העולם התחתון של בוסטון 5 - קרוק
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
העולם התחתון של בוסטון 5 - קרוק
מכר
מאות
עותקים
העולם התחתון של בוסטון 5 - קרוק
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

העולם התחתון של בוסטון 5 - קרוק

4.4 כוכבים (44 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    תקציר


    אני ילדה טובה.
    אני חיה לפי כללים שאי־אפשר לכופף או להפר. חובתי כלפי משפחתי היא להישאר תמימה וזכה. להינשא לגבר איטלקי. עתידי כבר סלול עבורי.
    אלא שניקולאי קוזלוב משכתב את גורלי בארבע מילים פשוטות:
    עכשיו את שייכת לי.
    הוא מהמאפיה הרוסית. גנב, נוכל, שקרן מיומן ללא כל נקיפות מצפון. 
    הוא כל מה שלימדו אותי לשנוא – גבר שאין לו שום ערכים, גבר שלוקח את מה שהוא רוצה בלי להקדיש לכך מחשבה נוספת.
    והוא רוצה אותי.

    הוא חושב שהוא שולט בגורלי, אבל הוא לא יודע שלפעמים צריך להיזהר דווקא מילדות טובות.

    אני גבר מסוכן.
    אני מתנהל על־פי כללים. כללי המאפיה הרוסית – הוורי. 
    חובתי למשפחתי היא להגן על האחווה. להרוס את כל מי שמאיים על היקר לנו, כולל אותה.
    היא רקדנית. בובה קטנה ויפהפייה. האסירה שלי והמריונטה האהובה עליי. 
    נסיכת המאפיה הזאת חושבת ששבתה אותי בקסמה, אבל בסופו של דבר היא בסך הכול עירבון.
    חבל כל כך להרוס דברים יפים.
    אבל זה מה שגברים רעים עושים. 

    ***
    "קרוּק" הוא רומן פשע סוחף, המגולל את סיפורם של טַנָקָה וניקולאי. זהו החלק החמישי בסדרת העולם התחתון של בוסטון, שבה כל ספר נכתב על דמויות אחרות ובעל סוף סגור.

    פרק ראשון

    פרק 1
    טָנָקָה
     

    תני לזה להרוס אותך. זו הדרך היחידה.

    המילים בוקעות מבין שפתיי בנשימה עצורה, ובראשי פניה של ויוי עדיין צלולות כשהיו, ביום שבו נתנה את ההוראה. היא הייתה קולנית ופיוטית שלא במתכוון. תלתלי משי של שיער שחור כעורב, שפתון אדום ומשקפיים בצורת עיני חתול. אלה היו כמה מהחוטים שמהם נתפרה המנטורית וההשראה שלי.

    כל רקדנית שמופיעה הערב ב"מֶט" הייתה מוכנה למכור את נשמתה תמורת קריירה כמו זו של ויוי. אני הייתי אחת התלמידות בנות־המזל שנבחרו ללמוד אצלה אבל לא חשבתי שזה קשור למזל כלל וכלל. הייתה לה עין של אומנית והיא תמיד חיפשה משהו שונה. ובעדר של כבשים חיוורות אני הייתי הזאבה הבודדה. ויוי אהבה את זה. מהרגע הראשון שלנו יחד היא דיברה על כוונתה ליצור גיוון תרבותי בעולם המחול, שהמשיך לפעול לפי אמות מידה עתיקות וקפדניות.

    המוצא האיטלקי המעורב שלי ומעט מגון עורה השחרחר של אימי בחרו אותי להיות נערת הפוסטר למשימה שלה. אבל ללא קשר לנימוקים, לא נתתי להזדמנות להתבזבז. לא חייתי באשליה שאני מיוחדת ואם בכל זאת אי־פעם הרעיון הזה חלף לי בראש ויוי מיהרה להזכיר לי שזה לא כך. כל תלמידת בלט רצתה לחשוב שהיא מיוחדת. שהיא כישרון צרוף וחן טבעי. שהיא הטובה מכולן. אבל המיטב של כל רקדנית לא היה טוב מזה של הרקדנית שלידה, שחיכתה לגזול ממנה את אור הזרקורים. ויוי למדה את הלקח כשאִפשרה לרקדנית אחרת לעשות לה את הדבר הזה בדיוק. האימונים שלה היו אכזריים אך יעילים. מעבר למבנה ולעיתוי, היא לימדה אותי לחיות ולנשום את האומנות שלי. והכי חשוב, היא חינכה אותי לדעת מה קורה כאשר רקדנית הופכת שאננה.

    אני זוכרת אותה בחיבה בכל פעם שאני עושה לגוף שלי את המוות, ואני יודעת שהיא הייתה גאה בי. אם הייתה כאן כדי לחזות במצב המחפיר של כפות רגליי, היא הייתה יודעת שיצאתי למלחמה וניצחתי.

    אני מגמישה את בהונותיי ועיניי מביטות בירכיי בעודי רוכנת קדימה במתיחה מהורהרת.

    אין דבר כזה כאב. יש רק משמעת.

    הערב אעלה לבמה כסולנית בלהקת הבלט של ניו יורק ואבצע את תפקיד סרז ב"סילביה". עבדתי קשה כדי לזכות בתפקיד הזה. לחמתי ודיממתי עבורו. שנות הלימוד לא האירו לי פנים אבל אין דבר כזה רחמים בעולם הבלט.

    חיי המדף של רקדנית הם קצרים ואצלי הם יהיו קצרים עוד יותר. יש לי מזל שהבלט תמיד היה חביב על אבי כי זה הבילוי היחיד שהוא לא שלל ממני. כשהייתי ילדה אמר לי שלרקדנית יש את כל מה שאמור להיות לאישה. כשהוא לקח אותי לראות את הבלט הראשון שלי, מיהרתי להסכים. היצורים האלוהיים שריחפו על הבמה בגווני ורוד בהיר ולבן היו המחזה היפה ביותר שראיתי מעודי. בגיל שש, החלטתי שיום אחד אהיה רקדנית כמו אלה שהופיע מולי. שאיפותיי הנעלות שעשעו את הבעתו הקודרת בדרך כלל של אבא והוא הכריז שאם אני רוצה להיות בלרינה אמיתית, פירוש הדבר שאצטרך להיות ממושמעת. כששאלתי למה הסביר שפעם רק הרקדניות הטובות ביותר זכו לתואר הנכסף בלרינה.

    מאותו יום והלאה החלטתי שארוויח את הזכות להיקרא בלרינה אמיתית. והיום, כעבור שמונה־עשרה שנים, אני קרובה להגשמת חלומי יותר מאי־פעם. וגם קרובה מאי־פעם לאפשרות שהוא ייגזל ממני.

    לחישה אילמת מנערת אותי מקיפאוני וכשאני פוקחת את עיניי מתפוגג השקט שלפני הסערה.

    ההסכם הנוכחי בין אבא שלי למנהלת האומנותית של להקת הבלט של ניו יורק הוא שאני מוכרחה לקבל חדר משלי כדי להתלבש, גם אם הוא יהיה רק בגודל של ארון בגדים. אבא שלי אוהב לומר שבמעטה של דתיות אפשר לקנות הרבה דברים אבל האמת היא ששמו הוא שמאפשר מותרות כאלה. המנהלת האומנותית לא מנידה עפעף מול השומרים שמלווים כל צעד שלי. לצערי, שאר הרקדניות כן.

    מפרידים אותי מכולן. מחביאים אותי ואוסרים עליי ליצור קשרים חברתיים. הנסיבות של מצבי לא זכו לתגובות נלהבות מחברותיי ללהקה, אבל אני רגילה לבידוד. לכן מפליא אותי לגלות שג'יאני פלש לחדר ההלבשה המאולתר שלי. אני לא יודעת איך הוא הצליח להתגנב פנימה וכשאני מביטה אל הדלת שלידה מחכה השומר, מחנק עולה בגרוני.

    "מה אתה עושה? אבא שלי יגיע לכאן בכל..."

    "טנקה." הוא מתכופף כדי להיות בגובה העיניים שלי. אי־אפשר לפספס את הפחד במבטו. ג'יאני הוא נער פוסטר של מאפיונר איטלקי, כאילו נלקח מפס ייצור של תחפושות מאפיונר להלוֹוִין. שיער (שחור כעורב) משוח בג'ל, טבעות (זהב) על האצבעות ומבטא ניו יורקי טיפוסי. בדרך כלל לא הייתי מתייחסת אליו ברצינות, אבל עכשיו כן.

    "מה יש?" אני מקפלת את רגליי תחתיי וקמה, שוכחת מהמתיחות. אסור שיראו אותו כאן איתי והוא יודע את זה. אז אם הוא כאן, כנראה קרה משהו. אני מרגישה דחף פתאומי להקיא ולא בגלל ההופעה המתקרבת. קרביי מתהפכים מרוב מתח והכול באשמתו.

    "הבטחת לי." אני רוכנת קדימה וידיי על מותניי. "נשבעת שהכול יהיה בסדר."

    אני חושבת רק על החלומות שלי שעולים בעשן. למנהלת לא יהיה אכפת אם אמות. שום דבר לא יהיה חשוב אם אמות. שנות האימונים, אינספור המכשולים שצלחתי — כל אלה יהיו לשווא.

    ג'יאני מביט בדלת. "באתי להזהיר אותך."

    "להזהיר אותי ממה?"

    השיחה מסתיימת באחת כשנשמעת דפיקה על הדלת. הדפיקה שחששתי ממנה מאז בואו. ידעתי שהיא תגיע ולא יהיה זמן לסיים את מה שג'יאני התחיל. הוא מקלל חרש ועולה על כיסא במרכז החדר. אני מנופפת אליו בעצבנות בזמן שהוא מתרומם ומזיז את אחד מלוחות ההנמכה שבתקרה ובורח.

    "פרינצ'יפסה," קורא אבא מבעד לדלת. "נסיכה, את לבושה?"

    הלוח מוסט בחזרה למקומו ואני מכחכחת בגרוני. "כן, אבא."

    השומר פותח את הדלת ואבי נכנס. אני ניגשת אליו כאות כבוד והוא נושק לשתי לחיי. הטקס צפוי ומוכר אבל אי־הנוחות בעיניו הכהות חדשה.

    אבי לבוש ללא רבב בחליפה ובמעיל גשם ומקפיד על דרכיו המיושנות. הוא תמיד יֵראה במיטבו וכך נדרשים להיראות גם כל הסובבים אותו. אבל אפילו הוא לא יכול להסתיר את העווית בפניו כשהוא פוסע סביב החדר ונוקב אותי במבטו. יש שתי אפשרויות. עסקה שנכשלה או שחובותיו גדולים משחשבתי.

    אני לא שואלת והוא לא מספר. אלה דברים שאב לא דן בהם עם בתו. לפחות לא בעולם שלנו. הימים, השבועות והשעות שלי משועבדים למשטר המחול וימיו, שבועותיו ושעותיו מוקדשים לפעילות עבריינית.

    במבט ראשון קשה לזהות שהוא המקור לגנים שלי. הוא התגלמות המורשת האיטלקית — עיניים כהות ונוקבות ושיער שחור כפחם. לפניי גוון הדומה יותר לנחושת ולעיניי צבע ענבר רך. הוא מוצק ונמוך ואילו אני דקיקה כמו אימי.

    אני אסירת תודה על שירשתי את תכונותיה ומאמינה שבמובן קטן ומסוים היא חיה דרכי.

    "סֵיי בֵּלָה, יפה שלי." אבא מתיישב על הכיסא שג'יאני נעזר בו כדי להימלט לפני רגעים ספורים. "הערב הקהל יראה מלאך אמיתי."

    אני מחייכת לשמע המחמאה אבל מתחת למילים אני שומעת זרם תת־קרקעי של ייאוש וזה מדאיג אותי.

    "את יודעת שתצטרכי לוותר על זה בקרוב, פרינצ'יפסה."

    בתגובה אני מהנהנת בנוקשות ובצייתנות. "כן, אבא. אני יודעת."

    בקרוב נשמע מהר מכפי שציפיתי אבל אני לא ממש מופתעת. דנטה ערך הכנות שקטות להינשא לי וברגע שאסכים, חיי ישתנו לחלוטין. הצטיינות כרקדנית היא עניין חסר חשיבות בעולמם של גברים. רעיית מאפיה נועדה למטרה אחת בלבד והיא לא נמצאת מחוץ לבית. חינכו אותי להכיר את האתגרים הצפויים לי. סך כל חיי גדול רק כשמו של האיש שאשא.

    "דנטה רוצה לדבר איתך," אומר אבא.

    אני עונה ב"בסדר" שקט.

    פקודה קצרה אחת מאבי ודנטה נכנס בצייתנות. הוא מקדם את פניי בנשיקה מכבדת על הלחי ולא יותר. זה המגע הכי קרוב שהיה לנו אי־פעם תחת עינו הפקוחה של אבא שלי. אני אמורה להישאר טהורה עבור בעלי ורק בליל הכלולות אאבד את בתוליי. זו דרכו של עולם ואחת הסיבות לכך ששומרים עליי מסביב לשעון.

    "את נראית כמו אלילה," דנטה לוחץ את ידי, "אני בטוח שתהממי את כל האולם. אני רק מאוכזב שלא אוכל לראות אותך."

    פניי קודרות. "אתה לא נשאר?"

    דנטה מביט אל אבי לפני שהוא עונה. "הלוואי שיכולתי, אבל העבודה מחייבת."

    אני מהנהנת כי לא מתפקידי להתווכח. עבודה זו עבודה.

    "העניין הוא," אומר דנטה במרירות לא מוסווית, "שהעבודה היא בחו"ל. יכול להיות שאיעדר למשך כמה חודשים."

    כמה חודשים? זה חדש לי וזו הפעם הראשונה שאני מרגישה שדנטה לא אוהב את הפקודות שקיבל. פקודות שנמסרו ללא ספק על ידי אבא שלי. במפגן בעלות נועז, הוא מניח את ידו על לחיי ורוכן ללחוש באוזני, "כשאחזור, את תהיי אשתי."

    רעד עובר בי ואבא מכחכח בגרונו. "הגיע הזמן ללכת, דנטה."

    נשיקה אחרונה בלחי ודנטה עושה כפקודתו.

    אני שולחת לאבי חיוך רפה ומקווה שהוא ילך עכשיו. נשאר זמן קצר מאוד עד תחילת המופע והמתח שלי לא התפוגג. אני צריכה עוד זמן לחימום. אני צריכה לסדר את המחשבות ולהרגיע את הכאוס שמכרסם בריכוז שלי. התנהגותו העצבנית של אבא. האזהרה האילמת של ג'יאני ועכשיו היציאה המהירה של דנטה. אנרגיה אטומית מצטברת באוויר בכל רגע ורגע וזה לא מוצא חן בעיניי.

    אני מכריחה את ליבי הפועם לעצור מלכת כשאבי מסמן לאנשיו לצאת וג'יאני נכנס. הוא כאן בתור שומר הלילה ופניו חפות מכל רגש כשעיניו מבזיקות אליי. הוא לא מסגיר דבר ואני יודעת שחשוב שאעשה כמותו.

    "טנקה," אומר אבי בקוצר רוח, "אני רוצה שתפגשי שותף עסקי שלי."

    עיניי נודדות אל הדלת ואיום חדש אורב לי. השותף מוצג בפניי בשם ניקולאי אבל הוא בכלל לא שותף לפי מה שאני רואה. האיש כאילו נלקח מעולם אחר לחלוטין.

    הדבר הראשון שאני שמה לב אליו אצל כל אדם הוא היציבה שלו. חונכתי להאמין שיציבה טובה מבטאת נימוסים מעולים וכן כבוד לסובבים אותך. ניקולאי נושא את גופו כאילו בא לשדר "לך תזדיין" אגבי. אין שום נימוס בז'קט העור, בג'ינס או במגפי האופנוען עם השרוכים הפרומים למחצה. הוא לובש אך ורק שחור, אבל העור שמציץ מתחת מגלה שלל צבעים. קעקועים מכסים כל סנטימטר בעורו החשוף, לרבות צווארו. אני לא בטוחה מה פוגעני יותר — הקעקועים או החצי מוהוק שעל ראשו. לא כך מגיעים למופע בלט, והוא גם לא הטיפוס שהייתי מצפה מאבי להתרועע איתו.

    "טנקה." הוא לוקח את ידי ומנשק אותה בצורה שרק גברים מעטים היו מעזים לעשות בנוכחות אבי. "את רוקדת נפלא."

    המילים נאמרות במבטא ברור. מבטא רוסי. יציבתי מתנודדת בזמן שאני מתקשה להבין את המצב. אבי תמיד גונן עליי. אנשיו יודעים שאסור להם לדבר איתי או להסתכל עליי, אבל משום מה, לזר הזה מותר.

    לפחות נימוסיי עדיין מתפקדים ולכן אני עונה כיאות. "ראית אותי רוקדת?"

    "אני אוהב להשקיע את זמני באומנויות." הזר שולח חיוך נערי המנוגד לעומק הניבט מעיניו. עיניים כחולות כמו קרחון ומסתוריות לא פחות ממנו. הן מעוררות תחושה של רדידות בחזי. זה משונה, אבל אני מרגישה כאילו הוא עושה ממני צחוק.

    אני מביטה באבי, האיש העוצמתי ביותר שאני מכירה. הכול השתנה כי הוא עומד ליד ניקולאי ונראה מגומד לעומתו. אני רוצה לדעת מה מטרת הפגישה. ניקולאי הוא לא שותף איטלקי. הוא לא אמור להיות כאן.

    ראשה של עוזרת הפקה מגיח כדי ליידע אותי מה השעה ומחשבותיי מתמקדות מחדש ובמהירות. יש לי פחות מחמש דקות לעלות. אבא מתנצל על שעיכב אותי ואומר שהם יצאו כדי שאוכל להתכונן. אבל ניקולאי לא שומע בקול אבי. הוא מתעכב ללא צורך ועיניו בוחנות את פניי בסקרנות מטרידה.

    "טנקה?"

    "כן?"

    עיניו מפלחות אותי. "תשברי רגל, כמו שאומרים אצלכם."

    "מֵרְד," אני מתקנת אותו בצרפתית. "חרא, לא אומרים לרקדנית לשבור רגל כדי לאחל לה בהצלחה."

    הוא מושך בכתפו ולאחר שהוא מותיר את הרושם יוצא הדופן, יוצא.

    אצבעותיי רועדות כשאני מושיטה יד לנעלי הבלט. הקדשתי שעות להכנת הנעליים החדשות האלה. צריבה, מעיכה, תפירה, תיקון. ובתום ההופעה הן יהיו ראויות רק לאשפה.

    כפות רגליי חבולות ונפוחות, מיובלות ועל סף התעוותות. האימונים הקשים לא הותירו לי ברירה ונאלצתי להשתמש ברפידות מיוחדות. אבל כשאני מביטה ברחבי החדר, אני לא מוצאת את הנעליים. אני יודעת שהן היו כאן ושלא שכחתי אותן. אני אף פעם לא באה לא מוכנה. אבל הן לא כאן עכשיו ונותרו פחות מעשר דקות עד שיעלה המסך.

    ההחלטה התקבלה. אין לי ברירה אלא לעלות בלעדיהן כי אין אפילו צמר גפן בתיק שלי. ודאי יש לשאר הרקדניות אבל אם אבקש מהן זו תהיה הודאה בחולשה. אני מעדיפה לסבול לנצח בגיהינום מאשר להודות שאני חלשה. רקדנית ראשית תעשה מה שצריך, לא משנה כמה כואב לה.

    וכואב לי מאוד לדחוק את כפות רגליי אל הנעליים. אני נושמת שלוש נשימות עמוקות עד שהרגל שלי נמצאת בתנוחה הנכונה. הנעלים היפות לא משככות את הכאב אבל הן מסתירות את הכיעור שבספורט הזה. אני מנתקת בין החיבור הנפשי לסבל הגופני לפני שאני מצטרפת לשאר הרקדניות. השומר הולך בצייתנות מאחוריי ומפלס את דרכו בכאוס שנקרא המֶט. לאורך הקירות, המבנה חי והומה אומנות על שלל צורותיה. במרתף, תזמורת המט עורכת חזרות על הסימפוניה מס' 1 של מאהלר, ואילו בקומה אחרת, אומנית מציירת מאות פרחים עבור מדאם בטרפליי. במקום כלשהו בין חדר הפאות ומחסן התלבושות והכיתה שבה הרביצה בנו המורה לבלט משמעת קודם לכן, נמצא חדר האיפור והשיער, שעליו אני פוסחת כי אני תמיד בוחרת לעשות אותם בעצמי. בשלב מסוים, אנחנו עוברים ליד פסל שהוקם לכבוד "טוסקה" ולספק ראפר, ספק מלכת דראג שידוע בעיקר בגלל תפקידו כנסיך הקפה.

    כשאנחנו מגיעים ליעד הסופי, הבמה כבר רוחשת אנרגיה. הרקדניות בתלבושות מתאמנות על הצעדים הקשים ביותר ומתרגלות ללא לאות כל עוד יש להן הזדמנות. גם המנצח, התאורן, הנגר הראשי ומנהל הבמה שקועים במלאכתם. הם רק אחדים מגלגלי השיניים שמניעים את מכונת הבלט.

    אין לי מספיק זמן להתכונן. נותר לי להאמין אך ורק באימונים המפרכים. חייתי, נשמתי, אכלתי וישנתי את הבלט הזה. הבקרים שלי מוקדשים ללהקה. חימום בשיטת באר. חזרות ותרגילים ולאחר מכן עוד אימונים לבד. יוגה ופילאטיס לחיזוק נקודות התורפה שלי רשומים ביומני. שרדתי בכוונה כדי להפוך את הרגע הזה למושלם. שכל הזדמנות שבה אוכל לככב תהיה מושלמת. אם נותנים לי את התפקיד הראשי, עליי להיות ללא רבב. כל תפקיד, גדול או קטן, הוא הזדמנות להוכיח את ערכי. הזמן לא פועל לטובת הרקדנית וכשאת בתו של מנואל ולנטיני, הוא אך ורק אויב. יש לי חלום, קצר מועד ככל שיהיה. כל עוד זורם דם בעורקיי, אלחם למענו.

    אין תירוצים.

    ולכן כשמגיע האות, אני מרחפת אל הבמה ורוקדת. לפעמים כל מה שיש זה תעוזה מזויפת. אפשר רק לקוות ולהתפלל שעשית הכול כמו שצריך. ישנתי תשע שעות. אכלתי חלבונים קלים. עשיתי מתיחות אבל לא במידה שרציתי. עכשיו נותר לי רק להישען על המיומנות שלי.

    פרץ האדרנלין הראשון מציף את עורקיי ובולם את הכאב, מעניק לי ביטחון עצמי כוזב. אבל כשאני מגיעה לתנוחת הקרוּאָזֶה הראשונה שלי, אני נעשית מודעת לכך שמשהו אינו כשורה. בהונותיי דחוקות ואני מאשימה את עצמי. הייתי צריכה להתכונן טוב יותר. הייתי צריכה לבדוק את הנעליים עוד פעם מאחורי הקלעים כדי לוודא שהכול תקין. אבל הייתי מחויבת לאבא. תמיד עליי לעשות את הדבר הנכון.

    הכוריאוגרפיה ממשיכה הלאה וגם אני. ללא קשר להסחת הדעת, תנועותיי מושלמות, אבל אני לא מרשה לעצמי טיפה של יוהרה. כל תנוחה מבוצעת בקפידה, כל צעד מדויק וקל. אבי צופה בי מהקהל, בכך אין לי ספק. אסור לי לאכזב אותו. כל ביצוע הוא הצדקה לאינספור שנים שהקדשתי לאימונים.

    אני צריכה את הבלט כמו אוויר לנשימה. הוא חיי. ליבי. נשמתי. ואין דבר שמפחיד אותי יותר מאשר הצפוי לי כשכבר לא אהיה רקדנית עוד. אני על המסלול. מאז שאני זוכרת את עצמי, הרכבת נעה בכיוון אחד. אני אגיע לשם. זה בעצמותיי. זה הדבר היחיד שאני יודעת בוודאות.

    אבל ויוי תגיד לי עד מהרה ששום דבר בחיים אינו בטוח.

    המהלומה הראשונה מגיעה כשאני מתרוממת אַן פוינט. כאב מלובן מפלח את בהונותיי ללא אזהרה ודם חם ודביק ממלא את נעליי בבהונות.

    אני עוצמת עיניים ומנסה לנשום דרך הכאב בעוד תודעתי מתרגמת נחרצות: מישהו חיבל בנעליי. אין לי ברירה אלא להמשיך בהופעה ולהתפלל שלא אדמם על הרצפה. מה שפוצע את בהונותיי כבר נמצא שם ולא אכפת לי. עליי לסיים בכל מחיר.

    אסור לי ליפול.

    עולמי יקרוס עליי תוך שניות. דילוג אחד ונחיתה כושלת והכול נגמר.

    כשאני מתמוטטת על הרצפה, הפחד בחזית מוחי הוא בגלל השבירה שהרגשתי בקרסול. מבחינה הגיונית, אני מודעת לעובדה שקהל שלם עד לרגע האיום בחיי אבל כבר התנתקתי. תדהמה מערפלת אותי, אני מנסה לקום אבל שוב קורסת. הקרסול שלי כבר לא מתפקד. הוא לא זז.

    יכולתי לחשוב על אלף דרכים שבהן הייתי מעדיפה למות לפני שמישהו סוף־סוף מרחם עליי ונושא אותי אל מחוץ לבמה.

     

    "תגלה קצת רחמים, בסדר?" לוחשת הצללית של אבי מאחורי הפרגוד.

    "חיית באשליות שזה ייגמר אחרת כשהסכמת?"

    "היא בתי היחידה."

    "אה, נכון. ממש פורט על נימי הלב. אבל אני סבור שהיא גם הייתה בתך היחידה כשהסברנו לך על עניין העירבון. אם אתה לא מרוצה מהפתרון, אולי כדאי שתשלם את החוב ונגמור עם זה."

    "אתה יודע היטב שאני לא יכול," אומר אבא. "היא נפצעה. לפחות תרשה לה להחלים ואז אולי נוכל למצוא פתרון..."

    "היא תוכל להחלים היטב גם בהשגחת הרופא שלי."

    "אבל החשבונות..." מוחה אבא.

    "לא היית יכול לשלם אותם בכל מקרה. הם יתווספו לחובות שלך. וכשתבוא לאסוף אותה, כפי שאני יודע שיקרה, היא תהיה כמו חדשה."

    "אני לא יכול להסכים לדבר כזה. לא ככה חינכנו אותה. היא ילדה טובה. המוניטין שלה ייהרס..."

    "איזו ברירה יש לך?" שואל הרוסי האכזר. "זה או אתה או הבת שלך ולצערי לא תוכל להועיל לי."

    שתיקה משתררת.

    עיניי עדיין עצומות וללא ניע אבל השינה התפוגגה ממני. הטראומה של הערב רוקנה ממני את הרצון לחשוב, להרגיש או אפילו לנשום. התחננתי בפני כל אלוהים שיכולתי להעלות בדעתי. התפללתי. בכיתי. התנודדתי והיטלטלתי בין תקווה וייאוש.

    בשכל אני מבינה מה מתרקם בין אבי ובין ניקולאי, אבל אני לא מצליחה לגייס את הצלילות שתאפשר לזה להשפיע עליי. מה זה משנה כאשר הדבר היחיד שאי־פעם רציתי נגזל ממני באכזריות?

    אני עדיין מרגישה כאילו מדובר בסיוט שאני לא מצליחה להתעורר ממנו. לא משנה כמה פעמים הסיוט חולף לי בראש, אני לא יכולה לכפות עליו היגיון. נכון, תקריות כאלה הן לא דבר מופרך. החיים בעולם הבלט עלולים להיות מרחץ דמים. הקנאה נפוצה והתחרות קשה. אבל אני מעולם לא חשבתי שמישהי בלהקה שלי תהיה מסוגלת למעשה מרושע כל כך. במקרה הגרוע הייתי קורבן למבט שונא או להערה עוקצנית. צעד קיצוני כזה הפתיע אותי ואני עדיין תוהה איך לא חזיתי אותו מראש.

    יד מלטפת את זרועי וכשאני פוקחת את עיניי, אבי עומד לצידי בפנים קודרות. לידו ניקולאי, שקט ומלחיץ. הוא לא שייך לכאן ואני לא יודעת למה אבא הרשה את זה. עולמי תמיד היה צר אבל הדבר היחיד שאי־פעם ידעתי הוא שאבי הוא אדם רב־עוצמה. אנשיו ממלאים את פקודותיו. אני ממלאת את פקודותיו. כולם עומדים דום כשהוא מדבר. אבל לא ניקולאי. בהשתלשלות האירועים החדשה, ניקולאי מחלק את הפקודות.

    "טנקה." קולו של אבא לא רועד אבל הוא עדין יותר מאי־פעם. "חל שינוי בתוכניות. את צריכה להיות ילדה טובה ולעשות כדבריי. את מבינה?"

    התגובה היחידה שלי היא למצמץ. אני קהת חושים מכדי להתווכח. אני הרוסה מכדי לענות לו במילים, ועל שתיקה כזאת הייתי חוטפת ממנו נזיפה בכל מקרה אחר.

    "ניקולאי הסכים ברוב טובו לארח אותך לתקופה, בזמן שאני נוסע בענייני עבודה. אבל אין צורך לדאוג, כבשה קטנה. זה רק לזמן קצר."

    אין לי את היכולת הרגשית להשלים עם זה שזאת המציאות שלי מעכשיו. במשך שנים, החיים שלי נעו במסלול ישר ומעולם לא חרגתי ממנו. רקדנית ראשית ובלט. אלה היו מטרותיי היחידות ועמד לרשותי זמן קצר כדי לגרום לזה לקרות. הייתי אמורה להתחתן עם דנטה. כך נאמר לי. לזה הכינו אותי. כל חיי גוננו עליי. למדתי בבית. נאסר עליי להיפגש עם חברות או לצאת מהבית. לא יכולתי להיות לבד עם גבר, לעולם לא. זה מה שלימדו אותי. לזה צייתִּי. אבא שלי ארגן את נישואי השידוך שלי והם נחקקו באבן. אבל עכשיו הוא אומר לי שהוא שולח אותי עם גבר שאני לא מכירה בכלל. אדם שלא ניחן באף אחד מהערכים שעל ברכיהם חונכתי.

    לרגע חמקמק, אני תוהה מה דנטה יגיד. ואז מחשבותיי חוזרות בהדרגה ללהקה. דמעה זולגת על לחיי ולאחריה עוד דמעה. אני לא יודעת שום דבר מלבד אמת אחת שאי־אפשר לשנות. אני רקדנית. זה כל מה שיש לי. זה כל מי שאני.

    כשהרופא חוזר לדון בגורלי, פניו חתומות. מנוכרות. והוא בקושי מביט בי לפני שהוא פונה לאבי כפי שהורו לו לעשות.

    "מר ולנטיני, בתך קרעה שתי רצועות בקרסול..."

    "לא." אני מנסה לזוז, אבל מבט אחד מאבא עוצר בעדי.

    "צר לי," הרופא מביט בי עכשיו, "הפציעות שלך ידרשו ניתוח לאיחוי הרצועות ולהוצאת הזכוכית שתקועה לך בבהונות."

    "אבל אני רקדנית," אני לוחשת.

    עיניו מסגירות את המילים שהתנהגותו המאופקת לא מאפשרת לו לומר.

    לא עוד.

     

    העולם התחתון של בוסטון 5 - קרוק אשלי זווארלי

    פרק 1
    טָנָקָה
     

    תני לזה להרוס אותך. זו הדרך היחידה.

    המילים בוקעות מבין שפתיי בנשימה עצורה, ובראשי פניה של ויוי עדיין צלולות כשהיו, ביום שבו נתנה את ההוראה. היא הייתה קולנית ופיוטית שלא במתכוון. תלתלי משי של שיער שחור כעורב, שפתון אדום ומשקפיים בצורת עיני חתול. אלה היו כמה מהחוטים שמהם נתפרה המנטורית וההשראה שלי.

    כל רקדנית שמופיעה הערב ב"מֶט" הייתה מוכנה למכור את נשמתה תמורת קריירה כמו זו של ויוי. אני הייתי אחת התלמידות בנות־המזל שנבחרו ללמוד אצלה אבל לא חשבתי שזה קשור למזל כלל וכלל. הייתה לה עין של אומנית והיא תמיד חיפשה משהו שונה. ובעדר של כבשים חיוורות אני הייתי הזאבה הבודדה. ויוי אהבה את זה. מהרגע הראשון שלנו יחד היא דיברה על כוונתה ליצור גיוון תרבותי בעולם המחול, שהמשיך לפעול לפי אמות מידה עתיקות וקפדניות.

    המוצא האיטלקי המעורב שלי ומעט מגון עורה השחרחר של אימי בחרו אותי להיות נערת הפוסטר למשימה שלה. אבל ללא קשר לנימוקים, לא נתתי להזדמנות להתבזבז. לא חייתי באשליה שאני מיוחדת ואם בכל זאת אי־פעם הרעיון הזה חלף לי בראש ויוי מיהרה להזכיר לי שזה לא כך. כל תלמידת בלט רצתה לחשוב שהיא מיוחדת. שהיא כישרון צרוף וחן טבעי. שהיא הטובה מכולן. אבל המיטב של כל רקדנית לא היה טוב מזה של הרקדנית שלידה, שחיכתה לגזול ממנה את אור הזרקורים. ויוי למדה את הלקח כשאִפשרה לרקדנית אחרת לעשות לה את הדבר הזה בדיוק. האימונים שלה היו אכזריים אך יעילים. מעבר למבנה ולעיתוי, היא לימדה אותי לחיות ולנשום את האומנות שלי. והכי חשוב, היא חינכה אותי לדעת מה קורה כאשר רקדנית הופכת שאננה.

    אני זוכרת אותה בחיבה בכל פעם שאני עושה לגוף שלי את המוות, ואני יודעת שהיא הייתה גאה בי. אם הייתה כאן כדי לחזות במצב המחפיר של כפות רגליי, היא הייתה יודעת שיצאתי למלחמה וניצחתי.

    אני מגמישה את בהונותיי ועיניי מביטות בירכיי בעודי רוכנת קדימה במתיחה מהורהרת.

    אין דבר כזה כאב. יש רק משמעת.

    הערב אעלה לבמה כסולנית בלהקת הבלט של ניו יורק ואבצע את תפקיד סרז ב"סילביה". עבדתי קשה כדי לזכות בתפקיד הזה. לחמתי ודיממתי עבורו. שנות הלימוד לא האירו לי פנים אבל אין דבר כזה רחמים בעולם הבלט.

    חיי המדף של רקדנית הם קצרים ואצלי הם יהיו קצרים עוד יותר. יש לי מזל שהבלט תמיד היה חביב על אבי כי זה הבילוי היחיד שהוא לא שלל ממני. כשהייתי ילדה אמר לי שלרקדנית יש את כל מה שאמור להיות לאישה. כשהוא לקח אותי לראות את הבלט הראשון שלי, מיהרתי להסכים. היצורים האלוהיים שריחפו על הבמה בגווני ורוד בהיר ולבן היו המחזה היפה ביותר שראיתי מעודי. בגיל שש, החלטתי שיום אחד אהיה רקדנית כמו אלה שהופיע מולי. שאיפותיי הנעלות שעשעו את הבעתו הקודרת בדרך כלל של אבא והוא הכריז שאם אני רוצה להיות בלרינה אמיתית, פירוש הדבר שאצטרך להיות ממושמעת. כששאלתי למה הסביר שפעם רק הרקדניות הטובות ביותר זכו לתואר הנכסף בלרינה.

    מאותו יום והלאה החלטתי שארוויח את הזכות להיקרא בלרינה אמיתית. והיום, כעבור שמונה־עשרה שנים, אני קרובה להגשמת חלומי יותר מאי־פעם. וגם קרובה מאי־פעם לאפשרות שהוא ייגזל ממני.

    לחישה אילמת מנערת אותי מקיפאוני וכשאני פוקחת את עיניי מתפוגג השקט שלפני הסערה.

    ההסכם הנוכחי בין אבא שלי למנהלת האומנותית של להקת הבלט של ניו יורק הוא שאני מוכרחה לקבל חדר משלי כדי להתלבש, גם אם הוא יהיה רק בגודל של ארון בגדים. אבא שלי אוהב לומר שבמעטה של דתיות אפשר לקנות הרבה דברים אבל האמת היא ששמו הוא שמאפשר מותרות כאלה. המנהלת האומנותית לא מנידה עפעף מול השומרים שמלווים כל צעד שלי. לצערי, שאר הרקדניות כן.

    מפרידים אותי מכולן. מחביאים אותי ואוסרים עליי ליצור קשרים חברתיים. הנסיבות של מצבי לא זכו לתגובות נלהבות מחברותיי ללהקה, אבל אני רגילה לבידוד. לכן מפליא אותי לגלות שג'יאני פלש לחדר ההלבשה המאולתר שלי. אני לא יודעת איך הוא הצליח להתגנב פנימה וכשאני מביטה אל הדלת שלידה מחכה השומר, מחנק עולה בגרוני.

    "מה אתה עושה? אבא שלי יגיע לכאן בכל..."

    "טנקה." הוא מתכופף כדי להיות בגובה העיניים שלי. אי־אפשר לפספס את הפחד במבטו. ג'יאני הוא נער פוסטר של מאפיונר איטלקי, כאילו נלקח מפס ייצור של תחפושות מאפיונר להלוֹוִין. שיער (שחור כעורב) משוח בג'ל, טבעות (זהב) על האצבעות ומבטא ניו יורקי טיפוסי. בדרך כלל לא הייתי מתייחסת אליו ברצינות, אבל עכשיו כן.

    "מה יש?" אני מקפלת את רגליי תחתיי וקמה, שוכחת מהמתיחות. אסור שיראו אותו כאן איתי והוא יודע את זה. אז אם הוא כאן, כנראה קרה משהו. אני מרגישה דחף פתאומי להקיא ולא בגלל ההופעה המתקרבת. קרביי מתהפכים מרוב מתח והכול באשמתו.

    "הבטחת לי." אני רוכנת קדימה וידיי על מותניי. "נשבעת שהכול יהיה בסדר."

    אני חושבת רק על החלומות שלי שעולים בעשן. למנהלת לא יהיה אכפת אם אמות. שום דבר לא יהיה חשוב אם אמות. שנות האימונים, אינספור המכשולים שצלחתי — כל אלה יהיו לשווא.

    ג'יאני מביט בדלת. "באתי להזהיר אותך."

    "להזהיר אותי ממה?"

    השיחה מסתיימת באחת כשנשמעת דפיקה על הדלת. הדפיקה שחששתי ממנה מאז בואו. ידעתי שהיא תגיע ולא יהיה זמן לסיים את מה שג'יאני התחיל. הוא מקלל חרש ועולה על כיסא במרכז החדר. אני מנופפת אליו בעצבנות בזמן שהוא מתרומם ומזיז את אחד מלוחות ההנמכה שבתקרה ובורח.

    "פרינצ'יפסה," קורא אבא מבעד לדלת. "נסיכה, את לבושה?"

    הלוח מוסט בחזרה למקומו ואני מכחכחת בגרוני. "כן, אבא."

    השומר פותח את הדלת ואבי נכנס. אני ניגשת אליו כאות כבוד והוא נושק לשתי לחיי. הטקס צפוי ומוכר אבל אי־הנוחות בעיניו הכהות חדשה.

    אבי לבוש ללא רבב בחליפה ובמעיל גשם ומקפיד על דרכיו המיושנות. הוא תמיד יֵראה במיטבו וכך נדרשים להיראות גם כל הסובבים אותו. אבל אפילו הוא לא יכול להסתיר את העווית בפניו כשהוא פוסע סביב החדר ונוקב אותי במבטו. יש שתי אפשרויות. עסקה שנכשלה או שחובותיו גדולים משחשבתי.

    אני לא שואלת והוא לא מספר. אלה דברים שאב לא דן בהם עם בתו. לפחות לא בעולם שלנו. הימים, השבועות והשעות שלי משועבדים למשטר המחול וימיו, שבועותיו ושעותיו מוקדשים לפעילות עבריינית.

    במבט ראשון קשה לזהות שהוא המקור לגנים שלי. הוא התגלמות המורשת האיטלקית — עיניים כהות ונוקבות ושיער שחור כפחם. לפניי גוון הדומה יותר לנחושת ולעיניי צבע ענבר רך. הוא מוצק ונמוך ואילו אני דקיקה כמו אימי.

    אני אסירת תודה על שירשתי את תכונותיה ומאמינה שבמובן קטן ומסוים היא חיה דרכי.

    "סֵיי בֵּלָה, יפה שלי." אבא מתיישב על הכיסא שג'יאני נעזר בו כדי להימלט לפני רגעים ספורים. "הערב הקהל יראה מלאך אמיתי."

    אני מחייכת לשמע המחמאה אבל מתחת למילים אני שומעת זרם תת־קרקעי של ייאוש וזה מדאיג אותי.

    "את יודעת שתצטרכי לוותר על זה בקרוב, פרינצ'יפסה."

    בתגובה אני מהנהנת בנוקשות ובצייתנות. "כן, אבא. אני יודעת."

    בקרוב נשמע מהר מכפי שציפיתי אבל אני לא ממש מופתעת. דנטה ערך הכנות שקטות להינשא לי וברגע שאסכים, חיי ישתנו לחלוטין. הצטיינות כרקדנית היא עניין חסר חשיבות בעולמם של גברים. רעיית מאפיה נועדה למטרה אחת בלבד והיא לא נמצאת מחוץ לבית. חינכו אותי להכיר את האתגרים הצפויים לי. סך כל חיי גדול רק כשמו של האיש שאשא.

    "דנטה רוצה לדבר איתך," אומר אבא.

    אני עונה ב"בסדר" שקט.

    פקודה קצרה אחת מאבי ודנטה נכנס בצייתנות. הוא מקדם את פניי בנשיקה מכבדת על הלחי ולא יותר. זה המגע הכי קרוב שהיה לנו אי־פעם תחת עינו הפקוחה של אבא שלי. אני אמורה להישאר טהורה עבור בעלי ורק בליל הכלולות אאבד את בתוליי. זו דרכו של עולם ואחת הסיבות לכך ששומרים עליי מסביב לשעון.

    "את נראית כמו אלילה," דנטה לוחץ את ידי, "אני בטוח שתהממי את כל האולם. אני רק מאוכזב שלא אוכל לראות אותך."

    פניי קודרות. "אתה לא נשאר?"

    דנטה מביט אל אבי לפני שהוא עונה. "הלוואי שיכולתי, אבל העבודה מחייבת."

    אני מהנהנת כי לא מתפקידי להתווכח. עבודה זו עבודה.

    "העניין הוא," אומר דנטה במרירות לא מוסווית, "שהעבודה היא בחו"ל. יכול להיות שאיעדר למשך כמה חודשים."

    כמה חודשים? זה חדש לי וזו הפעם הראשונה שאני מרגישה שדנטה לא אוהב את הפקודות שקיבל. פקודות שנמסרו ללא ספק על ידי אבא שלי. במפגן בעלות נועז, הוא מניח את ידו על לחיי ורוכן ללחוש באוזני, "כשאחזור, את תהיי אשתי."

    רעד עובר בי ואבא מכחכח בגרונו. "הגיע הזמן ללכת, דנטה."

    נשיקה אחרונה בלחי ודנטה עושה כפקודתו.

    אני שולחת לאבי חיוך רפה ומקווה שהוא ילך עכשיו. נשאר זמן קצר מאוד עד תחילת המופע והמתח שלי לא התפוגג. אני צריכה עוד זמן לחימום. אני צריכה לסדר את המחשבות ולהרגיע את הכאוס שמכרסם בריכוז שלי. התנהגותו העצבנית של אבא. האזהרה האילמת של ג'יאני ועכשיו היציאה המהירה של דנטה. אנרגיה אטומית מצטברת באוויר בכל רגע ורגע וזה לא מוצא חן בעיניי.

    אני מכריחה את ליבי הפועם לעצור מלכת כשאבי מסמן לאנשיו לצאת וג'יאני נכנס. הוא כאן בתור שומר הלילה ופניו חפות מכל רגש כשעיניו מבזיקות אליי. הוא לא מסגיר דבר ואני יודעת שחשוב שאעשה כמותו.

    "טנקה," אומר אבי בקוצר רוח, "אני רוצה שתפגשי שותף עסקי שלי."

    עיניי נודדות אל הדלת ואיום חדש אורב לי. השותף מוצג בפניי בשם ניקולאי אבל הוא בכלל לא שותף לפי מה שאני רואה. האיש כאילו נלקח מעולם אחר לחלוטין.

    הדבר הראשון שאני שמה לב אליו אצל כל אדם הוא היציבה שלו. חונכתי להאמין שיציבה טובה מבטאת נימוסים מעולים וכן כבוד לסובבים אותך. ניקולאי נושא את גופו כאילו בא לשדר "לך תזדיין" אגבי. אין שום נימוס בז'קט העור, בג'ינס או במגפי האופנוען עם השרוכים הפרומים למחצה. הוא לובש אך ורק שחור, אבל העור שמציץ מתחת מגלה שלל צבעים. קעקועים מכסים כל סנטימטר בעורו החשוף, לרבות צווארו. אני לא בטוחה מה פוגעני יותר — הקעקועים או החצי מוהוק שעל ראשו. לא כך מגיעים למופע בלט, והוא גם לא הטיפוס שהייתי מצפה מאבי להתרועע איתו.

    "טנקה." הוא לוקח את ידי ומנשק אותה בצורה שרק גברים מעטים היו מעזים לעשות בנוכחות אבי. "את רוקדת נפלא."

    המילים נאמרות במבטא ברור. מבטא רוסי. יציבתי מתנודדת בזמן שאני מתקשה להבין את המצב. אבי תמיד גונן עליי. אנשיו יודעים שאסור להם לדבר איתי או להסתכל עליי, אבל משום מה, לזר הזה מותר.

    לפחות נימוסיי עדיין מתפקדים ולכן אני עונה כיאות. "ראית אותי רוקדת?"

    "אני אוהב להשקיע את זמני באומנויות." הזר שולח חיוך נערי המנוגד לעומק הניבט מעיניו. עיניים כחולות כמו קרחון ומסתוריות לא פחות ממנו. הן מעוררות תחושה של רדידות בחזי. זה משונה, אבל אני מרגישה כאילו הוא עושה ממני צחוק.

    אני מביטה באבי, האיש העוצמתי ביותר שאני מכירה. הכול השתנה כי הוא עומד ליד ניקולאי ונראה מגומד לעומתו. אני רוצה לדעת מה מטרת הפגישה. ניקולאי הוא לא שותף איטלקי. הוא לא אמור להיות כאן.

    ראשה של עוזרת הפקה מגיח כדי ליידע אותי מה השעה ומחשבותיי מתמקדות מחדש ובמהירות. יש לי פחות מחמש דקות לעלות. אבא מתנצל על שעיכב אותי ואומר שהם יצאו כדי שאוכל להתכונן. אבל ניקולאי לא שומע בקול אבי. הוא מתעכב ללא צורך ועיניו בוחנות את פניי בסקרנות מטרידה.

    "טנקה?"

    "כן?"

    עיניו מפלחות אותי. "תשברי רגל, כמו שאומרים אצלכם."

    "מֵרְד," אני מתקנת אותו בצרפתית. "חרא, לא אומרים לרקדנית לשבור רגל כדי לאחל לה בהצלחה."

    הוא מושך בכתפו ולאחר שהוא מותיר את הרושם יוצא הדופן, יוצא.

    אצבעותיי רועדות כשאני מושיטה יד לנעלי הבלט. הקדשתי שעות להכנת הנעליים החדשות האלה. צריבה, מעיכה, תפירה, תיקון. ובתום ההופעה הן יהיו ראויות רק לאשפה.

    כפות רגליי חבולות ונפוחות, מיובלות ועל סף התעוותות. האימונים הקשים לא הותירו לי ברירה ונאלצתי להשתמש ברפידות מיוחדות. אבל כשאני מביטה ברחבי החדר, אני לא מוצאת את הנעליים. אני יודעת שהן היו כאן ושלא שכחתי אותן. אני אף פעם לא באה לא מוכנה. אבל הן לא כאן עכשיו ונותרו פחות מעשר דקות עד שיעלה המסך.

    ההחלטה התקבלה. אין לי ברירה אלא לעלות בלעדיהן כי אין אפילו צמר גפן בתיק שלי. ודאי יש לשאר הרקדניות אבל אם אבקש מהן זו תהיה הודאה בחולשה. אני מעדיפה לסבול לנצח בגיהינום מאשר להודות שאני חלשה. רקדנית ראשית תעשה מה שצריך, לא משנה כמה כואב לה.

    וכואב לי מאוד לדחוק את כפות רגליי אל הנעליים. אני נושמת שלוש נשימות עמוקות עד שהרגל שלי נמצאת בתנוחה הנכונה. הנעלים היפות לא משככות את הכאב אבל הן מסתירות את הכיעור שבספורט הזה. אני מנתקת בין החיבור הנפשי לסבל הגופני לפני שאני מצטרפת לשאר הרקדניות. השומר הולך בצייתנות מאחוריי ומפלס את דרכו בכאוס שנקרא המֶט. לאורך הקירות, המבנה חי והומה אומנות על שלל צורותיה. במרתף, תזמורת המט עורכת חזרות על הסימפוניה מס' 1 של מאהלר, ואילו בקומה אחרת, אומנית מציירת מאות פרחים עבור מדאם בטרפליי. במקום כלשהו בין חדר הפאות ומחסן התלבושות והכיתה שבה הרביצה בנו המורה לבלט משמעת קודם לכן, נמצא חדר האיפור והשיער, שעליו אני פוסחת כי אני תמיד בוחרת לעשות אותם בעצמי. בשלב מסוים, אנחנו עוברים ליד פסל שהוקם לכבוד "טוסקה" ולספק ראפר, ספק מלכת דראג שידוע בעיקר בגלל תפקידו כנסיך הקפה.

    כשאנחנו מגיעים ליעד הסופי, הבמה כבר רוחשת אנרגיה. הרקדניות בתלבושות מתאמנות על הצעדים הקשים ביותר ומתרגלות ללא לאות כל עוד יש להן הזדמנות. גם המנצח, התאורן, הנגר הראשי ומנהל הבמה שקועים במלאכתם. הם רק אחדים מגלגלי השיניים שמניעים את מכונת הבלט.

    אין לי מספיק זמן להתכונן. נותר לי להאמין אך ורק באימונים המפרכים. חייתי, נשמתי, אכלתי וישנתי את הבלט הזה. הבקרים שלי מוקדשים ללהקה. חימום בשיטת באר. חזרות ותרגילים ולאחר מכן עוד אימונים לבד. יוגה ופילאטיס לחיזוק נקודות התורפה שלי רשומים ביומני. שרדתי בכוונה כדי להפוך את הרגע הזה למושלם. שכל הזדמנות שבה אוכל לככב תהיה מושלמת. אם נותנים לי את התפקיד הראשי, עליי להיות ללא רבב. כל תפקיד, גדול או קטן, הוא הזדמנות להוכיח את ערכי. הזמן לא פועל לטובת הרקדנית וכשאת בתו של מנואל ולנטיני, הוא אך ורק אויב. יש לי חלום, קצר מועד ככל שיהיה. כל עוד זורם דם בעורקיי, אלחם למענו.

    אין תירוצים.

    ולכן כשמגיע האות, אני מרחפת אל הבמה ורוקדת. לפעמים כל מה שיש זה תעוזה מזויפת. אפשר רק לקוות ולהתפלל שעשית הכול כמו שצריך. ישנתי תשע שעות. אכלתי חלבונים קלים. עשיתי מתיחות אבל לא במידה שרציתי. עכשיו נותר לי רק להישען על המיומנות שלי.

    פרץ האדרנלין הראשון מציף את עורקיי ובולם את הכאב, מעניק לי ביטחון עצמי כוזב. אבל כשאני מגיעה לתנוחת הקרוּאָזֶה הראשונה שלי, אני נעשית מודעת לכך שמשהו אינו כשורה. בהונותיי דחוקות ואני מאשימה את עצמי. הייתי צריכה להתכונן טוב יותר. הייתי צריכה לבדוק את הנעליים עוד פעם מאחורי הקלעים כדי לוודא שהכול תקין. אבל הייתי מחויבת לאבא. תמיד עליי לעשות את הדבר הנכון.

    הכוריאוגרפיה ממשיכה הלאה וגם אני. ללא קשר להסחת הדעת, תנועותיי מושלמות, אבל אני לא מרשה לעצמי טיפה של יוהרה. כל תנוחה מבוצעת בקפידה, כל צעד מדויק וקל. אבי צופה בי מהקהל, בכך אין לי ספק. אסור לי לאכזב אותו. כל ביצוע הוא הצדקה לאינספור שנים שהקדשתי לאימונים.

    אני צריכה את הבלט כמו אוויר לנשימה. הוא חיי. ליבי. נשמתי. ואין דבר שמפחיד אותי יותר מאשר הצפוי לי כשכבר לא אהיה רקדנית עוד. אני על המסלול. מאז שאני זוכרת את עצמי, הרכבת נעה בכיוון אחד. אני אגיע לשם. זה בעצמותיי. זה הדבר היחיד שאני יודעת בוודאות.

    אבל ויוי תגיד לי עד מהרה ששום דבר בחיים אינו בטוח.

    המהלומה הראשונה מגיעה כשאני מתרוממת אַן פוינט. כאב מלובן מפלח את בהונותיי ללא אזהרה ודם חם ודביק ממלא את נעליי בבהונות.

    אני עוצמת עיניים ומנסה לנשום דרך הכאב בעוד תודעתי מתרגמת נחרצות: מישהו חיבל בנעליי. אין לי ברירה אלא להמשיך בהופעה ולהתפלל שלא אדמם על הרצפה. מה שפוצע את בהונותיי כבר נמצא שם ולא אכפת לי. עליי לסיים בכל מחיר.

    אסור לי ליפול.

    עולמי יקרוס עליי תוך שניות. דילוג אחד ונחיתה כושלת והכול נגמר.

    כשאני מתמוטטת על הרצפה, הפחד בחזית מוחי הוא בגלל השבירה שהרגשתי בקרסול. מבחינה הגיונית, אני מודעת לעובדה שקהל שלם עד לרגע האיום בחיי אבל כבר התנתקתי. תדהמה מערפלת אותי, אני מנסה לקום אבל שוב קורסת. הקרסול שלי כבר לא מתפקד. הוא לא זז.

    יכולתי לחשוב על אלף דרכים שבהן הייתי מעדיפה למות לפני שמישהו סוף־סוף מרחם עליי ונושא אותי אל מחוץ לבמה.

     

    "תגלה קצת רחמים, בסדר?" לוחשת הצללית של אבי מאחורי הפרגוד.

    "חיית באשליות שזה ייגמר אחרת כשהסכמת?"

    "היא בתי היחידה."

    "אה, נכון. ממש פורט על נימי הלב. אבל אני סבור שהיא גם הייתה בתך היחידה כשהסברנו לך על עניין העירבון. אם אתה לא מרוצה מהפתרון, אולי כדאי שתשלם את החוב ונגמור עם זה."

    "אתה יודע היטב שאני לא יכול," אומר אבא. "היא נפצעה. לפחות תרשה לה להחלים ואז אולי נוכל למצוא פתרון..."

    "היא תוכל להחלים היטב גם בהשגחת הרופא שלי."

    "אבל החשבונות..." מוחה אבא.

    "לא היית יכול לשלם אותם בכל מקרה. הם יתווספו לחובות שלך. וכשתבוא לאסוף אותה, כפי שאני יודע שיקרה, היא תהיה כמו חדשה."

    "אני לא יכול להסכים לדבר כזה. לא ככה חינכנו אותה. היא ילדה טובה. המוניטין שלה ייהרס..."

    "איזו ברירה יש לך?" שואל הרוסי האכזר. "זה או אתה או הבת שלך ולצערי לא תוכל להועיל לי."

    שתיקה משתררת.

    עיניי עדיין עצומות וללא ניע אבל השינה התפוגגה ממני. הטראומה של הערב רוקנה ממני את הרצון לחשוב, להרגיש או אפילו לנשום. התחננתי בפני כל אלוהים שיכולתי להעלות בדעתי. התפללתי. בכיתי. התנודדתי והיטלטלתי בין תקווה וייאוש.

    בשכל אני מבינה מה מתרקם בין אבי ובין ניקולאי, אבל אני לא מצליחה לגייס את הצלילות שתאפשר לזה להשפיע עליי. מה זה משנה כאשר הדבר היחיד שאי־פעם רציתי נגזל ממני באכזריות?

    אני עדיין מרגישה כאילו מדובר בסיוט שאני לא מצליחה להתעורר ממנו. לא משנה כמה פעמים הסיוט חולף לי בראש, אני לא יכולה לכפות עליו היגיון. נכון, תקריות כאלה הן לא דבר מופרך. החיים בעולם הבלט עלולים להיות מרחץ דמים. הקנאה נפוצה והתחרות קשה. אבל אני מעולם לא חשבתי שמישהי בלהקה שלי תהיה מסוגלת למעשה מרושע כל כך. במקרה הגרוע הייתי קורבן למבט שונא או להערה עוקצנית. צעד קיצוני כזה הפתיע אותי ואני עדיין תוהה איך לא חזיתי אותו מראש.

    יד מלטפת את זרועי וכשאני פוקחת את עיניי, אבי עומד לצידי בפנים קודרות. לידו ניקולאי, שקט ומלחיץ. הוא לא שייך לכאן ואני לא יודעת למה אבא הרשה את זה. עולמי תמיד היה צר אבל הדבר היחיד שאי־פעם ידעתי הוא שאבי הוא אדם רב־עוצמה. אנשיו ממלאים את פקודותיו. אני ממלאת את פקודותיו. כולם עומדים דום כשהוא מדבר. אבל לא ניקולאי. בהשתלשלות האירועים החדשה, ניקולאי מחלק את הפקודות.

    "טנקה." קולו של אבא לא רועד אבל הוא עדין יותר מאי־פעם. "חל שינוי בתוכניות. את צריכה להיות ילדה טובה ולעשות כדבריי. את מבינה?"

    התגובה היחידה שלי היא למצמץ. אני קהת חושים מכדי להתווכח. אני הרוסה מכדי לענות לו במילים, ועל שתיקה כזאת הייתי חוטפת ממנו נזיפה בכל מקרה אחר.

    "ניקולאי הסכים ברוב טובו לארח אותך לתקופה, בזמן שאני נוסע בענייני עבודה. אבל אין צורך לדאוג, כבשה קטנה. זה רק לזמן קצר."

    אין לי את היכולת הרגשית להשלים עם זה שזאת המציאות שלי מעכשיו. במשך שנים, החיים שלי נעו במסלול ישר ומעולם לא חרגתי ממנו. רקדנית ראשית ובלט. אלה היו מטרותיי היחידות ועמד לרשותי זמן קצר כדי לגרום לזה לקרות. הייתי אמורה להתחתן עם דנטה. כך נאמר לי. לזה הכינו אותי. כל חיי גוננו עליי. למדתי בבית. נאסר עליי להיפגש עם חברות או לצאת מהבית. לא יכולתי להיות לבד עם גבר, לעולם לא. זה מה שלימדו אותי. לזה צייתִּי. אבא שלי ארגן את נישואי השידוך שלי והם נחקקו באבן. אבל עכשיו הוא אומר לי שהוא שולח אותי עם גבר שאני לא מכירה בכלל. אדם שלא ניחן באף אחד מהערכים שעל ברכיהם חונכתי.

    לרגע חמקמק, אני תוהה מה דנטה יגיד. ואז מחשבותיי חוזרות בהדרגה ללהקה. דמעה זולגת על לחיי ולאחריה עוד דמעה. אני לא יודעת שום דבר מלבד אמת אחת שאי־אפשר לשנות. אני רקדנית. זה כל מה שיש לי. זה כל מי שאני.

    כשהרופא חוזר לדון בגורלי, פניו חתומות. מנוכרות. והוא בקושי מביט בי לפני שהוא פונה לאבי כפי שהורו לו לעשות.

    "מר ולנטיני, בתך קרעה שתי רצועות בקרסול..."

    "לא." אני מנסה לזוז, אבל מבט אחד מאבא עוצר בעדי.

    "צר לי," הרופא מביט בי עכשיו, "הפציעות שלך ידרשו ניתוח לאיחוי הרצועות ולהוצאת הזכוכית שתקועה לך בבהונות."

    "אבל אני רקדנית," אני לוחשת.

    עיניו מסגירות את המילים שהתנהגותו המאופקת לא מאפשרת לו לומר.

    לא עוד.