עסקה רומנטית
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
עסקה רומנטית
מכר
מאות
עותקים
עסקה רומנטית
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

עסקה רומנטית

3 כוכבים (4 דירוגים)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

איישלינג אוריילי חיה חיים צנועים, והופעתה בחתונה זוהרת כארוסתו של המיליארדר דנטה מונקאדה אינה מתאימה לאופייה. הפלייבוי הסיציליאני המשגע הוא התגלמות הסכנה, אבל היא תעשה הכול כדי לעזור לאחיינה החולה. 
אף שהעסקה עם דנטה היא עניין עסקי טהור, התשוקה בוערת ביניהם. אלא שהתשוקה עולה במהרה על שרטון ותנאי ההסדר שמתבטלים מותרים את שניהם רעבים ליותר...  

פרק ראשון

דנטה מונקאדה קפץ אל תוך המכונית, למושב ליד הנהג שלו, שניים מאנשיו נכנסים מאחוריו. זה מה שהוא היה צריך, שמישהו יפרוץ אל הקוטג' הישן, שהיה ברשות משפחת מונקאדה במשך דורות.
כשהנהג שלו ניווט ברחובות הצרים של פאלרמו ופנה אל הכפר, חשב דנטה על שיחתו הקודמת עם ריקרדו ד'אמור. ראש משפחת ד'אמור עצר את העסקה שרקח דנטה בחצי השנה האחרונה. ריקרדו ניהל עסק נקי ובריא, ודאג שהמוניטין של דנטה יכתים אותו.
הוא מלמל קללה מתחת לאפו והתנגד לדחף להכות בלוח המחוונים.
איזה מוניטין? אז הוא אהב נשים. זה לא היה פשע. האימפריה העסקית שלו נבנתה על כסף נקי. הוא לא שיחק משחקים, שגברים סיציליאניים רבים אהבו לשחק. הוא נשאר נקי. הוא אהב לשתות ולבלות, אז מה? הוא לא נגע בסמים, לא הימר ונמנע ממעגלים בהם נשק, סחר בסמים וסחר בבני אדם נחשבו לארגונים עסקיים רווחיים. הוא עבד קשה. בניית אימפריה טכנולוגית בהיקף של מיליארדי יורו, מירושה צנועה של מיליון יורו ועם שביל של רואי חשבון, שאפילו המבקר המחמיר ביותר לא היה מצליח למצוא בה פגם, דרשה מסירות. אין ספק, הוא חתך פינות פה ושם, ופירושה של המורשת הסיציליאנית שלו היה שהוא לא סבל שוטים, אבל כל סנט שהוא הרוויח היה לגיטימי וחוקי.
אך הלגיטימיות של העסק שלו לא היוותה גורם מספיק, שיעצור את סירובו של ריקרדו לעסקה שדנטה ואלסיו, בנו הבכור של ריקרדו, עבדו עליה חודשים. בני ד'אמור פיתחו את מערכת הבטיחות של הדור הבא בסמארטפונים, שהוכיחה את עצמה כחסינה לפריצות, ועלתה בביצועיה מעל לכל המתחרים. אלסיו ודנטה היו מוכנים לחתום על הסכם בלעדיות עבור דנטה, כדי להתקין את המערכת בסמארטפונים ובטאבלטים שהחברה שלו הובילה באירופה. מערכת זו תיתן לו את הכלים לחדור לאמריקה, היבשת היחידה שבה לדנטה עדיין לא הייתה דריסת רגל.
דיבורו של ריקרדו על מוניטין הסתכם בדבר אחד. הוריו של דנטה. אביו המנוח, סלוואטורה, היה מהמר כבד והשחקן האולטימטיבי. אימו, אימאקולטה, הייתה ידועה כאלמנה השחורה, כינוי שדנטה תמיד חשב שאינו הוגן, שכן היא מעולם לא הרגה אף אחד מבעליה, רק רוקנה מהם את כספם כשהתגרשה מהם. אביו היה בעלה הראשון. היא הייתה עכשיו נשואה לבעל מספר חמש. אימו חיה כמו מלכה. 
לריקרדו, לעומת זאת, הייתה אישה אחת, אחד-עשר ילדים, וראה בהימורים עבודת השטן ובמין מחוץ לנישואין כחטא. ריקרדו חשש שדנטה הוא התפוח שלא נפל רחוק מהעץ. ריקרדו רצה הוכחה שדנטה לא היה כמו הוריו ולא יביא לחברת מערכות ד'אמור, ובכך לריקרדו עצמו, שם רע. ריקרדו היה כעת בשיחות מתקדמות על חוזה עם היריבה הגדולה ביותר של דנטה, במקום איתו.
לעזאזל איתו. הזקן הטיפש היה אמור לפרוש. 
הייתה לו הזדמנות אחת להוכיח את מכובדותו, לפני שהעסקה תאבד לנצח, בחתונה הקרבה של אלסיו.
הוא עזב את מחשבותיו הכעוסות על בעיותיו העסקיות, כאשר הנהג שלו עצר את המכונית בפתח קטן, בתוך העצים הצפופים שעמדו לאורך שביל הגישה אל הקוטג'. במרחק של כמה מטרים משם, מוסתרת אף היא בערמומיות בין העצים, חנתה מכונית קטנה.
דנטה הרים את מחבט הבייסבול, שקיווה שלא יצטרך להשתמש בו.
מאוגף בשומרי ראשו, הוא התקרב אל הקוטג' המוזנח, מבעד לעצים הסמיכים שהסתירו אותם מעיניים מתבוננות ושפשף את זרועותיו כנגד הצינה, שעלתה מתחת לשמי הלילה. שרידי החורף הקר במיוחד עדיין השתהו באוויר.
הקוטג' הקטן, עם קירותיו המתקלפים, נגלה לפניו. כל התריסים היו מוגפים, אך עשן הסתלסל מתוך הארובה שלא השתמשו בה שני עשורים, מתפתל כלפי מעלה, אל תוך החשכה הדוממת של הערב הסיציליאני הזה. מרצ'לו, האיש שניהל את האדמה, צדק. מישהו נמצא שם. 
דנטה ואנשיו קרבו אל הקוטג'.
הדלת הייתה נעולה.
הוא קימט את מצחו, הוציא את המפתח ופתח את הדלת.
הוא נרתע, כשקול הצירים החורקים הדהד בין הקירות, ונכנס פנימה בפעם הראשונה מאז שנות העשרה שלו, כשהיה מגניב לשם נערות. הוא לא דאג שאביו יתפוס אותו, אלא אבותיהן של הנערות. גברים סיציליאניים לא ראו בעין יפה, שלבנותיהם יש חיי מין לפני הנישואין. כך לפחות היה, לפני עשרים שנה.
החלל הפתוח בפנים היה הרבה יותר קטן מכפי שזכר. האורות דלקו, והוא סקר את המקום, מחפש נזקים. החלון שמעל לכיור כוסה בקרטון. הוא הניח שזה המקום דרכו נכנס הפורץ פנימה, אבל לא היה שום נזק נראה לעין, שום דבר לא רמז שהמבקר הלא-רצוי הגיע לכאן בכוונה לחסל או לשדוד אותם. לא שהיה מה לקחת, אלא אם כן לפולש הייתה נטייה לרהיטים מעופשים בני עשרות שנים. אווירת הזנחה השתלטה על הקירות, מתמזגת בעשן השחור המתנשא מהאח. ערימה של מה שנראה כמו ספרים חינוכיים נערמה על השולחן הקטן.
הוא נעץ את מבטו בספרים האלה, ומצחו שוב נחרש קמטים למראם במקום.
קרש חרק מעל לראשו.
אדרנלין זינק בתוכו.
הוא אחז בחוזקה במחבט הבייסבול, והנהן לעבר אנשיו, שיבואו בעקבותיו במעלה גרם המדרגות הצר. הוא קילל, כשכל צעד השמיע חריקה נוספת. הוא היה יכול להשאיר את אנשיו להתמודד עם הפולש, אבל הוא רצה לראות את פניו של האיש, שהיה לו את האומץ לפרוץ אל ביתו, לפני שיחליט מה לעשות איתו.
כמו כל האנשים בעלי העושר והכוח, לדנטה היו אויבים. השאלה שהוא שאל את עצמו הייתה, אם זה היה זה אחד מאותם אויבים, שהסתתרו מאחורי הדלת הזאת וזמם נגדו, או רק נודד קפוא שניסה את מזלו. 
הוא הנהן שוב לעבר אנשיו ודחף את הדלת לרווחה.
מחשבתו הראשונה, כשנכנס לחדר השינה הריק, הייתה שהוא הגיע מאוחר מדי ושהפורץ נמלט. לא הייתה שום מחשבה שנייה, כי דמות פרצה פתאום מחדר האמבטיה והסתערה לעברו, צורחת, עם מה שנראה כמו ראש מקלחת, בידה.
לקח זמן רב, עד שהמוח שלו זיהה את הדמות הצורחת – כאישה. 
לפני שראש המקלחת שבידה יגיע לראשו של דנטה, תפס לינו, המהיר באנשיו, את האישה והקיף אותה בזרועותיו הבשרניות.
מיד היא התחילה לבעוט, והשליכה שורה של גסויות במה שנשמע כמו אנגלית, אבל במבטא חזק שהוא התקשה למקם.
דנטה בהה בפליאה בפולשת הנאבקת, הלבושה רק בחלוק חום ועבה.
עיניה נפלו עליו. אימה פראית הייתה במבטה.
"תניח לה," ציווה.
לינו הסיר את ראש המקלחת מידה ושחרר אותה.
ברגע שהיא השתחררה מאחיזתו, היא נסוגה מהם, עיניה נעות מדנטה אל לינו, אל וינצ'נטזו, וחזרה אל דנטה, האימה עדיין שם.
הוא הבין את פחדה. דנטה היה גבוה ומאיים פיזית. לינו ווינצ'נזו נראו גדולים כמו הרים.
"לכו," נבח על אנשיו. "חכו לי למטה."
עיניה נחו עליו.
ייתכן שהאישה הזאת פולשת, והסיבות שלה להיות שם יבדקו, אבל אם לא היה לה אקדח מתחת לחלוק הזה, שבו כבר הייתה משתמשת לו היה לה, לא נשקפה ממנה כל סכנה.
אנשיו היו מאומנים מכדי להתווכח ויצאו מהחדר. התגנבות לא הייתה נחוצה עוד, והם שעטו במורד המדרגות, כמו עדר של חיות בר.
כעת, כשהיה לבדו, נעשו חושיו של דנטה קשובים יותר. ניחוח נפלא מילא את החדר, ריח פרחוני רך שנצמד אל הפולשת, שנסוגה אל פינת החדר. הצליל היחיד שנשמע היה נשימתה המחוספסת.
הוא צעד לאט לכיוונה.
היא נצמדה ביתר שאת אל פינת החדר וחיבקה את זרועותיה על חזהּ השופע, עיניה המלוכסנות מלאות בפחד ממנו. לולא פלשה לביתו, היה עשוי לרחם עליה.
הוא שיער שהיא בשנות העשרים המוקדמות לחייה, גזרתה קטנה אך מקומרת, אפה סולד, שפתיה מלאות, נמשים מכסים את פניה החיוורות, או הלבנות מפחד. לא ניתן היה לדעת מהו צבע שיערה הארוך והרטוב. לא משנה מה היה צבעו, שום דבר לא היה יכול לגרוע מהעובדה כי הייתה אישה יפהפייה.
בכל נסיבות אחרות, הוא היה מתפתה לתת לשריקה לברוח מבין שפתיו.
צווארה הארוך, הברבורי, נע, אך היא לא דיברה. העיניים המוזרות האלה לא עזבו את פניו. 
הוא עצר במרחק של צעד ממנה ושאל באנגלית, "מי את?"
שפתיה התהדקו והיא חיבקה את עצמה עוד יותר, מנערת את ראשה.
"למה את כאן?"
אבל היא עדיין לא דיברה. אם לא היה שומע את הגסויות שצווחה, כשהתפרצה מחדר האמבטיה, היה יכול להאמין שהיא אילמת.
לולא פרצה לביתו, היה מרגיש רע, בגלל הפחד הברור שלה.
"את יודעת שזה רכוש פרטי? סי?" הוא ניסה שוב, מדבר לאט. האנגלית של דנטה הייתה רהוטה, אבל המבטא שלו היה כבד. "הקוטג' הזה ריק, אבל הוא שייך לי."
העיניים המוזרות אך היפות הצטמצמו לפתע, ובתנועה קלה זו, הוא הבין שפחד לא היה הרגש העיקרי שהיא הרגישה, אלא תיעוב. 
"ממש שייך לך." היא הזדקפה, המבטא החזק שלה נרשם במוחו כאירי. "הקוטג' הזה הוא חלק מעיזבונו של אביך, וחלקו אמור להיות של אחותך." 
כעס עלה בו. 
אז זה היה כל העניין? שרלטנית נוספת, מעמידה פנים שהיא ילדת האהבה הסודית של סלוואטורה מונקאדה, בתקווה לקבל חלק מנחלתו של דנטה. כמה כבר היו? שמונה או תשע רמאים, מאז מותו של אביו לפני שלושה חודשים? או שזו הייתה מישהי שעורך-הדין של דנטה כבר שלח לארוז, אך חשבה לנסות את מזלה עוד פעם אחת, ולנסות לשכנע את בנו החוקי של סלוואטורה בעצמה?
כאמצעי למשוך את תשומת ליבו, האישה הזו שיחקה במהלך גאוני.
כמה חבל שזה יסתיים במעצרה ובגירושה.
"אילו הייתה לי אחות סודית, אני בטוח שהייתי פתוח לחלוק איתה חלק מעיזבונו של אבי, אבל – "
"אין שום 'אם' בזה," קטעה אותו. "יש לך אחות ויש לי הוכחה לכך."
משהו בנימת קולה עצר את המענה בפיו.
דנטה בהה בפנים היפות שלפניו, כשוורידיו הפכו אט-אט לקרח.
האם האישה הסקסית הזו באמת האמינה שהיא... אחותו?

אז, זה היה דנטה?
איישלינג ראתה תמונות רבות של הסיציליאני האכזר, שהתכוון למנוע מאחותה את מה שהיה שלה, אבל שום דבר לא היה יכול להכין אותה למציאות המפוסלת שעמדה לפניה.
הוא היה גבוה בהרבה מכפי שציפתה, שיערו סמיך וכהה יותר. הוא היה רזה ומשורג, גם לזה היא לא ציפתה. התמונות לא עשו חסד אף עם כל השאר. זקנו הכהה לא הצליח להסתיר את הלסת המפוסלת, או את השפתיים החושניות מתחת לאף הישר, שהיה עשוי להיות חרוט על ידי פסל מקצועי. גבות שחורות ועבות נחו מעל עיניים ירוקות שאפשר לתאר אותן רק כיפהפיות, והעיניים האלה בהו בה, בשילוב של גועל וחוסר אמון.
לא חמק ממנה שדנטה היה גבר יפה-תואר, אבל היא לא הייתה מוכנה כלל למיניות הגסה שזרמה ממנו.
חולצתו השחורה הייתה פתוחה בצוואר, ובעוד עיניה נותרו על עיניו, הבחינה בחטף בשיער הכהה שעמד בבסיס גרונו.
דנטה מונקאדה היה הגבר הסקסי והיפה ביותר שראתה אי פעם, וזה ריגש אותה בה-במידה שדחה אותה.
על אף החמימות שהצליחה להכניס אל בין הקירות מהאח, צמרמורת חלפה בה, והיא משכה את חלוק המגבת צמוד יותר לגופה, מייחלת שהייתה יכולה להדביק אותו על גופה. הוא נפל עד קרסוליה, אבל עם המבט הירוק הזה עליה, היא הייתה יכולה באותה מידה לשכוח ממנו. היא הרגישה עירומה.
מתחתיו, היא הייתה עירומה.
עברו יומיים, מאז פלשה לבקתה זו. יומיים היא גרה כאן, מחכה שיבחינו בנוכחותה ולעימות המסויים עם הגבר הזה. אבל, באמת, האם זה היה חייב לקרות ברגע שהיא יצאה מהמקלחת?
יופי של רושם ראשוני, לא הרגוע והרציני שהיא קיוותה לשדר. בראשה, היא יצרה סצנה שבה הוא הסתער לתוך הקוטג' ומצא אותה יושבת בשלווה ליד השולחן לומדת, רצוי עם משקפי הקריאה שלה. בכל פעם שאיישלינג הרכיבה את המשקפיים האלה, גברים נטו לדבר אליה כאילו היה לה יותר מתא מוח אחד.
כששמעה את חריקת קרשי הרצפה, כשדנטה ושני הבריונים שלו עלו במדרגות, זה הפחיד אותה. היא הייתה מודעת מיד לפגיעות מעמדה, והשליכה את גופה הרטוב עדיין לתוך החלוק והסתערה מהמקלחת, כדרך ההגנה היחידה שלה.
דנטה בטח חושב שהוא התמודד עם מישהי מייללת, רושם שחיוני שהיא תתקן מיד.
הוא לקח צעד אחד לאחור, גבתו עולה ויורדת. "את חושבת שאת אחותי?"
היא זקפה את סנטרה, כדי להסתיר את אי הנוחות שלה ממערומיה מתחת לחלוקה. "אם תסכים לתת לי להתלבש, אסביר הכול. במטבח יש קפה."
הוא פלט נהמה של צחוק מופתע. "את פורצת לבית שלי ורוצה שאכין לך משקה?"
"אני מבקשת ממך לתת לי קצת פרטיות, כדי שאוכל להתלבש, לפני שנתחיל להתווכח על הירושה שאתה מנסה להשתלט עליה. אני רק מצביעה על כך שיש קפה, אם אתה רוצה לשתות בזמן שאתה ממתין, ושאני שותה עם חלב וסוכר אחד."
העיניים הירוקות ריצדו מעליה וננעצו בכל סנטימטר בגופה, מעבירות צמרמורת קלה, לפני שמצמץ. ואז, הוא לקח צעד נוסף לאחור.
"אני אשאיר אותך להתלבש," הוא אמר קצרות. 
הוא סגר אחריו את הדלת.
איישלינג עצרה לשאוף חמצן לריאותיה, אך נראה שבעזיבתו, לקח את כל האוויר איתו. כל מה שנותר היה שרידי הבושם שלו, שאפילו היא יכלה לזהות שהיה יקר. יקר ו... סקסי, בדיוק כמו הגבר שהניחוח דבק בו.
היא ידעה שהיא צריכה להרגיע את מחשבותיה, או שדנטה יאכל אותה חיה, ועל כן הוציאה מכנסי ג'ינס, סוודר אפור ותחתונים מתוך הארון ומיהרה לחדר האמבטיה, נועלת את הדלת מאחוריה. היא התלבשה במהירות, העבירה את אצבעותיה בשיערה הרטוב ואז לקחה נשימה אחרונה, לפני שעזבה את החדר למצוא את דנטה.
היא הייתה מוכנה לעימות הזה. בתיאוריה, היא התכוננה לכל התרחישים, גם את אלה שהציפו אותה בבהלה, כשנודע לה שדנטה מכר את מאה הדונמים בפירנצה והכניס את הכסף מהמכירה לחשבון הבנק הגדול שלו.
כל מה שהיא הייתה צריכה לעשות, הוא לא להראות לאיש המאיים הזה שהיא לחוצה. המראה והריח שלו לא הועילו לו. האיש הזה, מיליארדר בפני עצמו, רמס את מאמציה של אחותה לתבוע חלק מעיזבונו של אביהם.
המדרגות הובילו אל אזור המגורים הנעים והפתוח, שם מצאה אותו יושב על אחת הספות השוקעות, מדפדף באחד מספריה. שני ספלי קפה מהבילים הונחו על השולחן לפניו. שני העוזרים הענקיים שלו לא נראו בשום מקום.
עיניו הצטמצמו כשהתקרבה, והוא המתין בדממה, עד שהיא התיישבה במושב המרוחק ביותר ממנו שיכלה למצוא. 
הוא דקר באצבעו את הדף הפתוח בספר הלימוד, המקום שבו סימנה את שמה, כפי שעשתה מאז ימי בית הספר שלה. "ספרי לי על עצמך, אייסלין אוריילי."
הוא ביטא את שמה בצורה שבנסיבות אחרות, הייתה גורמת לה לצחוק.
היא נענעה בראשה. מסיבה כלשהי, היא התקשתה למצוא את קולה בנוכחות האיש הזה.
הוא טרק את הספר על השולחן, מקפיץ אותה. "את טוענת שאת אחותי, אם כך ספרי לי על עצמך. הראי לי את ההוכחה שלך."
היא שילבה את רגליה ופגשה במבט הירוק העז. "אני לא אחותך. אחותי, אורלה, היא אחותך. אני כאן כנציגה שלה."
מצחו התקמט. היא יכלה לראות שהוא מנסה להבין מה יחסם זה לזו. 
"לאורלה ולי יש אותה אם," סיפקה. "לך ולאורלה יש אותו אב."
הריאות של דנטה השתחררו, מהאישור שהפורצת הזו והוא לא היה קשורים בדם. רק נדנוד ירכיה, כשירדה במדרגות, שלח את חושיו לחיים. דנטה לא היה בררן במיוחד, בכל הנוגע לנשים. הוא אהב אותן בכל הצורות והגדלים, אבל לחשוב שיוכל לחשוק במישהי שייתכן שהיא אחותו, הספיק כדי לשלוח אותו לפסיכולוג הקרוב ביותר.
"היכן ההוכחה שלך, אייסלין?"
התאורה על הקירות הכהים שבקוטג' לא הייתה רבה, אבל כעת ישבה קרוב מספיק, כדי שיראה שצבע העיניים, המלאות בתיעוב אליו, היה אפור. הטבעת החיצונית השחורה של גלגלי העין היוותה ניגוד עז, עד שהפור נראה כמעט שקוף. יחד עם הנטייה הזוויתית של עיניה, ההשפעה הייתה עוצרת נשימה.
"זה איישלינג," תיקנה.
"איישלינג." הוא אמר בקול. "איישלינג... זה שם יוצא דופן."
העיניים המדהימות החזיקו בעיניו, מבלי למצמץ. "באירלנד, הוא לא."
הוא משך בכתפיו. על אף ששמה היה יוצא דופן ומעניין, היו הרבה דברים חשובים יותר לדון בהם. "את אומרת שיש לך הוכחה ש... אורלה? זהו שמה של אחותך?"
היא הנהנה.
"שאורלה היא אחותי. תני לי לראות את ההוכחה הזאת."
היא קמה על רגליה וניגשה אל אזור המטבח הקטן, ועיקול ירכה במכנסי הג'ינס ההדוקים שלה הסיח את דעתו, לרגע. היא הוציאה מעטפה מתוך תיק קטן על הדלפק ופתחה אותה, תוך כדי חזרתה אליו.
היא הוציאה דף נייר מתוך המעטפה והושיטה לו אותו, "תעודת הלידה של אורלה."
דנטה לקח ממנה את הנייר, כשדם שואג באוזניו. הוא פתח אותו לאט.
הוא מצמץ כמה פעמים, כדי לנקות את הערפל הקלוש שהתפתח מול עיניו.
תעודת הלידה הייתה בת עשרים-ושבע שנים. במקום שבו היה שם האב היה רשום 'סלוואטורה מונקאדה'. 
הוא שפשף את מצחו.
זה לא הוכיח שום דבר. זה יכול להיות זיוף. קרוב לוודאי, איישלינג ואימה של אורלה – הוא סקר שוב את התעודה ומצא את 'שיינד אוריילי' בשם האם – שיקרו.
מתוך המעטפה, שעדיין הייתה בידה, הוציאה איישלינג תצלום והושיטה לו אותו.
הוא לא רצה להביט בו.
הוא היה מוכרח להביט בו. 
התצלום היה של שני אנשים, צעירה וילד פעוט.
גלים אלימים התהדקו בבטנו.
לשתי הדמויות היה שיער עבה, חום כהה, בגוון המדויק של דנטה.
לאישה היו עיניים ירוקות, בגוון המדויק של דנטה.
 

עוד על הספר

עסקה רומנטית מישל סמארט

דנטה מונקאדה קפץ אל תוך המכונית, למושב ליד הנהג שלו, שניים מאנשיו נכנסים מאחוריו. זה מה שהוא היה צריך, שמישהו יפרוץ אל הקוטג' הישן, שהיה ברשות משפחת מונקאדה במשך דורות.
כשהנהג שלו ניווט ברחובות הצרים של פאלרמו ופנה אל הכפר, חשב דנטה על שיחתו הקודמת עם ריקרדו ד'אמור. ראש משפחת ד'אמור עצר את העסקה שרקח דנטה בחצי השנה האחרונה. ריקרדו ניהל עסק נקי ובריא, ודאג שהמוניטין של דנטה יכתים אותו.
הוא מלמל קללה מתחת לאפו והתנגד לדחף להכות בלוח המחוונים.
איזה מוניטין? אז הוא אהב נשים. זה לא היה פשע. האימפריה העסקית שלו נבנתה על כסף נקי. הוא לא שיחק משחקים, שגברים סיציליאניים רבים אהבו לשחק. הוא נשאר נקי. הוא אהב לשתות ולבלות, אז מה? הוא לא נגע בסמים, לא הימר ונמנע ממעגלים בהם נשק, סחר בסמים וסחר בבני אדם נחשבו לארגונים עסקיים רווחיים. הוא עבד קשה. בניית אימפריה טכנולוגית בהיקף של מיליארדי יורו, מירושה צנועה של מיליון יורו ועם שביל של רואי חשבון, שאפילו המבקר המחמיר ביותר לא היה מצליח למצוא בה פגם, דרשה מסירות. אין ספק, הוא חתך פינות פה ושם, ופירושה של המורשת הסיציליאנית שלו היה שהוא לא סבל שוטים, אבל כל סנט שהוא הרוויח היה לגיטימי וחוקי.
אך הלגיטימיות של העסק שלו לא היוותה גורם מספיק, שיעצור את סירובו של ריקרדו לעסקה שדנטה ואלסיו, בנו הבכור של ריקרדו, עבדו עליה חודשים. בני ד'אמור פיתחו את מערכת הבטיחות של הדור הבא בסמארטפונים, שהוכיחה את עצמה כחסינה לפריצות, ועלתה בביצועיה מעל לכל המתחרים. אלסיו ודנטה היו מוכנים לחתום על הסכם בלעדיות עבור דנטה, כדי להתקין את המערכת בסמארטפונים ובטאבלטים שהחברה שלו הובילה באירופה. מערכת זו תיתן לו את הכלים לחדור לאמריקה, היבשת היחידה שבה לדנטה עדיין לא הייתה דריסת רגל.
דיבורו של ריקרדו על מוניטין הסתכם בדבר אחד. הוריו של דנטה. אביו המנוח, סלוואטורה, היה מהמר כבד והשחקן האולטימטיבי. אימו, אימאקולטה, הייתה ידועה כאלמנה השחורה, כינוי שדנטה תמיד חשב שאינו הוגן, שכן היא מעולם לא הרגה אף אחד מבעליה, רק רוקנה מהם את כספם כשהתגרשה מהם. אביו היה בעלה הראשון. היא הייתה עכשיו נשואה לבעל מספר חמש. אימו חיה כמו מלכה. 
לריקרדו, לעומת זאת, הייתה אישה אחת, אחד-עשר ילדים, וראה בהימורים עבודת השטן ובמין מחוץ לנישואין כחטא. ריקרדו חשש שדנטה הוא התפוח שלא נפל רחוק מהעץ. ריקרדו רצה הוכחה שדנטה לא היה כמו הוריו ולא יביא לחברת מערכות ד'אמור, ובכך לריקרדו עצמו, שם רע. ריקרדו היה כעת בשיחות מתקדמות על חוזה עם היריבה הגדולה ביותר של דנטה, במקום איתו.
לעזאזל איתו. הזקן הטיפש היה אמור לפרוש. 
הייתה לו הזדמנות אחת להוכיח את מכובדותו, לפני שהעסקה תאבד לנצח, בחתונה הקרבה של אלסיו.
הוא עזב את מחשבותיו הכעוסות על בעיותיו העסקיות, כאשר הנהג שלו עצר את המכונית בפתח קטן, בתוך העצים הצפופים שעמדו לאורך שביל הגישה אל הקוטג'. במרחק של כמה מטרים משם, מוסתרת אף היא בערמומיות בין העצים, חנתה מכונית קטנה.
דנטה הרים את מחבט הבייסבול, שקיווה שלא יצטרך להשתמש בו.
מאוגף בשומרי ראשו, הוא התקרב אל הקוטג' המוזנח, מבעד לעצים הסמיכים שהסתירו אותם מעיניים מתבוננות ושפשף את זרועותיו כנגד הצינה, שעלתה מתחת לשמי הלילה. שרידי החורף הקר במיוחד עדיין השתהו באוויר.
הקוטג' הקטן, עם קירותיו המתקלפים, נגלה לפניו. כל התריסים היו מוגפים, אך עשן הסתלסל מתוך הארובה שלא השתמשו בה שני עשורים, מתפתל כלפי מעלה, אל תוך החשכה הדוממת של הערב הסיציליאני הזה. מרצ'לו, האיש שניהל את האדמה, צדק. מישהו נמצא שם. 
דנטה ואנשיו קרבו אל הקוטג'.
הדלת הייתה נעולה.
הוא קימט את מצחו, הוציא את המפתח ופתח את הדלת.
הוא נרתע, כשקול הצירים החורקים הדהד בין הקירות, ונכנס פנימה בפעם הראשונה מאז שנות העשרה שלו, כשהיה מגניב לשם נערות. הוא לא דאג שאביו יתפוס אותו, אלא אבותיהן של הנערות. גברים סיציליאניים לא ראו בעין יפה, שלבנותיהם יש חיי מין לפני הנישואין. כך לפחות היה, לפני עשרים שנה.
החלל הפתוח בפנים היה הרבה יותר קטן מכפי שזכר. האורות דלקו, והוא סקר את המקום, מחפש נזקים. החלון שמעל לכיור כוסה בקרטון. הוא הניח שזה המקום דרכו נכנס הפורץ פנימה, אבל לא היה שום נזק נראה לעין, שום דבר לא רמז שהמבקר הלא-רצוי הגיע לכאן בכוונה לחסל או לשדוד אותם. לא שהיה מה לקחת, אלא אם כן לפולש הייתה נטייה לרהיטים מעופשים בני עשרות שנים. אווירת הזנחה השתלטה על הקירות, מתמזגת בעשן השחור המתנשא מהאח. ערימה של מה שנראה כמו ספרים חינוכיים נערמה על השולחן הקטן.
הוא נעץ את מבטו בספרים האלה, ומצחו שוב נחרש קמטים למראם במקום.
קרש חרק מעל לראשו.
אדרנלין זינק בתוכו.
הוא אחז בחוזקה במחבט הבייסבול, והנהן לעבר אנשיו, שיבואו בעקבותיו במעלה גרם המדרגות הצר. הוא קילל, כשכל צעד השמיע חריקה נוספת. הוא היה יכול להשאיר את אנשיו להתמודד עם הפולש, אבל הוא רצה לראות את פניו של האיש, שהיה לו את האומץ לפרוץ אל ביתו, לפני שיחליט מה לעשות איתו.
כמו כל האנשים בעלי העושר והכוח, לדנטה היו אויבים. השאלה שהוא שאל את עצמו הייתה, אם זה היה זה אחד מאותם אויבים, שהסתתרו מאחורי הדלת הזאת וזמם נגדו, או רק נודד קפוא שניסה את מזלו. 
הוא הנהן שוב לעבר אנשיו ודחף את הדלת לרווחה.
מחשבתו הראשונה, כשנכנס לחדר השינה הריק, הייתה שהוא הגיע מאוחר מדי ושהפורץ נמלט. לא הייתה שום מחשבה שנייה, כי דמות פרצה פתאום מחדר האמבטיה והסתערה לעברו, צורחת, עם מה שנראה כמו ראש מקלחת, בידה.
לקח זמן רב, עד שהמוח שלו זיהה את הדמות הצורחת – כאישה. 
לפני שראש המקלחת שבידה יגיע לראשו של דנטה, תפס לינו, המהיר באנשיו, את האישה והקיף אותה בזרועותיו הבשרניות.
מיד היא התחילה לבעוט, והשליכה שורה של גסויות במה שנשמע כמו אנגלית, אבל במבטא חזק שהוא התקשה למקם.
דנטה בהה בפליאה בפולשת הנאבקת, הלבושה רק בחלוק חום ועבה.
עיניה נפלו עליו. אימה פראית הייתה במבטה.
"תניח לה," ציווה.
לינו הסיר את ראש המקלחת מידה ושחרר אותה.
ברגע שהיא השתחררה מאחיזתו, היא נסוגה מהם, עיניה נעות מדנטה אל לינו, אל וינצ'נטזו, וחזרה אל דנטה, האימה עדיין שם.
הוא הבין את פחדה. דנטה היה גבוה ומאיים פיזית. לינו ווינצ'נזו נראו גדולים כמו הרים.
"לכו," נבח על אנשיו. "חכו לי למטה."
עיניה נחו עליו.
ייתכן שהאישה הזאת פולשת, והסיבות שלה להיות שם יבדקו, אבל אם לא היה לה אקדח מתחת לחלוק הזה, שבו כבר הייתה משתמשת לו היה לה, לא נשקפה ממנה כל סכנה.
אנשיו היו מאומנים מכדי להתווכח ויצאו מהחדר. התגנבות לא הייתה נחוצה עוד, והם שעטו במורד המדרגות, כמו עדר של חיות בר.
כעת, כשהיה לבדו, נעשו חושיו של דנטה קשובים יותר. ניחוח נפלא מילא את החדר, ריח פרחוני רך שנצמד אל הפולשת, שנסוגה אל פינת החדר. הצליל היחיד שנשמע היה נשימתה המחוספסת.
הוא צעד לאט לכיוונה.
היא נצמדה ביתר שאת אל פינת החדר וחיבקה את זרועותיה על חזהּ השופע, עיניה המלוכסנות מלאות בפחד ממנו. לולא פלשה לביתו, היה עשוי לרחם עליה.
הוא שיער שהיא בשנות העשרים המוקדמות לחייה, גזרתה קטנה אך מקומרת, אפה סולד, שפתיה מלאות, נמשים מכסים את פניה החיוורות, או הלבנות מפחד. לא ניתן היה לדעת מהו צבע שיערה הארוך והרטוב. לא משנה מה היה צבעו, שום דבר לא היה יכול לגרוע מהעובדה כי הייתה אישה יפהפייה.
בכל נסיבות אחרות, הוא היה מתפתה לתת לשריקה לברוח מבין שפתיו.
צווארה הארוך, הברבורי, נע, אך היא לא דיברה. העיניים המוזרות האלה לא עזבו את פניו. 
הוא עצר במרחק של צעד ממנה ושאל באנגלית, "מי את?"
שפתיה התהדקו והיא חיבקה את עצמה עוד יותר, מנערת את ראשה.
"למה את כאן?"
אבל היא עדיין לא דיברה. אם לא היה שומע את הגסויות שצווחה, כשהתפרצה מחדר האמבטיה, היה יכול להאמין שהיא אילמת.
לולא פרצה לביתו, היה מרגיש רע, בגלל הפחד הברור שלה.
"את יודעת שזה רכוש פרטי? סי?" הוא ניסה שוב, מדבר לאט. האנגלית של דנטה הייתה רהוטה, אבל המבטא שלו היה כבד. "הקוטג' הזה ריק, אבל הוא שייך לי."
העיניים המוזרות אך היפות הצטמצמו לפתע, ובתנועה קלה זו, הוא הבין שפחד לא היה הרגש העיקרי שהיא הרגישה, אלא תיעוב. 
"ממש שייך לך." היא הזדקפה, המבטא החזק שלה נרשם במוחו כאירי. "הקוטג' הזה הוא חלק מעיזבונו של אביך, וחלקו אמור להיות של אחותך." 
כעס עלה בו. 
אז זה היה כל העניין? שרלטנית נוספת, מעמידה פנים שהיא ילדת האהבה הסודית של סלוואטורה מונקאדה, בתקווה לקבל חלק מנחלתו של דנטה. כמה כבר היו? שמונה או תשע רמאים, מאז מותו של אביו לפני שלושה חודשים? או שזו הייתה מישהי שעורך-הדין של דנטה כבר שלח לארוז, אך חשבה לנסות את מזלה עוד פעם אחת, ולנסות לשכנע את בנו החוקי של סלוואטורה בעצמה?
כאמצעי למשוך את תשומת ליבו, האישה הזו שיחקה במהלך גאוני.
כמה חבל שזה יסתיים במעצרה ובגירושה.
"אילו הייתה לי אחות סודית, אני בטוח שהייתי פתוח לחלוק איתה חלק מעיזבונו של אבי, אבל – "
"אין שום 'אם' בזה," קטעה אותו. "יש לך אחות ויש לי הוכחה לכך."
משהו בנימת קולה עצר את המענה בפיו.
דנטה בהה בפנים היפות שלפניו, כשוורידיו הפכו אט-אט לקרח.
האם האישה הסקסית הזו באמת האמינה שהיא... אחותו?

אז, זה היה דנטה?
איישלינג ראתה תמונות רבות של הסיציליאני האכזר, שהתכוון למנוע מאחותה את מה שהיה שלה, אבל שום דבר לא היה יכול להכין אותה למציאות המפוסלת שעמדה לפניה.
הוא היה גבוה בהרבה מכפי שציפתה, שיערו סמיך וכהה יותר. הוא היה רזה ומשורג, גם לזה היא לא ציפתה. התמונות לא עשו חסד אף עם כל השאר. זקנו הכהה לא הצליח להסתיר את הלסת המפוסלת, או את השפתיים החושניות מתחת לאף הישר, שהיה עשוי להיות חרוט על ידי פסל מקצועי. גבות שחורות ועבות נחו מעל עיניים ירוקות שאפשר לתאר אותן רק כיפהפיות, והעיניים האלה בהו בה, בשילוב של גועל וחוסר אמון.
לא חמק ממנה שדנטה היה גבר יפה-תואר, אבל היא לא הייתה מוכנה כלל למיניות הגסה שזרמה ממנו.
חולצתו השחורה הייתה פתוחה בצוואר, ובעוד עיניה נותרו על עיניו, הבחינה בחטף בשיער הכהה שעמד בבסיס גרונו.
דנטה מונקאדה היה הגבר הסקסי והיפה ביותר שראתה אי פעם, וזה ריגש אותה בה-במידה שדחה אותה.
על אף החמימות שהצליחה להכניס אל בין הקירות מהאח, צמרמורת חלפה בה, והיא משכה את חלוק המגבת צמוד יותר לגופה, מייחלת שהייתה יכולה להדביק אותו על גופה. הוא נפל עד קרסוליה, אבל עם המבט הירוק הזה עליה, היא הייתה יכולה באותה מידה לשכוח ממנו. היא הרגישה עירומה.
מתחתיו, היא הייתה עירומה.
עברו יומיים, מאז פלשה לבקתה זו. יומיים היא גרה כאן, מחכה שיבחינו בנוכחותה ולעימות המסויים עם הגבר הזה. אבל, באמת, האם זה היה חייב לקרות ברגע שהיא יצאה מהמקלחת?
יופי של רושם ראשוני, לא הרגוע והרציני שהיא קיוותה לשדר. בראשה, היא יצרה סצנה שבה הוא הסתער לתוך הקוטג' ומצא אותה יושבת בשלווה ליד השולחן לומדת, רצוי עם משקפי הקריאה שלה. בכל פעם שאיישלינג הרכיבה את המשקפיים האלה, גברים נטו לדבר אליה כאילו היה לה יותר מתא מוח אחד.
כששמעה את חריקת קרשי הרצפה, כשדנטה ושני הבריונים שלו עלו במדרגות, זה הפחיד אותה. היא הייתה מודעת מיד לפגיעות מעמדה, והשליכה את גופה הרטוב עדיין לתוך החלוק והסתערה מהמקלחת, כדרך ההגנה היחידה שלה.
דנטה בטח חושב שהוא התמודד עם מישהי מייללת, רושם שחיוני שהיא תתקן מיד.
הוא לקח צעד אחד לאחור, גבתו עולה ויורדת. "את חושבת שאת אחותי?"
היא זקפה את סנטרה, כדי להסתיר את אי הנוחות שלה ממערומיה מתחת לחלוקה. "אם תסכים לתת לי להתלבש, אסביר הכול. במטבח יש קפה."
הוא פלט נהמה של צחוק מופתע. "את פורצת לבית שלי ורוצה שאכין לך משקה?"
"אני מבקשת ממך לתת לי קצת פרטיות, כדי שאוכל להתלבש, לפני שנתחיל להתווכח על הירושה שאתה מנסה להשתלט עליה. אני רק מצביעה על כך שיש קפה, אם אתה רוצה לשתות בזמן שאתה ממתין, ושאני שותה עם חלב וסוכר אחד."
העיניים הירוקות ריצדו מעליה וננעצו בכל סנטימטר בגופה, מעבירות צמרמורת קלה, לפני שמצמץ. ואז, הוא לקח צעד נוסף לאחור.
"אני אשאיר אותך להתלבש," הוא אמר קצרות. 
הוא סגר אחריו את הדלת.
איישלינג עצרה לשאוף חמצן לריאותיה, אך נראה שבעזיבתו, לקח את כל האוויר איתו. כל מה שנותר היה שרידי הבושם שלו, שאפילו היא יכלה לזהות שהיה יקר. יקר ו... סקסי, בדיוק כמו הגבר שהניחוח דבק בו.
היא ידעה שהיא צריכה להרגיע את מחשבותיה, או שדנטה יאכל אותה חיה, ועל כן הוציאה מכנסי ג'ינס, סוודר אפור ותחתונים מתוך הארון ומיהרה לחדר האמבטיה, נועלת את הדלת מאחוריה. היא התלבשה במהירות, העבירה את אצבעותיה בשיערה הרטוב ואז לקחה נשימה אחרונה, לפני שעזבה את החדר למצוא את דנטה.
היא הייתה מוכנה לעימות הזה. בתיאוריה, היא התכוננה לכל התרחישים, גם את אלה שהציפו אותה בבהלה, כשנודע לה שדנטה מכר את מאה הדונמים בפירנצה והכניס את הכסף מהמכירה לחשבון הבנק הגדול שלו.
כל מה שהיא הייתה צריכה לעשות, הוא לא להראות לאיש המאיים הזה שהיא לחוצה. המראה והריח שלו לא הועילו לו. האיש הזה, מיליארדר בפני עצמו, רמס את מאמציה של אחותה לתבוע חלק מעיזבונו של אביהם.
המדרגות הובילו אל אזור המגורים הנעים והפתוח, שם מצאה אותו יושב על אחת הספות השוקעות, מדפדף באחד מספריה. שני ספלי קפה מהבילים הונחו על השולחן לפניו. שני העוזרים הענקיים שלו לא נראו בשום מקום.
עיניו הצטמצמו כשהתקרבה, והוא המתין בדממה, עד שהיא התיישבה במושב המרוחק ביותר ממנו שיכלה למצוא. 
הוא דקר באצבעו את הדף הפתוח בספר הלימוד, המקום שבו סימנה את שמה, כפי שעשתה מאז ימי בית הספר שלה. "ספרי לי על עצמך, אייסלין אוריילי."
הוא ביטא את שמה בצורה שבנסיבות אחרות, הייתה גורמת לה לצחוק.
היא נענעה בראשה. מסיבה כלשהי, היא התקשתה למצוא את קולה בנוכחות האיש הזה.
הוא טרק את הספר על השולחן, מקפיץ אותה. "את טוענת שאת אחותי, אם כך ספרי לי על עצמך. הראי לי את ההוכחה שלך."
היא שילבה את רגליה ופגשה במבט הירוק העז. "אני לא אחותך. אחותי, אורלה, היא אחותך. אני כאן כנציגה שלה."
מצחו התקמט. היא יכלה לראות שהוא מנסה להבין מה יחסם זה לזו. 
"לאורלה ולי יש אותה אם," סיפקה. "לך ולאורלה יש אותו אב."
הריאות של דנטה השתחררו, מהאישור שהפורצת הזו והוא לא היה קשורים בדם. רק נדנוד ירכיה, כשירדה במדרגות, שלח את חושיו לחיים. דנטה לא היה בררן במיוחד, בכל הנוגע לנשים. הוא אהב אותן בכל הצורות והגדלים, אבל לחשוב שיוכל לחשוק במישהי שייתכן שהיא אחותו, הספיק כדי לשלוח אותו לפסיכולוג הקרוב ביותר.
"היכן ההוכחה שלך, אייסלין?"
התאורה על הקירות הכהים שבקוטג' לא הייתה רבה, אבל כעת ישבה קרוב מספיק, כדי שיראה שצבע העיניים, המלאות בתיעוב אליו, היה אפור. הטבעת החיצונית השחורה של גלגלי העין היוותה ניגוד עז, עד שהפור נראה כמעט שקוף. יחד עם הנטייה הזוויתית של עיניה, ההשפעה הייתה עוצרת נשימה.
"זה איישלינג," תיקנה.
"איישלינג." הוא אמר בקול. "איישלינג... זה שם יוצא דופן."
העיניים המדהימות החזיקו בעיניו, מבלי למצמץ. "באירלנד, הוא לא."
הוא משך בכתפיו. על אף ששמה היה יוצא דופן ומעניין, היו הרבה דברים חשובים יותר לדון בהם. "את אומרת שיש לך הוכחה ש... אורלה? זהו שמה של אחותך?"
היא הנהנה.
"שאורלה היא אחותי. תני לי לראות את ההוכחה הזאת."
היא קמה על רגליה וניגשה אל אזור המטבח הקטן, ועיקול ירכה במכנסי הג'ינס ההדוקים שלה הסיח את דעתו, לרגע. היא הוציאה מעטפה מתוך תיק קטן על הדלפק ופתחה אותה, תוך כדי חזרתה אליו.
היא הוציאה דף נייר מתוך המעטפה והושיטה לו אותו, "תעודת הלידה של אורלה."
דנטה לקח ממנה את הנייר, כשדם שואג באוזניו. הוא פתח אותו לאט.
הוא מצמץ כמה פעמים, כדי לנקות את הערפל הקלוש שהתפתח מול עיניו.
תעודת הלידה הייתה בת עשרים-ושבע שנים. במקום שבו היה שם האב היה רשום 'סלוואטורה מונקאדה'. 
הוא שפשף את מצחו.
זה לא הוכיח שום דבר. זה יכול להיות זיוף. קרוב לוודאי, איישלינג ואימה של אורלה – הוא סקר שוב את התעודה ומצא את 'שיינד אוריילי' בשם האם – שיקרו.
מתוך המעטפה, שעדיין הייתה בידה, הוציאה איישלינג תצלום והושיטה לו אותו.
הוא לא רצה להביט בו.
הוא היה מוכרח להביט בו. 
התצלום היה של שני אנשים, צעירה וילד פעוט.
גלים אלימים התהדקו בבטנו.
לשתי הדמויות היה שיער עבה, חום כהה, בגוון המדויק של דנטה.
לאישה היו עיניים ירוקות, בגוון המדויק של דנטה.