פתגם לטיני שלמדה לא מזמן: "sic transit gloria mundi",שתרגמה ללשונם של בני אדם פשוטים כמוני, "כך חולפת לה תהילת עולם". הערתי לה שיש מן הצביעות בהשתתפותה בצערם של המוסלמים, שהרי שתינו שמחנו ליהנות בשטח השומם; אבל היא לא השיבה, אולי כי הבינה שאני צדקתי. אכן, הקהילה ניצלה את המרחב הנטוש כדי לחגוג בו את מסיבות הפורים ולהדליק מדורות ענק, שבהן שרפנו את המן הרשע. במהלך החג כל המרחב היה הופך למין גן שעשועים, וניתן היה ליהנות מהמשחקים ומכל מיני מטעמים. אני רק מקווה שיהיה בסיפורו הטרגי של המקום לקח לכל אויבינו, שילמדו מה צפוי לשונאי ישראל.

בדרך חזרה לביתי הסתכלתי השמימה וחשבתי שאפילו אם ניסע כל המשפחה יחד, אני לא כל כך מתלהבת מהאפשרות לעזוב אי־פעם את אלשָאָם ואת החברות שלי, גם את החדר הצפוף בבית אלמעַלֶם; זאת, למרות כל היתרונות שיכול לכאורה להציע העולם החדש, כפי שקוראים לאמריקה, איני מבינה בדיוק למה. בדיעה סיפרה לי פעם ששם גרו הרבה אינדיאנים, אשר למרות שמם לא הגיעו מהודו אלא נולדו במקום. ובכל זאת קראו לילידי אמריקה אינדיאנים כדי להבחין בינם לבין המהגרים הלבנים שהגיעו מאירופה והיו לכאורה תרבותיים יותר. כך שאם עושים חשבון, העולם שמעבר לים הוא לא כל כך חדש. חברתי גם הדגישה בגאווה שמי שגילה את אמריקה היה כנראה יהודי מומר בשם קולומבוס, כאילו היה בן משפחה שלה, למרות שחי בספרד לפני מאות שנים. כך שהיהודים היו בין הראשונים שהגיעו לאמריקה ושוהים בה זה שנים רבות, אם כי לא תמיד כיהודים ממש. בהקשר זה סיפרה לי בדיעה על האנוסים, יהודים שנקראים כך כיוון שאנסו אותם להמיר את דתם לנצרות. אבל רובם המשיכו לקיים את מצוות התורה בסתר, תוך סיכון חייהם. לא כל כך הבנתי מה באמת קרה, אבל ריחמתי על אותם יהודים וחשבתי שאני צריכה לשאול את אבא בהזדמנות, כשיהיה במצב רוח ממש טוב, למה אלוהים לא מתאמץ ומגן עלינו קצת יותר? הרי הוא בעצמו "בחר בנו מכל העמים". נכון, זה היה לפני שנים רבות, ואולי תוקפהּ של הבחירה פג, כי מאז שיצאנו ממצרים עלינו לו על כל העצבים – אם אפשר להתבטא כך לגבי אלוהים, והוא מעניש אותנו. אולי גם על זה יש טעם לשאול את אבא.

במחשבה חיובית יותר, חשבתי שאולי יהיה נחמד לצאת מדי פעם מחאָרַת אל־יהוּד, הוא הרובע היהודי, ולו כדי לראות קצת מה קורה מחוצה לו. אמנם שיחק לנו המזל להיוולד באלשָאָם ולא בין הגאוותנים של חַלַבּ – עיר אחרת בטורקיה שגם בה חיים יהודים רבים. אבא הודה בפניי פעם כי הם יותר עשירים ואולי גם יותר משכילים מאתנו, אבל בדרך איבדו את הצניעות שהיא תכונה חיונית ליהודים שומרי מצוות. כיוון שדיברנו על חַלַבּ, אבא הרחיב בדיבור והסביר לי בדייקנות גם היכן ממוקם הרובע שלנו, כדי שלא אטעה בדרך ואקלע, חס וחלילה, לסכנה בין המוסלמים או הנוצרים: ובכן, "חאָרַת אל־יהוּד" נמצאת בחלקה הדרום־מזרחי של דֽימַשְֹק, והוא מוקף בעצי פרי מדרום־מזרח, ברובע הנוצרי מצפון, וברובע המוסלמי ממזרח. עצם השימוש בכיווני מקום לא כל כך עזר לי, כי לא הבנתי בדיוק למה הכוונה בדרום או צפון, מזרח או מערב, אבל בשלב זה הסבלנות של אבא פגה.

אם חושבים על כך לעומק, אי־אפשר להאשים אותי בחוסר ההתמצאות שלי, גם לגבי סביבתי הקרובה. הפעם היחידה שעזבנו את הרובע היהודי הייתה כשנסענו לג'וֹבַר כדי להשתטח על קברו של אליהו הנביא. אבי נהג לעלות לג'ובר לפחות פעמיים בשנה, לפני שבועות וראש השנה, כשסיימו לקרוא בספר הזוהר. כמה שכנים שלנו היו מקפידים עוד יותר והיו עולים לג'ובר מדי חודש כדי לברך שם את תפילת ראש חודש. אחרי התפילה נהגו לכבד את המתפללים במעדנים מפרי העץ והאדמה. בראש חודש אלול היו מקיימים "משמרת רחמים", התפללו סליחות ותקעו בשופרות. אבל כל האירועים הללו לא נועדו לילדים, לבטח לא לבנות. עבורנו, ילדי משפחת חַסָאן, הייתה העלייה לרגל לג'ובר, אירוע חד־פעמי שלא יישכח לעולם: אימא הביאה קיבֶּה וסְפִיחָה (לַחמָה בָּעגִ'ין), ואבא דאג לשתייה, לא רק מים אלא גם יין ואפילו קצת ערק שאימא הכינה בזמנו לכבוד מסיבת הפְּרֵדָה מאליהו. בגלל שהאסלאם אוסר על שתיית אלכוהול, גם יהודים וגם נוצרים מכינים משקאות תוצרת בית, וישנן כמה חנויות שמוכרות מהם בשכונות שלנו, אם כי בסתר. זכורות לי היטב תמונותיהם של איכרים בשיירות גמלים המביאים את תוצרתם מהכפר; כך שכולם הרוויחו, גם הקונים וגם המוכרים, ולא נראה כי אללה כעס במיוחד על הסידור הזה.

מדמשק לבואנוס איירס סופיה מנשה

בואנוס איירס, מרס 1988

השנים חולפות להן וראשי אינו מתפקד עוד כתמול שלשום. הימים, וגרוע מהם, הלילות, מעלים במוחי זיכרונות שלא תמיד אני מצליחה להכניס בתוכם סדר. מהערפל הכבד הרובץ על מוחי, ובלילה העוטף את גופי, עולות דמויות וקולות נשכחים, רחובות, ואפילו ריחות, המתערבבים אלה באלו. איני יודעת בת כמה אני, גם לא כמה זמן עוד נותר לי לחיות. קרוב לוודאי שאני מתקרבת לגיל תשעים, אבל מספר זה נכון כמו כל מספר אחר. זכור לי רק כי נולדתי ביוֹם אֵיכָה, הוא תשעה באב. אימא סיפרה לי כי צמה כהרגלה באותו יום, אבל לא אמרה לי או שלא ידעה באיזו שנה. אחד הנכדים טען שבתעודת הזהות הארגנטינאית שלי רשום כי נולדתי ב־14 ביולי 1900. אך תאריך זה נכון כמו כל מועד אחר, כיוון שמקורו בפקיד ההגירה המשועמם, שרשם אותו כשהגעתי לארגנטינה, בלי שהבנתי מה שאל וגם לא מה המתורגמן ענה בשמי. בעצם, מה זה משנה? כפי שחזרתי ואמרתי לנכדיי אין ספור פעמים, בשלב זה של חיי איני מחפשת בעל, גם לא מאהב; כך שהגיל שלי אינו משנה, ולבטח הוא גם לא מעניינו של מישהו. בכל מקרה, ברור שנותר לי פחות זמן לחיות ממה שכבר חייתי... לא צר לי על כך, ואין בי ייסורים או נקיפות מצפון. אולי אף להפך. בני האהוב אלברטו, אללה יִרְחַמוֹ, מחכה לי שם למעלה זה שנים רבות. מעולם לא יכולתי להשלים עם מותו כל כך מוקדם, כשהוא בן 53 בלבד. תמיד חשדתי שאביו קרא לו להצטרף אליו – כפי שהאשמתי בזעקות שבר את מוּסָא לפני ההלוויה של בני. אולי גם נכדי קיקה מחכה לי יחד אתו. אם כי לא קיבלנו את גופתו, ולכן גם לא יכולנו לקבור אותו כדת משה וישראל. האם נדע אי־פעם מה עלה בגורלו? לא הצלחנו לברר כל פיסת מידע עליו, מאז נחטף מביתו על ידי בני בלייעל, לפני יותר מעשור. אביו, רפאל, הבטיח לי כי יממן לי נסיעה לארץ־ישראל ביום שקיקה יחזור; אבל אם הוא אכן אי־פעם יופיע, איני יודעת אם עוד אהיה בין החיים, או חזקה מספיק כדי לעמוד שוב בתלאות הנסיעה הארוכה מעבר לים.

אחרי שנים כה רבות אולי היה מעניין להיות קרובה לאלשָאָם – אם כי רפאל הבהיר לי שלא סביר שאוכל להגיע לדמשק, עיר מולדתי; ואם כן, אין הרבה סיכויים שאוכל לצאת משם... אבל בעצם, אין לי הרבה מה לחפש שם, לא באלשָאָם ולא בארץ הקודש. הוריי נפטרו זה זמן רב ואין לי מושג מה קרה לאחותי הגדולה שַׁפִיאָה, גם לא מה עלה בגורלו של אחי הקטן, נסוּמֶה. חוץ מזה, הספיקה לי פעם אחת להיפגש עם אחותי הקטנה, שעכשיו מתגוררת בתל אביב וקוראת לעצמה חמדה לבית הררי. אם לומר את האמת, אני בטוחה שזה בכלל לא השם שנתנו לה ההורים בלידתה – זה מכבר שמעתי כי בישראל משנים לכולם את השם כדי שיצלצל טוב יותר בשפת הקודש. אבל לבטח ששם המשפחה שלה היה חַסָאן, כמו שם המשפחה שלי. בביקורה בבואנוס איירס – שמימן לה חתני רפאל – סיפרה לי שהתחתנה עם בחור יפה תואר ממשפחת הררי, והם מתגוררים בגבעת שפירא; זו שכונה בתל אביב, שלפי התיאור שלה הייתה שיא הפאר. אבל אני לא כל כך מאמינה לה. הייתה לה נטייה מעצבנת להגזים ולהפוך כל מה שקשור לארץ־ישראל לגן עדן, וכך להפחית בערכו של כל מה שיש לנו וזכתה לראות כאן, בארגנטינה. לא שאני מחבבת יותר מדי את הארץ הזו, אבל אחותי הוזמנה על ידי רפאל – אשר שילם לה את כל הוצאות הנסיעה והאירוח – והיה יותר משמץ של כפיוּת תודה בהתנהגותה השחצנית. אפילו סירבה לקחת אתה מתנות עבור הנכדה שלי שעלתה לישראל לא מזמן.

אולי אני סתם מתלוננת כי קשה לי להשלים עם האפשרות שאבלה את שארית ימיי בבית האבות, למרות כל היתרונות שלו. הוא נמצא קרוב לביתי הקודם וגם לַכְּנִיס שלנו, מאתיים או שלוש מאות מטרים בלבד מבית הכנסת. אבל אני כבר לא הולכת לשם, גם בקושי מתפללת. כשהייתי צעירה יותר והרגליים נשאו אותי כמו איילה, הקפדתי לבקר בבית הכנסת בחגים, תחילה עם הבנות שלי, ואחר כך עם הנכדות. אך למרות שהסביבה מוכרת לי היטב, רגליי כאילו מסרבות לשאת אותי החוצה: בית האבות יוצר עולם שלם משל עצמו, נפרד מכל הסובב אותו. מאז שהביאו אותי הנה – לא זוכרת מי – הימים חולפים להם לאִטם. כשהייתי צעירה יותר, נהגנו משך שנים לבקר מדי פעם בבית האבות של העדה השאמית (הדמשקאית) בבוּרזַקוֹ, בפרברי בואנוס איירס, והיינו מחלקים ממתקים וסיגריות לזקנים. אבל לא חשבתי שגם אני אגיע אי־פעם למקום כזה. הרי ילדתי שמונה בנים ובנות, וזה היה חוק בלתי כתוב אצלנו שהילדים ידאגו להוריהם לעת זִקנה, כמו שאנו דאגנו להם בילדותם. ייתכן שנבהלו אחרי שנפלתי ושברתי את הירך, שבר שהיה צריך לנתח. כולם אספו אז כסף כדי לשחד את מנהל בית החולים היהודי, כך שאני אזכה לטיפול מסור ולא ישאירו אותי נכה לצמיתות. זה לא חריג: בארגנטינה הכול מסתדר באמצעות בקשיש, כפי שהיה באלשָאָם (דמשק), אך כאן גם בין היהודים לבין עצמם. ובכל זאת, כנראה משהו השתנה בימינו: הילדים עסוקים יותר, וגם יש להם סדר עדיפויות אחר. אין לי ספק שהם אוהבים אותי אבל הפרנסה והמשפחה שלהם לא מותירות יותר מדי זמן פנוי להקדיש לזקנה כמוני. אולי זו דרכו של העולם, להסתכל קדימה, לעתידם שלהם ולמשפחותיהם, ולא אחורנית, ומקומי הוא ב"אתמול" שלהם. בכל זאת, אם אלברטו היה בין החיים, לבטח לא היה נותן שירחיקו אותי ממנו וישַכּנו אותי בבית אבות. כנראה, הילדים חושבים שאיני יכולה עוד להסתדר לבד בבית, ואולי הם צודקים. אני חוששת כי לא פעם שכחתי את הגז דלוק, והשכנים נזעקו בגלל הריח. אבל אהבתי את המקום שלי, גם אם זה לא היה בית מפואר, אבל הוא היה כולו שלי...

החַ'אדְמָאת, המשרתות בבית האבות, מנסות להנעים לי את החיים ולהקל על שהותי – ורפאל משחד את כל מי שמטפלת בי ביד רחבה, לא רק בכסף אלא גם בסוכריות ובממתקים שהוא תמיד מביא אתו. אבל אני חושדת שאחת מהן גונבת ממני. חתני ניסה להרגיע אותי,

"מַרְת עַמי,[1] מה כבר הן יכולות לגנוב ממך?"

"אתה לא יודע מה יש לי, ובכל מקרה אני חושדת בהן. הן אפילו לא משלנו, גם לא מדברות ערבית, ולא תמיד הן נחמדות כמו בזמן שאתה נמצא כאן אתי".

"אבל את יכולה להתנחם בעובדה שכל דיירי הבית, ללא יוצאים מן הכלל, מוצאם, כמוך, מדמשק; את יכולה לדבר אתם בערבית, ובטח יש ביניהם לא מעט מכרים מהארץ הישנה".

בתוך תוכי ידעתי שהוא צודק. כשעזבתי את דירתי הקטנה, ארזתי את זוג המשקפיים שלי – שאותם אני מאבדת לעתים קרובות – כמה שמלות, ומעט כלים, במיוחד המֵטַאֶה, שהתרגלתי לשתות כל בוקר. כשרק הגעתי לארגנטינה לפני שנים כה רבות, נדהמתי לראות את הגויים שותים עשבים שערבבו במים חמים באמצעות קש מתכתי במין כוס עשויה מדלעת. לפעמים גם הכניסו לתערובת גחלים קטנים או קליפות תפוזים שהוסיפו לה טעם. אך במהלך השנים התרגלתי גם אני למשקה; זה היה מרגיע והיה תחליף לא רע לנרגילה, ובטוח שגם מזיק פחות. אני שותה מֵטַאֶה גם בבית האבות, ומשתפת את החברה שלי לחדר וגם נשים אחרות. יש בכך לא רק הנאה לפה, אלא גם חיזוק הקשר עם זקנות כמוני, שאין להן הרבה מה לעשות. אנו משוחחות, מרכלות על מה שקורה כאן ובחוץ, וכמובן מדברות על המשפחה. כדי שהשיחות יזרמו, קבענו כלל שלכל אחת מותר לדבר רק על מחלה אחת ועל בן משפחה אחד, במיוחד בכל הנוגע לנכדים ולנינים.

אך גם על הרגל זה ספגתי ביקורת,

"סבתא, את יודעת שזה מאוד לא בריא מה שאת עושה, להעביר כך את המֵטַאֶה מפה לפה, כשאת לא יודעת איזה מחלות נושאות החברות שלך כאן!"

"בִּנְתִי, אלוהים שמר עליי עד כה והוא בטח לא יעשה עניין משתיית תה עשבים. בואי תטעמי".

היא, כמובן, לא הסכימה. לצעירים יש תמיד מה לומר, וקשה להם להשלים עם ההרגלים שלנו. הרי הם לא נשענים על ספרים, הם "רק" פרי הניסיון של דורות. אהבתי את נכדיי ואני יודעת שהם גם אהבו אותי, הסבתא הקשישה שלהם; אפילו התגאו בי, ולא פעם הביאו לי את חבריהם כדי שארפא אותם מכל מיני מחלות ומֵחושים. אך זה לא מנע מהם לנסות ולהשפיע עליי, גם לגבי לבוש כותונת לילה, שכל כך שנאתי. בבית האבות מכריחים אותנו לעטות כותונת, אך כל חיי ישנתי עם הבגדים שלי: בחורף עם כמה חצאיות שחיממו אותי היטב, בקיץ עם משהו קליל יותר. העובדה שלא השתמשתי בכתונת־לילה לא הפריעה לאיש – גם לא לבעלי. אבל לבית האבות יש חוקים משלו. גם מכריחים אותנו להתקלח פעם בשבוע ולחפוף ראש, כאילו יש לנו במה או איך להתלכלך, או חס וחלילה שנידבק בכינים. זו באמת הגזמה פרועה! חמור לא פחות, זהו בזבוז מים וסבון, אם כי כאן מחלקים לנו נוזל מוזר שקוראים לו "שמפו", כדי לעודד אותנו לחפוף את הראש בלי לעורר מהומות.

אבל די להתלונן. כל חיי האמנתי שיש להתרכז בחצי הכוס המלאה, גם אם זה לא קל. בסך הכול, המשפחה לא זנחה אותי גם עכשיו, ולא רק הילדים, אלא גם הנכדים מגיעים לבית האבות לפחות פעם בשבוע. אולי מחר תגיע אחת הבנות ותביא לי מהמאפים עם סוכר שחור שאני זוללת, או מעדן אחר. אכן, התפריט כאן מיועד לאנשים בני גילנו ואמור להיות בריא, אבל הוא תפל להפליא, גם בלי מלח וגם בלי פלפל, ואפילו ללא סוכר. כאילו עם הזִקנה אנו מאבדים את הטעם! הכניסה למטבח אסורה בהחלט על דיירי הבית, וזה באמת חבל; הרי יכולתי גם אני לרחוץ היטב את הידיים וללמד אותם כמה תפריטים טעימים מארץ האבות...

שכנתי לחדר נרדמה מזמן ונוחרת בקולות רמים. ייאמר לזכותה כי היא כל הזמן מחייכת, כאילו הכול לרוחה, והרגלה זה מעורר בי נקיפות מצפון, במיוחד כשבא לי להתלונן על משהו; לאחרונה זה קורא לי לעתים קרובות... אולי אני ביקורתית מדי? לפני כמה ימים רפאל כיבד גם אותה בסוכריות כשבא לבקר אותי – מה שנראה לי ממש מיותר והערתי לו על כך:

"אחרי הכול, אתה חתני ובאת לבקר אותי ולא אותה".

"מרת עמי, חזיטה (מסכנה), נראה שהיא בודדה לגמרי, ומעולם לא באים לבקר אותה".

הרגשתי לא טוב עם עצמי, ולבסוף גם אני כיבדתי אותה בכמה עוגיות.

בעצם, עדיף שלא לחשוב על בית האבות ולהתרכז בדברים משמחים יותר, שאותם השארתי מחוץ לקירות אלו. אני יכולה להתגאות שיחד עם מוּסָא, אללה יִרְחַמוֹ, הצלחנו להקים משפחה בת עשרה נפשות, ועד היום הילדים העניקו לנו עשרים ושלושה נכדים; על כן, יש לפחות שמונה אָמֶליה, שנקראות כך על שמי, אמל, ומספר זהה של בנים על שמו של מוּסָא, בספרדית מוֹיסֶס או מַאוּריסיוֹ, כפי שמתרגמים בארגנטינה את שמו. נוסיף לכך יותר מעשרים נינים – איני יודעת את מספרם המדויק – שהראשון שבהם נולד שלושה ימים בלבד אחרי שבעלי נפטר.

השעון בפרוזדור ממשיך לתקתק, תיק־תק, תיק־תק.

איני מצליחה להירדם למרות שעצמתי את העיניים. נכדתי הציעה לי פעם שאספור כבשים אבל דחיתי את הרעיון, לא רק כיוון שבאלשָאָם לא היו כבשים, אלא גם ובעיקר כי איני יודעת לספור מעבר לעשרים, ובמאמץ אולי אגיע גם לשלושים...

אולי, אם אצליח לסדר את הדברים בראשי, סוף־סוף אירדם ואנוח קצת. איני יכולה להיעזר בעיפרון ולכתוב את זיכרונותיי, הרי מעולם לא לימדו אותי לכתוב. כל חיי ניסיתי למלא את החלל על ידי שאלות שהייתי מפנה לכל מי שיכול היה לענות עליהן. עולים בראשי שמותיהם של לאה רבקה, דוֹן מַנוֹלוֹ, פַטְמַה... אבל מעולם לא חשתי שהם נתנו לי תשובות מספקות.

הזיכרונות מתחרים ביניהם, עולים ומתחלפים, ואיני יודעת לבטח מה בא קודם ומה אחר כך. ואכן, חלף זמן כה רב...

דמשק, 1913

"יַא בִּנְתִי, אֵגַ'א לְ־וַאת אתְסַאעְדִינִי".[2]

[2] בתי, הגיע הזמן שתעזרי לי. 

אימא שוב מתעקשת שאעזור לה לנקות את החדר ולבשל, ואני רוצה להסתלק כמה שיותר מהר לצריף של אבא כדי לסייע לו בריפוי החולים. לפני כמה ימים הוא נתן לי לעבוד אתו, ואחרי שראה את התוצאות השתכנע שאכן יש לי ידיים טובות. עזרתי לו בריפוי זקֵן מלא כתמים שחורים, שהתפשטו לו כמו טבעת באזור המותניים. אבא הסביר לי שגם כאבי הראש והחום שלו הם תולדה של מחלה שנקראת "שלבקת חוגרת" – שם מסובך למדי, שעליו לא שמעתי מעולם – והורה לי למרוח דיו שחור על הפצעים. עשיתי זאת ממש בעדינות, והיה די מצחיק; כאילו מרחתי צבע על קלף ישן – כמו החכמים שלנו כשהם מעתיקים את כתבי הקודש. אבל זה היה גופו של אדם זקן, מלא קמטים. גם נזהרתי שלא לשפוך את הדיו היקר, שמגיע מסין הרחוקה. לאחר כל העבודה המאומצת השאיר לנו הקמצן רק מטבע של חצי מג'ידי, המטבע החדש על שמו של הסולטן עַבְּד אל־מֵג'יד הראשון. אבא סיפר לי כי לפני שהטביעו אותו, הסתובבו בטורקיה כעשרים וחמש מטבעות שונים, מה שיצר בלגן לא קטן; לא רק באלשָאָם אלא בכל מקום. עם זאת, למרות שהסולטן הפיק את המטבע לפני יותר מחמישים שנה, אי־הסדר נמשך ואנשים משתמשים גם היום במטבעות שונים. כמובן, מדובר באלה שיש להם כסף ויכולים להשתמש בו.

זו לא פעם ראשונה שהלקוחות אינם מעריכים את עבודתנו כמו שצריך. אבא מתעקש שלא לפרסם מחירים מראש וגם אינו מודיע עליהם לפני כל טיפול. הוא חרד שמא מישהו ילשין על עבודתו זו למשטרה ואז יסגרו לנו את העסק. הרי אין לאבא הכשרה לעסוק בריפוי חולים, מלבד ידע שעבר במשפחתו מדור לדור וניסיון רב שנים. ואכן, אם חלילה איזשהו בן בלייעל יסגיר אותנו – שהרי לא כל לקוחותיו הם בני דת משה – נישאר בידיים ריקות, ללא הכנסה. אמנם גם המוסלמים אמורים לדעת שאסור להיטפל אלינו. שהרי, על פי הוראתו המפורשת של הנביא מוחמד, אנו חלק מעם הספר, "אַהְל אִלְככִּתָאב", ובתור שכאלה לא רק שלא צריך לנהל ג'יהאד נגד היהודים, אלא שאפילו צריך לתמוך בנו קצת. אם יש מי ששכח או שאינו רוצה לכבד את צווי הנביא, הרי שהסולטאן מגן עלינו כבני חסות, דִ'מִי'. עם זאת, אבא טוען שצריך להיזהר, כי לא חסרים כאלה ששונאים אותנו ומבקשים את רעתנו. הוא חוזר וטוען ש"אין אמונה בגויים, גם לא אחרי ארבעים שנה, אפילו בקבר". יתר על כן, שוטרים לא מעטים מסתובבים ברובע, ודאגה זו לביטחוננו אינה חסרת בסיס; מה עוד שבדרך זו הם גם מבקשים להשלים את הכנסותיהם הדלות באמצעות הבקשיש שהיהודים האמידים משלמים להם ברוחב יד.

חשבתי על כל אלה תוך ניקוי של הרצפה המבריקה בחדר שלנו. לבסוף הייתי צריכה לוותר על התוכניות להתלוות לאבא כדי לא להרגיז את אימא יתר על המידה. היא כל הזמן מדוכדכת. סיבות לא חסרות לה. על המצוקה היום־יומית שלנו התווספה צרה חדשה, היעדר כל מידע מאחי הבכור אליהו. הוא נסע לאמריקה לפני כמה חודשים, כדי שהטורקים לא יגייסו אותו לצבא. בעקבות שינויים בשלטון איבדנו – אנחנו, היהודים – את הפטור משירות צבאי, שממנו נהנינו מדורי דורות.[3] הכרחית או לא, אין הסבר שיספק את אימא לגבי צדקת נסיעתו. היא מתגעגעת לאליהו ובוכה כל הזמן, בעיקר בלילה, כשהיא חושבת שכולנו ישנים. אפשר להבין אותה: זו הפעם הראשונה שאחד מגוזליה יצא מאלשָאָם. בפעם האחרונה והיחידה שקיבלנו מכתב מאליהו, הוא סיפר כי לאחר הפלגה של ירח מלא הגיע לעיר בשם מוזר, משהו כמו "בָּבניסייַרֶס" (בואנוס איירס). אליהו טען שהשם מטעה, כי אין להם אוויר טוב בכלל, ומזג האוויר ממש קשה: כל הזמן יש לחות גבוהה וגשם בלתי פוסק, אפילו בימי הקיץ החמים. ייתכן שהוא מתגעגע הביתה, לקיץ הנעים והארוך בעיר שלנו. יהודים נוספים הגיעו עמו באונייה, אם כי מעטים בלבד מאלשָאָם. הבשורות היותר טובות היו שאליהו מצא עבודה מכובדת בענף הבנייה. מסתבר שבאמריקה לא משתמשים באדמה שחורה כדי לבנות את הבתים, כפי שנוהגים אצלנו. הם מנצלים לבנים אדומות שנקראות אַדוֹבֶה, מילה שכלל לא הכרתי למרות שהיא לקוחה דווקא מהערבית. הלבנים הללו עשויות מתרכובת של חול וחמר המעורבים בקש, כפי שמסופר בהגדה של פסח על עבודות הפרך שהטילו עלינו במצרים.

אני שמחתי על כך שגם באמריקה מדברים ערבית, אבל אבא צחק ואמר לי שיש להם רק מילים מעטות מהשפה שלנו, מהתקופה הארוכה שהמוסלמים שלטו בספרד. העיקר, הוסיף בחדווה, שאליהו יהיה מבסוט. בעצה אחת עם חבריו להפלגה, בחר אליהו לגור במקום מרוחק ממרכז העיר, כדי לחסוך בשכר הדירה. גם לרובע שלו שם מוזר, טיגְרֶה; למרות שפירוש המילה הוא נמר, אליהו הרגיע אותנו שכבר אין באזור חיות־פרא: השם ניתן לפני שנים רבות על ידי האינדיאנים, ודווקא כדי להבריח את הרוחות הרעות. בשלב זה הלכתי לגמרי לאיבוד עם כל השמות המוזרים של המקומות השונים והשפות השונות. אליהו גם כתב כי הוא נאלץ להפליג בנהר רחב ממדים כדי להגיע למקום העבודה, הפלגה שהייתה כרוכה בבזבוז זמן וכסף רב. אני חושבת שקצת הגזים כשטען שמעולם לא ראינו נהר כל כך רחב, כזה שלא ניתן כלל לראות את הגדה שממול. אבל אחי לא הרחיב בדיבור על אזור מגוריו, אולי כי בעצמו לא ידע הרבה ואולי כי חשב שאנו לא מתעניינים במיוחד. אימא שמחה מאוד על שבנה בכורה נפגש עם חברים מאלשָאָם, שעימם יכול היה לדבר בערבית וגם להתחלק בהוצאות המגורים. אליהו גם סיפר שהם נפגשים אחרי שעות העבודה ובסופי שבוע. למרות שלא כתב על כך, אני ואחי נסומה חשבנו שבטח הם שותים ערק ואולי אפילו נפגשים עם נשים. אבל גם אם זה נכון, דברים כאלה לא מספרים לאימא. עצם ההתכתבות בינינו היא לא פשוטה: אליהו צריך להכתיב את הדברים למכר שלו, שיודע קרוא וכתוב בערבית; ואימא צריכה לבקש מאחד השכנים שיקרא עבורנו את המכתב. כל התסבוכת הזו נובעת מכך שאף אחד מאתנו אינו יודע קרוא וכתוב בערבית; מצד שני, אין אנו מבינים שפה אחרת. למרות שאבא יודע לקרוא בשפת הקודש – אם כי את התפילות הוא משנן בעל־פה – אי־אפשר להשתמש בעברית כדי לספר על ענייני חול. אז למרות שאנו יהודים, אנו דוברים ומבינים רק ערבית. יש בינינו גם כאלה שחושבים שאנו ערבים ונמות ערבים, כפי שהכריז בגאווה אחד ממנהיגי הקהילה.[4] אבל אני חושבת שאולי הוא רצה להתחנף לשלטונות ולא התכוון לגמרי למה שאמר. חוץ מזה, אבא לא רוצה לשמוע על כך, וכפי שהוא נוהג לומר, כל החידושים הם מהשטן ורק ימיטו עלינו צרות. לי נראה שהוא קצת מגזים בהתעקשותו, אבל מעולם לא העזתי להמרות את פיו, לפחות לא בעניינים חשובים כמו איזו שפה צריכים ללמד את הבנים. חוץ מזה, הוא ממילא לא היה מקשיב לי, כי עד כמה שהוא אוהב אותי וגאה בעזרתי, הרי ברור שאף אחד לא מתעניין בדעתי על עניינים שברומו של עולם.

בכל מקרה, המכתב של אליהו השתרע על פני שלושה עמודים שלמים והקריאה הארוכה עִייפה את כולנו, בעיקר אותנו הילדים, שממילא לא הבנו הרבה. אולי פעם אלמד ספרדית ואז אוכל להתכתב עם אחי במישרין, ולשאול אותו המון שאלות שעולות במוחי. אבל קודם כדאי שאתחיל ללמוד קרוא וכתוב בערבית. אך אין הרבה סיכוי שרגליי ידרכו אי־פעם במַדרַסה כלשהי, ולא משנה באיזו שפה. כפי שטוענת אימא לעתים קרובות, בנות לא נועדו להיות רבניות, חס וחלילה, אלא להתחתן, להיות עקרות בית מסורות, ולגדל את ילדיהן. אני לא בטוחה שהיא לגמרי צודקת, אבל אין טעם לנסות ולהתווכח אתה, בטח לא בימים הקשים האלה שעוברים עליה. אימא חולמת שאליהו יצליח לחסוך כסף רב וישלח את הסכום הנדרש לנסיעה, כדי שכל המשפחה תתאחד באמריקה. יש שמועות שבארגנטינה סוללים כל הזמן כבישים חדשים ומניחים מסילות לרכבות – אותן מכונות ענקיות שפועלות באמצעות מים רותחים, אשר הופיעו לאחרונה גם אצלנו; הן מגיעות למקומות נידחים ברחבי המדינה, וארגנטינה זו ארץ ממש גדולה. אבא לקח אותי לפני כמה ימים לראות את תחנת הרכבת החדשה במרכז אלשָאָם: הבניין מרשים מאוד, כאילו לקוח מסיפורי האגדות שאימא כל כך מיטיבה לספר. אבא גם סיפר לי כי הסולטאן, עבד אל־חמיד השני, ציווה לבנות רשת רכבות חדשה, היא הרכבת החיג'אזית. למרות שעלתה ממון רב, כולם חושבים שההוצאה הייתה מוצדקת כי בתוך זמן סביר הרכבת מאפשרת למוסלמים לעלות לרגל למקומות הקדושים שלהם במֶכָּה ובמדינה. והרי זו אחת ממצוות הדת שלהם, לעלות למקומות הקדושים הללו, לפחות פעם אחת במהלך חייהם. שמעתי את דבריו בתשומת לב, אבל לא יכולתי להתאפק ואמרתי לאבא, "חבל שלנו אין מצווה כזו! גם אני הייתי שמחה לטייל למקומות רחוקים!"

"זה לא טיול דווקא. חוץ מזה, גם לנו, היהודים, היה מנהג כזה והיינו עולים לבית המקדש בירושלים לא פעם אחת בחיים, אלא שלוש פעמים בשנה, בפסח, בשבועות ובסוכות. אבל בית המקדש חרב לפני שנים רבות ואין לנו עוד לאן לעלות ברגל".

"אבל שמעתי שדודה זַאֽהֶייה מבית לאטי נסעה לעיר הקודש ירושלים, וגם לקברו של רבן שמעון בר יוחאי. זה לא נחשב?"

"זה עשה לה טוב לבקר בערים הקדושות, ללא ספק, אבל זו אינה מצווה ממש. כך שנגזר עלייך להישאר באלשָאָם, מה שזה לא כל כך נורא".

תשובתו הפסקנית של אבא שמה קץ לדיון ולאשליות שלי לצאת אי־פעם מאלשָאָם. ואולם, לא הייתי בטוחה שהוא צדק לגמרי. במו עיניי ראיתי הרבה יהודים שעלו למירון, גם מהעיר שלנו וגם מחַלַבּ. שבוע או שבועיים אחרי הפסח היו באים כמה מיהודי חלב לדמשק בדרכם לקברו של התַּנָּא. היינו מאכסנים אותם בבית הכנסת ועוזרים להם בצֵידה לדרך. אלה שיכלו להרשות לעצמם שכרו שירותי חמור, אך גם היו רבים שעשו את הדרך ברגל, במהלך כשלושה ימים. בחור בשם אבו אליעל היה אחראי על הילדים שזינבו אחרי השיירה. אהבתי לשמוע את סיפוריהם של אנשי דמשק שהתלוו להם וסיפרו לי על השירים והמחולות בדרכם, כשאפילו הניפו דגלים בראש השיירה. אחרי ההילולה, רובם חזרו לדמשק אך היו גם כאלה שהרחיקו לכת עד לירושלים. אבל אני עצמי יכולתי להתלוות אליהם רק במחשבותיי, כיוון שהייתי ונותרתי באלשָאָם.

בכל מקרה, מלבד כבישים ומסילות רכבת, בונים בארגנטינה גם בניינים רבים, כיוון שזו ארץ שקולטת הרבה אנשים מכל העולם. על כן הם צריכים פועלים ומשלמים היטב על עבודת כפיים, גם של יהודים. אימא טוענת שעל כל המשפחה להתכונן לנסיעה מעבר לים, כיוון שכאן אין פרנסה, ואם נישאר באלשָאָם נאבד גם את המעט שיש לנו. גם החברה שלה, חַסִיבֵּה, ביתו של משה לאטי, הפסיקה לעבד את קערות הנחושת, כיוון שאין להן עוד ביקושים. אכן, עבודות נחושת נפוצו מאוד בין היהודים בדמשק, אשר הפכו את לוחות הנחושת הצהובים מאירופה לקערות, לנברשות, לקומקומים, לצלחות ולצנצנות לפרחים. היו גם כאלה שציירו על הנחושת כל מיני שרטוטים יפים, עם חוטי כסף וזהב, שהיה להם ביקוש בחוץ־לארץ. אך כבר שנים שהחיים בעיר נעשו קשים וכמעט בלתי אפשרי למצוא עבודה. מזה זמן רב אבא הפסיק לרקום את הנעליים היפות שהיה מקשט בחוטי זהב, כיוון שאין עוד מי שיכול לשלם את מחירן. אפילו היהודים האמידים מנסים לצמצם בהוצאות כי גם הם רוצים להגר. אבא סיפר לאימא כי דיברו על כך בַּכְּנִיס לאחר התפילה בשבת האחרונה. האנשים היו מודאגים כי לא נותרו הרבה עשירים בקהילה, ורוב היהודים מתקשים בפרנסתם, ממש כמונו.[5] למרות שאין אנו רעבים ללחם, אין לנו כסף להרבה יותר. הוריי מנסים למעט בהוצאות, אפילו לגבי האוכל. כשאבא יוצא לקניות לפני שהוא מתחיל בעבודתו, הוא מקפיד לקנות ירקות ופירות זולים, שהם לא תמיד הכי טריים. בשר, גם בקר וגם עוף, מגיע הביתה בכמויות קטנות ורק פעם אחת בשבוע, לקראת שבת המלכה. מספרים כי כל הקשיים הללו נחתו עלינו בגלל התעלה שבנו במצרים, אותה ארץ רשעה שעליה קוראים בהגדה של פסח. התעלה הסיטה מן העיר שלנו את כל המסחר שעבר דרכה במשך שנים.[6] אכן, מאז תקופתו של משה רבנו המצרים גרמו לנו רק צרות. אך אני לא מבינה איך נהר כמו הנילוס יכול לשנות את האפיק שלו ככה פתאום, ולגרום למותם של רבבות בני אדם אשר עבדו בבניית התעלה.[7] בגלל אותה תעלה, משפחות יהודיות רבות נאלצו לעזוב את אלשָאָם; אחדות נסעו לביירות הקרובה, אחרות למצרים, אבל יש גם כאלו שהעזו והפליגו למרחקים, לאמריקה. בַּכְּנִיס דיברו על כך שסַפדייֶה נסע למקסיקו, דיין לארגנטינה, וסוּאַיַיה לברזיל. ברוב המקרים לא נסעו כל בני המשפחה יחדיו, אלא שלחו מין חיל חלוץ, כמו האח שלי במקרה שלנו.

בגלל המשבר הכלכלי המתמשך, הבניין שלנו, בית אלמעַלֶם, על שתי קומותיו, מאוכלס יותר מתמיד: מעל שלושים בתי אב שוהים בו, ומשפחות נוספות מבקשות להיקלט, כיוון ששכר הדירה זול יחסית בזכות הסיוע של הקהילה. אימא בכל זאת מתלוננת ומנסה לשכנע את השכנות להיאבק על הורדת מחירים. טענות לא חסרות לה: כל משפחה צריכה להסתפק בחדר אחד בלבד, והתורים לשירותים ולמטבח המשותפים ממש מייגעים. לי זה לא כל כך משנה. מאז שאליהו נסע ואחותי הבכורה שַׁפיאָה התחתנה, נשארנו רק אחי נסומה, חֽילְווֵה, ואנוכי בחדר עם ההורים. כך שממש רווח לנו. חוץ מזה, אנו אוהבים לשחק עם ילדי השכנים, ובימי הקיץ הלוהטים לשאוב מים מהבאר כדי לרחוץ את החצר ובו זמנית להתרענן. משפחות רבות עולות לישון במרפסת שעל גג הבניין; שם אפשר לנשום לרווחה וליהנות ממשבי הרוח המגיעים מההרים.

למרות שאימא מתלוננת כל הזמן, איני יודעת איך היא הייתה מסתדרת בלי השכנות והמפגשים עמן; ואכן, כשהן מסיימות את עבודות הבית, הן נפגשות בחצר לפני שהבעלים חוזרים מיום העבודה. כשהן ישובות בנחת על כיסאות עץ וקש נמוכים, הן מרכלות על חתונה אפשרית או על מה שתמיד משמש להן נושא לשיחה, אותן זמרות שצמחו בקהילה, ובהתנהגותן הפזיזה מכתימות את כלל בנות ישראל. היו שמועות שכמה מהן הרחיקו לכת והתאסלמו – אפשרות שתמיד הייתה מלוּוה בקריאות "לא עלינו" וביריקה לרצפה. חְ'טֶסוֹ, שאלוהים ישמור, לעתים הן גם מדברות על מותו של יהודי מבני בקהילה. ימים רבים דיברו על מחלתו הקשה של יוסף בן משה לאטי, בן אדם צנוע, משכיל, אוהב ומשרת את הבריאות, אשר זכה לתואר "נבחר השכונה". כיוון שחלה במחלה מדבקת, הטורקים ביקשו למנוע את הגישה אליו ונעלו את שערי ביתו; אך בני משפחתו ואוהביו הרבים היו מסתננים לבית מהגגות הסמוכים – אני עצמי התלוויתי לאימא באחד הביקורים הללו. כשהוא נפטר, ביקשו הטורקים לשרוף את הגופה או להטביעה בסיד, כדי לחסל את החיידקים ולמנוע הידבקות; אך חברי הקהילה מנעו באומץ את חילול הגופה והיא זכתה לקבר ישראל בבית העלמין היהודי בדמשק. רבים בכו את מותו וקוננו במשך שבעת ימי האבל. יהיה זכרו ברוך!

כשמזג האוויר יפה, אפשר לראות את תהלוכות האבל שעוברות ברובע בדרכן ל"בָאב כִּיסָאן" – על שם הכוכב שבתאי – לפני שהן מגיעות לבית הקברות. הבַאב הזה הוא אחד משמונה השערים שבנו הרומאים בדרום מזרח העיר לפני שנים רבות, והיה מוקדש במקור לאל סטורן – כי אנשים האמינו אז שיש אל לכל חפץ ולכל תופעה, וחייבים כל הזמן לכבד ולפייס אותם. אם כי אבא לא אהב להזכיר את שמם, הוא גם הוסיף כי על פי מסורת נוצרית עתיקת יומין, אחד התלמידים של ישו – ראשי תיבות של "יימח שמו וזכרו", אבל אסור להזכיר זאת בפומבי – ברח מהחיילים הרומים דרך השער. ואילו "כיסאן" ניתן על שמו של עֶבֶד אשר הגיע לגדולה בזמן כיבושי המוסלמים.[8] פעם נוספת נדהמתי מהבקיאות של אבא בכל כך הרבה נושאים; אני חושבת שהוא למד הרבה מהשיחות עם המטופלים שלו, אבל מעולם לא התגאה בידיעותיו. להפך, הוא היה נזהר מאימא, שהייתה נוזפת בו על מה שהיא הגדירה "לנַפֵּחַ את השכל של הילדים התמימים עם כל מיני שטויות". אני חושבת שזו הייתה תגובה מתוך חולשה, כי בתוך תוכה היא קינאה בידע של אבא, ורצתה לומר תמיד את המילה האחרונה.

בכל מקרה, ספק אם המתים התעניינו בתולדות באב כיסאן לפני שהגיעו למנוחתם האחרונה, אך מסתבר שגם להם יש ממה לדאוג: לאחרונה נפוצו שמועות שהולכים לסגור את בית הקברות הישן כדי לסלול כביש חדש, ואת כל המתים יעבירו לבית קברות אחד גדול ממדים.[9] התוכנית מפחידה ממש, לאור העובדה שבבית הקברות הישן שוכבים רבנים גדולים כמו חיים ויטאל, שהיה רב מקובל ורופא, ואישים חשובים אחרים. ואולם, ספק אם למתים יש מה להגיד לגבי תוכניות השלטונות. כשלעצמי, יש עוד זמן רב עד שאני עצמי אזדקק לחלקה באחד מבתי הקברות, כך שעדיף להתרחק ממחשבות עגומות על הסבל הצפוי למתים, שתהיה מנוחתם עדן.

אני חייבת להודות שכל הנושא הזה של המתים המשיך להטריד אותי; כך שבהזדמנות הראשונה, כשהיינו לבד בצריף העבודה, בקול שקט ובנימוס מרבי שאלתי את אבא,

"האם גם בארץ החדשה של אליהו מכבדים את הרבנים?"

"כמובן, בִּנְתי", ענה לי בביטחון האופייני לו.

אך הוא שמח פחות לענות על שאלותיי האחרות,

"האם גם שם מבדילים בין החכמים לבין היהודים הפשוטים? ומה לגבי בנות כמוני, שלא הייתה לנו כל הזדמנות ללמוד?"

לא היה לי עוד זמן לשאול גם על ההבדל בין עניים ועשירים, כי בשלב זה סבלנותו הגיעה לקִצהּ ושלח אותי בתנועת יד מאיימת לסייע לאימא. כך שנותרתי ללא מענה ונאלצתי לזנוח את עולם המתים לטובת עניינים חומריים יותר. בדיעבד, אולי כבר אז הייתי צריכה ללמוד לקח לגבי השאלות שכדאי להימנע מלשאול את אבא, כדי לא לעורר את זעמו. ככל שהמצב הכלכלי החריף, כך הוא נהנה פחות לשתף אותי בידיעותיו. אני נזכרת במנה גדושה של געגוע בסיפורים שנהג לספר לי על גיבורי התנ"ך שגרו לא רחוק מאתנו, וגם הם סבלו מהחול ומהחום המתיש בימי חמסין, ו"לא התלוננו על שטויות כאלו". אהבתי במיוחד את הסיפור על קבלת הפנים שערך אברהם אבינו לשלושת המלאכים – עוד בטרם ידע שהם כאלה – כשרחץ את רגליהם והזמינם לנוח תחת העץ. לי מעולם לא רחצו כך את הרגליים – אולי כן, כשהייתי קטנה, אבל איני זוכרת – ועוד מידיו של אברהם! זו בהחלט הייתה צריכה להיות חוויה יוצאת דופן! אבל עול הפרנסה העיק על כתפיו של אבא והותיר את חותמו על מצב רוחו. את השיחות הארוכות הוא שמר לאימא מאוחר בלילה, כאשר שניהם דנו בעתידה המעורפל של המשפחה בזמן שאנחנו הילדים היינו אמורים לישון.

ניסיתי בכל כוחי להיות יותר מתחשבת בין כותלי הבית, ולא להכביד על הוריי עם שאלות מיותרות. גם קיוויתי שאוכל למצוא אוזן קשבת אצל חברתי הטובה, בַּדִיעֶה, שיודעת המון. היא בת למשפחת פַרְחי העשירה, ויש לה מורה פרטי שמגיע לביתה בקביעות, ומלמד אותה יחד עם אחיה צרפתית וכל מיני דברים אחרים. אביהם מתכנן גם הוא להגר לביירות – שם יפתח בית מרקחת – והם כבר התחילו בבניית ביתם החדש. בדיעה אומרת שזה יהיה עוד יותר מפואר מביתם הנוכחי, הממוקם במרכז הרובע, שלי נראה ממש כארמון.[10] אולי היו לה קצת נקיפות מצפון כי ידעה את מצבי ועל כן הבטיחה לי שתזמין אותי לבקר גם בביתה החדש. זו הייתה הבטחה מפתה, אך לא יוצאת דופן. כולם ידעו שאביה מתעקש לארח ילדים עניים כל ערב שבת, כדי שיטעמו מהתבשילים שיוצאים מהמטבח שלהם. אבל איני בטוחה כלל שאם הם ייסעו מכאן, הוריי אכן ירשו לי לבקר אותה: ביירות נמצאת במרחק של ארבעה או חמישה ימי נסיעה בעגלה, ואימא לעולם לא תיתן לי לנסוע לבד. גם ספק אם נוכל להרשות לעצמנו לשלם עבור הכרטיס. כך ששיניתי את הנושא ושאלתי אותה בנימוס,

"מה את יודעת על עיר בשם בוניזיריס?"

לאחר שתיקנה אותי כי השם הוא בואנוס איירס, הסבירה לי בלשון פשוטה את כל מה שידעה לא רק על העיר עצמה, אלא גם על יבשת אמריקה: יש להפליג כמה ימים באונייה כדי להגיע לעיר גדולה מהצד השני של הים התיכון, הוא הים שנשקף מביירות. היא הפגינה את ידיעותיה בצרפתית והזכירה את מַרסֵיי אשר בצרפת, עיר נמל גדולה על שפת הים, שדרכה עוברים המהגרים מאלשָאָם לאמריקה. בדיעה גם סיפרה לי את כל הידוע לה על ההפלגות לאמריקה, כאילו שאני הולכת לנסוע בעתיד הקרוב, ועד כמה שידוע לי זה לא המצב, רחוק מזה. ממַרסֵיי צריך להפליג באוניות גדולות בהרבה, אשר מסוגלות לחצות את האוקיינוס האטלנטי, שהוא ים ענק, ונדרשים כשלושה ואפילו ארבעה שבועות כדי לחצות אותו. אני ממש נבהלתי מעצם המחשבה על הפלגה כפולה בלב ים, אבל בתוך לבי ידעתי שרגליי דורכות היטב על אדמה מוצקה וכל העניין הזה של ים ואוקיינוס, קטן או גדול, אינו נוגע לי. כיוון שלא מצאנו בינתיים נושא שיחה מעניין אחר, יצאנו מהבית שלה לכיוון אִלְגָ'אמֵע אִלְאַחְמַר (המסגד האדום), שם אהבנו לבקר מדי פעם. באותו יום נפגשנו עם מקַבֵּץ נדבות שישב לו בנחת לצד הדרך וכנראה מתוך שעמום היה מוכן לספר לנו את תולדות המקום: מסתבר כי לפני שנים רבות, בימי הממלוכים – שהם חיילים עבדים שהיו באזור לפני מאות שנים – פעל באתר בית כנסת יהודי מפואר. אחד מבני הקהילה האמידים ביותר, שגם רכש את המקום, זכה למושב מכובד בבית הכנסת בהתאם למעמדו, אך לא נבחר לשום תפקיד. הוא החליט לנקום על הפגיעה שנגרמה לו ותרם את המקום לוואקף, תוך ידיעה על הנוהג של המוסלמים שלא למכור או להעביר רכוש שנתרם להם. ואכן, המוסלמים השתלטו על האתר, ולא חלף זמן רב עד שגירשו את היהודים ממנו. באותו מקום ממש, שבו עמד בית הכנסת, החלו לבנות מסגד, אירוע עצוב אשר שימש השראה לכתיבת קינה. אבל קינה לחוד ומציאות לחוד: אלוהים לא אהב כנראה את הסידור החדש, ולא היה מוכן להתחלק עם אללה או עם נביאו, כך שהמסגד נשרף עד היסוד כמה פעמים, עד שלבסוף נותר בחורבנו. חשבנו על תהפוכות הגורל ובנימה די פילוסופית, שלא הייתה אופיינית לה כלל, בדיעה דקלמה לי פתגם לטיני שלמדה לא מזמן: "sic transit gloria mundi",שתרגמה ללשונם של בני אדם פשוטים כמוני, "כך חולפת לה תהילת עולם". הערתי לה שיש מן הצביעות בהשתתפותה בצערם של המוסלמים, שהרי שתינו שמחנו ליהנות בשטח השומם; אבל היא לא השיבה, אולי כי הבינה שאני צדקתי. אכן, הקהילה ניצלה את המרחב הנטוש כדי לחגוג בו את מסיבות הפורים ולהדליק מדורות ענק, שבהן שרפנו את המן הרשע. במהלך החג כל המרחב היה הופך למין גן שעשועים, וניתן היה ליהנות מהמשחקים ומכל מיני מטעמים. אני רק מקווה שיהיה בסיפורו הטרגי של המקום לקח לכל אויבינו, שילמדו מה צפוי לשונאי ישראל.

בדרך חזרה לביתי הסתכלתי השמימה וחשבתי שאפילו אם ניסע כל המשפחה יחד, אני לא כל כך מתלהבת מהאפשרות לעזוב אי־פעם את אלשָאָם ואת החברות שלי, גם את החדר הצפוף בבית אלמעַלֶם; זאת, למרות כל היתרונות שיכול לכאורה להציע העולם החדש, כפי שקוראים לאמריקה, איני מבינה בדיוק למה. בדיעה סיפרה לי פעם ששם גרו הרבה אינדיאנים, אשר למרות שמם לא הגיעו מהודו אלא נולדו במקום. ובכל זאת קראו לילידי אמריקה אינדיאנים כדי להבחין בינם לבין המהגרים הלבנים שהגיעו מאירופה והיו לכאורה תרבותיים יותר. כך שאם עושים חשבון, העולם שמעבר לים הוא לא כל כך חדש. חברתי גם הדגישה בגאווה שמי שגילה את אמריקה היה כנראה יהודי מומר בשם קולומבוס, כאילו היה בן משפחה שלה, למרות שחי בספרד לפני מאות שנים. כך שהיהודים היו בין הראשונים שהגיעו לאמריקה ושוהים בה זה שנים רבות, אם כי לא תמיד כיהודים ממש. בהקשר זה סיפרה לי בדיעה על האנוסים, יהודים שנקראים כך כיוון שאנסו אותם להמיר את דתם לנצרות. אבל רובם המשיכו לקיים את מצוות התורה בסתר, תוך סיכון חייהם. לא כל כך הבנתי מה באמת קרה, אבל ריחמתי על אותם יהודים וחשבתי שאני צריכה לשאול את אבא בהזדמנות, כשיהיה במצב רוח ממש טוב, למה אלוהים לא מתאמץ ומגן עלינו קצת יותר? הרי הוא בעצמו "בחר בנו מכל העמים". נכון, זה היה לפני שנים רבות, ואולי תוקפהּ של הבחירה פג, כי מאז שיצאנו ממצרים עלינו לו על כל העצבים – אם אפשר להתבטא כך לגבי אלוהים, והוא מעניש אותנו. אולי גם על זה יש טעם לשאול את אבא.

במחשבה חיובית יותר, חשבתי שאולי יהיה נחמד לצאת מדי פעם מחאָרַת אל־יהוּד, הוא הרובע היהודי, ולו כדי לראות קצת מה קורה מחוצה לו. אמנם שיחק לנו המזל להיוולד באלשָאָם ולא בין הגאוותנים של חַלַבּ – עיר אחרת בטורקיה שגם בה חיים יהודים רבים. אבא הודה בפניי פעם כי הם יותר עשירים ואולי גם יותר משכילים מאתנו, אבל בדרך איבדו את הצניעות שהיא תכונה חיונית ליהודים שומרי מצוות. כיוון שדיברנו על חַלַבּ, אבא הרחיב בדיבור והסביר לי בדייקנות גם היכן ממוקם הרובע שלנו, כדי שלא אטעה בדרך ואקלע, חס וחלילה, לסכנה בין המוסלמים או הנוצרים: ובכן, "חאָרַת אל־יהוּד" נמצאת בחלקה הדרום־מזרחי של דֽימַשְֹק, והוא מוקף בעצי פרי מדרום־מזרח, ברובע הנוצרי מצפון, וברובע המוסלמי ממזרח. עצם השימוש בכיווני מקום לא כל כך עזר לי, כי לא הבנתי בדיוק למה הכוונה בדרום או צפון, מזרח או מערב, אבל בשלב זה הסבלנות של אבא פגה.

אם חושבים על כך לעומק, אי־אפשר להאשים אותי בחוסר ההתמצאות שלי, גם לגבי סביבתי הקרובה. הפעם היחידה שעזבנו את הרובע היהודי הייתה כשנסענו לג'וֹבַר כדי להשתטח על קברו של אליהו הנביא. אבי נהג לעלות לג'ובר לפחות פעמיים בשנה, לפני שבועות וראש השנה, כשסיימו לקרוא בספר הזוהר. כמה שכנים שלנו היו מקפידים עוד יותר והיו עולים לג'ובר מדי חודש כדי לברך שם את תפילת ראש חודש. אחרי התפילה נהגו לכבד את המתפללים במעדנים מפרי העץ והאדמה. בראש חודש אלול היו מקיימים "משמרת רחמים", התפללו סליחות ותקעו בשופרות. אבל כל האירועים הללו לא נועדו לילדים, לבטח לא לבנות. עבורנו, ילדי משפחת חַסָאן, הייתה העלייה לרגל לג'ובר, אירוע חד־פעמי שלא יישכח לעולם: אימא הביאה קיבֶּה וסְפִיחָה (לַחמָה בָּעגִ'ין), ואבא דאג לשתייה, לא רק מים אלא גם יין ואפילו קצת ערק שאימא הכינה בזמנו לכבוד מסיבת הפְּרֵדָה מאליהו. בגלל שהאסלאם אוסר על שתיית אלכוהול, גם יהודים וגם נוצרים מכינים משקאות תוצרת בית, וישנן כמה חנויות שמוכרות מהם בשכונות שלנו, אם כי בסתר. זכורות לי היטב תמונותיהם של איכרים בשיירות גמלים המביאים את תוצרתם מהכפר; כך שכולם הרוויחו, גם הקונים וגם המוכרים, ולא נראה כי אללה כעס במיוחד על הסידור הזה.