המורשת
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
המורשת
מכר
מאות
עותקים
המורשת
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

המורשת

3.6 כוכבים (19 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    דילן אלן היא עלמה טקסנית, עם תאוות נדודים חמורה.

    בתור מי שהכתירה את עצמה כמכורה ל"הם חיו בעושר ואושר", היא אוהבת ליצור סיפורים שבהם דמויותיה רודפות אחר הסופים הטובים שלהן.

    כשהיא לא כותבת או קוראת, אוכלת או מבשלת, היא ומשפחתה מתכננים את ההרפתקה הבאה שלהם.

    תקציר

    המיליארדר הייז ריברס נכנס לחיי כמו הוריקן... 
    הוא יורש אימפריית נפט, סקסי ומפתה, שתלטן ולוהט. השתוקקתי לכל נגיעה, לכל הבטחה מטונפת שיצאה מפיו היפה. ידעתי שהוא יכול לשבור אותי. העבר שלי השאיר אותי חבולה ופגועה, עם צלקות שהוא היה נחוש לרפא. 
    לאהוב אותו היה כמו לטבוע – הוא כילה אותי, את גופי ונשמתי. אבל להייז יש סודות משלו. ושום דבר לא יכול להכין אותי לפיסות המזעזעות של העבר שלנו שאיימו לקרוע אותנו לגזרים. כשהאמת תתגלה, האם אהבתנו תספיק כדי להגן עלינו מפני הסערה? 

    פרק ראשון

    השושלת


    הייז

    אני שומע רחש צעדים מאחוריי, אבל אני לא מסתובב. אני יודע שאני לא אמור להיות כאן. עלו עליי, וזה צריך להטריד אותי. פעם אחר פעם הזהירו אותי שהחלק הזה בשטח שלנו הוא מחוץ לתחום.

    אבל אני לא מוטרד.

    לא היום.

    ייתכן גם שלא עוד.

    מה כבר יכול לקרות שיהיה גרוע מהמוות של אבא שלי? היום הנורא בחיי הגיע והסתיים. סלע כבד של כאב התמקם בחזה שלי, ואף רגש אחר לא הצליח להשתקע בו זה שבועות. ככל שעברו הימים מאז שאבא מת, השתכנעתי יותר ויותר שהרגש שאני חש הוא משהו גדול יותר, משהו מוגדר פחות מכאב פשוט.

    כאב הוא דבר בסיסי ומקומי.

    הרגש שלי הוא מתוחכם, רחב היקף.

    לכאב יש תרופה.

    אין מרפא למה שמתחולל בתוכי.

    "הי! מה אתה עושה כאן?" קול של גבר זועק מאחוריי. הנחתי שסוויש יבוא לחפש אותי. בכל זאת, נטשתי באמצע ההלוויה של אבא שלי. אבל הקול העמוק, המשוחרר והפראי ששמעתי בוודאות לא שייך לסוויש.

    כשאני מסתובב, מביט בי בחשדנות גבר גבוה, צעיר וכהה שיער שמעולם לא ראיתי לפני כן. כאילו אני מסיג הגבול. נכון, אני עובר על החוקים בהיותי כאן, אבל אני עדיין על השטח של המשפחה שלי.

    אני נעמד באיטיות ופונה אליו. "מי אתה, לעזאזל?" אני שואל, תוקפני ככל יכולתי.

    "רמינגטון וויילד," הוא אומר את השם שלו כאילו הוא תואר כבוד. כאילו הוא מצפה שאני אבין ממנו משהו, ואכן, אני מבין. אף שמעולם לא נתקלתי בו בעבר, שם המשפחה שלו היה בין המילים הראשונות שלמדתי.

    רמינגטון וויילד הוא בנו הבכור של האויב המושבע של המשפחה שלי.

    הוא היורש בהתהוות.

    ממש כמוני.

    התרגלתי לחשוב עליו כעל אויב נפש.

    אני לא יודע איך ציפיתי שהוא ייראה, בהחלט לא כל כך... נורמלי. הוא יכול היה להיות סתם נער מתבגר בתיכון שלי. כמוני, גם הוא גבוה ורחב מהממוצע. אחת מזרועותיו מחזיקה כדורסל, והוא לבוש כאילו זה עתה סיים לשחק.

    "מי אתה, לעזאזל?" הוא שואל בתקיפות.

    "הייז ריברס," אני עונה ומזדקף. לשבריר שנייה זיק ניצת בעיניו באותה הפתעה שחשתי אני קודם לכן, עד שהוא משתלט על ההבעה שלו — אבל אני הבחנתי בה.

    אחר כך הוא מתחיל לכדרר. היד שלו פוגשת בכדור בכל פעם שהוא מתרומם מהקרקע, אבל הוא לא מסיר ממני את המבט. שמעתי שהוא שחקן כדורסל מוכשר מאוד, אבל הוא לומד בבית הספר הציבורי, 'לָאמָר', ואני לומד בבית הספר הפרטי 'סְטְרֵיק גֶ'סוּאיט'. הקבוצות שלנו מעולם לא שיחקו זו נגד זו, אבל אם הוא משחק כמו שהוא מכדרר בפיזור נפש, הוא בבירור נולד לשחק כדורסל.

    "אתה לא אמור להיות כאן," הוא אומר, ואני שוב מישיר אליו מבט.

    "גם אתה לא," אני משיב במהירות.

    אנחנו בוהים זה בזה. ככל שאני מביט בו יותר, כך אני משתכנע שראיתי אותו בעבר.

    הוא מכווץ את עיניו, משלב את זרועותיו ומעקם את שפתיו.

    "התכוונתי להחזיר את הכדור שעף מעל הגדר, אבל נראה שאתה מתמקם לך כאן בנוחות," הוא מחווה בראשו אל שק השינה שפרוש על סלע ענקי במרכז קרחת היער. אני מגיע לכאן כל הזמן מאז שאבא שלי מת. זה המפלט שלי מהזרם האין־סופי של האנשים שמגיעים אלינו הביתה להביע תנחומים.

    "אז מה?" אני מתגונן ומפנה את מבטי לעבר הזרוע שלו. "נראה שהשגת את הכדור שלך, למה אתה עדיין כאן?" אני שואל.

    הוא מכווץ את עיניו לרגע אחד, אבל הבעתו עדיין אדישה.

    "חשבתי שההלוויה של אבא שלך הייתה היום," הוא אומר בנינוחות ובשקט, ובכל זאת — ההאשמה בנימה שלו מכה בי כאילו צרח עליי ממרחק סנטימטרים ספורים. אני מתחיל להסמיק בבושה.

    ברור — הוא יודע. כולם יודעים. אימא שלו, טינה וויילד הנכבדת, שלחה פרחים. אלייזה הטיחה את האגרטל בקיר כשהיא קראה את המכתב, והם לא הוזמנו להלוויה. אבל אני יודע שהמשפחה שלהם משגיחה עלינו מקרוב כדי לראות איך העניינים הולכים להשתנות, עכשיו כשאבא שלי מת. גם אני תוהה איך. הוא בכלל לא נראה כמו הדמות האגדית שדמיינתי. אבל המשפחות שלנו לא חלקו דבר מלבד הגדר שמפרידה בינינו כבר כמעט חמש־עשרה שנה.

    הוא מעיף מבט בשעון שלו, מחמיץ פנים ומסתכל עליי. "איך יכול להיות שזה נגמר כבר? השעה רק תשע בבוקר."

    אני מדמיין את הכנסייה המתודיסטית המאוחדת סיינט ג'ון עולה על גדותיה באנשים. הם מעמידים פנים שאכפת להם שאבא שלי מת ומשוחחים עם המעטים שאכפת להם באמת. קיבלתי כל כך הרבה כרטיסי ביקור השבוע מאנשים שמקווים ש'משפחת ריברס תישאר לקוחה שלנו'.

    זרקתי את כולם לפח.

    "לא, זה כנראה רק התחיל," אני בועט בערמת עלים ומתחמק מהמבט הביקורתי שלו.

    "אז... למה אתה כאן ולא שם?" הוא שואל.

    "כבר נפרדתי לשלום," אני אומר ומושך בכתפיי.

    "מה עם אימא שלך? האחים שלך? הם מסתדרים שם בלעדיך?" הוא שואל. האדיבות בנימה שלו מרככת את השיפוטיות.

    אני לא אוהב את זה.

    אני לא רוצה בזה.

    ובכל זאת, אני מתחיל להתבייש שאני לא נמצא לצד האחים שלי. אני מדחיק את ההרגשה ואומר משהו סתמי שיגרום לי פחות בעיות.

    "היא לא אימא שלי."

    "אה, לא?" הוא באמת נראה מופתע.

    "לא. היא התחתנה עם אבא שלי כשהייתי בן שבע," אני אומר.

    "אז אלו האחים החורגים שלך?"

    "אלו האחים שלי," אני מבהיר. אני שונא את המילה הזאת, 'חורגים'. לא השתמשנו בה מאז השנה הראשונה לנישואים של ההורים שלנו. אימא שלהם הייתה טרוריסטית של ממש. אמללה אותם כמו שהיא אמללה אותי, ויצרנו אחווה אמיתית בנבכי הטירוף של אלייזה. לדעתי, אבא התחתן איתה רק מפני שהייתה אלמנה עשירה, נשאה את שם המשפחה הנכון והביאה לו יורשים אפשריים. הוא אימץ אותם, לכן הם לא רק אחיי בנפש, אלא גם חוקית.

    "היא אף פעם לא הייתה אימא שלי," אני אומר, קולי החלול מהדהד באוזניי. מעולם לא דיברתי עליה כך עם אדם אחר — הסוויתי את הטינה שלי בעיקר לטובת אבי. אבל עכשיו הוא מת, וכך גם האיפוק שלי.

    "איפה האימא האמיתית שלך?" הוא שואל.

    "היא מתה," אני מושך בכתפיי, כי אין דבר אחר שאני יכול לעשות. "אני יתום." לראשונה אני אומר את המילה הזאת בקול, וטעמה מר כפי שציפיתי שהוא יהיה.

    "לך תהיה עם המשפחה שלך, ילד," הוא אומר.

    "אני לא ילד, ואתה לא מבוגר מספיק כדי לקרוא לי ככה."

    "אני בן שמונה־עשרה ולומד בקולג'. אבא שלי מת כשהייתי בן שנתיים, ואימא שלי לא סובלת אותי. כבר הרבה זמן אני מבוגר מספיק כדי לעשות כל מיני דברים," הוא אומר. אין שום עצב בקולו על מות אביו. עכשיו אני מבין את התחושה בלהגיד 'אבא מת'. כנראה יש לו פני פוקר של ממש. אני צריך להתאמן על שלי.

    "תראה, האחים שלך צריכים שתעמיד פנים שאתה לא מתפרק לחלוטין. אם אתה לא יכול לעשות את זה בשבילך, לפחות תעשה את זה בשבילם," הוא מניח את ידו על הכתף שלי, ולמרבה הפלא המגע שלו מנחם ולא מביך. ובכל זאת — אני לא מחפש אדיבות או נחמה. אני מנער את ידו מעליי.

    "אני מופתע שבכלל אכפת לך. המשפחה שלכם לא מתעבת אותנו? לא זו הסיבה שבגללה מעולם לא ראינו זה את זה קודם?" אני שואל.

    "קודם כול, זו המשפחה שלך ששונאת אותנו," הוא מכדרר את הכדור שוב. "ואני ראיתי אותך בעבר. לא ידעתי מי אתה. היית מגיע עם החברה המעודדת שלך לאכול ב'ווסליאן'. אני עובד במעדנייה. כנראה מעולם לא שמת לב, כי לא הסרת את משקפי השמש מהרגע שנכנסת לחנות," הוא אומר וממשיך לכדרר.

    "אתה עובד שם?" אני שואל.

    "כן, מי אם לא אני?" הוא אומר.

    "היא לא בבעלות המשפחה שלך?"

    "כן, ואנחנו עובדים בכל העסקים עד שאנחנו מבוגרים וחכמים מספיק כדי לנהל אותם. אנחנו לא כמו משפחת ריברס," הוא אומר, העיניים הכהות שלו זחוחות ודוחקות בי להשיב. אני לא מסוגל. המשפחה שלי לא עובדת באף אחד מהעסקים. היא לא עובדת בכלל. אבל לעזאזל, אני לא אתן לו לראות שזה מטריד אותי, לכן אני מחייך.

    "אז אני אגיד שלום בפעם הבאה שאבוא. אולי תוכל להכין לי כריך," אני אומר.

    "היום אני אוותר לך, אבל אל תנסה אותי שוב ביום שהוא לא ההלוויה של אבא שלך," הוא אומר ומכדרר את הכדור בפעם האחרונה לפני שהוא תוחב אותו תחת זרועו.

    "ואז מה? לא תוסיף לי מיונז?" אני מקניט.

    הוא פולט נחרת בוז ומשליך את הכדור בעוצמה ובמהירות, שאני בקושי תופס אותו לפני שהוא פוגע בי ישירות בחזה.

    "לא. אני אשתמש בידיים שלי כדי להוכיח לך למה אני יכול לקרוא לך ילד מתי שארצה."

    אני זורק את הכדור הכי חזק שאני יכול. הוא תופס אותו אפילו בלי להסתכל, מסתובב והולך לקרחת היער הקטנה שמובילה לדלת שמעולם לא העזתי לפתוח. זו יציאת החירום של 'ריברס־וויילד' — השכונה של משפחת וויילד שהוקמה כשקנו את השטח מאבא שלי, בערך כשנולדתי.

    הוא כמעט נעלם בסבך העצים, עד שהוא נעצר ומביט בי שוב.

    "לך להלוויה של אבא שלך. סמוך עליי, אתה לעולם לא תסיים להיפרד, ובסוף תשמח שראית אותו בפעם האחרונה."

    הוא עוזב, ולאחר כמה דקות גם אני.

    *

    "קראת לי?" אני מציץ מבעד לדלת האלון הכבדה במשרד של סוויש. המשרד הזה היה בבית משפחת ריברס עוד לפני שנולדתי.

    ריח הספרים הישנים, העור העתיק וריח הקפה מנחמים אותי. אני נאנח בהקלה כשאני רואה שהוא לבד. כל השאר פגשו אותי בזוגות — בעיקר בנוכחות עורכי הדין שלהם. לא ניהלתי שיחה אישית אמיתית כל השבוע.

    "שלום, בן," מברך אותי סוויש במבטא צפון־טקסני ששישים שנות שהייה ביוסטון סירבו להשכיח. על אף עיניו האדומות ושערו הסבוך והפרוע שלרוב מסורק למשעי, הוא מחייך אליי. מדובר בהטיה קלה של הזווית השמאלית של שפתיו, אבל זהו החיוך הרחב ביותר שראיתי על פניו זה חודש. הוא אמיתי וחם, וכשהוא אומר, "אני שמח לראות אותך," אני מאמין לו.

    הוא מסיר את המשקפיים מאפו, מטלטל אותם ומניח אותם בזהירות על ערמת הדפים האקראיים שזורעת אי־סדר על שולחנו.

    "תיכנס ותסגור את הדלת," הוא מחווה בידו, מרים את גופו העבה מהכיסא ופוסע אל עבר אחד ממושבי העור האדומים מול שולחן העבודה שלו.

    "בבקשה, שב," הוא מפנה אותי לכיסא הזהה שמולו. החיוך החם נעלם מפניו ומתחלף במבט קודר ועגום כל כך, שגורם לבטן שלי להתכווץ. אני מנגב את כפות ידיי המיוזעות על המכנסיים ועושה כדבריו.

    הוא מפהק ונאנח, מצמיד את גב ידו אל עיניו המזוגגות ומשפשף בעדינות.

    הוא עולה על גדותיו מרוב עייפות — והיא מידבקת. אני מתחיל להרגיש שאני שוקע כשאני בוהה בו. הוא נראה זקן. אני מודע מאוד לכך שהזמן לא משחק לטובתו — לא משחק לטובת אף אחד מאיתנו. ובכל זאת, הוא משלב את ידיו המחוספסות והמנומשות מעל כרס הבירה האימתנית שלו ונשען לאחור.

    "השבועיים האחרונים היו... קשים," קולו שוקע ממשקל כל הדברים שעברנו השבוע.

    קשים.

    היה קשה לשנן את תשע־עשרה השורות הראשונות מתוך "סיפורי קנטרברי" באנגלית עתיקה לשיעור בחודש שעבר.

    לחיות ללא אדם שאוהבים, לדעת שלעולם לא תשמע את קולו יותר, זה לא סתם קשה — זה קשה מנשוא.

    הלוואי שהוא ייגש כבר לעצם העניין כדי שאוכל לחזור לחדר, לשמוע מוזיקה ולנסות להירדם. אבא אהב את אלביס. תמיד היה מוזר בעיניי שילד ממזרח טקסס, שבילדותו גמע את לימודי התנ"ך של רביעי בערב, צפה במשחק הפוטבול של שישי בערב ופקד את הכנסייה בכל יום ראשון בבוקר — בבגרותו אהב מוזיקה שסבתי כינתה פיתויי השטן. בלילה שבו הוא מת, האזנתי לאחד האלבומים שוב ושוב, עד שנרדמתי לצלילי Can't help falling in love. עכשיו אני לא יכול להירדם מבלי להקשיב לו.

    "אבא שלך היה כמו בן עבורי. חייתי יותר ממנו וגם יותר מאביו..." הוא מניד בראשו. "אני לא יודע איך להרגיש בנוגע לזה, הייז. אני רק יודע שלא הייתי מאחל את זה לאף אחד. היה לי קשה מאוד למצוא סיבות להיות אסיר תודה על גילי המופלג, בן, אבל אני שמח שאני כאן היום, כי אתה זקוק למישהו," הוא אומר בכובד ראש.

    הפעם השפתיים שלו רק רועדות מעט כשהוא מנסה לרכך את העצב שבמצב.

    "אתה לא חייב לחייך. אני אפילו לא מנסה," אני אומר. יש לנו ניסיון בלשבת זה מול זה כששורר בינינו צער קודר.

    כשהגידול במוח של אבא חזר אחרי הניתוח שלו, סוויש הוא זה שאמר לי שהגיע הזמן להתכונן להיפרד. אבי מת שבועיים לאחר מכן. בהרבה מובנים, נראה שהחיים שלי עצרו מלכת.

    לא הגעתי לבית הספר כבר זמן־מה. אימי החורגת לקחה את אחיי ונסעה אל הוריה בקולג' סטיישן. דודי תומאס וגרושתו לעתיד החדשה עברו לאגף שבעבר היה של אבי. אני לא יודע איך הוא מסוגל להיות שם. בפעם הקודמת שנכנסתי לשם, המקום הדיף את הריח של אבא שלי, ולא יכולתי להישאר שם עוד. אני לא יכול לתאר לעצמי איך זה לישון במיטה שלו, לנשום אוויר מהול בריחו. אני מתגעגע אליו כל כך.

    "גדלתי בתקופה אחרת. ואביך, ינוח על משכבו בשלום, מאוד הזכיר לי את אביו," הוא מוסיף.

    "הם לא היו דומים בכלל," אני מתפרץ ורוכן לעברו, מחפש הסכמה בעיניים שלו.

    אני מוצא שם רק רחמים.

    "הם לא," אני מתעקש.

    הוא נאנח. "אני יודע שסבא שלך היה לפעמים אכזר."

    "הוא תמיד היה אכזר," אני ממלמל.

    "אנשים מספרים עליו כל מיני סיפורים. אביך לא דיבר עליו טובות. תומאס רק מדבר עליו בשקט וביראת כבוד. האמת על יחסו לשושלת נמצאת איפשהו באמצע — בכל זאת, הוא עשה את מה שהיה צריך לעשות כדי לשמר את המסורת המשפחתית. גם אביך עשה זאת. ובעתיד, גם אתה. תזכור שחונכת לערכי כבוד, לשמר את ההון ואת המעמד המשפחתי. סבך היה בן ריברס הראשון שעבד בעסק המשפחתי רק באופן רשמי. אבא שלך הרחיב חלק מהסמכויות, אבל שניהם דאגו לכך שבראש העסק יעמדו אנשים שהוכיחו את עצמם כראויים לכך, ולא רק מפאת ירושה. לכן, יושב ראש הדירקטוריון — התפקיד שנשא אביך, ושאתה תישא בעתיד — עדיין חשוב, כי אתה אחראי להון האישי של המשפחה שלך. ראית את הדיווחים ב'פורבס'?" הוא שואל.

    "כן, אין לי מושג אם הם נכונים. כלומר באמת יש לנו עשרים מיליארד דולר?" אני שואל.

    "לא 'לנו'. רק לך. והרבה יותר," הוא אומר, והלסת שלי נשמטת.

    "לי?" אני שואל.

    "כן, לך," הוא אומר ברצינות תהומית.

    "אלוהים אדירים," אני נאנח ונשען לאחור.

    "רוב הכסף הודות לבעלות שלך במניית 'קינגדום'. הייז, תזכור שהקרן תמנע ממך גישה לכלל הנכסים עד שתגיע לגיל עשרים וחמש. עד אז האפוטרופוס שלך ישלוט בהם, ומועצת הנאמנים תשלוט בו. לפי הצוואה, במקרה שבו היורש צעיר מדי לקבל על עצמו את התפקיד, ימונה במקומו חבר הנהלה בכיר או אפוטרופוס. אימא שלך הייתה אמורה להתמנות, אבל..." הוא מכווץ את שפתיו.

    אני מסיים את המשפט במקומו, "אבל גם היא מתה."

    "נכון," הוא אומר בצער. "לסבא־רבא־רבא שלך הייתה אובססיה להקים שושלת משלו. לכן, לרוע מזלו של תומאס, ירושתו וחשיבותו למשפחה קטנה הרבה יותר. אבל עכשיו, כאפוטרופוס שלך, הוא יהיה גם יושב ראש פעיל," הוא אומר בזעף.

    "כלומר, רק עד שאהיה בן שלושים?"

    "כן, אבל אני יודע שהוא רוצה להישאר יושב ראש ולהעביר את התפקיד ליורש שלו. בן הדוד חסר הערך שלך יירש את התפקיד אחריו," מזהיר אותי סוויש. החששות שלי מרקיעים שחקים כשאני נזכר בבן דודי ג'סי שחי עם אימו במיאמי. מעולם לא הסתדרנו. אני לא יכול לדמיין אותו מנהיג את המשפחה.

    "כמו שסיכמנו אתמול, אף על פי שאביך אימץ את האחים שלך, הם לא יוכלו להיות יורשים כפי שקיווה. לכן הדרך היחידה שבה תומאס יוכל להחליף אותך לצמיתות היא רק אם תמות. ואתה צעיר כל כך, כך שאין לו תקווה, אבל הוא יעשה כל שביכולתו כדי לחתור תחתיך, ולרשותו שש־עשרה שנים לעשות זאת," הוא אומר.

    "איך אני יכול לעצור בעדו?" אני שואל.

    "אתה לא יכול. לדעתי, הוא יבקש ממני להתפטר כחבר נאמן של הקרן המשפחתית. שם נמצא הכסף," הוא אומר.

    "אבל אתה לא תתפטר, נכון?"

    "לא. והוא לא יכול לסלק אותי. אבל בני, אני בן שמונים ושתיים, לא אהיה כאן לנצח. יש לו בחירה חופשית בנוגע לחבר הנאמן הבא," הוא אומר, וגל של חששות עולה בי.

    כל מילה שלו צורבת כאילו היא עטופה ברסיסי זכוכית. הבטן שלי התהפכה כשהם הקריאו את הצוואה אתמול. לא ציפיתי להתמנות מייד ליושב ראש, אני רק בן ארבע־עשרה, אבל נדהמתי לגלות שאין לי שום זכות או אמירה באף נושא. מה אני אמור לעשות בשש־עשרה השנים הבאות?

    "טוב, אז מה קורה עכשיו?" אני שואל.

    "על זה אני רוצה לדבר איתך. אבא שלך רקם תוכניות לפני שהוא מת," קולו קודר, והוא מביט בי כשאני מפנים את דבריו.

    "אילו תכניות?"

    "אתה עומד להתגורר עם דודתך ג'יג'י, בפוזיטנו," הוא אומר.

    "מי?" אני ממהר לשאול, בטוח שלא הבנתי אותו נכון.

    "לאביך יש אחות גדולה, ג'ורג'ינה. אבל כולם מכנים אותה ג'יג'י," הוא חוזר שנית, ואני נשען לאחור. משהו קר וכבד מתפשט לי בבטן כשאני בוהה בסוויש, עיניי תחילה נפערות בהפתעה ואז מתכווצות בחשדנות.

    "לא, אין לו," אני מתעקש.

    "כן, הייז, יש לו," הוא אומר ברכות. הוא מביט בי בכובד ראש, ואני מבין שהוא דובר אמת. אימה אמיתית מתפשטת בחזה שלי. אבא שלי לא היה מסתיר את אחותו... לא?

    "איך יכול להיות שמעולם לא שמעתי עליה?" אני שואל. הרעד בקולי מרכך את התוקפנות. כל הגוף שלי רועד. ראשי סחרחר. אני לא מבין.

    "היא נושלה מהירושה לפני שנולדת," הוא אומר, ואני מחוויר לנוכח הידיעה.

    "אתה רציני?" אני שואל שאלה רטורית. אפשר להבין את התשובה רק מלהביט בו.

    הוא רק מהנהן.

    "אבל... למה?" אני מגמגם, לא יכול לדמיין תשובה שתגרום לי להבין.

    "היא העדיפה גבר על פני המשפחה שלה, וזהו זה. סבך נישל אותה מהצוואה, מאילן היוחסין. עבורו, היא לא הייתה קיימת כמעט שש־עשרה שנה," הוא אומר.

    "בתו שלו?" אני שואל. סבא שלי לא היה איש אדיב או אוהב, אבל הוא התנהג כאילו המשפחה קודמת לכול. והוא אהב שליטה. מוחלטת. אני לא יכול לראות אותו מביא ילד לעולם שהוא לא מצליח לשלוט בו ביד רמה.

    "זו הייתה הבחירה שלה. אביך שמר איתה על קשר סודי. שבוע לפני מותו הוא ביקש שהיא תהיה האפוטרופוסית שלך," הוא אומר.

    "באמת?" אני שואל בטיפשות. אבל הפסקתי לחשוב. מה עוד אני לא יודע על המשפחה שלי? מה עם אבא שלי? חלק בי רוצה לדעת, חלק אחר מקווה שלעולם לא אגלה.

    "הייתי מעדיף שהיה בוחר בי להיות האפוטרופוס שלך, אבל הוא התעקש. הוא רוצה שתגור איתה. והיא הסכימה. היא באה לקחת אותך, הייז." אנחת רווחה נפלטת מגופו הגדול, כאילו הוקל לו אחרי שאמר את זה.

    "באה מ... מה אמרת? פוזט־מה?" אני שואל. הראש שלי מסתובב. אני כבר לא מזהה את הקול שלי.

    "פוזיטנו," הוא אומר במבטא מוזר.

    "איפה זה, לעזאזל?" אני שואל.

    "איטליה," הוא אומר.

    "מה היא עושה שם?"

    "היא גרה שם," הוא אומר ברצינות, פרצופו מכווץ כאילו הכה בו משב רוח חזק.

    "באיטליה?" אני שואל.

    "כן. היא נישאה ועברה לשם עם בעלה. הם לא נשואים יותר, אבל היא נשארה שם אחרי שהתגרשה."

    "היא תעבור לגור כאן?" אני שואל בתקווה.

    "לא," הוא אומר ולא מוסיף.

    "אתה תצא יחד איתה מחרתיים. תדאג לעצמך ולשם שלך," הוא אומר.

    אני מביט בו, מבולבל ומתכחש לכל מה שהוא אומר, מניד בראשי עד שאני מתחיל לעכל.

    "אבל... אני גר כאן. בדיוק התקבלתי לנבחרת הצעירה. יש לי חברה." החיים עוברים לי מול העיניים, כמו בסרטים. אבל סרט הצילום שלי שחוק, שרוף ולא שלם. אימה מתחילה להשתלט עליי, והלב שלי דופק בעוצמה.

    אני קם בקושי על רגליי. הכיסא חורק על הרצפה כשאני מתרומם ממנו.

    "אני באמצע כיתה ט'. אני פשוט..."

    "לא בא בחשבון שתישאר כאן," הוא קוטע אותי באכזריות.

    "אבל..." אני מניד בראשי בחוסר אונים. איך במהלך יומיים בלבד, הפכו חיי מדבר אחד לדבר שונה לחלוטין? "אני אפילו לא מכיר אותה. מעולם לא נפגשנו."

    "אתה תכיר אותה. היא כבר כאן," הוא אומר. אני קם בבהלה מהכיסא ומתחיל לבחון את החדר.

    "התכוונתי, הייז, שהיא כבר ביוסטון, ב'סיינט רג'יס'. לא כאן בבית ריברס. היא הגיעה מאוחר מאוד הערב."

    אני שוב שוקע אל תוך הכיסא. האכזבה מהדהדת בחזה שלי. אני יושב, ראשי מושפל, ידיי מתנדנדות מעל ברכיי, ואני מקשיב רק בחצי אוזן למה שהוא אומר.

    "שמע, היא תשתדל כמיטב יכולתה לדאוג שתהיה מוכן לתפקיד יושב הראש כשתגיע לגיל שלושים. יושב ראש הדירקטוריון של 'קינגדום' הוא תפקיד בעיקר רשמי, אבל הוא גם כולל כוח והשפעה. לכן, מאחר שאינך בכיר שמקבל החלטות, תצטרך להכיר טוב את המודל העסקי של החברה. בכל שנה, בעזרת חברי הדירקטוריון, יושב הראש מתקן או מאשר מחדש את התוכנית העסקית ואת המטרות. לקרן ולמשפחה היו עשורים של מנהיגות יציבה. אני סמוך ובטוח שכשתהיה מוכן, אתה תשמר את המורשת הזאת. לעת עתה, דודך ימלא את התפקיד במקומך."

    אני מחזיק את ראשי בידיי.

    "אני יודע, אני יודע. מאז הגירושים האחרונים שלו הוא לקח מהקרן מקדמות על חשבון המשכורת שלו כמעט בכל חודש," הוא אומר בעצב, משכנע יותר ויותר בכל מילה. "כחבר נאמן, אני שולט בכל מה שקורה לכסף שלך. אני הולך לחלק לך מתנות מדי שנה. אתה תקבל הרבה כסף ולא תוכל לגעת בו עד שתהיה יושב ראש. לפחות כך הכסף לא יהיה בהישג ידו של תומאס."

    אני לא אומר כלום. אני לא מסוגל. למה שאדבר? אין לי שום אמירה באף נושא.

    "ג'יג'י תטפל בך היטב. תשמע בקולה. אביך סמך עליה שתשמור על חייך, וגם אני."

    "חיי?" אני שואל.

    "אני מתכוון שאתה הבן היחיד של אביך. אם תמות ללא אישה או ילדים, דודך יהיה היורש," הוא מסביר.

    אני שומט את הלסת. "למות?" אני שואל באימה.

    "אני לא אומר שהוא ינסה להרוג אותך," הוא אומר בביטול.

    "אם יקרה לך משהו, עתיד כל המשפחה יהיה נתון בידיו. והוא לא כשיר לכך," הוא אומר בזעם נדיר וחשוף.

    "אני לא יודע. שום דבר מזה לא הגיוני," אני ממלמל ומליט את פניי בידיי, מנסה לחשוב.

    "דבר נוסף," הוא אומר, ואני לא מרים את מבטי. דבר נוסף או עוד מיליון דברים, אני לא חושב שאוכל להרגיש גרוע יותר.

    "מתוקף היותך בן ריברס, אנשים ינסו להתקרב אליך כדי לנצל אותך, תמורת כסף או תמורת גישה לדברים שלדעתם תוכל להעניק להם."

    הנאום הזה לפחות מוכר לי. אבא פמפם לי אותו מגיל צעיר. לא כי הוא לא רצה שיהיו לי חברים, אלא כי הם לעולם לא יוכלו לבוא על חשבון המשפחה. המשפחה קדמה לכול. עבורו ועבורי. זמן קצר מאוד לאחר שהחלו להתראות, הוא נישא לאלייזה. היא הייתה אלמנה טרייה. דֵייר, אחי הצעיר, לא היה אפילו בן שנה.

    הם מעולם לא אהבו זה את זה. הוא נישא לה רק מפני שהייתה צעירה ממשפחה ותיקה, והיה לה הון משלה שהביאה לנישואים. בדיוק כמו אימא שלי. הוא אמר לי שהאישה שאבחר חייבת להיות בדיוק כך — ״האהבה גדלה כאשר יש מטרה משותפת. ואם היא לא גדלה, לפחות המטרה תחבר אתכם זה לזה. אבל לעולם אל תעדיף שום דבר אחר על פני חובותיך למשפחה."

    "כל אלו הם המורשת שלך," סוויש מצביע על חלל החדר הגדול, שם היה מוקד הכוח שלו בארבעים השנים האחרונות. "עליך לחזור ולוודא שהשם 'ריברס', המטרה, הערכים ותורת המידות נותרים כפי שהם. מכבדים את המשפחה שלך לא רק בגלל עושרה, אלא גם כי היא מנצלת את מעמדה למעשים טובים, ליצירת הזדמנויות. היא הייתה עבור יוסטון מה שמשפחת מדיצ'י הייתה עבור אירופה בעידן הרנסנס. ועליך לזכור את כל מה שאביך לימד אותך. ג'יג'י תדאג שתישאר עם הרגליים על הקרקע."

    "מה לה ולניהול עסק?" אני שואל במרירות. כבר עכשיו אני נוטר לה.

    "ניהול העסק הוא לא תפקידך, אלא לנהל את הקרן ואת הנכסים המשפחתיים. אביך מת צעיר מדי. אתה עדיין לא מוכן, אבל אני אדאג שברגע שיגיע זמנך — אתה תהיה," הוא אומר. השלווה בקולו מרסקת אותי. איך הוא יכול להיות רגוע? בפחות משבועיים חרב עליי כל עולמי, ושולחים אותי לצד השני של העולם כדי לגור עם אישה שאני לא מכיר.

    "אני לא רוצה לעזוב," אני אומר ומייחל שההורים שלי היו כאן.

    אני חושב על האחים שלי. הם עדיין קטנים כל כך. הגדול שבהם רק בן עשר. ובכל זאת, אנחנו קרובים. למרות הניסיונות של אימם להרחיק בינינו, תמיד שבנו זה לזה.

    "אלייזה בטח תשמח," אני ממלמל.

    "למרבה הצער, אני מסכים. אבל זו עוד סיבה שבגללה עליך לעזוב."

    אני מקשיב לכל מה שהוא אומר, ובכל מילה עוד פיסה מעולמי הולכת ומחשיכה. אני מבטיח לעצמי שברגע שיגיע זמני — אהיה מוכן. אעשה כל מה שיידרש. אני אלך לכל מקום שאצטרך, וכשאשוב, אסב לאבי ולסוויש גאווה.

     

     

    דילן אלן היא עלמה טקסנית, עם תאוות נדודים חמורה.

    בתור מי שהכתירה את עצמה כמכורה ל"הם חיו בעושר ואושר", היא אוהבת ליצור סיפורים שבהם דמויותיה רודפות אחר הסופים הטובים שלהן.

    כשהיא לא כותבת או קוראת, אוכלת או מבשלת, היא ומשפחתה מתכננים את ההרפתקה הבאה שלהם.

    עוד על הספר

    המורשת דילן אלן

    השושלת


    הייז

    אני שומע רחש צעדים מאחוריי, אבל אני לא מסתובב. אני יודע שאני לא אמור להיות כאן. עלו עליי, וזה צריך להטריד אותי. פעם אחר פעם הזהירו אותי שהחלק הזה בשטח שלנו הוא מחוץ לתחום.

    אבל אני לא מוטרד.

    לא היום.

    ייתכן גם שלא עוד.

    מה כבר יכול לקרות שיהיה גרוע מהמוות של אבא שלי? היום הנורא בחיי הגיע והסתיים. סלע כבד של כאב התמקם בחזה שלי, ואף רגש אחר לא הצליח להשתקע בו זה שבועות. ככל שעברו הימים מאז שאבא מת, השתכנעתי יותר ויותר שהרגש שאני חש הוא משהו גדול יותר, משהו מוגדר פחות מכאב פשוט.

    כאב הוא דבר בסיסי ומקומי.

    הרגש שלי הוא מתוחכם, רחב היקף.

    לכאב יש תרופה.

    אין מרפא למה שמתחולל בתוכי.

    "הי! מה אתה עושה כאן?" קול של גבר זועק מאחוריי. הנחתי שסוויש יבוא לחפש אותי. בכל זאת, נטשתי באמצע ההלוויה של אבא שלי. אבל הקול העמוק, המשוחרר והפראי ששמעתי בוודאות לא שייך לסוויש.

    כשאני מסתובב, מביט בי בחשדנות גבר גבוה, צעיר וכהה שיער שמעולם לא ראיתי לפני כן. כאילו אני מסיג הגבול. נכון, אני עובר על החוקים בהיותי כאן, אבל אני עדיין על השטח של המשפחה שלי.

    אני נעמד באיטיות ופונה אליו. "מי אתה, לעזאזל?" אני שואל, תוקפני ככל יכולתי.

    "רמינגטון וויילד," הוא אומר את השם שלו כאילו הוא תואר כבוד. כאילו הוא מצפה שאני אבין ממנו משהו, ואכן, אני מבין. אף שמעולם לא נתקלתי בו בעבר, שם המשפחה שלו היה בין המילים הראשונות שלמדתי.

    רמינגטון וויילד הוא בנו הבכור של האויב המושבע של המשפחה שלי.

    הוא היורש בהתהוות.

    ממש כמוני.

    התרגלתי לחשוב עליו כעל אויב נפש.

    אני לא יודע איך ציפיתי שהוא ייראה, בהחלט לא כל כך... נורמלי. הוא יכול היה להיות סתם נער מתבגר בתיכון שלי. כמוני, גם הוא גבוה ורחב מהממוצע. אחת מזרועותיו מחזיקה כדורסל, והוא לבוש כאילו זה עתה סיים לשחק.

    "מי אתה, לעזאזל?" הוא שואל בתקיפות.

    "הייז ריברס," אני עונה ומזדקף. לשבריר שנייה זיק ניצת בעיניו באותה הפתעה שחשתי אני קודם לכן, עד שהוא משתלט על ההבעה שלו — אבל אני הבחנתי בה.

    אחר כך הוא מתחיל לכדרר. היד שלו פוגשת בכדור בכל פעם שהוא מתרומם מהקרקע, אבל הוא לא מסיר ממני את המבט. שמעתי שהוא שחקן כדורסל מוכשר מאוד, אבל הוא לומד בבית הספר הציבורי, 'לָאמָר', ואני לומד בבית הספר הפרטי 'סְטְרֵיק גֶ'סוּאיט'. הקבוצות שלנו מעולם לא שיחקו זו נגד זו, אבל אם הוא משחק כמו שהוא מכדרר בפיזור נפש, הוא בבירור נולד לשחק כדורסל.

    "אתה לא אמור להיות כאן," הוא אומר, ואני שוב מישיר אליו מבט.

    "גם אתה לא," אני משיב במהירות.

    אנחנו בוהים זה בזה. ככל שאני מביט בו יותר, כך אני משתכנע שראיתי אותו בעבר.

    הוא מכווץ את עיניו, משלב את זרועותיו ומעקם את שפתיו.

    "התכוונתי להחזיר את הכדור שעף מעל הגדר, אבל נראה שאתה מתמקם לך כאן בנוחות," הוא מחווה בראשו אל שק השינה שפרוש על סלע ענקי במרכז קרחת היער. אני מגיע לכאן כל הזמן מאז שאבא שלי מת. זה המפלט שלי מהזרם האין־סופי של האנשים שמגיעים אלינו הביתה להביע תנחומים.

    "אז מה?" אני מתגונן ומפנה את מבטי לעבר הזרוע שלו. "נראה שהשגת את הכדור שלך, למה אתה עדיין כאן?" אני שואל.

    הוא מכווץ את עיניו לרגע אחד, אבל הבעתו עדיין אדישה.

    "חשבתי שההלוויה של אבא שלך הייתה היום," הוא אומר בנינוחות ובשקט, ובכל זאת — ההאשמה בנימה שלו מכה בי כאילו צרח עליי ממרחק סנטימטרים ספורים. אני מתחיל להסמיק בבושה.

    ברור — הוא יודע. כולם יודעים. אימא שלו, טינה וויילד הנכבדת, שלחה פרחים. אלייזה הטיחה את האגרטל בקיר כשהיא קראה את המכתב, והם לא הוזמנו להלוויה. אבל אני יודע שהמשפחה שלהם משגיחה עלינו מקרוב כדי לראות איך העניינים הולכים להשתנות, עכשיו כשאבא שלי מת. גם אני תוהה איך. הוא בכלל לא נראה כמו הדמות האגדית שדמיינתי. אבל המשפחות שלנו לא חלקו דבר מלבד הגדר שמפרידה בינינו כבר כמעט חמש־עשרה שנה.

    הוא מעיף מבט בשעון שלו, מחמיץ פנים ומסתכל עליי. "איך יכול להיות שזה נגמר כבר? השעה רק תשע בבוקר."

    אני מדמיין את הכנסייה המתודיסטית המאוחדת סיינט ג'ון עולה על גדותיה באנשים. הם מעמידים פנים שאכפת להם שאבא שלי מת ומשוחחים עם המעטים שאכפת להם באמת. קיבלתי כל כך הרבה כרטיסי ביקור השבוע מאנשים שמקווים ש'משפחת ריברס תישאר לקוחה שלנו'.

    זרקתי את כולם לפח.

    "לא, זה כנראה רק התחיל," אני בועט בערמת עלים ומתחמק מהמבט הביקורתי שלו.

    "אז... למה אתה כאן ולא שם?" הוא שואל.

    "כבר נפרדתי לשלום," אני אומר ומושך בכתפיי.

    "מה עם אימא שלך? האחים שלך? הם מסתדרים שם בלעדיך?" הוא שואל. האדיבות בנימה שלו מרככת את השיפוטיות.

    אני לא אוהב את זה.

    אני לא רוצה בזה.

    ובכל זאת, אני מתחיל להתבייש שאני לא נמצא לצד האחים שלי. אני מדחיק את ההרגשה ואומר משהו סתמי שיגרום לי פחות בעיות.

    "היא לא אימא שלי."

    "אה, לא?" הוא באמת נראה מופתע.

    "לא. היא התחתנה עם אבא שלי כשהייתי בן שבע," אני אומר.

    "אז אלו האחים החורגים שלך?"

    "אלו האחים שלי," אני מבהיר. אני שונא את המילה הזאת, 'חורגים'. לא השתמשנו בה מאז השנה הראשונה לנישואים של ההורים שלנו. אימא שלהם הייתה טרוריסטית של ממש. אמללה אותם כמו שהיא אמללה אותי, ויצרנו אחווה אמיתית בנבכי הטירוף של אלייזה. לדעתי, אבא התחתן איתה רק מפני שהייתה אלמנה עשירה, נשאה את שם המשפחה הנכון והביאה לו יורשים אפשריים. הוא אימץ אותם, לכן הם לא רק אחיי בנפש, אלא גם חוקית.

    "היא אף פעם לא הייתה אימא שלי," אני אומר, קולי החלול מהדהד באוזניי. מעולם לא דיברתי עליה כך עם אדם אחר — הסוויתי את הטינה שלי בעיקר לטובת אבי. אבל עכשיו הוא מת, וכך גם האיפוק שלי.

    "איפה האימא האמיתית שלך?" הוא שואל.

    "היא מתה," אני מושך בכתפיי, כי אין דבר אחר שאני יכול לעשות. "אני יתום." לראשונה אני אומר את המילה הזאת בקול, וטעמה מר כפי שציפיתי שהוא יהיה.

    "לך תהיה עם המשפחה שלך, ילד," הוא אומר.

    "אני לא ילד, ואתה לא מבוגר מספיק כדי לקרוא לי ככה."

    "אני בן שמונה־עשרה ולומד בקולג'. אבא שלי מת כשהייתי בן שנתיים, ואימא שלי לא סובלת אותי. כבר הרבה זמן אני מבוגר מספיק כדי לעשות כל מיני דברים," הוא אומר. אין שום עצב בקולו על מות אביו. עכשיו אני מבין את התחושה בלהגיד 'אבא מת'. כנראה יש לו פני פוקר של ממש. אני צריך להתאמן על שלי.

    "תראה, האחים שלך צריכים שתעמיד פנים שאתה לא מתפרק לחלוטין. אם אתה לא יכול לעשות את זה בשבילך, לפחות תעשה את זה בשבילם," הוא מניח את ידו על הכתף שלי, ולמרבה הפלא המגע שלו מנחם ולא מביך. ובכל זאת — אני לא מחפש אדיבות או נחמה. אני מנער את ידו מעליי.

    "אני מופתע שבכלל אכפת לך. המשפחה שלכם לא מתעבת אותנו? לא זו הסיבה שבגללה מעולם לא ראינו זה את זה קודם?" אני שואל.

    "קודם כול, זו המשפחה שלך ששונאת אותנו," הוא מכדרר את הכדור שוב. "ואני ראיתי אותך בעבר. לא ידעתי מי אתה. היית מגיע עם החברה המעודדת שלך לאכול ב'ווסליאן'. אני עובד במעדנייה. כנראה מעולם לא שמת לב, כי לא הסרת את משקפי השמש מהרגע שנכנסת לחנות," הוא אומר וממשיך לכדרר.

    "אתה עובד שם?" אני שואל.

    "כן, מי אם לא אני?" הוא אומר.

    "היא לא בבעלות המשפחה שלך?"

    "כן, ואנחנו עובדים בכל העסקים עד שאנחנו מבוגרים וחכמים מספיק כדי לנהל אותם. אנחנו לא כמו משפחת ריברס," הוא אומר, העיניים הכהות שלו זחוחות ודוחקות בי להשיב. אני לא מסוגל. המשפחה שלי לא עובדת באף אחד מהעסקים. היא לא עובדת בכלל. אבל לעזאזל, אני לא אתן לו לראות שזה מטריד אותי, לכן אני מחייך.

    "אז אני אגיד שלום בפעם הבאה שאבוא. אולי תוכל להכין לי כריך," אני אומר.

    "היום אני אוותר לך, אבל אל תנסה אותי שוב ביום שהוא לא ההלוויה של אבא שלך," הוא אומר ומכדרר את הכדור בפעם האחרונה לפני שהוא תוחב אותו תחת זרועו.

    "ואז מה? לא תוסיף לי מיונז?" אני מקניט.

    הוא פולט נחרת בוז ומשליך את הכדור בעוצמה ובמהירות, שאני בקושי תופס אותו לפני שהוא פוגע בי ישירות בחזה.

    "לא. אני אשתמש בידיים שלי כדי להוכיח לך למה אני יכול לקרוא לך ילד מתי שארצה."

    אני זורק את הכדור הכי חזק שאני יכול. הוא תופס אותו אפילו בלי להסתכל, מסתובב והולך לקרחת היער הקטנה שמובילה לדלת שמעולם לא העזתי לפתוח. זו יציאת החירום של 'ריברס־וויילד' — השכונה של משפחת וויילד שהוקמה כשקנו את השטח מאבא שלי, בערך כשנולדתי.

    הוא כמעט נעלם בסבך העצים, עד שהוא נעצר ומביט בי שוב.

    "לך להלוויה של אבא שלך. סמוך עליי, אתה לעולם לא תסיים להיפרד, ובסוף תשמח שראית אותו בפעם האחרונה."

    הוא עוזב, ולאחר כמה דקות גם אני.

    *

    "קראת לי?" אני מציץ מבעד לדלת האלון הכבדה במשרד של סוויש. המשרד הזה היה בבית משפחת ריברס עוד לפני שנולדתי.

    ריח הספרים הישנים, העור העתיק וריח הקפה מנחמים אותי. אני נאנח בהקלה כשאני רואה שהוא לבד. כל השאר פגשו אותי בזוגות — בעיקר בנוכחות עורכי הדין שלהם. לא ניהלתי שיחה אישית אמיתית כל השבוע.

    "שלום, בן," מברך אותי סוויש במבטא צפון־טקסני ששישים שנות שהייה ביוסטון סירבו להשכיח. על אף עיניו האדומות ושערו הסבוך והפרוע שלרוב מסורק למשעי, הוא מחייך אליי. מדובר בהטיה קלה של הזווית השמאלית של שפתיו, אבל זהו החיוך הרחב ביותר שראיתי על פניו זה חודש. הוא אמיתי וחם, וכשהוא אומר, "אני שמח לראות אותך," אני מאמין לו.

    הוא מסיר את המשקפיים מאפו, מטלטל אותם ומניח אותם בזהירות על ערמת הדפים האקראיים שזורעת אי־סדר על שולחנו.

    "תיכנס ותסגור את הדלת," הוא מחווה בידו, מרים את גופו העבה מהכיסא ופוסע אל עבר אחד ממושבי העור האדומים מול שולחן העבודה שלו.

    "בבקשה, שב," הוא מפנה אותי לכיסא הזהה שמולו. החיוך החם נעלם מפניו ומתחלף במבט קודר ועגום כל כך, שגורם לבטן שלי להתכווץ. אני מנגב את כפות ידיי המיוזעות על המכנסיים ועושה כדבריו.

    הוא מפהק ונאנח, מצמיד את גב ידו אל עיניו המזוגגות ומשפשף בעדינות.

    הוא עולה על גדותיו מרוב עייפות — והיא מידבקת. אני מתחיל להרגיש שאני שוקע כשאני בוהה בו. הוא נראה זקן. אני מודע מאוד לכך שהזמן לא משחק לטובתו — לא משחק לטובת אף אחד מאיתנו. ובכל זאת, הוא משלב את ידיו המחוספסות והמנומשות מעל כרס הבירה האימתנית שלו ונשען לאחור.

    "השבועיים האחרונים היו... קשים," קולו שוקע ממשקל כל הדברים שעברנו השבוע.

    קשים.

    היה קשה לשנן את תשע־עשרה השורות הראשונות מתוך "סיפורי קנטרברי" באנגלית עתיקה לשיעור בחודש שעבר.

    לחיות ללא אדם שאוהבים, לדעת שלעולם לא תשמע את קולו יותר, זה לא סתם קשה — זה קשה מנשוא.

    הלוואי שהוא ייגש כבר לעצם העניין כדי שאוכל לחזור לחדר, לשמוע מוזיקה ולנסות להירדם. אבא אהב את אלביס. תמיד היה מוזר בעיניי שילד ממזרח טקסס, שבילדותו גמע את לימודי התנ"ך של רביעי בערב, צפה במשחק הפוטבול של שישי בערב ופקד את הכנסייה בכל יום ראשון בבוקר — בבגרותו אהב מוזיקה שסבתי כינתה פיתויי השטן. בלילה שבו הוא מת, האזנתי לאחד האלבומים שוב ושוב, עד שנרדמתי לצלילי Can't help falling in love. עכשיו אני לא יכול להירדם מבלי להקשיב לו.

    "אבא שלך היה כמו בן עבורי. חייתי יותר ממנו וגם יותר מאביו..." הוא מניד בראשו. "אני לא יודע איך להרגיש בנוגע לזה, הייז. אני רק יודע שלא הייתי מאחל את זה לאף אחד. היה לי קשה מאוד למצוא סיבות להיות אסיר תודה על גילי המופלג, בן, אבל אני שמח שאני כאן היום, כי אתה זקוק למישהו," הוא אומר בכובד ראש.

    הפעם השפתיים שלו רק רועדות מעט כשהוא מנסה לרכך את העצב שבמצב.

    "אתה לא חייב לחייך. אני אפילו לא מנסה," אני אומר. יש לנו ניסיון בלשבת זה מול זה כששורר בינינו צער קודר.

    כשהגידול במוח של אבא חזר אחרי הניתוח שלו, סוויש הוא זה שאמר לי שהגיע הזמן להתכונן להיפרד. אבי מת שבועיים לאחר מכן. בהרבה מובנים, נראה שהחיים שלי עצרו מלכת.

    לא הגעתי לבית הספר כבר זמן־מה. אימי החורגת לקחה את אחיי ונסעה אל הוריה בקולג' סטיישן. דודי תומאס וגרושתו לעתיד החדשה עברו לאגף שבעבר היה של אבי. אני לא יודע איך הוא מסוגל להיות שם. בפעם הקודמת שנכנסתי לשם, המקום הדיף את הריח של אבא שלי, ולא יכולתי להישאר שם עוד. אני לא יכול לתאר לעצמי איך זה לישון במיטה שלו, לנשום אוויר מהול בריחו. אני מתגעגע אליו כל כך.

    "גדלתי בתקופה אחרת. ואביך, ינוח על משכבו בשלום, מאוד הזכיר לי את אביו," הוא מוסיף.

    "הם לא היו דומים בכלל," אני מתפרץ ורוכן לעברו, מחפש הסכמה בעיניים שלו.

    אני מוצא שם רק רחמים.

    "הם לא," אני מתעקש.

    הוא נאנח. "אני יודע שסבא שלך היה לפעמים אכזר."

    "הוא תמיד היה אכזר," אני ממלמל.

    "אנשים מספרים עליו כל מיני סיפורים. אביך לא דיבר עליו טובות. תומאס רק מדבר עליו בשקט וביראת כבוד. האמת על יחסו לשושלת נמצאת איפשהו באמצע — בכל זאת, הוא עשה את מה שהיה צריך לעשות כדי לשמר את המסורת המשפחתית. גם אביך עשה זאת. ובעתיד, גם אתה. תזכור שחונכת לערכי כבוד, לשמר את ההון ואת המעמד המשפחתי. סבך היה בן ריברס הראשון שעבד בעסק המשפחתי רק באופן רשמי. אבא שלך הרחיב חלק מהסמכויות, אבל שניהם דאגו לכך שבראש העסק יעמדו אנשים שהוכיחו את עצמם כראויים לכך, ולא רק מפאת ירושה. לכן, יושב ראש הדירקטוריון — התפקיד שנשא אביך, ושאתה תישא בעתיד — עדיין חשוב, כי אתה אחראי להון האישי של המשפחה שלך. ראית את הדיווחים ב'פורבס'?" הוא שואל.

    "כן, אין לי מושג אם הם נכונים. כלומר באמת יש לנו עשרים מיליארד דולר?" אני שואל.

    "לא 'לנו'. רק לך. והרבה יותר," הוא אומר, והלסת שלי נשמטת.

    "לי?" אני שואל.

    "כן, לך," הוא אומר ברצינות תהומית.

    "אלוהים אדירים," אני נאנח ונשען לאחור.

    "רוב הכסף הודות לבעלות שלך במניית 'קינגדום'. הייז, תזכור שהקרן תמנע ממך גישה לכלל הנכסים עד שתגיע לגיל עשרים וחמש. עד אז האפוטרופוס שלך ישלוט בהם, ומועצת הנאמנים תשלוט בו. לפי הצוואה, במקרה שבו היורש צעיר מדי לקבל על עצמו את התפקיד, ימונה במקומו חבר הנהלה בכיר או אפוטרופוס. אימא שלך הייתה אמורה להתמנות, אבל..." הוא מכווץ את שפתיו.

    אני מסיים את המשפט במקומו, "אבל גם היא מתה."

    "נכון," הוא אומר בצער. "לסבא־רבא־רבא שלך הייתה אובססיה להקים שושלת משלו. לכן, לרוע מזלו של תומאס, ירושתו וחשיבותו למשפחה קטנה הרבה יותר. אבל עכשיו, כאפוטרופוס שלך, הוא יהיה גם יושב ראש פעיל," הוא אומר בזעף.

    "כלומר, רק עד שאהיה בן שלושים?"

    "כן, אבל אני יודע שהוא רוצה להישאר יושב ראש ולהעביר את התפקיד ליורש שלו. בן הדוד חסר הערך שלך יירש את התפקיד אחריו," מזהיר אותי סוויש. החששות שלי מרקיעים שחקים כשאני נזכר בבן דודי ג'סי שחי עם אימו במיאמי. מעולם לא הסתדרנו. אני לא יכול לדמיין אותו מנהיג את המשפחה.

    "כמו שסיכמנו אתמול, אף על פי שאביך אימץ את האחים שלך, הם לא יוכלו להיות יורשים כפי שקיווה. לכן הדרך היחידה שבה תומאס יוכל להחליף אותך לצמיתות היא רק אם תמות. ואתה צעיר כל כך, כך שאין לו תקווה, אבל הוא יעשה כל שביכולתו כדי לחתור תחתיך, ולרשותו שש־עשרה שנים לעשות זאת," הוא אומר.

    "איך אני יכול לעצור בעדו?" אני שואל.

    "אתה לא יכול. לדעתי, הוא יבקש ממני להתפטר כחבר נאמן של הקרן המשפחתית. שם נמצא הכסף," הוא אומר.

    "אבל אתה לא תתפטר, נכון?"

    "לא. והוא לא יכול לסלק אותי. אבל בני, אני בן שמונים ושתיים, לא אהיה כאן לנצח. יש לו בחירה חופשית בנוגע לחבר הנאמן הבא," הוא אומר, וגל של חששות עולה בי.

    כל מילה שלו צורבת כאילו היא עטופה ברסיסי זכוכית. הבטן שלי התהפכה כשהם הקריאו את הצוואה אתמול. לא ציפיתי להתמנות מייד ליושב ראש, אני רק בן ארבע־עשרה, אבל נדהמתי לגלות שאין לי שום זכות או אמירה באף נושא. מה אני אמור לעשות בשש־עשרה השנים הבאות?

    "טוב, אז מה קורה עכשיו?" אני שואל.

    "על זה אני רוצה לדבר איתך. אבא שלך רקם תוכניות לפני שהוא מת," קולו קודר, והוא מביט בי כשאני מפנים את דבריו.

    "אילו תכניות?"

    "אתה עומד להתגורר עם דודתך ג'יג'י, בפוזיטנו," הוא אומר.

    "מי?" אני ממהר לשאול, בטוח שלא הבנתי אותו נכון.

    "לאביך יש אחות גדולה, ג'ורג'ינה. אבל כולם מכנים אותה ג'יג'י," הוא חוזר שנית, ואני נשען לאחור. משהו קר וכבד מתפשט לי בבטן כשאני בוהה בסוויש, עיניי תחילה נפערות בהפתעה ואז מתכווצות בחשדנות.

    "לא, אין לו," אני מתעקש.

    "כן, הייז, יש לו," הוא אומר ברכות. הוא מביט בי בכובד ראש, ואני מבין שהוא דובר אמת. אימה אמיתית מתפשטת בחזה שלי. אבא שלי לא היה מסתיר את אחותו... לא?

    "איך יכול להיות שמעולם לא שמעתי עליה?" אני שואל. הרעד בקולי מרכך את התוקפנות. כל הגוף שלי רועד. ראשי סחרחר. אני לא מבין.

    "היא נושלה מהירושה לפני שנולדת," הוא אומר, ואני מחוויר לנוכח הידיעה.

    "אתה רציני?" אני שואל שאלה רטורית. אפשר להבין את התשובה רק מלהביט בו.

    הוא רק מהנהן.

    "אבל... למה?" אני מגמגם, לא יכול לדמיין תשובה שתגרום לי להבין.

    "היא העדיפה גבר על פני המשפחה שלה, וזהו זה. סבך נישל אותה מהצוואה, מאילן היוחסין. עבורו, היא לא הייתה קיימת כמעט שש־עשרה שנה," הוא אומר.

    "בתו שלו?" אני שואל. סבא שלי לא היה איש אדיב או אוהב, אבל הוא התנהג כאילו המשפחה קודמת לכול. והוא אהב שליטה. מוחלטת. אני לא יכול לראות אותו מביא ילד לעולם שהוא לא מצליח לשלוט בו ביד רמה.

    "זו הייתה הבחירה שלה. אביך שמר איתה על קשר סודי. שבוע לפני מותו הוא ביקש שהיא תהיה האפוטרופוסית שלך," הוא אומר.

    "באמת?" אני שואל בטיפשות. אבל הפסקתי לחשוב. מה עוד אני לא יודע על המשפחה שלי? מה עם אבא שלי? חלק בי רוצה לדעת, חלק אחר מקווה שלעולם לא אגלה.

    "הייתי מעדיף שהיה בוחר בי להיות האפוטרופוס שלך, אבל הוא התעקש. הוא רוצה שתגור איתה. והיא הסכימה. היא באה לקחת אותך, הייז." אנחת רווחה נפלטת מגופו הגדול, כאילו הוקל לו אחרי שאמר את זה.

    "באה מ... מה אמרת? פוזט־מה?" אני שואל. הראש שלי מסתובב. אני כבר לא מזהה את הקול שלי.

    "פוזיטנו," הוא אומר במבטא מוזר.

    "איפה זה, לעזאזל?" אני שואל.

    "איטליה," הוא אומר.

    "מה היא עושה שם?"

    "היא גרה שם," הוא אומר ברצינות, פרצופו מכווץ כאילו הכה בו משב רוח חזק.

    "באיטליה?" אני שואל.

    "כן. היא נישאה ועברה לשם עם בעלה. הם לא נשואים יותר, אבל היא נשארה שם אחרי שהתגרשה."

    "היא תעבור לגור כאן?" אני שואל בתקווה.

    "לא," הוא אומר ולא מוסיף.

    "אתה תצא יחד איתה מחרתיים. תדאג לעצמך ולשם שלך," הוא אומר.

    אני מביט בו, מבולבל ומתכחש לכל מה שהוא אומר, מניד בראשי עד שאני מתחיל לעכל.

    "אבל... אני גר כאן. בדיוק התקבלתי לנבחרת הצעירה. יש לי חברה." החיים עוברים לי מול העיניים, כמו בסרטים. אבל סרט הצילום שלי שחוק, שרוף ולא שלם. אימה מתחילה להשתלט עליי, והלב שלי דופק בעוצמה.

    אני קם בקושי על רגליי. הכיסא חורק על הרצפה כשאני מתרומם ממנו.

    "אני באמצע כיתה ט'. אני פשוט..."

    "לא בא בחשבון שתישאר כאן," הוא קוטע אותי באכזריות.

    "אבל..." אני מניד בראשי בחוסר אונים. איך במהלך יומיים בלבד, הפכו חיי מדבר אחד לדבר שונה לחלוטין? "אני אפילו לא מכיר אותה. מעולם לא נפגשנו."

    "אתה תכיר אותה. היא כבר כאן," הוא אומר. אני קם בבהלה מהכיסא ומתחיל לבחון את החדר.

    "התכוונתי, הייז, שהיא כבר ביוסטון, ב'סיינט רג'יס'. לא כאן בבית ריברס. היא הגיעה מאוחר מאוד הערב."

    אני שוב שוקע אל תוך הכיסא. האכזבה מהדהדת בחזה שלי. אני יושב, ראשי מושפל, ידיי מתנדנדות מעל ברכיי, ואני מקשיב רק בחצי אוזן למה שהוא אומר.

    "שמע, היא תשתדל כמיטב יכולתה לדאוג שתהיה מוכן לתפקיד יושב הראש כשתגיע לגיל שלושים. יושב ראש הדירקטוריון של 'קינגדום' הוא תפקיד בעיקר רשמי, אבל הוא גם כולל כוח והשפעה. לכן, מאחר שאינך בכיר שמקבל החלטות, תצטרך להכיר טוב את המודל העסקי של החברה. בכל שנה, בעזרת חברי הדירקטוריון, יושב הראש מתקן או מאשר מחדש את התוכנית העסקית ואת המטרות. לקרן ולמשפחה היו עשורים של מנהיגות יציבה. אני סמוך ובטוח שכשתהיה מוכן, אתה תשמר את המורשת הזאת. לעת עתה, דודך ימלא את התפקיד במקומך."

    אני מחזיק את ראשי בידיי.

    "אני יודע, אני יודע. מאז הגירושים האחרונים שלו הוא לקח מהקרן מקדמות על חשבון המשכורת שלו כמעט בכל חודש," הוא אומר בעצב, משכנע יותר ויותר בכל מילה. "כחבר נאמן, אני שולט בכל מה שקורה לכסף שלך. אני הולך לחלק לך מתנות מדי שנה. אתה תקבל הרבה כסף ולא תוכל לגעת בו עד שתהיה יושב ראש. לפחות כך הכסף לא יהיה בהישג ידו של תומאס."

    אני לא אומר כלום. אני לא מסוגל. למה שאדבר? אין לי שום אמירה באף נושא.

    "ג'יג'י תטפל בך היטב. תשמע בקולה. אביך סמך עליה שתשמור על חייך, וגם אני."

    "חיי?" אני שואל.

    "אני מתכוון שאתה הבן היחיד של אביך. אם תמות ללא אישה או ילדים, דודך יהיה היורש," הוא מסביר.

    אני שומט את הלסת. "למות?" אני שואל באימה.

    "אני לא אומר שהוא ינסה להרוג אותך," הוא אומר בביטול.

    "אם יקרה לך משהו, עתיד כל המשפחה יהיה נתון בידיו. והוא לא כשיר לכך," הוא אומר בזעם נדיר וחשוף.

    "אני לא יודע. שום דבר מזה לא הגיוני," אני ממלמל ומליט את פניי בידיי, מנסה לחשוב.

    "דבר נוסף," הוא אומר, ואני לא מרים את מבטי. דבר נוסף או עוד מיליון דברים, אני לא חושב שאוכל להרגיש גרוע יותר.

    "מתוקף היותך בן ריברס, אנשים ינסו להתקרב אליך כדי לנצל אותך, תמורת כסף או תמורת גישה לדברים שלדעתם תוכל להעניק להם."

    הנאום הזה לפחות מוכר לי. אבא פמפם לי אותו מגיל צעיר. לא כי הוא לא רצה שיהיו לי חברים, אלא כי הם לעולם לא יוכלו לבוא על חשבון המשפחה. המשפחה קדמה לכול. עבורו ועבורי. זמן קצר מאוד לאחר שהחלו להתראות, הוא נישא לאלייזה. היא הייתה אלמנה טרייה. דֵייר, אחי הצעיר, לא היה אפילו בן שנה.

    הם מעולם לא אהבו זה את זה. הוא נישא לה רק מפני שהייתה צעירה ממשפחה ותיקה, והיה לה הון משלה שהביאה לנישואים. בדיוק כמו אימא שלי. הוא אמר לי שהאישה שאבחר חייבת להיות בדיוק כך — ״האהבה גדלה כאשר יש מטרה משותפת. ואם היא לא גדלה, לפחות המטרה תחבר אתכם זה לזה. אבל לעולם אל תעדיף שום דבר אחר על פני חובותיך למשפחה."

    "כל אלו הם המורשת שלך," סוויש מצביע על חלל החדר הגדול, שם היה מוקד הכוח שלו בארבעים השנים האחרונות. "עליך לחזור ולוודא שהשם 'ריברס', המטרה, הערכים ותורת המידות נותרים כפי שהם. מכבדים את המשפחה שלך לא רק בגלל עושרה, אלא גם כי היא מנצלת את מעמדה למעשים טובים, ליצירת הזדמנויות. היא הייתה עבור יוסטון מה שמשפחת מדיצ'י הייתה עבור אירופה בעידן הרנסנס. ועליך לזכור את כל מה שאביך לימד אותך. ג'יג'י תדאג שתישאר עם הרגליים על הקרקע."

    "מה לה ולניהול עסק?" אני שואל במרירות. כבר עכשיו אני נוטר לה.

    "ניהול העסק הוא לא תפקידך, אלא לנהל את הקרן ואת הנכסים המשפחתיים. אביך מת צעיר מדי. אתה עדיין לא מוכן, אבל אני אדאג שברגע שיגיע זמנך — אתה תהיה," הוא אומר. השלווה בקולו מרסקת אותי. איך הוא יכול להיות רגוע? בפחות משבועיים חרב עליי כל עולמי, ושולחים אותי לצד השני של העולם כדי לגור עם אישה שאני לא מכיר.

    "אני לא רוצה לעזוב," אני אומר ומייחל שההורים שלי היו כאן.

    אני חושב על האחים שלי. הם עדיין קטנים כל כך. הגדול שבהם רק בן עשר. ובכל זאת, אנחנו קרובים. למרות הניסיונות של אימם להרחיק בינינו, תמיד שבנו זה לזה.

    "אלייזה בטח תשמח," אני ממלמל.

    "למרבה הצער, אני מסכים. אבל זו עוד סיבה שבגללה עליך לעזוב."

    אני מקשיב לכל מה שהוא אומר, ובכל מילה עוד פיסה מעולמי הולכת ומחשיכה. אני מבטיח לעצמי שברגע שיגיע זמני — אהיה מוכן. אעשה כל מה שיידרש. אני אלך לכל מקום שאצטרך, וכשאשוב, אסב לאבי ולסוויש גאווה.